בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת קידושין דף ח׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת קידושין דף ח׳ עמוד א׳

    מסכת קידושין דף ח׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־490 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מכסף מקנתו בעבד עברי כתיב:

    ישיב גאולתו ישיב קרא יתירא הוא דמצי למכתב לפיהן גאולתו לרבות שוה כסף לענין פדיון וכיון דמיפרוק ביה איקנויי נמי מקנה ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו:

    וכיון דלא קייץ לא וה"ק ואינו נקנה בתבואה וכלים אלא א"כ קצץ דמיה:

    בתורת כסף וכו' בתורת דמים הוא נקנה בין שנותנין עליו כסף בין שוה כסף בתורת דמים אקנו ולא בתורת חליפין שדרך לעשות חליפין בתבואה וכלים כלים שנאמר (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו ותבואה נמי דכתיב (שם) כל דבר:

    ולרב נחמן דאמר בפרק הזהב פירי לא עבדי חליפין אם נתן תבואה בתורת חליפין כמו סודר לקנות בהן שדה או שום דבר בחליפין לא קנו והאי כל דבר מפרש ליה דהכל נקנה במנעל השתא ליכא למימר תורת תבואה וכלים היינו חליפין מאי איכא למימר:

    אלא לעולם ואינו נקנה בתבואה וכלים דקאמר בדלית בהו שוה פרוטה:

    מקרבא הנאתייהו מזומנין ליהנות מהם:

    לפדיון בני לחמש סלעים של פדיון הבכור דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Kiddushin 8a · Sefaria · CC0

    תוספות

    אף שוה כסף דקיץ הא דאמרינן לקמן (קידושין דף יב.) ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה אין אי לא לא לכאורה דומה דלא כרב יוסף:

    ומאי ניהו חליפין אין עבד עברי נקנה בחליפין ולא קונה עצמו בחליפין דמה שהוא קונה בכסף נפקא לן מהאי קרא דמכסף מקנתו לקמן (קידושין דף יד:) אבל עבד כנעני נקנה בחליפין. כדתני בפ' השולח (גיטין (דף לט:) גבי שקל כומתא ושדא בה אמר לה קני האי וקנה נפשך ומשמע משום דהויא ליה כליו של מקנה לא עשה ולא כלום אבל בכליו של קונה קנתה ומתורת חליפין משמע ולא בתורת כסף וכך פירש רבינו חננאל שם:

    מנא אמינא לה דתניא עגל זה ללישנא קמא מייתי ראיה:

    רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן משמע הכא דרב כהנא היה כהן ותימה דבסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) משמע דלא היה כהן דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי וי"ל דתרי רב כהנא הוו אי נמי י"ל דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא אכל בשביל אשתו:

    אבל כולי עלמא לא וא"ת מאי טעמא דלא מהני מי גרע ממתנה ע"מ להחזיר דאמרינן לעיל (קידושין דף ו:) דשמה מתנה וי"ל דאין הכי נמי דמיגרע גרע דהתם איכא דבר חשוב דהוי מתנה אע"פ שנתן ע"מ להחזיר אבל הכא גבי פדיון לא היה שוה אותו סודר חמש סלעים ומתחילה כשנתן לו לא יצא ידי נתינה:

    השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זו מיבעיא וא"ת דלמא הא קמ"ל דבמנה זו אע"ג דלא חזרה בה לא הוי קידושין כיון שנמצא חסר ויש לומר דמרישא שמעת מינה כיון דבמנה סתם יכולה לחזור בה ולא אמרינן ישלים אלמא לא חלו הקידושין כלל עד שישלים הכי נמי כי אמר לה במנה זו ונמצא חסר לא חלו הקידושין ואף ההשלמה לא מהניא שהרי לא סמכה דעתה להשלמתו אלא למנה שמראה לה והרי הוא חסר:

    Tosafot on Kiddushin 8a · Sefaria · CC0

    רשב"א

    טלית זה בה' סלעים לפדיון בני פירוש לדעת רב יוסף טלית זו שנישום בחמש סלעים, דאילו באומר טלית זו חמש סלעים לא קרי ליה רב יוסף קיץ.

    אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא. משמע מהכא דכולי עלמא ואפילו צורבא מרבנן דוקא בה' סלעים או בשווייהן ממש, אבל רב כהנא דגברא רבה הוא ודומה לומר הוא דיכולין לומר לדידי שוה לי, לפי שדרכן של גדולים להתיקר במה שהן צריכין לו, וכדקאמר כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מקובי שוה עשה בתליסר, לומר שאין כאן הערמה דשוה הוא לו ממש. אבל הרמב"ם (פי"א מהל' ביכורים ה"ז) כתב דכל כהן יכול לומר לדידי שוה לי, ואפשר לומר דהא דאמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא בטלית דוקא קאמר, שאין דרכן של בני אדם להתיקר בו, אלא תלמידי חכמים, שאין הולכין בגלוי הראש כלל, אלא בטלית נאה כטליתן של תלמידי חכמים, אבל בשאר דברים, כל האדם שוה, והכל אומרים לדידי שוה לי, דאפשר דהכין הוא, ואין כאן הערמה של כלום, וצריך עיון.

    אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינה כמאן דאמר לה על מנת דמי. וכתב הראב"ד ודוקא דיהיב לה דינר, אבל יהיב לה כוליה מנה חסר דינר, לא, דכסיפא לה מילתא למתבעיה כדאמרינן בפר' דלקמן (קידושין מז, א).

    ואמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי יש מדקדקין מכאן דבעל מנת אינו צריך לתנאי כפול ולהן קודם ללאו דהא הכא סתמא יהי לה. אלא דאנן הוא דקאמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי וכן דעת רבינו אלפסי, וכבר הארכתי בזה בפרק מי שאחזו (גיטין עה, א) בסייעתא דשמיא.

    השתא במנה סתם לא הוו קדושי במנה זו מיבעיא פירש רש"י ז"ל במנה זה ונמצא חסר דהשתא לא קבלה מיבעיא דמציא הדר. ולפי פירושו נמצא חסר דינר דאינה מקודשת בשחזרה בה. ואינו מחוור, דבשנמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל, דהא התקדשי במנה זו קאמר לה ואין כאן מנה, דומיא דאמר לה שוה חמשין ואינו שוה חמשין, דאע"פ שרצה לשלם לה אינה מקודשת. ויש לומר דשאני שיראי בדלא שוה דאי אפשר להוסיף בגופו, אבל מנה אם חסר דינר ראוי להוסיף בו ולהשלים עליו הדינר. ונראה דהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן הא דאמרינן פירושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור בו הרשות בידו, כיצד כגון דאמר לה מנה זה, דאלמא רישא דקתני רצה אחד מהם לחזור בו הרשות בידו, בשהיה מנה חסר היא, ואפילו הכי קתני רצה לחזור דמשמע דצריכין לחזור בהן. ועוד מדקאמר הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדושי במנה זה מיבעיא, אלמא רישא וסיפא בחד דינא קא מיירי, דאי אמרת רישא בדינא דחזרה וסיפא בדין קדושין בטלים מעצמן, מאי קאמר, הא ודאי אצטריך לאשמועינן הני תרתי גווני דהאי דינא לחוד והאי דינא לחוד. ומסתברא דהכי פירושו פירושי קא מפרש כיצד כגון דאמר לה מנה זה ומנה שלם בידו, והיה מונה והולך ונמצא כולו מנה (בידה) [בידו] חסר דינר (לומר), שעדיין לא הספיק למנות וליתן לה, רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו, אבל אם היה מנה שבידו חסר דינר, ואמר לה התקדשי לי במנה זה, אינה מקודשת כלל. והכי נמי מסתברא הכי קאמר, דמרישא דקתני דבמנה סתם יכולין לחזור בהם עד שישלים כוליה מנה, שמעינן דכל שכן כשאמר לה מנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת כלל, דמה טעם אמרו במנה סתם דיכולין לחזור בו, דבכוליה מנה דוקא מיקדשא, ולאו על מנת שאתן לך מנה קאמר, אם כן כל שכן כשאמר לה מנה זה שבאותו מנה דוקא הוא מקדשה, וכשנמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, ואפילו לכשישלים. וכן שנויה בתוספתא (פ"ב, י) התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת, היה בו דינר רע יחליף, היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור, וכתבה רבינו אלפסי בהלכות, ומדברי ר"ח גם כן נראה שהוא מפרש דלאו כולה סיפא פירוש דרישא, אלא מנה זה בלבד, דסיפא הוי פירושא דרישא, כלומר כיצד כגון דאמר לה מנה זה, ואחר כך השמיענו דין אחר, דהיינו שנמצא בו דינר רע או שהוא חסר דינר, ונכון הוא, וזה לשון הרב ז"ל פרושי קא מפרש והכי קתני. רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו, כיצד כגון דאמר התקדשי לי במנה זה וכן אם נמצא מנה חסר דינר וכו'.

    רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתיה אכוליה מנה כלומר לעולם במנה סתם, ואפילו הכי כיון דמונה והולך דעתה להתקדש בכוליה מנה ולקבלו כולו מחמת קדושין ולא מחמת תנאי, ודר' אלעזר כשלא היה מונה והולך, אבל אמר מה זה אפילו בשאינו מונה והולך אינה מקודשת, עד שיתן כוליה מנה, ואם רצה אחד מהן לחזור הרשות בידו. אבל הרב אלפסי כתב והני מילי דאמר מנה סתם, אבל אמר מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור בו אפילו בדינר האחרון הרשות בידו.

    Rashba on Kiddushin 8a · Sefaria

    ריטב"א

    לעולם דלא שוי' ה' סלעים וכגון דקבל' עליה כהן כי הא דרב כהנא כו' אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא. פי' וקי"ל ודאי דשוה חמש לדידי' אבל לכ"ע דלא שוי' לי' לא ואע"ג דקבלי' עליה לאו לאו כל כמיניה. ושמע' מהכ' שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוי אלא חמשה אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידיה אזלינן כי היכי דחשבינן ליה הכא דשוי חמש סלעים. מיתו בדשוי' לזבונא שיתא כי אורחיה אבל אי לדידיה לא שוי' אלא מפני שהוא דחוק בדבר הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמה קציצה ואפילו נתן לו הדמים חוזר וגובה אותם ממנו והכי מוכח ביבמות דאמרינן בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ לה אמר לה אביי זיל הב ליה פי' דאע"ג דבכל תנאין דעלמא בנותן גט או מוכר דבר על תנאי אין כופין איתו לקיים תנאו אלא אם קיים תנאו הוי גט והוי מכר ואם לאו אינו גט ואינו מכר כגון האומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הכא שאני דכיון דאין תנאי בחליצה לא חשיב הא כתנאי אלא כשכירות ששוכרת אותו שיחלוץ לה בשכר מאתי' זוז ומ"ה א"ל אביי זיל הב ליה שכירותו וא"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה (עוברת) [מעברא] לפניו וא"ל טול דינר זה והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר לו משטה אני בך הכא נמי שכירות מרובה הוא שהאי יבם זה אינו הגון לה והתורה השיאתן עצה לחלוץ כדכתיב ודברו אליו מה שקצצה עמו לתת לו בשכר החליצ' מאתי זוז הויא קציצה התוך הדחק ואינה חייב' בו:

    ושמעינן מינה שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר משטה אני בך. ומכאן ללוקח סמנין הרבה בדמים יקרי' מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה. ומיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים וכ"כ אדונינו הרמב"ן ז"ל. וכן שמעתי מפי מורי

    א"ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת בדינר וישלים פירוש ואם לא השלים אינה מקודשת אבל אם השלים או שמחלה לו מקודשת דמחילה כהאי גונא חשובא כנתינה דלהנאתה איכוון וכדכתיב' בגיטין ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן לזה או כנוס או פטור:

    מיתיבי התקדשי לי במנה כו' עד הכי נמי מסתברא דאי ס"ד רישא במנה סתם וסיפא במנה זו השתא במנה סתם לא הוה קידושי במנה זו מבעיא. פי' ולמה לי' למתני סיפא דהא מרישא שמעינן לה. איכא למידק דהא רישא וסיפא דינים חלוקים הם דאלו ברישא בעי חזרה וכל כמה דלא חזרו בהם הוה קדושין כשישלים לדברי הכל וכדקתני בהדיא ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו ואלו בסיפא כיון דזה אינה צריכה לחזור בפי' אלא כיון שנמצא מנה חסר דינר לא הוה קידושי' והיינו דקתני סיפא אינה מקודשת ולא קתני חזרה בה וכיון שדיניהן חלוקי' היאך אפשר דלא לתני סיפא לאשמיעינן דלא בעי' חזרה ומסתמא לא הוה קדושין. ונראה שזה הזקיקו לרש"י לפ' במנה זו מבע' דמצי לחזור דאלמא בסיפא נמי בעי חזרה ולא נהיר'. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבשלמא אי אמרת דבמנה סתם הוה קדושין להכי איצטרך סיפא למתני דבמנה זו אינה מקודשת מאליה לאפוקי מרישא אלא אי אמרת דרישא במנה סתם ואפ"ה יכולה לחזור בו למה ליה למתני בסיפא דבמנה זו אינה מקודשת דפשיטה מילתא דכיון דבמנה סתם יכולה לחזור בו דבמנה זו אינה מקודשת מאליה ולא בעיא חזרה ונכון היא. ורבינו נר"ו פירש דהשתא אליבא דמקש' קא אמרינן דלא מפליג בין מנה סתם למנה זה ולכן קאמרי דלדבריו ברישא היה סגי דאע"ג דברישא בעיא חזרה התם מפני שהמנה שלם והוא בא ומשלימו לה וכיון שכן בהא ודאי אפי' במנה זה צריכה חזרה שאם לא חזרה בה בדינר האחרון הרי קבלה המנה ונתקדש' אבל בסיפא שאין המנה שלם וכדקתני שנמצא חסר דינר דינא הוא ודאי דבין במנה סתם בין במנה זה לא הוה קדושי מסתמא ולא בעיא חזרה ואם כן למה ליה לתנא למתני סיפא במנה זה דהא לדבריו ה"ה והוא הטע' למנה סתם וזהו הנכון:

    לא צריכא דנפיק ע"י הדחק פי' ואע"ג דמנה חשיב מיהת כיון דנפיק כלל מ"מ כיון דלא נפיק אלא ע"י הדחק אין לה לקבלו ממנו כשם שאין למוכר או למלוה דעלמא לקבלו כדכתיבנא פ' הזהב

    אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מ"ט מנה אין כאן. י"מ אותה אפילו כשנתחייב לה במנה בקנין כראוי או שזיכה לה במשכון מנה שאמר לה זכי בו לשעבוד למנה וקנתה אותו אין כאן משכון דהא לא מטי השתא לידה שום הנאה לא מן המנה ולא מן המשכון שהרי אינו מקדשה בגופו של משכון והויא ליה כי הלואה דלא הוי בעין דלא מקדשא ביה והאי דאמר כיון דמנה אין כאן שאין כאן מנה בעין משכון לא מהני לקדשה בו והרי זה נוטל משכונו ממנה ואע"ג דבמלוה דאחרי' מקודשת כל היכא דסמכה דעתה דלא מצי מחיל ללוה דיליה התם כיון שזכתה במלוה נפיק ממונא מיניה דהא נפיק שעבוד' דלוה מיניה וזכיא ביה איהי אבל שעבוד דידיה שנתחייב לה בקנין או בשטר דלא נפיק מיניה כלום הויא ליה כמקדש במלוה שאינה מקודשת וה"ה במכר שלא קנה כשם שאינו נקנה במלוה כדאיתא לקמן והיינו דקאמר דכיון שבא לקדשה במנה ואינה מתקדשת בו דה"ל מלוה אין המשכון כלום ולהכי אמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן. וכן בעובדא דאמתא דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. מהאי טעמא הוה דחשבינן ליה כקונה במלוה שלא קנה. ולהאי פירושא לא אתי שפיר לישנא דמשכון אין כאן וטעמא דמילתא נמי לא מיחוור שתהא דין זו כדין מלוה שהיא תחת ידה קודם לכן. ועיקר הפי' בזה כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד אלא כשקד' לו חיוב הממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דהשתא מקני משכון לשעבוד אותו חיוב אבל הכא שלא נתחייב לה במנה ובאמיר' בעלמא הוא שאמר לה שתתקדש לו במנה כיון שלא זכת' במנה ולא נתחייב לו בו באמירתו משכון דיהיב על ההוא מנה לאו כלום הוא וכן הדין במכר ובכל דבר כגון שאמר לחברו אתן לך מאתים זוז והרי לך משכון עליהם לא זכה כלל ונוטל ממנו משכונו וכן כל שהתנו ביניהם תנאי בדברים ונתנו משכון על אותם דברים לא זכו אבל אם נתחייב לה מנה בקטן וחזר וקדשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכור' ואם נתן המשכון על אותו מנה זכת' בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו והשתא אתי שפיר לישנא דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כלומר כיון דמנה אין כאן שלא זכתה במנה אין כאן תורת משכון ולא זכתה בו הא אלו אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בזו ומשכה אותו זכתה בו לשיעור מנה אלא שיכול לסלקה בדמים וכיון שזכתה בו הרי היא מתקדשת בו. וזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש וכן פר"י ז"ל:

    Ritva on Kiddushin 8a · Sefaria

    מאירי

    עבד עברי נקנה בכסף כמו שיתבאר וכל שהכסף קונה בו אינו צריך להיות הכסף דבר קצוב כגון כסף טבוע שדמיו קצובין אלא אע"פ שאין דמיו קצובין ושוה כסף בו ככסף ומכל מקום בין בכסף בין בשוה כסף דוקא בשוה פרוטה שכל פחות מכן אינו ממון ואינו קונה כלל אפילו בדברים שהנאתם קרובה כגון פת וכלים ותבואות וכל מיני פירות אע"פ שהם נקנין בחלפין כשאר מטלטלין מכל מקום אין נעשים חלפין לקנות בהן כחלפין של סודר נעלו כתוב למעט את הפירות אבל המטבע אינו נעשה חלפין ואינו נקנה בחלפין וכל שהוא נעשה חלפין אין צורך בו לשוה פרוטה וכבר אמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה כמו שיתבאר במקומו:

    הפודה את בנו ואמר לכהן הי לך טלית זה או עגל זה לפדיון בני ולא פירש לו בכמה ואף הכהן לא פירש לו שיקבלנו בחמש סלעים שהם ראויים לו אם שוים חמש סלעים בנו פדוי וכמו שביארנו בענין שיראי לא צריכים שומא אבל אם אינם שוים כך אינו פדוי עד שישלים שלא לקחם אלא שהוא סבור שישלים אמר לו עגל זה או טלית זה בחמש סלעים ואינו שוה כך אלא שהכהן מקבלו בכך הרי זה פדוי ואין בזה חלוק בין כהן גדול נכבד להדיוט ופחות שעגל וטלית הכל צריכין להם וכל כהן יכול לומר בהן לדידי שוה לי אבל בסודר ושאר דברים שאינן ראויים אלא לנכבד אי אפשר לומר כן אלא לנכבד שדרכו בכך ר"ל ליקח כיוצא בדברים אלו ביתר מכדי דמיהן אבל כהן אחר לא אין זה אלא הערמה כדי לזכות בפדיון מתוך כך ואף בטלית ועגל לכל אדם יש אומרים דוקא שוה ארבעה בחמשה שכך דרך ליקח בשעת הצורך ואיני רואה צורך בכך וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא כשזה אומר סודר זה בחמש סלעים והלה מקבלו בסתם אבל אם אמר הלה הריני מקבל דבר זה בחמש סלעים אפילו פחות שבפחותים ואפילו אינו שוה אלא פרוטה קנה ואין הדברים נראין שהרי רב כהנא אמר לדידי שוה לי ואעפ"כ אמרו דוקא רב כהנא דגברא רבא הוא:

    ודאתאן עלה מיהת בענין רב כהנא יראה מכאן שכהן היה ובמסכת חלין אמרו בענין מתנות כהנה רב כהנא אכיל בשביל אשתו ותרצו בה ששנים היו אחד בדורו של ר' יוחנן וכמו שהוזכר בסוף בבא קמא שר' יוחנן הענישו ואחר בדורות האחרונים וכמו שמצינו אי תמיד אמר ליה רב כהנא לרב אשי ועל זה אמרי שהיה אוכל בשביל אשתו:

    התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת שמאחר שאמר לה במנה סתם ונתן לה דינר ודאי דעתו להיות עקר הקדושין בדינר והשאר תנאי עליו והרי זה כאומר הרי את מקדשת לי בדינר זה על מנת שאשלים לך מנה ולכשישלים המנה מקדשת למפרע משעת נתינת הדינר ומכל מקום נחלקו המפרשים אם היא יכולה לכופו להשלים אם לאו יש מפרשים וישלים על כרחו ר"ל שהיא כופתהו בב"ד על השלמת המנה ואינו יכול לחזור וכן היא אינה יכולה לחזור ואף פשוטה של סוגיא זו מוכחת כן שהרי במה שהקשה עליו ממה שאמרו ורצה אחד מהם לחזור חוזר משמע דהכא אין אחד מהם יכול לחזור קאמר ומה שאמרו כ"ז א' זכו בשדה זה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה שנראה משם שכל שלא נתקיים התנאי יכול לחזור פירשו גדולי קדמונינו הטעם שמאחר שתלה הענין בכתיבת השטר אפילו היה במקום שאין כותבין את השטר הוא עשאו כמקום שכותבין שאין השדה קנוי' בלא שטר ונמצא שעדיין לא נעשה תחלת הקנין אבל בזו כבר נגמרו הקדושין והתנאי מאליו בא ואין יכול לחזור אלא שכופין אותו להשלים וכן יש לומר לדעתי שבזו של זכו בשדה זו הואיל והתנה עם העדים הרי הוא כאומר בפירוש שלא תועיל הזכייה אלא בכך והביאו ראיה לדעת זה ממה שאמרו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שמקדשת ותנאו בטל מיהא בעונה אע"פ שקיים בדבר שבממון כגון שאר כסות ואין יכול לומר הואיל והתנאי בטל חוזרני בי ואלו היה המתנה יכול לחזור ודאי היה הטעם מפני שלכך התנה שתהא הבחירה בידו אם לקיים אם לחזור ממנו ואם כן אף בזו יאמר לכך התניתי שאם יועיל תנאי יועיל ואם לא יועיל לא יהיו קדושין אלא שבשאר תנאים אין יכול לחזור ונמצא שאין הבחירה בידו אם לקיים תנאו אם לחזור ממנו ואף כאן אין הבחירה בידו ואחר שאין תנאי מועיל נתקיים המעשה ושמא תאמר שאני התם שהתנאי לא חל מעולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ואין התנאי כלום ונמצא שאין המעשה תלוי בתנאי אלא נגמר מיד הואיל ואי אפשר לתנאי להתקיים אבל כל שהתנאי יכול להתקיים הרי המעשה תלוי בקיום התנאי וכל שלא נתקיים יכול לחזור אף הם משיבים שאינו דומה שאלו אמר הוא התקדשי לי ואיני נותן לך שאר כסות ועונה כלומר שאפילו יש בדין כן איני עושה היה ראוי לומר כן מאחר שהוא אומר על מנת הרי כונתו לומר אם אני זקוק ליתן שאר כסות ועונה לא יהיו קדושין וכעין שאמרו בהרי זה גיטיך על מנת שתאכלי תרומה איפשר דאכלה ולקיא והקשו בה והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותירץ הכא לא עקר ולא מידי דמי אמר לה אכולי ותתגרשי לא תיכול ולא תתגרש אף בזו מי קאמר לה התקדשי ואין לך עלי שאר כסות על מנת קא אמר לה כלומר אם אני זקוק לכך לא יהיו קדושין ואעפ"כ אין אומרים כן אלא מקדשת והתנאי בטל על כרחו אף בזו מקדשת וישלים על כרחו ובגט מיהא הואיל ומתגרשת על כרחה והוא תולה התנאי בה הואיל והוא דבר איסור אפילו קבלתהו אין כופין אותה ואחר שכן כל שהיא עושה מעצמה מגורשת ואם לא תאכל אינה מגורשת שאין תנאו בטל ולדעת זה כשהקשו בסוגיא מבריתא שאמרה ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו הוא מקשה משניהם ר"ל מן האיש ומן האשה שהבריתא אומרת שאם רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו והוא אומר מקדשת וישלים על כרחו ואין אחד מהם יכול לחזור:

    ומכל מקום יש מפרשים וישלים אם ירצה שאין היא יכולה לחזור אבל הוא ודאי יכול לחזור ואף הם כתבו שכל שחזר אף הדינר חוזר לו ומה שאמרו בפרק מי שמת קמ"ה א' קדושי לא הדרי דקדושין לטבועין נתנו דוקא כשנגמרו הקדושין אלא שאיזו סבה גרמה לגרש ובין שהסבה ממנו בין שהסבה ממנה אינן חוזרין אבל זה שלא נגמרו הקדושין ודאי חוזרין ולדעת זה שהם אומרים שאין היא יכולה לחזור אבל הוא יכול לחזור לא הקשו בסוגיא זו אלא מן האשה שכל שהוא מתנה על עצמו ר"ל על מנת שאתן ליך אם רצה מקיים אם רצה אינו מקיים לשם כך התנה על עצמו שתהא הבחירה בידו אם לקיים אם שלא לקיים ואע"פ שאמרו בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק ואמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק איכא דאמרי אמר ליה אי בעית סלקת טעם הדבר מפני שלא התנה בפירוש כלומר על מנת שאעלה או אם לא אעלה שאלו אמר כן אין אומרים לו קום סליק ולא אי בעית סלקת שהרי תלה בהדיא בעלייתו והרי לא עלה אלא דרך הבאי דבר רוצה אני לצאת לדור בארץ ישראל ומתוך כך אני מוכר נכסי ונעשה גלוי דעת זה חשוב בעיניהם הואיל ובשעת גמר המכירה אמרו לענין זה שאלו נולד אונס משעת גמר המכירה שאינו יכול לעלות יהא המכר בטל אבל אינו חשוב כתנאי גמור וכל שלא היה שם אונס מתחלה ועד סוף אומרים לו קום סליק או אי בעית סלקת אלא אף כשבידו לעלות אם לא רצה אינו עולה והמכר בטל ואם חזר חזר ואין יכול לומר אחזור ואקיימנו אלא בטל המעשה:

    וחכמי ההר מוסיפין בדעת זה לומר שאף כשתלה התנאי במקבל המתנה או המכר ר"ל על מנת שתתן לי וכו' אם אינו מקבלו המכר בטל לכך שייר והתנה ליתן לעצמו מקום לחזרה עד שיתקיים התנאי הא לכשיתקיים נגמר המעשה למפרע משעת תחלתו הואיל ואמר מעכשו ונמצא שכל שאמר על מנת המתנה יכול לחזור בין שתלה התנאי בעצמו בין שתלאו במקבל המתנה או המכר או הקדושין אבל המקבל שלא התנה אינו יכול לחזור הואיל ויש שם מעכשו או על מנת שהוא כמעכשו ושמועת על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה אינו תנאי גמור שהרי תנאי ומעשה בדבר אחד הוא שמאחר שאמר לה הרי את מקדשת לי נתחייב לה בשאר כסות ועונה ואין יכול עוד לומר על מנת שאין לך שאר כסות ועונה אבל אם היה התנאי חשוב ואינו רוצה לקיימו בטל המעשה ואיני מבין היאך אמרוה שהרי בשאר כסות (ועונה) קיים ואם הוא קרוי תנאי ומעשה בדבר אחד היאך קיים אף בשאר וכסות ועוד אף בעונה אין זה תנאי ומעשה בדבר אחד שכמה פעמים אדם נושא אשה לשמשו שתתייחד עמו בהיתר ועוד שאם כן למה תלה הטעם במתנה על מה שכתוב בתורה אלא שאין קרוי תנאי ומעשה בדבר אחד אלא כעין הרי זה גיטיך והנייר שלי ואף בזו כל שאמר על מנת תנאו קיים שכל שבעל מנת אינו צריך לתנאי בדבר אחד כמו שביארנו במקומו והוצרך לבא בה מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה ואע"פ שכל שמתנה עמה על מנת שתאכלי בשר חזיר אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל ותלה הדבר ברצונה לא תאכל ולא תתקדש מכל מקום כשפוטר עצמו ממה שחייבתהו תורה כגון מקדש על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה או שרוצה לזכות בתנאו במה שלא זכתה לו תורה כגון שקדש יפת תאר על מנת שיתעמר בה תנאו בטל והמעשה קיים ולי נראה לשיטה זו שכל שתלה התנאי במקבל אף המקבל יכול לחזור:

    ומכל מקום עקר הדברים נראה לי שאין אחד מהם יכול לחזור אלא שאין הקדושין נגמרים עד שישלים כל התנאי ואין המקבל יכול לכופו להשלים ואפילו יאמר איני רוצה להשלימו אינו כלום שאינו יכול לחזור אפילו תלה התנאי בעצמו ר"ל שאמר על מנת שאתן וכו' שלא יכול לחזור ולומר אקיימנו עד שיבא בענין דבר שלא יוכל לקיימו כגון שפירש בו זמן ר"ל שאתן בתוך שלשים ועברו שלשים או שמת ובכך נתבטל הכל שאף במקום יבום אין צריכה חליצה וסוף הדברים שזה שחיוב התנאי עליו בידו לקיימו על כרחו של שני ויתקיים המעשה ובידו להתעכב שלא לקיים ויעמוד המעשה בתלייה עד שיתקיים התנאי או שיבא בענין דבר שלא יוכל לקיימו ואותו שאין החיוב עליו אין בידו לא חזרה ולא עכוב וזהו עקר בדין זה שעליו ראוי לסמוך ובסוגיא זו כשהקשה מורצה אחד מהם לחזור משניהם הוא מקשה שהרי בתנאי אין אחד מהם יכול לחזור ואם מחלה לו ההשלמה כתבו רבותי שהוא כקיום תנאי ומקדשת גמורה אלא שצריך עדים במחילה ואע"פ שבפרק קורדיקוס אמרו בהדיא בכיוצא בה שהמחילה אינה קיום תנאי לא אמרוה אלא בגט ומשום דלצעורה איכוון אבל במקום אחר שאין הכונה אלא משום הרוחה המחילה קיום תנאי הוא וכמו שאמרו קונם שאי אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטים שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי וגדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם כדעת חכמי ההר ר"ל שאם אמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שיכול בעל התנאי לומר איני רוצה ויתבטל הכל ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת ולמה צריך שיתקיים התנאי מדעתו וגדולי הדור תמהים עליהם שהרי לשון אחר אמרו שם בין מדעתו בין בעל כרחו מגורשת והלכה כלישנא בתרא אע"פ שהקשה בה רב פפא ודילמא אפילו בפניו דוקא מדעתו כל דילמא דחייה הוא ועוד שהרי מכל מקום הלכה כרבא שאמר שם דנתינה על כרחו הויא נתינה אלא שעקר הדברים שהכל ביד אותו שעליו לקיימו אם ירצה יקיים על כרחו של שני ואם אינו רוצה לא יקיים ויתבטל המעשה מאליו או יעמוד בתלייה עד שיקיים או שיגיע שם דבר שלא יוכל עוד לקיימו על הדרך שביארנו וכן כתבו בדרך זה על מה שתמהו רבים שם על גדולי הפוסקים שלא הביאו לשונות אלו בהלכותיהם ותירצו הם שטעם השמטתם מפני שאותו משא ומתן האמור שם בנתינה על כרחו אם היא נתינה אם לאו לדעת רבנן הוא שסוברין שכל עכבת תנאי אע"פ שאינו ממנה הוי עכוב ואינו גט כעל מנת שתניק את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ומת הבן או שאמר האב אי אפשי בשמושיך שלא בהקפדה כלומר שלא אמר כן מצד הכעסה שתהא היא מכעיסתו ורשב"ג חולק לומר שכל עכבה שאינה ממנה אינה עכבה והוי גט והילכך לדעת רשב"ג שהלכה כמותו אין לשאול אם היא נתינה אם לאו שאפילו תמצא לומר שאינה נתינה הוי גט הואיל והעכבה אינה ממנה והילכך אף בנדון שלפנינו כל מעשה שיש בו תנאי קיום המעשה תלוי ביד מי שעליו לקיים התנאי שאם אינו רוצה לקיימו המעשה עומד בתלייה ואין האחר יכול לכופו לקיימו ואם הוא רוצה לקיימו אין האחר יכול לומר איני רוצה בכך שאפילו יש עכבה בקיום התנאי הואיל ואין העכוב מצדה המעשה מתקיים כל שכן כשרוצה לקיימו שאין חברו מעכב על ידו וכן ראיה ממה שאמרו בפרק שלישי ס' א' הרי את מקדשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא יתן ונחלקו בה רב הונא ורב יהודה רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן ואיכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ובגיטין אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן ונחלקו בה רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן ואיכא ביניהו שנתקרע הגט או שאבד ושואלים בה מפני מה לא אמרו בענין גט גם כן איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ותירצו בה שאף רב יהודה מודה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין משני שהיא מקדשת הואיל וקיום התנאי תלוי בה שכיון שעליה לקיימו הרי קיימה מעשה הגט כשקבלה קדושין מאחר וחייבה עצמה במאתים לראשון אבל בקדושין שהתנאי מוטל עליו הכל תלוי בו והיא אינה יכולה לחזור וכל זמן שירצה הוא לקיים התנאי אין קבלת קדושיה עוקרת קדושי ראשון ומכל מקום הלכה והוא יתן והיא תתן שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי כמו שיתבאר:

    ומעתה נשוב לנדון שלפנינו והוא שאם אמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זה כאומר התקדשי לי בדינר זה על מנת שאתן לך מנה והתנאי תלוי בו אם רצה מקיים על כרחה ומתקדשת למפרע ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אינו כלום ואם אינו רוצה לקיים הרשות בידו והיא כתלויה ועומדת ואין התנאי מתקיים עד שישלים לה מנה ואם היה שם דינר של נחשת אפילו הרגישה בו אינו כלום אלא אם כן מחלה בפירוש ולדעת האומרים שהמחילה קיום תנאי על הדרך שכתבנו למעלה דברים אלו כלם במנה סתם אבל אם אמר לה במנה זה קפידא הוי ואין כאן קדושין כלל עד שיתן לה כל המנה שמאחר שהיא רואה המנה בידו ואינו נותנו אף היא אינה סומכת עליו כלל וכל שלא נתן לה את כלו אפילו בדינר האחרון יכולה אף היא לחזור היה שם כל המנה אלא שהיה שם דינר של נחשת אם הרגישה בו הרי סברה וקבלה ומקדשת ואם לא הרגישה בו כגון שהוא בין המעות או שנתנו לה בלילה אינה מקדשת כלל:

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Kiddushin 8a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ומאי ניהו כו' ולא קונה עצמו בחליפין דמה שהוא קונה בכסף כו' עכ"ל לכאורה הוא מגומגם דמי הכריחם כאן להזכיר קנין עצמו גם מהאי קרא דמכסף מקנתו לא ילפינן שהוא קונה עצמו בכסף אלא שהוא נקנה בכסף כפרש"י וכדאיתא בהדיא לקמן ואפשר דנקטו הכי משום הא דמייתי מפ' השולח בעבד כנעני דאיירי במה שהוא קונה עצמו ושוין הן דין מה שהוא נקנה ומה שהוא קונה כפרש"י נמי לענין שוה כסף וק"ל:

    בד"ה מנא אמינא לה דתניא עגל זה ללישנא קמא מייתי ראיה עכ"ל דבריהם צריכין ביאור והוא דבדאמר הכא בפדיון בכל דהו ודאי לכ"ע לא אמר כלום דגבי אשה לא צריכי שומא משום דבציר מפרוטה לא שוי כפרש"י לעיל אבל הכא הא בעי ה' סלעים אלא הא דאמר עגל זה לפדיון בני דהיינו לחמשה סלעים של פדיון כפרש"י והוה דומה ממש לדלעיל בדאמר חמשין ושוי חמשין וללישנא קמא ודאי דמייתי שפיר ראיה אבל ללישנא בתרא דפליגי לעיל באמר בכל דהו מאי מייתי הכא ראיה דהא ודאי לאו באמר כל דהו איירי הכא ומיהו קשה דמלישנא דקאמר א"ד בכל דהו נמי פליגי כו' משמע ללישנא בתרא נמי דבדאמר חמשין ושוי חמשין נמי פליגי ואם כן שפיר מייתי ראיה גם ללישנא בתרא ודוחק הוא לומר דה"ק דבמלתא דפליגי בלישנא קמא דהיינו באמר חמשין ושוי חמשין מייתי ראיה גם ללישנא בתרא אבל במילתא דפליגי בלישנא בתרא לחוד ולא בלישנא קמא דהיינו בכל דהו לא מייתי כלל ראיה אלא שהנראה מדבריהם דלקמן שכתבו בד"ה והלכתא שיראי כו' עוד י"מ מש"ה לא קאמר כו' לפי זה יתישב הא דאצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל כו' עכ"ל דלא הוה גרסינן בגמרא דאיכא דאמרי אלא בכל דהו פליגי ול"ג מלת נמי דהשתא ניחא דלפי א"ד לא פליגי כלל באמר חמשין ושוי חמשין אלא בכל דהו בלחוד פליגי וליכא ראיה כלל ותו לא מידי ודו"ק:

    בד"ה השתא כו' ואם תאמר דלמא הא קמשמע לן דבמנה זו אע"ג דלא חזרה כו' עכ"ל אבל לעיל דפריך הא מדסיפא במנה זו רישא במנה סתם כו' לא תקשי להו הכי ומאי קושיא דאימא דרישא במנה זו וחזרה וסיפא נמי במנה זו אע"ג דלא חזרה כיון שנמצא חסר די"ל דהכי פריך מדפריש בסיפא דאיירי במנה זו גבי נמצא חסר ע"כ רישא גבי חזרה דקתני סתם מנה לא איירי במנה זו מדלא פריש בה ברישא כדפריש לה בסיפא ולמאי דמוקי לה בפרושי קמפרש אין לחוש כיון דהסיפא פירושא דרישא הוא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 8a · Sefaria

    פני יהושע

    אמר ר' יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו כו' לכאורה אלישנא בתרא דאיכא דאמרי דוקא קאי וא"כ ללישנא קמא לא אמרה ר' יוסף מעולם מיהו לפי מה שאפרש בסוף הסוגייא קאי שפיר נמי ללישנא קמא עיין עליה:

    שם אילימא דלא מיקני ביה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ופירש"י וכיון דמיפרק ביה איקנויי נמי מיקני. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים כתב להדיא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים אינו נגאל בשוה כסף ומפיק לה מכסף ממכרו דכתיב ברישא דקרא והובא' דרשה זו בירושלמי וכבר תמהו עליו רבים והקשו מסוגייא דשמעתין ויותר קשה דלקמן דף ט"ז בע"ע הנמכר לישראל תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ומייתינן נמי האי קרא דישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף והיה נראה בעיני ליישב דלא פליגי גמרא דידן אירושלמי דודאי היכא דקנאו בכסף צריך ליתן לו כסף דוקא ולא שוה כסף והוא כדין בע"ח שצריך שישלם כסף כדפרישית בריש מכילתין בל' התוס' בד"ה בפרוטה ובש"פ וההיא הוא דילפינן בירושלמי מכסף ממכרו ולזה נתכוון ג"כ הרמב"ם ז"ל משא"כ היכא שקנאו בתחלה בשוה כסף נגאל ג"כ בשוה כסף ובזה נתיישב טפי בהאי דשמעתין ובהכי איירי נמי ההיא דלקמן דף ט"ז אלא שעדיין צ"ע ליישב לשון הרמב"ם ז"ל ע"ש בכסף משנה ולפי מה שנ"ל דדוקא בנמכר סתם עד היובל ס"ל להרמב"ם דאין נגאל בשוה כסף מייתורא דקרא משא"כ בנמכר לשנים ידועים:

    (קונטרס אחרון) דף ח גמרא אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמור רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. וכתבתי ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים שפסק דע"ע הנמכר לעובד כובבים אינו נגאל בשוה כסף והעליתי דדוקא במוכר עצמו סתם שיעבוד עד היובל בזה כתב הרמב"ם ז"ל דאינו נגאל בשוה כסף מגזירת הכתוב דאחמור עליה ויליף לה מקרא דמכסף ממכרו שהובא בירושלמי הביאו הכסף משנה שם משא"כ במוכר עצמו לעכו"ם על שנים ידועים מודה הרמב"ם ז"ל דנגאל בשוה כסף מקרא דישיב גאולתו דמייתי הש"ס הכא:

    שם אלא לאו דאית בה ש"פ וכיון דלא קייצי לא לכאורה משמע דתנא דברייתא יליף לה ממיעוטא דקרא מיתורא דמכסף מקנתו וקשיא לי דקרא לא מייתר דאיצטריך למעט דנמכר לעובד כוכבים אינו נקנה לא בשטר זלא במשיכה ולא בחליפין אלא בכסף דוקא כמ"ש התוס' לקמן דף יו"ד ע"ב ועיין בחידושינו שם ולעולם אימא לן דבשוה כסף נקנה אע"ג דלא קייצי דבכלל כסף הוא לכך נ"ל דודאי כל מילי דלאו במשמעות כסף ממעטינן שפיר ממיעוטא דמכסף מקנתו ומהא גופא דייק ר' יוסף שפיר דס"ל לתנא דברייתא בפשיטות מסברא דנפשיה דכל שוה כסף דלא קייץ לאו בכלל לשון כסף הוא מטעם שפירשתי לעיל בריש סוגיין ונהי דקונין בהן בכל מקום תבואה וכלים וקרקעות מ"מ לאו מטעם כסף הוא אלא מטעם חליפין ותורת דמים כמו שפירש רבינו תם ז"ל בהזהב בסוגייא דחליפין דשוה בשוה במטלטלין קונין מטעם חליפין וסובר רב יוסף דלאו בתורת חליפין ותורת דמים תליא מילתא אלא בקייצי ולא קייצי דהכי סבר רב אדא בר אהבה בהזהב דף מ"ז באיבעיא דחליפין ומקפיד עליהן ופשיט לה מברייתא דפרתך בכך וכך והיינו קייצי כמו שאפרש בסמוך אבל היכא דלא קייצי לאו בכלל כסף נינהו אלא בכלל חליפין ומש"ה לא מהני לא בע"ע ולא באשה ולא בפדיון הבן כך סברת רב יוסף ומשנינן אליבא דרבה דלאו בקייצי ולא קייצי תליא מילתא אלא בין תורת חליפין ותורת דמים כדפירש"י בסמוך והיינו כמסקנת רבא שם בפרק הזהב דף מ"ז כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

    שם ואידך ה"ק בתורת כסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין עיין בפרש"י וכבר כתבתי בזה בסמוך. מיהו הא דאיצטריך למילף הכא מקרא דמכסף מקנתו דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא מיקני בחליפין מזה מדקדק ר"ת לעיל דף ו' בד"ה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה דעובד כוכבים בר קנין חליפין הוא בשאר מילי והקשיתי שם לשאול דסכינא חריפא מפסיק קרא דבהדיא כתיב בקנין חליפין וזאת לפנים בישראל וזאת התעודה בישראל משמע דבישראל דוקא קונה וכתבתי שם דמההיא דהכא ליכא ראיה לדברי ר"ת דאפשר דניחא לן לאתויי הכא קרא דמכסף מקנתו שהוא מן התורה ממש ומהכא ילפינן בכ"מ דאין חליפין לעובד כוכבים מלאתויי קרא דדברי קבלה וזה לא יתכן לפמ"ש בסמוך דקרא דמכסף מקנתו לא מייתר להכי וליכא למימר דאכתי ילפינן שפיר דאין שום קנין לעובד כוכבים בכל מקום אלא בכסף הא ליתא דאליביה דרבה קיימינן הכא דס"ל כר' יוחנן בפרק הזהב דף מ"ז גבי מכור לי באלו דמעות קונה בישראל ודריש לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה וא"כ איכא למימר דה"ה לחליפין ואי דרשינן דומיא דלעמיתך בחדא דוקא א"כ אמאי איצטריך הכא לאתויי ממיעוטא דמכסף מקנתו ואפשר דלענין עבד לא שייך לומר דומיא דלעמיתך דלישראל נמי לאו בחדא דהא נקנה בכסף ובשטר אבל ממיעוטא דמכסף מקנתו ילפינן שפיר דבעובד כוכבים בכל דוכתא בחדא והיינו בכסף דוקא ועוד נלע"ד דקרא דוזאת לפנים בישראל אתא למעט דעובד כוכבים מישראל לא קני והכא איצטריך למעט דע"ע הנמכר לעובד כוכבים אינו קונה בחליפין משום די"ל ישראל מעובד כוכבים אפשר דקונה בשאר מילי דילפינן מק"ו גופו קונה כדאשכחן בעבד כנעני ממונו לא כ"ש וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב בטעמיה דרבי יוחנן אמר מעות קונה מדאורייתא והיינו מהאי ק"ו ואע"ג דעבד כנעני קונה עצמו בחליפין התם קנינו ושחרורו באין כאחד והו"ל ישראל מעלייא ובכל זה לא הונח לי דהא דעבד כנעני גופו נקנה בחליפין לאו מקרא ילפינן ליה אלא מסברא וע"כ היינו בחד מתרי טעמי אי משום דחליפין מהני בעובד כוכבים כדברי ר"ת או משום דעבד כנעני כיון דשייך במצות חשיב כישראל לענין קניינא כדמשמע בפרק השולח דף ל"ט ע"ש בפירש"י ובחידושינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למעט הכא ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מדין חליפין הא כתיב וזאת לפנים בישראל לכך נלע"ד דהא דכתיב וזאת לפנים בישראל למעט עובד כוכבים היינו מענין חליפין ממש שהוא כעין קנין סודר דבהא איירי פשטא דקרא דכתיב נעל והא דאיצטריך לאתויי הכא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא מיקני בתורת תבואה וכלים היינו בחליפין דשוה בשוה דלא שייך למעט מקרא דדברי קבלה כמו שדקדק ר"ת גופא בפרק הזהב וכמו שהארכתי בזה בפרק הזהב ע"ש ויבואר עוד בסמוך כנ"ל לולא שאיני כדאי להשיג על דברי ר"ת לעיל דף ג' וצ"ע ודוק:

    (קונטרס אחרון) שם ואידך הכי קאמר בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים מאי נינהו חליפין. ודקדק רבינו תם ז"ל מכאן דבעלמא יש לעכו"ם קנין חליפין וכמ"ש לעיל דף ג' ע"א אמנם לענ"ד ראייתו אינה מוכרחת דהא דאיצטריך למעט הכא מחליפין היינו מחליפין דשוה בשוה דהוי מטעם שוה כסף ואפ"ה מיעט' רחמנא אבל לענין חליפין דקנין סודר לעולם דלא איצטריך קרא דמילתא דפשיטא שאין לעכו"ם קנין חליפין דק"ס מדכתיב להדיא וזאת לפנים בישראל כן נ"ל לולי דר"ת לא פירש כן ולדעתי צ"ע לדינא:

    תוספות בד"ה ומאי ניהו חליפין אין ע"ע נקנה בחליפין כו' עיין בזה בחידושינו לקמן במשנה דע"ע נקנה בכסף באריכות ומה שכתבו דעבד כנעני נקנה בחליפין יבואר ג"כ לקמן בסוגייא דעבד כנעני ועיין בחידושינו פרק השולח דף לט:

    גמרא ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והקשה בס' עצמות יוסף אכתי מצי לאוקמי בחליפין דשוה בשוה דמהני בפירי לשיטת ר"ת בפרק הזהב מיהו לפמ"ש באריכות בפרק הזהב והעליתי שם דהא דשוה בשוה מיקרי קנין חליפין היינו אליבא דריש לקיש דוקא דס"ל דמשיכה קונה במטלטלין ולא כסף ומש"ה הא דקונה שוה בשוה ע"כ היינו מדין חליפין משא"כ לר' יוחנן דס"ל מעות קונה א"כ שוה בשוה אפי' דרך חליפין לאו מטעם חליפין קונה אלא מטעם כסף דהא שוה כסף ככסף ואי משום דכיון דלא קייצי לא מיקרי שוה כסף א"כ אכתי הוי סייעתא לרב יוסף ותיובתא דרבה אם לא שנאמר דרבה כר"ל ס"ל ובפר' הזהב גבי מכור לי באלו משמיה דרב הונא קאמר וליה לא ס"ל ולפ"ז כיון דמצינן דכסף אינו קונה במטלטלין ואפ"ה בשוה בשוה דרך חליפין קונה כדדייק ר"ת מקרא דעל הגאולה ועל התמורה ע"כ בתבואה וכלים מטעם חליפין קונה כיון שנתנו בתורת חליפין ובהכי הוי בעי לאוקמי מעיקרא כדפרישית בסמוך. אבל השתא דמקשה הש"ס ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין והיינו ע"כ משום דקי"ל כר"נ בדיני וא"כ מה"ט גופא מיבעיא לן לאוקמי מילתא דרבה כר' יוחנן דמעות קונה כדמסקי' להדיא בפרק הזהב דר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין כרבי יוחנן ס"ל דמעות קונה וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל שם דמה"ט הלכה כרבי יוחנן דר"נ כוותיה ס"ל וא"כ מקשה הכא שפיר דתו לא מצינן למימר דאינו קונה בתורת תבואה וכלים דקאמר היינו חליפין דשוה בשוה דהא דבתבואה וכלים קונין דרך חליפין כדפירש"י ע"כ לר' יוחנן בשוה בשוה לאו משום חליפין הוא אלא משום כסף דשוה כסף ככסף ולרבה אפילו בדלא קייצי ודוק כי נכון הוא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בל' התוס' בד"ה והלכתא שיראי דף ט'. העולה מדברינו דפלוגתא דרבה ורב יוסף בפלוגתא דשיראי תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דעיקר טעמא דרב יוסף דס"ל כר"י דמעות קונה במטלטלין וא"כ ע"כ הא דמרבינן חליפין דשוה בשוה מקרא דדברי קבלה דכתיב על הגאולה ועל התמורה היינו משום דבתורת כסף לא מיקני דכיון דלא קייצו לא מיקרי כסף ולא משמע ליה לרב יוסף למימר דעיקר קרא בשוה בשוה איצטריך להיכא שמזכיר לשון חליפין כיון דבעיקר הקנין מיהא קונה מדין תורה מטעם כסף או שנאמר דר' יוסף ס"ל כר"ל דהא מילתא דכסף קונה פלוגתא דתנאי היא ר' שמעון ורבנן כדאיתא בפ' הזהב ור' יוסף ס"ל כר"ש כיון דר"נ ס"ל כוותיה דמעות קונה ובזה יש ליישב קצת מה שהקשו התוס' לעיל עליה דרב יוסף מברייתא דהתקדשי לי בשטר דרב יוסף מוקי לה כהאי תנא דמעות אינו קונה דלפ"ז ליכא הוכחה דבעינן קיצי אבל איהו גופא ס"ל כהאי תנא דמעות קונה וא"כ ע"כ דהיכא דלא קייצי לא מיקרי כסף ודו"ק:

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Penei Yehoshua on Kiddushin 8a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ע"ל יד ע"ב תד"ה מוכר עצמו:

    Gilyon HaShas on Kiddushin 8a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף ח׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־490 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 15 מילים

      נפתחת ב״אַף שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי דְּקִיץ.…״

    2. קטע 217 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא:…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״הַאי תְּבוּאָה וְכֵלִים הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא…״

    4. קטע 422 מילים

      נפתחת ב״וְאִי דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, מַאי אִירְיָא…״

    5. קטע 516 מילים

      נפתחת ב״וְאִידָּךְ, הָכִי קָאָמַר: בְּתוֹרַת כֶּסֶף הוּא נִקְנֶה,…״

    6. קטע 627 מילים

      נפתחת ב״וּלְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין,…״

    7. קטע 726 מילים

      נפתחת ב״לָא מִיבַּעְיָא כֶּסֶף, דְּאִי אִית בֵּיהּ שָׁוֶה…״

    8. קטע 834 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא:…״

    9. קטע 920 מילים

      נפתחת ב״הַאי פִּדְיוֹן, הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא שָׁוֵי,…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״לָא, לְעוֹלָם דְּלָא שָׁוֵי, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל כֹּהֵן…״

    11. קטע 1135 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן…״

    12. קטע 1229 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְנָתַן…״

    13. קטע 1312 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ,…״

    15. קטע 1513 מילים

      נפתחת ב״הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״. הָא…״

    16. קטע 1627 מילים

      נפתחת ב״דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי…״

    17. קטע 1726 מילים

      נפתחת ב״לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״, וּפָרוֹשֵׁי…״

    18. קטע 1818 מילים

      נפתחת ב״וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא…״

    19. קטע 1933 מילים

      נפתחת ב״אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא…״

    20. קטע 208 מילים

      נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ שָׁאנֵי, דְּדַעְתַּהּ…״

    21. קטע 2124 מילים

      נפתחת ב״הַאי דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת, הֵיכִי דָמֵי? אִי…״

    22. קטע 2221 מילים

      נפתחת ב״הַאי דִּינָר רַע הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא…״

    23. קטע 2317 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת קידושין דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 2 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״…

    • רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.

      מקור: מסכת קידושין דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 11 — “…אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּמִבְּעֵי…

    לשון המקור

    אַף שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי דְּקִיץ.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – בְּכֶסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵינוֹ נִקְנֶה בִּתְבוּאָה וְכֵלִים.

    הַאי תְּבוּאָה וְכֵלִים הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא מַקְנוּ בְּהוּ כְּלָל, ״יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף;

    וְאִי דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי! אֶלָּא לָאו דְּאִית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי לָא?

    וְאִידָּךְ, הָכִי קָאָמַר: בְּתוֹרַת כֶּסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵין נִקְנֶה בְּתוֹרַת תְּבוּאָה וְכֵלִים, וּמַאי נִינְהוּ – חֲלִיפִין.

    וּלְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וּדְקָאָמְרַתְּ ״מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה, וְכֵלִים אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי!״, לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר:

    לָא מִיבַּעְיָא כֶּסֶף, דְּאִי אִית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – אִין, אִי לָא – לָא, אֲבָל תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֵימָא מִדִּמְקָרְבָא הֲנָאָתַיְיהוּ, גָּמַר וּמַקְנֵי נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״עֵגֶל זֶה לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זֹה לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״עֵגֶל זֶה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – בְּנוֹ פָּדוּי.

    הַאי פִּדְיוֹן, הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא שָׁוֵי, כֹּל כְּמִינֵּיהּ? אֶלָּא לָאו אַף עַל גַּב דְּשָׁוֵי, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי – לָא?

    לָא, לְעוֹלָם דְּלָא שָׁוֵי, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל כֹּהֵן עִילָּוֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב כָּהֲנָא שָׁקֵיל סוּדָרָא מִבֵּי פִּדְיוֹן הַבֵּן, אָמַר (לֵיהּ): לְדִידִי חֲזֵי לִי חָמֵשׁ סְלָעִים.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּמִבְּעֵי לֵיהּ סוּדָרָא אַרֵישֵׁיהּ, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא – לָא. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי זְבַן סוּדָרָא מֵאִימֵּיהּ דְּרָבָא מִקּוּבֵּי שָׁוֵי עַשְׂרָה בִּתְלֵיסַר.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְנָתַן לָהּ דִּינָר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַשְׁלִים. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״מָנֶה״ וְיָהֵב לַהּ דִּינָר, כְּמַאן דְּאָמַר לַהּ: ״עַל מְנָת״ דָּמֵי.

    וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי.

    מֵיתִיבִי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ, וְרָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר אֲפִילּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״. הָא מִדְּסֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם,

    דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה זֶה״ וְנִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר, אוֹ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. דִּינָר רַע – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַחְלִיף.

    לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״, וּפָרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: רָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר, אֲפִילּוּ בְּדִינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. כֵּיצַד – כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ ״בְּמָנֶה זוֹ״.

    וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, הַשְׁתָּא בְּמָנֶה סְתָם לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, ״בְּמָנֶה זֶה״ מִיבַּעְיָא?

    אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר רֵישָׁא ״בְּמָנֶה זֶה״, אֲבָל בְּמָנֶה סְתָם הָווּ קִידּוּשִׁין, תְּנָא סֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הָווּ קִידּוּשִׁין.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ שָׁאנֵי, דְּדַעְתַּהּ אַכּוּלֵּיהּ.

    הַאי דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדְעָה בֵּיהּ – הָא סְבַרָה וְקַבִּלָה! לָא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵיהּ נִיהֲלַיהּ בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי דְּאִשְׁתְּכַח לַיהּ בֵּינֵי זוּזֵי.

    הַאי דִּינָר רַע הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נָפֵיק – הַיְינוּ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן דְּנָפֵיק עַל יְדֵי הַדְּחָק.

    אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶ[ם] – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת,