מסכת קידושין דף פ׳ עמוד א׳

לא שנו דסמכינן אכרוכין אלא לקדשי הגבול אם כהן הוא אוכלים בקדשי הגבול משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשירה לכהונה סומכין על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הן ואינן חללין:

אבל ליוחסין אם יש בהן בנות אינן נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו:

ור' יוחנן אמר אפילו ליוחסין סמכינן אחזקה שהן כרוכין אחריה:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמו אפילו לענין דיני נפשות ליסקל ולישרף זה על זה כדלקמן וכ"ש ליוחסין להכשר כהונה:

מלקין על החזקות על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר:

שורפים וסוקלין כו' כדמפרש להו ואזיל:

ואין שורפין תרומה על החזקות דבר שהוא טמא מתוך חזקה ולא מתוך שהוא ראיה ונגע בתרומה כגון תינוק שהוא סתמא מוחזק טמא שמחפש באשפה שיש שם נבילות ושרצים ונגע בתרומה אין שורפין אלא תולין כדמפרש טעמא כדאמרינן העמד עיסה על חזקת טהרה ואלו הוא ממיעוט תינוקות (הוא) שלא טיפח:

הוחזקה נדה בשכינותיה שראו שכינותיה שהיא היום היתה מלובשת בגדי נדותה:

לא שנו אלא בקדשי הגבול לפי' רש"י הא דאמרינן דמהני כרוכין היינו דוקא לתרומה שאם הוא כהן והביא ראיה על האשה אין צריך להביא ראיה על הבנים להאכילן בתרומה וקשה דמשמע דמכל מקום צריך שיהו כרוכין להאכילן בתרומה ובפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כה:) אמרינן האומר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אלמא לא בעינן שיהו כרוכין אחריה ויש לומר דרב תנא הוא ופליג ורבינו תם פירש דרב סבר כמאן דאמר (שם כד:) אין מעלין מתרומה ליוחסין ולכך נאמן להאכילו תרומה כיון דבידו הוא ומתני' דהכא סברה כמאן דאמר (שם) מעלין מתרומה ליוחסין והכא הכי פירושו לא שנו אלא בקדשי הגבול פירוש בכל דבר קדושה כגון לתרומה ולנשיאת כפים ולהשיאו אשה אבל ליוחסין לא כלומר לסקול על ידו דקאמר זה הבן וזו אמו והבן בא עליה לא מהימן והיינו דקאמר ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין ושורפים על החזקות ולפירוש הקונטרס אבל ליוחסין כגון להיות משמש בנו על גבי המזבח לא מהימן צריך לומר דהכי מייתי ראיה סוקלין ושורפין על החזקות וכל שכן דנאמן ליוחסין:

שדרכו של תינוק לטפח פירש בקונטרס לטפח באשפה וא"ת כיון שהתינוק אינו ודאי טמא אם כן אמאי נקט תינוק שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה ועוד קשה דאמרינן בתוספתא (דטהרות פ"ג ע"ש) מפני מה אמרו שהתינוק טמא משום דנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו והכא מפרש משום דמטפחין באשפה לכך פירש ר"ת שהתינוק ודאי טמא כדמפרש בתוספתא ולכך נקט שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דהשתא ספק הוא אם נטלה מן העיסה וטימא את העיסה או שמא אדם טהור נכנס לשם ונטל את העיסה ונתן לתינוק ובהא פליגי ר' מאיר ורבנן דר' מאיר מטהר דתלינן באדם טהור וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בעיסה ויש לנו לומר שנטלה ובכי האי גוונא פליגי בתוספתא גבי תינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים בידו ואינו יודע אם התינוק נטלן או אדם טהור נתנן לו ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין:

סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא פירוש והוי רוב כמאן דליתיה וקשה דבריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט.) אמרינן גבי האשה שהלך בעלה למדינת הים וצרתה עמו ושמעה האשה שמת בעלה ר' מאיר אומר לא תנשא ולא מתיבמת לפי דרוב נשים מתעברות ויולדות ואיכא למימר שהצרה שהלכה עמו ילדה והויא האשה שנשארה פטורה מן היבום ומיעוט מפילות ילדיהן וקאמר ר"מ דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שהרי היתה בחזקת זקוקה ליבום כשהלך בעלה למדינת הים ולא היה לו בנים והוה ליה פלגא ופלגא כלומר דמיעוטא וחזקה חשובין כנגד אותן רוב דנשים מתעברות ויולדות והוה פלגא ופלגא ולא תנשא ולא תתייבם וכמו כן אית לן למימר הכא וכי תימא דאין הכי נמי והא דמטהר רבי מאיר היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ספק שאין בו דעת לישאל אף ברשות היחיד ספיקו טהור דהא בהדיא אמרינן בסמוך בשמעתין דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל וי"ל שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מיעוטא וחזקה ותדע שאין חשוב מדאמרינן בסמוך עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ולכך מטמאין את העיסה ואי הוה רוב חשוב אפילו אין בו דעת לישאל הוה לן לטמויי וע"כ צריך לומר כן דאם לא כן קשה אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת תנשא דקסברי דמיעוט כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף ואם כן אמאי קאמר הכא רבי יוחנן אליבא דרבנן אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה אלא שמע מינה שאין זה רוב חשוב ולפיכך התם דרוב חשוב תנשא (ולפי זה ניחא מה שמקשים העולם דקשה להו גבי שני דברים אין בו דעת לישאל ועשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל וקא חשיב דתינוק ומקשין מאי איריא שיש בו דעת לישאל תיפוק ליה משום דסבירא להו לרבנן במיעוטא כמאן דליתיה ורובא וחזקה רובא עדיף וא"כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה ש"מ שאין זה רוב חשוב ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל לא היו מטמאים):

מלקין על החזקות כדר"י דא"ר יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה כלומר שראוה לובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה משום נדה משום חזקה זו בלא ראיה אחרת:

וסוקלין ושורפין על החזקה כדרב הונא דאמר איש ואשה כו' פי' וכ"ש לענין ירושה ושאר דברים דסגי בחזקה שהם בניו או אחיו ואינם צריכין לראייה.

ואזדו לטעמייהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו לטפח. פירש"י ז"ל דהאי תינוק בודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו אלא דלא ידעינן אם הוא טמא או לא וחכמים מטמאין משום דאחזוקי ליה בטמא שדרך התינוק לטפח באשפה שיש בה כמה נבלות ושקצים ורמשים דמטמו ליה. ול"נ האי פירוש חדא דאם כן דודאי נגע בעיסה היכי אמר דעיסה זו בחזקת טהרה עומדת הא כיון דתינוק נגע בה בטלה חזקתיה והויא כתינוק וכדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל בנדה ומקוה ושליא בבית ותו דהא כל התינוקות בחזקת טמאין הם מפני שהנדות מגפפות אותן כדאיתא בתוספתא ולמה לי טעמא דמטפח בשרצים ונבלות ותו בהדיא גרסי' בירושלמי דפרקין תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה. לכ"נ כמ"ש רבינו הגדול ז"ל דהכא בשאין ידוע אם נגע אם לא ותינוק ודאי טמא ור"מ מטהר דשמא לא נגע בו ואיכא חזקת עיסה ורבנן אומרין שדרך תינוקת לטפח בעיסה כדמפרש טעמייהו ואזיל. ואף על גב דבצק בידו מטהר ר"מ דשמא לא נגע ובצק זה שבידו ממקום אחר היה או אדם טהור נכנס שם שנתנו לו כך פירש בתוספות:

והוינן בה מ"ט דר"מ סבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא:

ורבנן סברי מיעוטא כמאן דליתיה דמי רובא וחזקה רובא עדיף איכא למידק טובא דהא בריש פרק האשה זוטא דיבמות אשכחן להו לרבנן ור"מ דאמרי דהיכא דאיכא רובא מהאי גיסא ומיעוטא וחזקה מהאי גיסא סמכינן מיעוטא אחזקה ה"ל כפלגא ופלגא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ושמע' שמת בעלה לא תנשא ולא תתייבם שמא מעיברת היא צרתה חמותה תנשא כו' ושקלינן וטרינן עד דאמר רבא רישא חזקה לייבום ורובא לשוקא דרוב נשים מתעברות וחזקה לא עדיף כרובא ואתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה וה"ל כפלגא ופלגא סיפא דחמותו ולא ידעינן ליה אחי וחיישינן לעבור חמותה חזקה לשוק ורובא לייבום סמוך מיעוטא לחזקה והוי ליה כפלגא ופלגא והאי פירוקא אליבא דכ"ע הוא בין לר"מ בין לרבנן וה"פ רבנן ז"ל התם וספרים יש שכתוב בהם בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן הוא וכ"פ רבינו האיי גאון ז"ל:

ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל דהכא נמי ר"מ כפלגא ופלגא דאין ליה וכיון דהוי שקולין טהור דאפושי טומאה לא מפשינן כדאמר בכמה דוכתי והיינו דקאמר דאיתרע ליה רובא ורבנן סברי דמיעוטא לא חשיב כולי האי לצרופי בהדי חזקה לטהר אלא עדיין הרוב מכריע וטמא להיות תולין ולא אוכלין ולא שוחין דלא משוינן ליה טמא ודאי וכדקאמר רבי יוחנן הכא והתם בנדה שלהי פרק כל היד אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והביא ראיה לדבריו דהכא ספיקא הוי לרבנן ולא טמא ודאי מדאמר במסכת נדה אמר רבי יוחנן בשלשה מקומות סמכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי מקור שליא וחתיכה והוינן בה ותו ליכא והא איכא ט' חניות והא איכא ט' צפרדעים כו' והא איכא כו' ומפרק להו כולהו ואמר דהא דרבי יוחנן אי אתא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' דלא שרפינן עלה תרומה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דתנן תינוק שנמצא כו' וא"ר יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה אלמא לא עשו רובא דאיכא חזקה בהדי' כודאי טומאה אלא ספק ולר"מ עבדו הספק שקול ואפושי טומאה בטהרות לא מפשינן ולרבנן הוי ספק קרוב לודאי שהרוב מכריע לטומאה ותולין ולא אוכלין ולא שורפין ולפום הא אומר מורי נראה דמאי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כן בפ"ק דחולין לאו דוקא רוב אלא כל המצויין דאי לא סמוך מיעוטא לחזקת בהמה דקיימא בחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא וספיקא דאורייתא לחומרא וכדפרישית התם ונכון הוא:

מיהו מסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל כפלגא ופלגא התם הוא שהמיעוט מסולק מן הרוב עצמו שמאותו רוב דתלינן רוב נשים מתעברות יש מקצתן שמפילות וחזר אותן רוב כאלו הוא מחצה ומצטרף המיעוט עם החזקה להיות כמחצה אבל הכא שהמיעוט ההוא אינו נוטל מחלק הרוב אלא מיעוט בפני עצמו מלבד הרוב שרוב תינוקות מטפחין והמיעוט הנשאר אין מטפחין והרוב עומד בעצמו ובכחו קיים אין המיעוט חשוב להצטרף עם החזקה להיות כנגד הרוב כפלגא ופלגא והתם נמי דוקא מיעוט דמפילות מצטרף בחזקה כנגד הרוב אבל לא המיעוט דנשים שאין מתעברות שאינו מסולח מן הרוב. וכ"ת ולמה לי התם חזקה דהיתירא ת"ל דאיכא תרי מיעוטי מיעוט שאין מתעברות ומיעוט שאין מפילות וה"ל פלגא. י"ל דנשים שאין מתעברות אינם מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד מק' או יותר ולפום הא האי דחולין שפיר אתיא כפשטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם רוב ממש ובהכי סגי מפני שהמיעוט אינו מסולק מן הרוב וכמאן דליתיה דמי כדאמרינן הכא והשתא שפיר איפליגו בהאי דהכא ר"ל ור"י דריש לקיש סבר דכיון דלרבנן רוב גמור הוא סמכו אל הרוב ועשאוהו כודאי אפילו לשרוף תרומה ור"י סבר שלא סמכו חכמים על רוב זה לשרוף תרומה שאין חזקתן של רוב תינוקות שמטפחין בעיסה כדאי לשרוף עליה תרומה אע"פ שהוא רוב ממש ולא סמכו על הרוב לעשותו כודאי אלא באותן שלש מקומות ואמר ולר"י אי זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה דתניא עיסה בתיך הבית ושרצים טמאים וצפרדעים שהם טהורין מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה ואינו ידוע מאיזה מקום היו ההתיכות הללו אם מן השרצים או מן הצפרדעים אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדעים טהורה פירוש דאזלי בתר רובא לטמא או לטהר כודאי ואם רוב שרצים טמאה לשרוף את התרומה. וכ"ת ומ"ש הא מההוא דתינוק שלא עשאוהו כודאי אלא ספק לתלות ורבי יהודה יש לומר משום דהכא ודאי מגע איכא וליכא חזקה דעיסה דהדר' לה כחתיכות כדפרישנא לעיל משא"כ בהאי דתינוק דליכא ודאי מגע ואיכא חזקה דעיסה בהדי מיעוטא והוי כפלגא ופלגא. ולפי' רש"י ז"ל שפירש בהאי דתינוק דודאי נגע חשבינן ליה י"ל דשאני הכא דהוי רובא דאיתיה לקמן דרובא דשרצים בבית עמנו משא"כ גבי תינוק דאזלי' בתר רוב תינוק' דעלמא דהוי רובא דליתיה קמן וכ"פ הוא ז"ל וכ"ת לרבנן ור"מ בההיא דתינו' למה לי רובא כיון דספיק' הוא והוי רה"י הוי לי' ספק טומאה ברה"י דספקו טמא ולא אוכלין ולא שורפין כדאמר רבנן השתא אליבא דרבי יוחנן ור"מ האיך מטהר. וי"ל דכיון דהוי דבר שאין בו דעת לשאול אפי' ברה"י ספקו טהור דלא גמרינן מסוטה אלא כל שיש בו דעת לישאל כוותה כדאמר במסכת נדה ובכל דוכתא וכדמוכח בהא דבסמוך דאמר תניא כותיה דר' יוחנן ב' דברים אין בהן דעת לשאול פי' והוה מדינא דספיקם אפילו ברה"י טהור ועשאום כמי שיש בו דעת לשאול דהוה ספקם ברה"י טמא ואילו הן תינוק ועוד אחרת וחששו בהן על הרוב לתלות ולעשות ספק ומדקא מצרף הא דתינוק ובאידך תניא בהדיא דתולין לא אוכלין ולא שורפין מכלל דה"ה בתינוק והיינו כר"י ולא כריש לקיש:

מאחר שאנו סומכים כל כך בכרוכין אחריה שהוא בנה אף היא נסקלת על ידו אם בא עליה אם הוא ראוי לביאה כגון מבן תשע ולמעלה ומעשה היה באשה אחת שבאה לירושלם ותנוק מורכב לה על כתפה והגדלתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לבית דין וסקלוה אע"פ שלא היו יודעין בעדות ברור שהוא בנה אלא מכח החזקה וכן הדין שהוא נסקל עמה על ידה אם היה בר עונשין וכן הדין באב שבא על המוחזקת לנו בבת שלו שנשרף על ידה שהבא על בתו בשריפה והוא שאמרו סוקלין ושורפין על החזקות וכן אמרו איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקת שהתינוק והתינוקת בניהן של אלו שהם גדלים אצלם נסקלין זה על זה ר"ל האם בבן הגדל שם ונשרפין זה על זה ר"ל האב בבת הגדילה שם וכן מלקין על החזקות אע"פ שאין כאן עדות ברור והוא שאמרו במי שהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדי נדות שאם בא בעלה עליה לוקה עליה משום נדה אם התרו בו מכח חזקה זו הואיל והיא לא הכחישה לומר שאינה נדה כך פירשוה רבותי ואף גדולי המפרשים נראה שפירשו כן והוא שהוצרכו לפרשה שבא עליה והיא ישנה שאם לא כן אף היא בכלל העונש ויש מפרשין אף כשהיא מכחשת ושיטת הסוגיא מוכחת כן אלא אם כן עוקרת החזקה מכח אמתלא אחרת ומכיון שלקה נפטר לו מן הכרת שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הדין בבא על המוחזקת לנו באיסורי לאוין:

ואע"פ שבמלקות ומיתה אמרו שדנין אחר החזקות בתרומה מיהא יש צדדין ששורפין על החזקה ויש צדדין שאין שורפין אותה מכח חזקה כיצד כבר ידעת שכל ספק טומאה שאירעה ברשות היחיד טמא במי שיש בו דעת לישאל אבל במי שאין בו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור ומכל מקום דוקא במקום שאין שם חזקה אבל כל שיש שם טומאה מכח חזקה אף בשאין בו דעת לישאל ספיקו טמא ועשו בהם אין דעת לישאל כיש דעת לישאל לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין כיצד תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו העיסה כלה טמאה מפני שחזקת התינוק לטפח ודבר זה פירשוה גדולי הרבנים בתינוק שאינו בחזקת טומאה ודנין אותו בטמא בחזקת שדרכו לטפח בשרצים ואין הדברים נראין לענין פירוש שאם כן אף בבצק שבידו היה לו לר' מאיר שיטהר ולמה לא חלק לטהר אלא בעיסה ואף לענין ספק יש לחוש דהא ספק ספיקא הוא שמא נטמא שמא לא נטמא ואם נטמא שמא לא נגע בעיסה וטהור נכנס ונתן לו אלא התינוק ודאי טמא הוא אם למגע שרצים אם שנוגע תמיד באשה נדה ולא טבל ובצק שבידו טמא אף לר' מאיר ולא נחלקו אלא בעיסה שבצדו שמטמאין אותה בחזקת שדרכו לטפח בעיסה ומאחר שאנו רואין בצק בידו ודאי מזו נטלה ונמצא מטפח בה ומטמאה ומכל מקום אין שורפין אותה על חזקה זו אלא תולין ואף זו גדולי המפרשים מקשים בה ממה שאמרו בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור ופירשו משנה זו כשהתינוק ודאי טמא ומה שאמרו דרכו של תינוק לטפח פירושו בעיסה כמו שכתבנו והראיה שר' יוסי חלק בבריתא לומר אם יכול לפשוט ידו ממקומו וליגע טמאה ואם לאו טהורה שאין מחזיקין אותו אלא ממקום מציאתו אפילו היה בצק בידו שאני אומר טהור נכנס לשם ונתן לו ואע"פ שהלכה כחכמים מכל מקום הדברים ברורים בענין דרכו של תינוק לטפח שפירושו בעיסה:

עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתכות מבשרן בעיסה ואין ידוע באותן חתכות אם הם של שרצים לידון לטומאה אם של צפרדעים ושתהא העיסה טהורה שהרי אין טומאה בשרץ אלא בשמונה שרצים הכתובים בתורה אם רוב המיטפלים שרצים טמאה וזו היא ששורפין עליה ואם רוב צפרדעים טהורה ויש גורסין בזו מנופלין שם ר"ל מחותכין ניפולים ניפולים:

עיסה טהורה בתוך הבית ומשקין טמאים שם ויש שם תרנגלים ונמצאת העיסה מנקרת בנקירת התרנגולים חזקה ששתו מן המשקין הטמאים ונקרו בעיסה בעודן טופחין על פיהם וטמאוה מפני שדרכן לשתות ולנקר ומתוך כך עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאל לידון ספיקו בטומאה לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין ופירשוה במקומה בשאין ריוח קרקע בין המשקין והעיסה בכדי לנגב שם את פיו אבל אם יש ריוח קרקע בנתים אפילו מעט שיוכל לנגב את פיו באותו שיעור אף זו חזקה שהם מנגבין את פיהם קודם שינקרו ואין משקה טמא טופח בפיהם ואף כשאין שם ריוח קרקע דוקא במשקין צלולין ואפילו היו אדמים ואין אומרים מאחר שהם אדמים אלו נקרו במשקה טופח ניכרים היו שמא עיסה בלעתם אבל בעכורים טהורים שאלו נקרו במשקה טופח ניכר היה בעיסה מתוך עכירותן ופירוש צלולין הוא שבבואה נראית בהן וכל שאמרנו בזו טמאה אין שורפין עליה אלא שתולין וגדולי הדורות שואלים בשמועה זו אף במשקה טופח היאך טמאו את העיסה והלא אין משקין מטמאין אלא ברביעית ותרצו בה הכא שאני דחשיבי אגב התרנגולים ועל דרך מה שאמרו שמא יטמאו מים שאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכלי משום דחשיבי אגב הכוס או שמא אין צורך לרביעית אלא לפסול את הגויה ר"ל שהשותה משקין טמאים לא נפסל אלא ברביעית אבל לטמא אוכלין או משקין אחרים אף בכל שהו וכן כתבו גדולי המחברים ואע"פ שבסתם יינן אמרו שאף לטומאת אוכלין אינו מטמא אלא ברביעית מתוך שאין לטומאה זו עיקר מן התורה אלא שהיא מדברי סופרים ולריחוק ע"ז הקלו בה:

זה שביארנו בתרנגולים התבאר במקומו שכך הדין בה בשאר בהמות שנראית נשיכתן בבצק וכלן דוקא בשאין הפסק בנתים בכדי לנגב את פיהם בשיעור אותו המהלך ובפרה בכדי שתלחך את לשונה ובכלב אפילו היו המשקין בצד הבצק טהור מפני שהוא פקח ואין דרכו להניח את המזון ולילך לו למים:

תוס' בד"ה לא שנו אלא בקדשי כו' ומתני' דהכא סברה כמ"ד מעלין כו' והכא ה"פ כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים מי הכריחם לומר דמתניתין דהכא סברה דמעלין מתרומה ליוחסין כו' אלא דלא הל"ל אלא דהכא בעי כרוכים משום דקדשי הגבול היינו בכל דבר שבקדושה אף להשיאו אשה ולא ליוחסין דקאמר היינו לסקול כו' מה שאין כן התם כיון דלאו כרוכים הם אינו נאמן להשיאו אשה וכן הוא בתוספות ישנים גם בתוס' בפרק שני דכתובות כתבו בזה בשם רבינו תם בענין אחר וז"ל ההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד וקדשי הגבול היינו לכל דבר שבקדושה כו' והא דקאמר התם אבל לא ליוחסין היינו כו' לסקול ולשרוף כו' עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דהכא ודו"ק:

בד"ה שדרכו של תינוק כו' לכך פירש ר"ת שתינוק ודאי טמא כדמפרש כו' מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בעיסה כו' עכ"ל ולפירושו ולטעמו אע"פ שאין בצק בידו מטמאין חכמים ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפ"ה תולין באדם טהור כ"נ מלשון תוספות פרק כיסוי הדם ע"ש ודו"ק:

בא"ד תינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים כו' אדם טהור נתנו לו רבי מאיר כו' עכ"ל אע"פ שסתם תינוק טמא לפי' ר"ת היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאה שהיא טומאת ז' ובעי הזאה שלישי ושביעי כ"כ התוספות בפרק כיסוי הדם ופרק כל היד ע"ש וקשה דל"ל דאדם טהור נתנו לו דא"נ אדם טמא נתנו לו שנטלו מן הקבר אין התינוק טמא טומאת שבעה דאדם שנגע באדם טמא מת לא הוי רק טומאת ערב ודו"ק:

בד"ה סמוך מיעוטא כו' דהא בהדיא אמרינן בסמוך בשמעתין דעשאוהו חכמים כו' עכ"ל לא ידענא מאי ראיה היא זו דהא לרבנן קאמרינן הכי דעשאוהו כיש בו דעת לשאול אבל לרבי מאיר דמטהר לא שייך ביה למימר דעשאוהו כיש בו דעת לשאול וכ"ה בתוספות בפרק כיסוי הדם דעיקר טעמא דרבי מאיר משום דאין בו דעת לשאול ואי לאו הכי הוה פלגא ופלגא כדאמרינן ביבמות ובתוס' פרק כל היד הקשו אדרבה לר"מ ל"ל טעמא דסמוך מיעוטא לחזקה כו' עיין שם ועיין בזה בחידושינו פרק כל היד ודו"ק:

בא"ד דעת כו' ואי הוה רוב חשוב אפי' אין בו דעת לשאול כו' וע"כ צ"ל כן כו' ורובא וחזקה רובא עדיף כו' עכ"ל לכאורה מאי אולמיה להו לאתויי מהתם הא ה"נ אמרינן הכי לרבנן רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דרובא עדיף אין זה ספק אלא ודאי א"כ אפילו אין בו דעת לשאול אמאי אין שורפין עליו תרומה אי לאו דאין זה רוב חשוב ויש ליישב דהתם מפורש טפי דמהאי טעמא דרובא עדיף תינשא אפילו לקולא וה"נ הכא אמאי אין שורפין דלישרף אפילו לקולא וק"ל:

בא"ד ולפי זה ניחא מה שמקשים העולם כו' עכ"ל כל אלו דברים באריכות אינן אלא דבריהם דלעיל ותדע שאין חשוב כו' ואין דברים הללו אלא גליון ופי' לדבריהם דלעיל ודו"ק:

תוספות בד"ה לא שנו כו' וי"ל דרב תנא הוא ופליג כו' עד סוף הדיבור. לענ"ד צריך להגיה דרבי תנא הוא ופליג דרבי ור' חייא איירי בהך ברייתא דפ' האשה שנתארמלה ע"ש ואף על גב דמלתא דפשיטא הוא דרבי תנא הוא ועוד דתני לה התם בלשון ברייתא ממש אפ"ה לא משמע להו מעיקרא לומר דאיכא פלוגתא בהך מילתא כיון דרבי ורבי חייא עבדו עובדא ולא אשכחן בהדיא מאן דפליג א"כ מנ"ל לריש לקיש דמתניתין דהכא איירי לענין תרומה ופליג ומה"ט גופא לא ניחא ליה לר"ת ז"ל לפרש כן ומפרש דהך פלוגתא דעד אחד תליא בפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו כדאיתא התם בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ד ע"ב לאוקימתא דאיבעית אימא דמוקי התם לפלוגתא דמתניתין דהתם אי מעלין לכהונה ע"פ ע"א ודפליגי במעלין מתרומה ליוחסין ע"ש. ומתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שכתב מהרש"א ז"ל שדברי התוספות תמוהין דמי הכריחן לפרש דאיירי הכא במעלין מתרומה ליוחסין ולא הוי להו למימר אלא דקדשי הגבול היינו לכל דבר שבקדושה ועוד כתב שדבריהם כאן לא כפירושם בפ' האשה שנתארמלה ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאדרבא דבריו תמוהין דלשון בקדשי הגבול דקאמר ריש לקיש א"א לפרש אלא לענין אכילת תרומה דמיקרי קדשי הגבול אלא דממילא הוצרך ר"ת לפרש דאיירי נמי בכל דבר שבקדושה ולאפוקי דלא נפרש ליוחסין לא כפשטא לחלק בין תרומה ליוחסין כיון דלקושטא דמילתא ע"כ מאן דס"ל אין מעלין לתרומה ע"פ ע"א היינו משום דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין כדמסקינן לאוקימתא דואיבעית אימא שם וע"כ דהכי ס"ל נמי לריש לקיש דאלת"ה לא אשכחן שום תנאי דס"ל דבעינן שני עדים לתרומה אלא כרבי ור' חייא דסגי להו בע"א ומתניתין דפ' האשה שנתארמלה דקאמר רב יהודא אין מעלין היינו משום גומלין לאוקימתא קמייתא דהתם לכך הוכרח ר"ת לפרש דריש לקיש ס"ל דשייך הך פלוגתא במעלין מתרומה ליוחסין דאשכחן דפליגי תנאי בהדיא שם בפ' האשה שנתארמלה ואדריש לקיש גופא לא שייך להקשות מי הכריחו לפרש דאיירי מתניתין דהכא לענין תרומה ולא מפרש לה לענין להשיא אשה משום הא לא איריא דריש לקיש גופא ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין וא"כ היינו תרומה היינו להשיאו אשה. ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל דקשיא ליה דרבי סבר בהדיא מעלין מתרומה ליוחסין א"כ לפי' ר"ת ניחא ולפ"ז עולין דברי התוספות דהכא לגמרי כפירושם בפ' האשה שנתארמלה לרבינו תם וכל זה נ"ל ברור ועיין בחידושינו פ' האשה שנתארמלה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן סוקלין ושורפין כו'. ואע"ג דלכאורה משמע דכ"ש ריש לקיש דאמר שורפין תרומה על החזקה דאית ליה נמי סוקלין ושורפין על החזקה ואפ"ה ס"ל ליוחסין לא א"כ מאי אזדא רבי יוחנן לטעמיה דקאמר וכ"ש דקשה טפי לפירוש ר"ת בסמוך דריש לקיש בהדיא לית ליה הא דסוקלין ושורפין. אלא דצ"ל דבאמת הא דסוקלין ושורפין והא דאין שורפין תרומה או שורפין לא תליא חדא באידך כלל ואין ה"נ דלריש לקיש אף על גב דלענין שורפין תרומה מהני ליה הך חזקה דרוב תינוקות מטפחין אפ"ה אפשר דס"ל דהך חזקה דכרוכין אחריה לא מהני לענין יוחסין דאין כל החזקות שוות אלא משום לישנא בעלמא נקיט להו ר' יוחנן גבי הדדי כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה שדרכו של תינוק לטפח פירש בקונטרס לטפח באשפה וא"ת כו' א"כ אמאי נקיט שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה וע"ק דאמרינן בתוספתא עד סוף הדיבור. וכבר עלה בלבי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלקושיא ראשונה שהקשו לינקוט שנגע בעיסה יש לומר דלרבותא דחכמים קתני בצד העיסה דאף על גב דאיכא לספוקי נמי שמא לא נגע בעיסה והבצק אדם אחר נתן לו וה"ל תרי ספיקי אפ"ה מטמאין חכמים כי היכי דצריך לפרש נמי לפי' ר"ת דנקט בצק בידו לרבותא דר"מ כמ"ש מהרש"א ז"ל ולקושיא השנייה מהתוספות ראיתי ומצאתי שם דלאו מילתא דפסיקא היא שכל תינוק הוא בחזקת טומאת נדה וכמה חילוקי דינים נאמרו שם ע"ש ולכאורה אדרבה מהא מילתא דתינוק שנמצא בצד הקדש שהביאו התוספות מוכח כן דאי כל תינוק בחזקת טומאת נדה א"כ מאי נ"מ אם נגע בקבר או אדם טהור נתן לו סוף סוף איכא טומאת נדה ואי משום דטומאת מת טמא שבעה א"כ מאי איריא אדם טהור אפילו אדם טמא נמי ליכא אלא טומאת ערב כדין אדם שנגע באדם כמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא לפי שראיתי בירושלמי דשמעתין שמפרש להדיא בהא דבצק בידו דמסיק טעמא דרוב תינוקות מטפחין בעיסה לכך לא רציתי להאריך אחר שכתבתי כל זה ראיתי שהתוספות פ' כיסוי הדם הרגישו בכל זה והביאו שם ג"כ דאין כל התינוקות טמאין טומאת נדה ע"ש וא"כ לא ידעתי למה דחו פירש"י ז"ל אם לא מהירושלמי שכתבתי והובא ג"כ שם בתוספות ע"ש:

בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וקשה דבריש פרק בתרא דיבמות כו' וקאמר ר' מאיר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם שם דלמסקנא דהתם מיתוקמא מתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה נמי אליבא דר' מאיר דוקא וכדמסיק שם הרא"ש ז"ל אמנם לשיטת רוב פוסקים ומפרשים לפי המסקנא דהתם דהמיעוט מסייע לחזקה וה"ל פלגא ופלגא מיתוקמא שפיר אפילו לרבנן דמודו בכה"ג וא"כ קשה יותר סוגייא דהכא דרבנן אדרבנן. אמנם כן לולי דברי התוספות והקדמונים היה נ"ל ליישב בפשיטות לפי שיטת התוספות והיינו על הדרך שכתבתי בחידושי כתובות ס"פ המדיר בקצרה וכאן אבאר יותר דדוקא בההיא דר"פ בתרא דיבמות שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא משום דאותה חזקה שהיא זקוקה ליבם לא נתבררה בשום פעם דבחיי בעלה לא הגיע זמן החזקה מאי אמרת שהיתה בחזקת שתהא זקוקה ליבם בסוף אדרבא כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ היתה בחזקה שלא תהא זקוקה ליבם דסופה שתתעבר ותלד או שתלד צרתה מש"ה ס"ל לר"מ דה"ל פלגא ופלגא דלא הוי חזקה מעליא דע"פ הרוב אותה חזקה עשוייה להשתנות משא"כ הכא בשמעתין דעיסה זו בחזקת טהורה ה"ל חזקה מעלי' ומבוררת שהיתה בחזקת טהרה א"כ כי סמכת מיעוט להאי חזקה עדיפא טובא מרובא ואיתרע לה רובא לגמרי כן נ"ל לפי שיטת התוספות דהכא ולשיטת הפוסקים בפרק בתרא דיבמות דמיתוקמא אפילו כרבנן יש לי ליישב בדרך אחר ומבואר אצלי בתכלית האריכות בסוגיא דפ' האשה בתרא ומבואר עוד במס' חולין בעזה"י ודוק היטב: