מסכת קידושין דף ע״ט עמוד ב׳

מי מוציא מיד מי הכותב נכסיו לאחרים ולא שייר כלום דקי"ל (ב"ב דף קמו:) בשכיב מרע שאין מתנתו מתנה אם עמד דגלי דעתיה מדלא שייר מידי דמצוה מחמת מיתה היה ואם בריא היה מתנתו מתנה ועכשיו הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה מי מוציא נכסים מיד מי:

הוא מוציא מידם אם עמדו והחזיקו בנכסים ואין צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ ואפילו הוא בריא עכשיו בשעת חזרה לא אמרינן מדהשתא בריא מעיקרא בשעת מתנה נמי בריא:

רבי נתן אומר אם בריא הוא עכשיו בשעת חזרה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי מחזקינן ליה כי השתא והיינו כרב:

רבי נתן אומר אם בריא הוא עכשיו בשעת חזרה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי מחזקינן ליה כי השתא והיינו כרב:

ושמואל דאמר כרבי יעקב דלא אזיל בתר השתא אלא אמרינן שמא בשעת מתנה שכיב מרע היה:

התם כו' וכיון דספיקא הוא אמרינן העמד ממון על חזקה שהיה מוחזק בה קודם מתנה זו שהיה ספק:

מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו ותהוי נערה יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות:

מי מפקא נפשה מחזקה כלומר כי מספקינן לה בנערה מי מפקינן לה מחזקת הרבה נערות ביום משלם שית:

[והן אין מוציאין מידו בלא ראיה וא"ת כיון דתנא דהוא מוציא מידם אפילו הוחזקו בהם בלא ראיה כ"ש דאין מוציאין מידו וי"ל דהא קמ"ל דבראיה מיהא מוציאין דה"א כיון דלא כתב כדמהלך על רגלוהי כו' אפילו בראיה לא מפקי כו'. ת"י]:

מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו פי' ותיהוי נערה יומא דמשלים שית הרי היום עשויה להשתנות וא"כ אין בה חזקה דנערות ולא חזקה דבגרות ור"י פי' דרגילות הן לבא בבקר ואין שייך חזקה דנערות:

אלא הכא מי מפקא נפשה מחזקה אי מספקינן לה בנערות הרי היום אין לה חזקה משום דבר לא מנערות ולא מבגרות שהרי היום עשויה להשתנות:

במכחשתו -

במכחשתו פי' בקונטרס שמכחשת אביה ואומרת בגרתי מאתמול ולא דק דהא ביומא דמשלים שית איירי:

ואי ס"ד לא פליגי אמאי קפיד כי עביד רב יוסף בר מנשיא עובדא במכחשתו דהא שמואל נמי מודה לרב דאינה מקודשת אלא ש"מ דפליגי מיהא באין מכחשתו דרב נמי דקאמר מילתיה דאינה מקודשת באין מכחשתו ורב יוסף עבד עובדא כוותיה ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף באין מכחשתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריך גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד ולא נהירא דהא מתוך לישנא דגמרא משמע דלכל הפחות כרב עביד כדקאמר עבד עובדא כרב:

והילכתא כוותיה דרב ואף על גב דבכולי גמרא קי"ל (בכורות דף מט:) דהילכתא כוותיה דרב באיסורי הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום דאיכא אמוראי דפסקי כשמואל:

מביא ראיה על הבנים ואינו מביא ראיה על האשה פי' בקונטרס שהאשה היתה נבדקת כבר בד' אמהות קודם שהוליכה למדינת הים ובגמ' מוקי בכרוכין אחריה וא"ת מאי קמ"ל מתני' דאין צריך להביא ראיה על האשה פשיטא דכיון דנבדקת כבר דשוב אין צריך להביא ראיה ועוד קשה אמאי איצטריך לחזור ולמיתני הא תני ליה ברישא לכן פר"י אין צריך להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרינן שלקחה האשה איש אחר במדינת הים ולא על האשה שיהיו בניה דכיון דכרוכין אחריה מתה מביא ראיה על הבנים פי' שהבנים שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה שהם מן האשה שהלכה עמו למדינת הים דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקנוה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במדינת הים אין צריך תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למדינת הים:

מי שנתן כל נכסיו בלא שיור בסתם ר"ל שלא הוזכר בה שתהא מתנת בריא וכן לא הוזכר בה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא אומר שכיב מרע היה ובטלה מתנתו אחר שעמד והם אומרים שמתנת בריא היה ואינו יכול לחזור אע"פ שעכשו מיהא בריא הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו החזיקו בנכסיו מכל מקום ארעא בחזקת מרה קיימא עד שיתברר שנשתנה ויצא מרשות לרשות ומכל מקום במטלטלין אם באו לידי המקבלים נשבעין היסת שבריא היה הואיל ויכולים לטעון שלקוחים הם בידם וכבר ביארנוה במקומה בתשיעי של בתרא:

המשנה הששית והכונה בה לבאר בענין החלק החמשי גם כן והוא שאמר מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה אינו צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים ואינו מביא על האשה אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו ואלו בניה מביא ראיה על האשה מתה ואלו בניה מביא ראיה על האשה ועל הבנים מי שיצא ר"ל כהן שיצא למדינת הים הוא ואשתו וחזר ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה נאמן ואינו צריך להביא ראיה על האשה שהיא מן המשיאין לכהנה שבודאי כבר נבדקה כאן בשעת נשואין ולא על הבנים ופירשוה בגמרא בכרוכין אחריה ר"ל שנדבקים אצלה וגדלו עמה בחזקת בנים ואחר שכן אנו מחזיקים אותה בבנים שלהם ואין צריך לבדוק אחר יוחסיהן בעדים בין להאכילן בתרומה בין להשיא בנותיהם לכהנה ובתלמוד המערב אמרו איש ואשה עשו אותם כשני עדים חזקה אין האשה שותקת על בני חברתה הא מכל מקום אם אין שם אלא האיש לבד צריך ראיה על הבנים ואין הלכה כר' שאמר בכתבות הרי שבא ואמר בני הוא זה נאמן להאכילו בתרומה ולא להשיאו אשה אלא אף לתרומה אינו נאמן אלא במסיח לפי תמו וגדולי המחברים כתבו שנאמן וסוגיא זו מוכחת שלא כדבריהם שהרי אמרו ור' יוחנן אומר אף ליוחסין אלמא שאף לתרומה צריך ראיה ובגדולים מכל מקום הואיל ואינם כרוכים אחריה צריך להביא ראיה שממנה נולדו ומה שאמרו בבתרא פרק נחלה אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן פירושו לירשו לפטור את אשתו מן היבום אבל ליוחסין לא אמר אשה שיצאה עמי למדינת הים מתה ואלו בניה מביא ראיה על הבנים שממנה נולדו ובזו מכשירין אותן ואין צריך להביא ראיה על האשה שמן המשיאין לכהנה היתה שכבר נבדקה בהן יצא למדינת הים בלא אשה וחזר באשה ובנים ואמר אשה זו שנשאתי במדינת הים ואלו בניה מביא ראיה על האשה שהיא מן המשיאין לכהנה ואינו מביא ראיה על הבנים שממנה נולדו שמאחר שכרוכין אחריה ודאי שלה הם ואם לא באה אשתו עמו והוא אומר מתה ואלו בנים שנולדו לי ממנה צריך להביא ראיה על האשה שמן המשיאין לכהנה היתה ועל הבנים שממנה נולדו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיצא למדינת הים וחזר ובא ואמר שתי נשים נשאתי ומתה האחת ואלו בניה של זו צריך להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ואף אחר ראיה של אשה צריך להביא ראיה על הבנים שממנה נולדו ואפילו היו קטנים וכרוכים אחריה שמא בני האחרת היו וגדלתן ויש מפרשין דבר זה אף בששתיהן קיימות שכל ששתיהן בבית אחד איפשר שמתוך שזו מטוכססת בגדול בנים יותר מחברתה ויודעת לקרב את הנערים ולמשוך את לבם הם כרוכים אחריה יותר מאמם ועיקר הדברים כדעת ראשון:

גמ' והן אין מוציאין מידו בלא ראייה כו' מת"י וא"ת כיון דתנא דהוא מוציא מידם אפילו הוחזקו בהם בלא ראיה כ"ש דאין מוציאין מידו וי"ל דהא קמ"ל דבראיה מיהא מוציאין דה"א כיון דלא כתוב כדמהלך על רגלוהי כו' אפילו בראיה לא מפקי כו' עכ"ל עיין בתוספות בפרק מי שמת ודו"ק:

שם אמאי קא מיקפד כי עבד עובדא במכחשתו כו' מהרש"ל הגיה דלמא כי עבד עובדא כו' לא הבנתי הגהתו דאי מספקינן בעובדא אי במכחשתו אי לא א"כ א"נ דפליגי והיינו באין מכחשתו כמ"ש התוספות תקשי אמאי איקפד דלמא כי עבד עובדא במכחשתו ושמואל מודה ביה אלא כיון דע"כ כרב מיהא עביד כדקאמר לעיל עביד עובדא כוותיה דרב וכמ"ש התוספות א"כ אי לא פליגי ע"כ דדוקא במכחשתו עבד עובדא ודו"ק:

תוס' בד"ה במכחשתו פירוש כו' בגרתי מאתמול ולא דק דהא ביומא דמשלים כו' עכ"ל נראה דבריהם אלו ע"פ שיטתם שכתבנו לעיל דתוך שש א"א לבא לידי בגרות וכיון דאיירי ביומא דמשלים שית א"א לבגור מאתמול דהוי תוך שש וק"ל:

בד"ה ואי ס"ד לא פליגי כו' ורב יוסף עבד עובדא כוותיה כו' ולפיכך כעס כו' דלא כחד כו' עכ"ל כפי' התוספות שלפנינו בכל דפוסים ישנים א"א להולמם ומהרש"ל הגיה ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עביד רב יוסף באין מכחשתו ולפיכך כעס כו' כצ"ל עכ"ל ואם מצא כן בדברי ת"י נקבל ולולי הגהתו אין נראה לומר שבאו התוספות לדחות שום גרסא אחרת אלא דיש להגיה בדבריהם וליכא למימר דרב יוסף עבד עובדא באין מכחשתו ולפיכך כעס כו' דלא כחד כו' ור"ל דמנ"ל לתלמודא לאוכוחי דפליגי דאימא דלא פליגי אלא דהוא עבד עובדא באין מכחשתו ודלא כחד מנייהו ואהא תרצו דמדקאמר לעיל עבד עובדא כרב מוכח דפסיקא ליה לתלמודא דכרב מיהא עבד וא"כ אי לא פליגי ע"כ במכחשתו עבד עובדא וזה מסכים עם מה שכתבנו לעיל ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה והלכתא כוותיה דרב כו' הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום כו' עכ"ל ק"ק דודאי הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום דהני מתניתא חדא מינייהו ע"כ דלא כרב למאי דמסיק פלוגתייהו בשאין מכחשתו וכשמואל אתיין תרוייהו שפיר כדאמרינן לעיל כאן במכחשתו כאן בשאין מכחשתו ודו"ק:

בד"ה מביא ראיה כו' מתה מביא ראיה על הבנים פירוש שהם מן האשה שהלכה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה פירוש שהבנים שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה שהם מן האשה שהלכה כו' עכ"ל לפי הגהתו משמע דבעי נמי ראיה על הבנים שהם שלו וזה אינו כיון דיודעין שהם של האשה זו יודעין נמי שהם שלו כדלעיל ברישא כיון דכרוכין אחריה והם שלה מסתמא נמי שהם שלו ולא מאיש אחר ה"נ הכא כיון שהביא ראיה שהם של אשה זו שמתה ומסתמא היא אשתו שהוציא מכאן כו' כמ"ש לקמן מסתמא נמי שהם שלו ולא מאיש אחר ויש לקיים כל נוסחת תוספות שלפנינו בלי הגה"ה וכ"ה בת"י ולא באו התוספות לפרש מתחלה הא דמתה מביא ראיה על הבנים דהא ודאי אין צריך פירוש דכיון דאין כרוכים אחריה במתה צריך להביא ראיה שהבנים הם של המתה כמ"ש בסמוך אלא דבאו לפרש הא דקתני אין מביא ראיה על האשה פי' שהם מן אשתו שהלכה למדינת הים עמו כו' אלא מאחר שמביא ראיה על הבנים שהם מן האשה שמתה שם א"צ כו' ותו לא מידי ודו"ק:

נימא רב דאמר כרבי נתן לכאורה נראה דלמאי דס"ד השתא ע"כ סבר רב דאפילו היכא דאיכא חזקת נערות אפ"ה אמרינן הרי בוגרת לפנינו דחזקה דהשתא דשעת מציאתן עדיף מחזקה קמייתא דהא הכי אית ליה לרבי נתן דאף על גב דודאי מסתמא מעיקר' בחזקת בריא הוי דכ"ע בחזקת בריאים הן ואפ"ה ס"ל לר"נ דאם שכ"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה וא"כ זה דלא כמו שכתבו התוספות לעיל בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה דפשיטא להו דרב מודה היכא דהוי חזקת נערות ומטעמא דפרישית אלא דנראה ליישב דודאי הכא נמי אסיק אדעתיה דמהני לרבי נתן חזקת ממון לאיצטרופי בהדי חזקה דהשתא שהוא שכ"מ למיהוי תרתי במקום חדא דחזקה קמייתא אבל בהא לא אסיק אדעתיה דמקשה לאוקמי לרב נמי כרבי יעקב ומשום חזקת ממון דס"ד דכיון דאיכא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא שהוא גם כן בריא תו לא אלים חזקת ממון לגבי תרתי חזקת הגוף אע"כ דרבי יעקב לא ס"ל הא דרב כלל דחזקה דהשתא לא מיקרי חזקה כלל וא"כ ליכא אלא חזקה קמייתא שהיה בריא ובהא ודאי חזקת ממון עדיף ובכך נ"ל לפרש ג"כ הא דמסיק ושמואל דאמר כרבי יעקב וקשיא לי הא כרבי יעקב נמי לא מיתוקמא דהא ודאי מודה שמואל דאזלינן בתר חזקה דמעיקר' כדפשיטא לן בכולה תלמודא וכ"ש היכא דמסייעא לה נמי חזקה דהשתא וא"כ אמאי קאמר רבי יעקב דאף אם בריא הוא מוציא מידם בלא ראיה אע"כ משום חזקת ממון וא"כ כיון דרבי נתן ע"כ ס"ל דחזקה דהשתא לחוד הוי חזקה מעליא א"כ מאן יימר דפליג עליה רבי יעקב דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא טעמא דרבי יעקב משום חזקת ממון. אבל למאי דפרישית אתי שפיר דהשתא סבירא ליה להמקשה דודאי לא אלים חזקת ממון לגבי תרי חזקת הגוף ואם כן ע"כ סבר רבי יעקב דחזקה דהשתא לא מיקרי חזקה כלל וליכא אלא חזקה דמעיקרא ומשום הכי אזיל בתר חזקת ממון דעדיף מחדא חזקת הגוף כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם אמר לך רב כו' ע"כ לא קאמר ר"י אלא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו. ולמאי דפרישית ע"כ סבר הש"ס השתא דחזקת ממון עדיף אפילו מתרי חזקות ולפ"ז כן הוא אליבא דהלכתא לפי האמת דהא בשמעתין בסמוך מסקינן דהלכתא כוותיה דרב וא"כ חזקה דהשתא מיקרי חזקה וא"כ בהא דרבי יעקב איכא תרי חזקות לגבי חזקת ממון ואפ"ה פסקו כל הפוסקים כרבי יעקב מסוגיא דפ' מי שמת דף קנ"ג דמוקמינן לרבי נתן כרבי מאיר ורבי יעקב כרבנן ע"ש שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז הוי קשיא לי טובא על שיטת רש"י ותוספות שפסקו בסוף פרק המדיר גבי המחליף פרה בחמור דלעולם על בעל הפרה להביא ראיה משום דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון וכדפרישית התם וא"כ קשיא הילכתא אהילכתא ומכ"ש דקשה טפי למסקנא דהכא דחזקת בריאים עדיף טובא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי וא"כ איכא הכא בדרבי יעקב רובא ותרי חזקות להמקבלים דבריא היה ואפ"ה קי"ל כרבי יעקב ובפ"ק דכתובות ובר"פ האשה שנתארמלה משמע דבחזקה וברי ושמא מוציאין ממון ואמרינן נמי התם דרובא כברי ושמא דמי וא"כ קשיין הלכתא אהלכתא והנלע"ד בזה דהא דקי"ל כרבי יעקב היינו לפי שהמחזיק טוען ברי וכל היכא שהמחזיק טוען ברי ודאי הוי כלל גדול בדין דהמע"ה אפילו לכמה רובי וחזקה משא"כ התם בכתובות דאיירי שהמוחזק טוען שמא וכדפרישית בס"פ המדיר וזה מסייע לסברא דילן. אלא דאכתי קשה דה"ל למימר דרב דאמר כרבי יעקב וטעמא דרבי יעקב משום דקטעין ברי משא"כ במילתא דרב שהאב אינו יודע אם בגרה בצפרא או לא אף ע"ג דהיא ג"כ אינה יודעת למאי דמסקינן בסמוך דאפילו באינה מכחשתו איירי אפ"ה ה"ל שמא ושמא ומש"ה אזיל רב בתר חזקה דהשתא. ויש ליישב כיון דבטענת ברי לחוד ודאי לא סגי אם לא בהדי חזקת ממון ומש"ה מסיק למילתא דשאני התם דאיכא חזקת ממון והיינו עם טענת ברי וחדא מינייהו נקיט כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך כאן יותר:

אלא דאכתי קשה מאי קאמר הכא דרב ס"ל כרבי יעקב והיאך אפשר לומר כן הא שמעינן ליה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב וא"כ כיון דמילתא דפשיטא היא דרובא דעלמא בחזקת בריאין הם וכ"ש הכא דודאי הוי ליה חזקה להנותן בשום פעם שהיה בריא ואפ"ה ס"ל לרבי יעקב דלא מהני לגבי חזקת ממון ויש ליישב דבהא לא איכפת לתלמודא אי הוה רב דלא כרבי יעקב במאי דס"ל לרב הולכין בממון אחר הרוב דבלא"ה לא קי"ל כרב בהא אלא דעיקר כוונת הש"ס בשמעתין לאוקמא לרב כרבי יעקב היינו במאי דשמעינן לרב דאזיל בתר חזקה דהשתא דאיפסקא הלכתא בסמוך כרב בהא ובהא איצטריך תלמודא לומר דרבי יעקב נמי מצי סבר הכי דאלת"ה תיקשי הלכתא אהלכתא דבפרק גט פשוט קי"ל כרבי יעקב כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל משא"כ לפירוש ר"י בשמעתין בד"ה מי איכא למימר דמפרש ר"י דרגילות הן לבא בבקר ואם כן איכא למימר בפשיטות דהא דאיפסיקא הלכתא בסמוך כרב היינו מה"ט גופא דלענין קידושין ודאי הולכין אחר הרוב וכ"ש הכא דחזקת פנויה מסייעו א"כ בלא"ה לא קשיין הלכתא אהלכתא דאפשר דרב גופא לא אזיל בתר חזקה דהשתא היכא דליכא רובא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי נ"מ מסיק הש"ס דרב כרבי יעקב דהא מ"מ ע"כ לא ס"ל כוותיה דלרב הולכין בממין אחר הרוב וליתא לדינא דרבי יעקב ויש ליישב בדוחק ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לרבי נתן ע"כ לא קאמר ר"נ התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי כו'. ואף ע"ג דשמואל סובר דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה שאני הכא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ועוד דודאי הנותן גופא היה ודאי בריא בשום פעם שראינו אותו א"כ עדיף משאר רובא והוצרכתי לפרש כן משום דנ"מ טובא לענין פסק הגבינות שנעשו מספק טריפה שאנו מוצאין עכשיו טריפה ולא ידעינן אימת נטרפה דיש מביאין ראיה מכאן דכיון דרוב בהמות כשירין הם מוקמינן לה אהך רובא אף ע"ג דאיתרע בודאי דומיא דהכא דאמרינן דכ"ע בחזקת בריאים קיימי אף ע"ג שהוא עכשיו שכ"מ ולמאי דפרישית אין ראיה מכאן דהכא כ"ע בחזקת בריאים קיימי ועדיף מרובא כדפרישי' ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה מי איכא למימר כו' ור"י פירש דרגילות הן לבא בבקר כו' עכ"ל. ובד"ה שאח"ז אלא הכא כו' הרי התם אין לה חזקה משום דבר לא משערות ולא מבגרות כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סותרין זה את זה דכיון דרגילות לבא בבקר א"כ הא מפקה נפשה מרוב נשים ומה לי אם מפקה עצמה מחזקה או מרובא אדרבא הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ודוחק לומר דלפר"י עיקר פלוגתא דרב ושמואל לפי המסקנא לא הוי אלא בהכי אי חיישינן לחומרא למיעוט או לא ולא פליגי בחזקה דהשתא ולשון הסוגיא לא משמע הכי. ויותר נראה לומר דמה שפיר"י דרגילות לבא בבקר לאו רוב גמור הוא אלא דשכיח קצת ועיקר פירוש ר"י היינו לאסבורי טעמא דרב דמיקל כ"כ שלא לחוש לקידושין משום הך חזקה דשעת מציאתן וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דהך חזקה דהשתא דבוגרת לא אלים כ"כ נמי מה"ט גופא דבאותו יום עשוי להשתנות ובכלל הספק הוא כמ"ש התוספות בדיבור שאח"ז ובכך ניחא ליה לר"י דרגילים טפי קצת לבא בבקר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמרא נימא כהני תנאי קידשה אביה כו' מאי לאו חדא כרב וחדא כשמואל לא לא אידי ואידי כשמואל חדא במכחישתו כו'. ולכאורה אכתי קשה לרב תנאי היא וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה להקשות על לשון התוספות בד"ה והלכתא כוותיה דטפי הוי להו לפרש דאיצטריך למיפסק הלכתא כרב משום דלדידיה קשיין ברייתא אהדדי ולשמואל לא קשיין אהדדי וכבר עלה בלבי לפרש לפי שיטת רש"י ותוספות שלפנינו דגרסי לעיל בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה והיא ג"כ גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ לרב פשיטא דלא קשיין ברייתא אהדדי דהך ברייתא דקתני חוששין לקידושי שניהם איכא לאוקמי שפיר בתוך ששה דרב מודה דחוששין לקידושי שניהם ולשיטת התוספות ישנים וגירסתם דלא משכחת לה שתביא תוך שש אפ"ה איכא לאוקמי שפיר לרב הך ברייתא דקתני חוששין לקידושי שניהם בענין שלא בדקנוה בשערות כלל וא"כ מספקא לן הא מילתא גופא אם כבר שלמו ימי נערות בשעה שקידשה אביה או לא מש"ה חוששין לקידושי שניהם וכדפרישית וכמו שאבאר בסמוך בשם הרמב"ם ז"ל. ומתוך מה שכתבתי היה נ"ל להביא ראייה לפסק הטור והש"ע א"ע סימן ל"ז שפסקו דבתוך ששה חוששין לקידושי שניהם והקשיתי לעיל דמסברא משמע דקידושי אביה הוויין ודאי קידושין דבחזקת נערות היא ולמאי דפרישית הכא דלרב דקי"ל כוותיה ע"כ מוקמינן לאידן ברייתא בתוך ששה ואם כן הא קתני בהדיא דחוששין לקידושי שניהם כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי לשיטת התוספות ישנים ממילא דאיכא למישדי נרגא בראייה זו ועדיין צ"ע. מיהו בלא"ה נ"ל ליישב דלרב לא קשיין ברייתא אהדדי דבלא"ה ע"כ הא דרב תנאי היא דהא רבי שמעון דמקוה לא קאי כוותיה והיינו לשיטת התוספות דפ"ק דנדה דרבי שמעון לית ליה כלל חזקה דהשתא בשעת מציאתן אפילו למיהוי תרתי במקום חדא ואם כן מוקי רב להך ברייתא דחוששין לקידושי שניהם כרבי שמעון ואף על גב דלעיל בפלוגתא דרבי יעקב ור' נתן מהדר הש"ס לאוקמא מילתא דרב ככ"ע משום הא לא איריא שכבר כתבתי דאיצטריך לאסוקי הכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דס"ל בסמוך כרב וקי"ל בפ' מי שמת כר' יעקב משא"כ בדר' שמעון לא איכפת לן אי הוי רב דלא כרבי שמעון דבלא"ה לא קי"ל כרבי שמעון כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה במכחישתו בקונטרס כו' בגרתי מאתמול ולא דק דהא ביומא דמישלם שית איירי עכ"ל. ולכאורה כוונתם מבואר בפשיטות דהא ע"כ בהכי איירי דאלת"ה בהא לימא רב כדמקשה לעיל וכבר העירותי בזה באריכות בחידושי גיטין דף י"ח בסוגיא דבת אחותו בלשון התוספות בד"ה משום בת אחותו וכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דנהי דלעיל מקשה שפיר בהא לימא רב דהאיכא לאוקמה בחזקת נערות דמעיקרא סובר הש"ס בפשיטות דעדיף מחזקה בתרייתא כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וכ"ש למאי דפרישית דה"ל חזקה דאתי מכח רובא דרוב נשים אין מביאות סימני בגרות תון ששה וכל זה למאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי במכחישתו משא"כ השתא דבעי לאוקמא במכחישתו ולפ"ז היא טוענת ברי והאב שמא וא"כ הא איפסיקא הלכתא בפ"ק דכתובות דף י"ג כר' גמליאל דמכשיר בראוה מדברת ומעוברת אפילו ברוב פסולין והיינו כמו שכתבתי שם דברי ושמא בהדי חוקה עדיף מרובא וכמ"ש ג"כ הרא"ש ז"ל שם בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה וא"כ ה"נ מהני ברי דידה דמסייע לחזקה דשעת מציאתן דהשתא שהיא בוגרת ועדיף מחזקת נערות אף על גב דאיכא רובא וע"ש באריכות. אמנם כן מצאתי ראיתי בלשון מהרש"א ז"ל כאן דמפרש כוונת התוספות כאן בדרך אחר דאזלי בשיטת התוספות ישנים דאי אפשר כלל להביא תוך ששה. מיהו כבר כתבתי לעיל דנראה דוחק לפרש כן כיון דסברא זו לא נזכר בלשון התוספות שלפנינו ובר מן דין נמי לא שייך לשון ולא דק דהא רש"י מיהו לפי גרסתו ופירושו ודאי דק בדקדוק גדול ודינא קמל"ן אע"כ דכוונת התוספות כמו שפירשתי וכן נראה להדיא מלשון רבינו ירוחם ז"ל בנתיב כ"ב חלק חמישי ע"ש. וא"כ יפה כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל כמו שפירש"י בגיטין. אלא דאפ"ה אין בזה קושיא על לשון התוספות דלשיטתייהו אזלי שכתבו בפ"ק דכתובות בסוגיא דמעוברת דהא דנאמנת לומר לכשר נבעלתי אף ברוב פסולין לאו משום ברי ושמא בהדי חזקה גרידא נאמנת אלא משום דאיכא למימר אשה מזנה בודקת ומזנה הא בעלמא לא מהני ברי ושמא בהדי חזקה נגד רובא כדמייתי ראיה משבויה אלא דרש"י לא נחית להכי כמו שהארכתי במקומו שם ע"ש ובגיטין דף י"ח ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם והלכתא כוותיה דרב הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי דין זה בחיבורו בפ"ג מהל' אישות. וכתב במקומו שם דין י"ד היתה הבת ספק בוגרת בין שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי היא מקודשת בספק לפיכך צריכה גט מספק עכ"ל שם בפ"ג ובפרק שני מהל' אישות דין ב' כתב בזה הלשון מאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים ומתחלת יום תשלום ששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת כו' עכ"ל. וכבר תמהו על דבריו כל מפרשי דבריו שהוא לגמרי נגד כל הסוגיא דשמעתין ונגד פסק ההלכה דהלכתא כוותיה דרב. אמנם לענ"ד נראה ליישב משום דבנדה פר' יוצא דופן ובפרק בא סימן פליגי תנאי טובא בשיעור שתי שערות באיזה שיעור חשיבי שערות וכה"ג בסימני בגרות נמי פליגי תנאי טובא ואיפסקא שם הלכתא כדברי כולן להחמיר בין בנערות ובין בבגרות וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' שני מהל' אישות דין ט"ז דמשיצמחו השתי שערות ויכולות להינטל בפי הזוג עד שיכוף ראשן לעיקרן הוי ספק ודנין להחמיר בכל מקום נמצא דלפ"ז איכא למימר בפשיטות דאזלא לה פלוגתא דרב ושמואל וכל השקלא וטריא דשמעתין דכיון דלא משכחת לפלוגתייהו אלא ביומא דמישלם שית אי אמרינן דמסתמא הביאה מערב או לא וכל זה לא משכחת לה אלא אי הוי ידוע זמן השערות דמהאי שעתא הוא דמתחלן הששה חדשים ומספקא לן ביום האחרון גופא אימתי הביאה זה הסימן בגרות אם היה ידוע משא"כ השתא דבסימני נערות גופא לא קים לן שפיר והולכין להחמיר א"כ אי אפשר שיהא הכל ביום א' ומסתמא כל הני שיעור זמנן נמשך בימים ידועים הרי דלפ"ו לעולם אין ידוע לנו יום תשלום הששה חדשים בצימצום אלא הכל בכלל הספק אלא לאחר שיצא הספק מלבנו ודאי משערינן בכלות הששה חדשים מיד לעיתותי ערב דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. ובודאי שכבר הוא לאחר ששה חדשים גמורים א"כ תו ליתא לפלוגתא דרב ושמואל דאינהו אפשר דס"ל בשתי שערות כחד תנא משא"כ לדידן דמספקא לן הכל בכלל הספק והא דאיפסקא הילכתא כוותיה דרב היינו משום דנפקא מיניה טובא בכל דוכתי אי אזלינן בתר חזקה דהשתא דשעת מציאתן היכא דליכא חזקה קמייתא או לא ובהא הלכתא כרב כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי: