מסכת קידושין דף ע״ח עמוד א׳

זונה משוי לה ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה:

חללה לא משוי לה ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה:

חזר ובא עליה הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה:

כ"ג באלמנה כו' וה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה דהא מיגמר גמירי מהדדי מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין הלכך בכהן הדיוט נמי איכא לא יחלל:

לא יקח משום קידושין ובביאה שלאחר קידושין הוא דקאמר לוקה שתים:

משום לא יחלל שחילל אותה:

ולילקי נמי משום חילול זרעו:

בשלא גמר ביאתו דליכא חילול זרע אבל היא נתחללה בהעראה כדתנן ביבמות (דף נג:) אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה:

מ"ט דרך ליקוחין אסרה תורה פי' דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כתיב ה"ג בקונט' ול"ג דרך הויה אסרה תורה לפי דמהאי קרא דהויה מפיק לעיל דבעי ביאה להתחייב המחזיר גרושתו והשתא הויה מפיק מינה שאין חייב במחזיר גרושתו אלא א"כ קידש ושמא י"ל דנוכל לגרוס דרך הויה אסרה תורה לפי דלעיל דריש ליה מלאשה דמשמע דרך של אישות דהיינו ביאה והכא דריש מלהיות דמשמע הויה שהן קידושין:

ורבי יהודה גר נמי פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד דחלל ומצרי ראשון וא"ת לר' יוסי אמאי מכשיר במתני' בת גר הוה לן למיפסל במה הצד שבהן דחלל ומצרי כמו רבי יהודה וצ"ל דקסבר רבי יוסי אין זו הצד השוה למילף מינייהו פסול לבת גר שהרי בת חלל אינה פסולה לקהל ישראל ובת מצרי ראשון פסולה לבא בקהל ולא שייך למימר הצד השוה שבהן שאינן ברוב הקהל ובתו פסולה כיון שאין פסול בנות שוה ועוד דוחק הוא לומר ולפרש שאינן ברוב קהל היינו שבאחד מהם יש צד עבירה ובאחרת הוא פסול לבא בקהל דאין סברא לומר כן דהא אינן שוין:

[במה הצד בהאי דינא קשיא לר"י דהא לא שייך פסול ביאה גבי מצרי אלא כשנשא בת ישראל דאי במצרית כבר היא פסולה ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדלעיל כו']: ת"י

אמר רב יהודה כ"ג באלמנה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. פי' משום לא יחלל דגבי דידה דפרישנא לעיל שנעשית חללה מדכתיב לא יחלל זה שהי' כשר ונתחלל ומיירי כשהתרו בו משום שתיהם:

ופרכינן ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו פי' דכה"ג דכתיבא בהאי לישנא ליכא משום לאו שבכללות לכ"ע כנ"ל. והכי מוכח ממאי דכתיב' בפ' המקבל ושם מבואר יפה:

אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה פירוש לוקה על קידושין בלחוד אף על פי שלא בעל ועל בעילה לחודה אף על פי שלא קידש וכן אם קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:

רבא אמר בעל לוקה יש שפירש לוקה אחת אע"פ שקדש דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא מה טעם לא יקח משום לא יחלל וקשיא לן דהא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא דלמ"ד יש שליח לדבר עבירה כ"ג שאמר לישראל צא וקדש לי אשה חייב דשלוחו כמותו ואלו הכא אמרינן דליכא לאו בקדושין אפילו מקדש' הוא עצמו ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד לכן נ"ל לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא' משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואף על גב דבשעת קידושין הויא לה התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה דהכי נמי קיימא לן ומפ' לקמן בבעל ולא קידש לוקה אחת והשתא אתיא ההיא דבב"מ לרבא בשקידש ע"י שליח ובעל כן פי' רש"י ז"ל והרז"ה ז"ל:

ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה פי' דאע"ג דכהן שקידש ולא בעל מיחייב אביי הכא מודה דפטור ואע"ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת' דהיינו קיחה דקידושין בהא מודה דגררא דביא' הם דכתיב לקחת' להיות לו לאשה:

ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה וכ"ת מאי מודה הא בהדיא אמרה בעל לוקה הכי קאמרינן דלא תימ' כשם שאינו חייב בעל לא יקח לחודיה כך אינו חייב על לא יחלל לחודי' דתרווייהו צריכי אהדדי ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה וכי אמר רבא בעל לוקה היינו בשקיד' ובעל אבל על חד מנייהו באנפי נפשי' לא לקי כדאסקי' במחזיר גרושתו שאינו חייב עד שיקדש ויבעול קא משמע לן דרבא הכי קאמר דאפילו בעל לחוד בלא קדושין לוקה אחת ואם קידש ובעל לוקה שתים כדפרישית לעיל:

ויש מרבותינו ז"ל שהיו למדין מכאן דבשאר חייבי לאוין לא מחייב בביאה בלאו דהא לא מודה רבא אלא בכ"ג באלמנה הא בשאר חייבי לאוין אינו חייב בביאה בלא קידושין והא ליתא כלל דא"כ אדדייקי' מהכ' לפטורה נדוק מאידך לחיובא דאמרי' ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ודוקא בהא משום דדרך הוייה אסרה תורה הא בשאר חיובי לאוין לוקה וקשי' מימר' דרבא אהדדי אלא ודאי דהא לית' ועיקרן של דברים שלא עלה על דעת מעולם לחייב על קדושין או לתלות ביאה בקידושין אלא בהני לאוין דכ"ג ומחזיר גרושתו דכתיב בהו קיחה שהוא לשון קידושין דבכהן כתיב לא יקח ובאידך כתיב לשוב לקחת'. אבל שאר חייבי לאוין בביאה תלינהו רחמנא דכתיב לא יבא ולא הזכיר שם קידושין כלל הילכך אין טעם לחייב בהם משום מקדש ולא לפטור בהם בעילה בלא קדושין וזה פשוט ומושכל ראשון. ובהדיא אמרינן בפרק אלו נערות שיש להם קנס דמנינן הבא על הממזרת שיש לה קנס דאי כר' יצחק דאמר אין אדם לוקה ומשלם קשיא ממזרת היאך משלם קנס כיון שהו' לוקה אלמא האונס הממזרת לוקה בהתרא' והא קי"ל דבאונס ומפתה ליכא קידושין וכדאיתא במכילתין לעיל אלא בעל ולא קידש בחייבי לאוין לוקה ולא הזכירו קידושין אלא באלו דכתיב בהו קיחה ולא עוד אלא שאפי' באיסורי עריות שיש בהם קיחה כגון אשת אב ואחות אשה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וכתיב ואשה אל אחורה לא תקח אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל. ואם בעל ולא קידש חייב שלא אמרו קידושין ולחייב לעכב בביאה אלא במקום שנא' קיחה והוא מקום שתופסין קידושין דקיחה דאזהר בהו היינו שלא לקדש ככהן באלמנה גרושה וחללה זונה ובמחזיר גרושתו אבל בעריות שאין קדושין תופסין בהם אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי ולאו דאית בהן היינו ביאה כדכתיב ולא יגלה ואפילו בביאה בלא קידושין שהקדושין כמאן דליתנהו דמו דלא אהני ולא חיילי כלל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן ליה בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף היא אינה אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפילו אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות דהוה ס"ד דתהוי כגיורת דכשרה בישראל תדע דהא קרא בין בגרותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מילתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאינו לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאין לוקה משום קדושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתא ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינו כהן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משניסת משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה. ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהיה דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוייה וקידושין קדושין תופסין בה ה"ל בלא יקח ולדידיה קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה פירוש דלא תימא דכי היכי דכהן באלמנה או גרושה לדברי שניהם בעל ולא קידש לוקה ואין לא יקח מעכב דה"ה בהאי דשאני התם דכתיב לא יחלל באנפי נפשיה לחייבי עליה לחוד בלא קיחה אבל במחזיר גרושתו ערבינהו קרא לקיחה והוויה דכתיב לקחתה להית לו לאשה אינו חייב אלא דרך הוייה הלכך לא מחייב עד דאיכא קדושין וביאה ומסתבר לי דכי איתנהו לתרוייהו לא מחייב אלא חדא כיון דערבינהו וכתב איתא בדידה (צ"ל וכתבינהו בהדדי ד"ה):

כהן גדול שקדש את האלמנה ובעלה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואם גמר ביאתו והתרו בו בכך חייב שלש שמשהערה נתחייב משום לא יחלל שהרי נתחללה היא מיד וכשגמר נתחייב משום לא יחלל זרעו וכבר ביארנו בפ"ק י' א' שדעת רבותי בזו דוקא כשהפסיק אחר העראה וחזר וגמר ודברים אלו כך הדין בגרושה וחללה וזונה להדיוט שהרי הוקשו זו לזו ויש שואלים יילקה אף משום בא על החללה שהרי משהערה נתחללה ובגמר ביאה נעשה בא על החללה פירשו גדולי הדורות שמכיון שנעשית חללה אינו לוקה עוד בביאתו משום לא יחלל שהרי מחללת היא אף לתרומה אלא משום לא יחלל זרעו וכהן המערה בחללה זונה אינו חייב עד שיגמור ביאתו שלוקה משום לא יחלל זרעו:

החלוצה אסורה לכהן ומכל מקום אין איסורה אלא מדברי סופרים מפני שהיא כעין גרושה והולד ממנה חלל מדברי סופרים ולמדת שיש בחלל שלשה מינין חלל גמור וספק חלל וחלל מדברי סופרים וחלל הגמור הרי הוא כזר לישא גרושה וליטמא למתים וספק חלל וחלל של דבריהם נותנין להן חומרי כהנה שלא לישא גרושה וחברותיה ושלא ליטמא וחומרי ישראל שלא לאכול בתרומה ושלא להשתמש בכהנה כלל:

כהן גדול באלמנה או הדיוט בגרושה שביארנו בקדש ובעל שחייב שתים שמא אתה סבור שאם קדש ולא בעל יהא חייב אחת משום לא יקח אינו כן אלא כל שקדש ולא בעל אינו לוקה כלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומכל מקום בעל ולא קדש לוקה כהן משום לא יחלל שאין הביאה תלויה בקדושין ואע"פ שלא יקח לאו בפני עצמו הוא מכל מקום לא אמרה תורה לא יקח אלא משום לא יחלל ואף כל איסורי ביאות חייב בביאתן אע"פ שלא קדש חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת שכל שבעל ולא קדש אינו לוקה כלל להיות לו לאשה אמר רחמנא ואין צריך לומר שבקדש לבד אינו לוקה בה אע"פ שנאמר בה לא תשוב לקחתה שלא נתלו הלקוחין אלא בביאה זהו עקר הדברים שבפסק זה וגירסת הסוגיא ופירושה לדעת זה כך הוא אמר אביי קדש ר"ל כהן גדול באלמנה וכהן הדיוט בגרושה לוקה משום לא יקח בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה אף משום לא יחלל ורבא אמר בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה ר"ל לוקה שתים כדקא אמרת אבל קדש ולא בעל אינו לוקה אף על אותה של קדושין שלא נאמר לא יקח אלא משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו אע"פ שיש בו לאו לקדושין לחוד כדכתוב לא יוכל לשוב לקחתה והיה לנו לומר לשיטתו שילקה בקדושין לבד שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא ומודה רבא שאם בלל ולא קדש פירוש גדול באלמנה והדיוט בגרושה שלוקה על הביאה שהרי לא יחלל כתוב וכבר חלל בביאה וכן הדין בכל איסורי ביאה שהרי איסורי ביאה בלשון ביאה כתיבי לא יבא ממזר לא יבא עמוני ושניהם מודים כלומר אע"פ ששניהם נסכמים באיסורי ביאה שביאה בלא קדושין מחייבתם מחזיר גרושתו יצאה מן הכלל שנאמר להיות דרך בנין בית אסרה תורה ואין לגרוס כאן במחזיר חלוצתו שזו לא הוצרכה שהרי אחר חליצה אין קדושין תופסין בה וביאתה בכרת למדת ששניהם מודים באיסורי ביאה שהקדושין אין מחיבים בהם כלל שהרי לא נאמרו בלשון קיחה אלא הביאה מחייבת אף בלא קדושין ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאינו חייב אלא בקדושין וביאה ושניהם מודים באיסור כהנה שביאה בלא קדושין מחייבו אחת ואחר קדושין שנים לא נחלקו אלא באיסורי כהנה שקדש ולא בעל שלדעת אביי לוקה משום לא יקח ולדעת רבא אינו לוקה כלל והלכה כרבא זו היא שיטתנו ושיטת כל הגאונים והשמועות שבתלמוד מסכימות לה:

ומכל מקום גדולי המחברים חדשו בענינים אלו דברים והוא שכתבו שכהן גדול או הדיוט בגרושה וחללה וזונה אם בעל שלא בקדושין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול אבל כהן גדול באלמנה לוקה בביאה אף שלא בקדושין שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה אבל זונה וחללה וגרושה כבר הם מחללות קודם ביאתו ואין כאן לא יחלל והדברים מתמיהים שהרי אף זונה וחללה וגרושה הוא מחללן מן התרומה וכן שמחלל את זרעו בהם ואף הם כתבו שכל איסורי לאוין כגון ממזר בישראלית או ישראל בממזרת אינו לוקה בביאה בלא קדושין וכן בכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכהן גדול וכבר הרגישו בדבריהם גדולי הדורות והקשו להם ממה שאמרו בכתבות פרק אלו נערות אי כר' יצחק קשיא ממזרת כלומר דמתניתין דהתם קאמר דממזרת יש לה קנס אעג"ב דאיכא מלקות ור' יצחק סבר אין אדם לוקה ומשלם וודאי ההיא בביאה בלא קדושין היא עד שהם דוחים אותה סוגיא מצד סוגיא זו והם גורסים בה ומודה רבא בכהן גדול באלמנה ומפרשים בסוגיא זו דמדקאמר ומודה אביי ומודה רבא ושניהם מודים שמע מינה דבכל חייבי לאוין פליגי והדברים זרים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

גמרא וחלוצה דרבנן כו' ולא בעי למימר דהאי תנא איסור חל על איסור לית ליה ואיסור מוסיף אית ליה ולכך אלמנה וגרושה כסדרן אית ליה דה"ל איסור מוסיף כדלעיל אבל גרושה וחלוצה כסדרן לאו איסור מוסיף הוא וי"ל דחלוצה ע"י החליצה איסור מוסיף הוא לגבי שאר אחין בלאו דלא יבנה וכה"ג לעיל גבי זונה וק"ל:

שם גר נמי פוסל בביאה כו' במה הצד מהאי דינא בת"י קשיא לר"י דהא לא שייך פסול ביאה גבי מצרי אלא כשנשא בת ישראל דאי במצרית כבר היא פסולה ואיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדלעיל כו' עכ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה ור"י כו' וא"ת לרבי יוסי אמאי כו' ובאחרת הוא פסול לבא בקהל דאין כו' עכ"ל כצ"ל נראה דלראב"י ל"ק להו דלית להו האי דינא באביה או אמו מישראל כפרש"י דאין צד חמור שלהם שוה אבל אית ליה האי דינא בבת גר וגיורת דמיקרי שפיר שאינו ברוב הקהל ואי לאו האי דינא לא הוה מפרשינן מזרע מקצת זרע אלא מפרשינן ליה כר"י מי שנזרעו בישראל אבל לרבי יוסי דאכשר נמי בת גר וגיורת ק"ל אמאי כו' דמסתברא ליפסל מהאי דינא וק"ל:

בשם חתנא דבי נשיאה הרב ה"ה מוהר"ר בערוש נ"י אמר רב יהודא כה"ג באלמנה לוקה שתים א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל כו' מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו משום שני שמות ותו לא לא שני שמות על זה ושני שמות על זה. מכאן קשה על הרמב"ם שפסק בפי"ז מהל' א"ב דין א' ודין ג' דכה"ג באלמנה לוקה אם בעל ולא קידש אבל בגרושה זונה וחללה אינו לוקה משום לא יחלל שכבר הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו. וכתב הרב המגיד וז"ל ועתה אבאר דעת רבינו הוא ז"ל סבר דסוגיין דאיתמרא על ההיא דרב יהודה דמשמע דאיכא נמי בשארא שתי מלקות מדאמרינן שני שמות על זו אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלא כהילכתא היא זה כו' עכ"ל. הנה מלבד שתירוצו דחוק לומר דסוגיין אזלה דלא כהילכתא אלא דלא ידענא להולמו. דהלא איהו גופא כתב מה שהביאו לרבינו לזה מדאמרי אביי ורבא אלמנה לכה"ג בדוקא ע"ש הרי דרבא גופא ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דבגרושה ליכא אזהרה דלא יחלל ולא לקי עלה א"כ מאי מותיב לרבי יהודא מדקתני אלמנה וגרושה כו' מאי לאו משום שני שמות ותו לא מאי קושיא אה"נ כיון שהאלמנה היא גרושה תו לא לקי עליה משום לא יהלל שכבר היא מחוללת ועומדת. ונלע"ד ליישב הסוגי' על נכון בשיטת הרמב"ם ואדרבה עפ"י שיטתו יתיישב מה שנתחבטו המפרשים בהאי קושיא דרבא דמותיב לרב יהודא ואיהו גופא הכי ס"ל כדאמרינן בתר הכי ומודה רבא באלמנה לכה"ג שאם בעל ולא קידש שלוקה וע"י קדושין לוקה שתים דאל"כ לא יקח למה לי עיין בספר מהר"י טראני ובס' עצמות יוסף. ותו מקשים מאי תיובתא ולימא דמתני' מיירי בבעל ולא קידש שאינו לוקה אלא משום לא יחלל ע"ש:

והנה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' אלו שאין לך בכל חייבי לאוין שלוקה ע"י ביאה בלא קידושין אלא כה"ג באלמנה כו'. ולפ"ז נסתלק קושיא שנייה דע"כ מיירי מתני' דמכות כשבא עליהן ע"י הקידושין דומיא דממזרת ונתינה לישראל דקחשיב נמי במתני' דמיירי ע"י קדושין ודומיא דהכי קתני אלמנה וגרושה ואפ"ה אינו חייב אלא משום שני שמות ותו לא ומותיב שפיר:

וקושייתם הראשונה מאי קמותיב לרבי יהודא תיקשי רבא לנפשיה נמי לק"מ לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל לעיל דבגרושה ליכא לאו דלא יחלל וא"כ ה"ט דרבא דניחא ליה שאינו חייב אלא משום שני שמות משום שכבר היא מחוללת ועומדת מצד הגירושין שבה. אלא לרבי יהודא ע"כ לית ליה הך סברא כאשר יבואר לדידיה מותיב שפיר. וטרם כל ראיתי לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתא בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אלו כי היכי דלא תיהוי כהלכתא בלא טעמא. והוא דלכאורה יש לתמוה מנלן לומר דאין לוקין על גרושה זונה משום לא יחלל שכבר היא מחוללת ועומדת תינח חללה דמחוללת וקיימא קודם בעילתו משא"כ זונה דהא ודאי משוי לה חללה בביאה זו כדאמר רב אשי בשמעתין הלכך כהן הבא על אחותו עשאה זונה חזר ובא עליה עשאה חללה (וכ"פ הרמב"ם פי"ט דין ה') והיינו בלא קדושין דהא אין קידושין תופסין באחותו. וכיון שעשאה חללה מנלן דלא לקי עליה משום לא יחלל. וכ"ש שהתמיה קיימת בגרושה שהרי משוי לה חללה ופוסלה נמי מן התרומה. ונהי דשערי ראייות מן הש"ס לא ננעלו אכתי היא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא:

מיהו בהא מצינן למימר דהרמב"ם שהעתקנו לעיל בדין ג' נותן טעם כעיקר במתק לשונו וז"ל אבל כה"ג שבא על אלמנה אעפ"י שלא קידש לוקה שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה ופוסלה מן הכהונה עכ"ל. וצ"ל דאסיפא דקרא קסמיך דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ול' בעמיו היינו קהל כהונה. (וכ"כ מהר"י טראני לעיל בדף ע"ז ע"א בד"ה אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי והקשה א"כ מאי בעמיו דאילו חלל שנשא בת ישראל נמי הוי מחוללת ולמה כתיב בעמיו דמשמע כהנים דוק' ע"ש ולפי דרכינו אין מקום לקושייתו דנהי דלענין הולד אין צורך לכתוב לשון בעמיו אפילו לפי האמת אכתי איצטריך משום היא עצמה כמו שיתבאר) ותיפוק ליה שמחללה נמי לתרומה. אע"כ דמש"ה כתב בעמיו לומר דלאו דלא יחלל היינו שלא יחלל אשה מן הכהונה ולמעוטי גרושה שכבר היא מחוללת ועומדת לכהונה אעפ"י שעדיין היא מותרת בתרומה דלא לקי עליה וכ"ש בזונה דלא לקי משום לא יחלל ואפ"ה מחללה בביאתו מדכתיב אלמנה וגרושה זונה וחללה את אלה לא יקח ודרשינן מיניה בפרק הבע"י דף ס' ע"א מאלה אתה עושה חלל כו' הרי מבואר דמאלה הוא עושה חלל. אלא דעדיין צריך תלמוד ואימא עד דאיכא תרווייהו כשיקדש ובעל כדכתיב את אלה לא יקח ולא יחלל. הגם שהתוספות ביבמות דף ס"ט ע"א מתרצים קושיא זו לפי דרכם. והרמב"ם ז"ל גם הוא כתב בפי"ח מהל' אלו דין ה' וז"ל הא למדת שאין היותה זונה תלוי בביאת איסור שהרי הבא על הנדה כו' עכ"ל דאכתי תיקשי תינח זונה משא"כ חללה דודאי תלוי בביאת איסור שהרי מטעם זה פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט דין ד' וז"ל וכן אם בא על הבעולה בלא נישואין לא חללה וכ"כ הה"מ שם דדוקא בנושא את הבעולה לפי שעבר אעשה והוא אשה בבתוליה יקח כו' עכ"ל. וא"ל דאפילו בלא קידושין איכא מיהא אסור שמחלל זרעו דא"כ בבעולה נמי נימא הכי. אע"כ כיון דליכא איסור אחר באמת אין מחלל את האשה וזרעה בלא קידושין כ"ש דנימא הכי לענין גרושה זונה וחללה שכבר הן מחוללות ועומדות ולא קאי עלייהו אזהרה דלא יחלל שלא יתחללו בלא קידושין. ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בפי"ט דין ו' כהן הבא על הנדה הולד כשר ואין חלל שאין איסור נדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל. והבין הב"ש בסי' ז' ס"ק ל"ה שהרמב"ם שכתב שהולד מנדה כשר לפי שאינו מיוחד בכהנים מקרא דחללה יליף לה כדאמר רבא בשמעתין חללה למה נאמר לומר שאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ומכח זה הקשה לראב"י דהלכתא כוותיה דאיצטריך אלה למעוטי נדה שאין הולד ממנה חלל כדאית' בש"ס א"כ תרי קראי למה לי ותירץ מה שתירץ. ולענ"ד א"א לומר דלכך נתכוון הרמב"ם ז"ל דאי איתא תו אין ללמוד בק"ו בשאר איסורי ביאה שהולד מהם חלל מאלמנה לכה"ג דקרא מפקא מק"ו כדמשמע בשמעתין לענין היא עצמה דא"ל רב פפא לאביי הבא על אחותו זונה משוי לה חללה משוי לה או לא משוי מי אמרינן ק"ו מחייבי לאוין הוי חללה מח"כ לכ"ש או דילמא כו' ופשיט ליה שאין חללה אלא מאיסורי כהונה אלמא אפילו ח"כ אין ללמוד בק"ו. דקרא דחללה אפקי' מק"ו. וא"כ תיקשי הסוגיא דרפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב גבי בני צרות ובדף מ"ד ע"ב אמר רב יוסף הכל מודים בבא על ח"כ שהולד פגום והדר אמר הכל מודים בבא על העכו"ם ושפחה שהולד פגום ויליף לה בק"ו מאלמנה לכה"ג ואמאי נימא דקרא דחללה אפקי' מק"ו. דהא לא אשכחן מאן דלא דריש האי קרא ולא נחלק בו אדם מעולם. וכהנה רבות דבעי למילף ק"ו מאלמנה לענין הולד ולקמן דף ע"ח דפליגי ר"י ור"ל בגר עמוני שנשא ישראלית דר"ל פוסל בתו לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג ורבי יוחנן אמר כשירה כדקתני רבי זכאי כו' ורב יהודא נמי מייתי קרא דרבי יוחנן התם שמעינן מיניה שבין למר ובין למר ק"ו גמור הוא. וכן מוכח בשלהי מסכת נדה דף ס"ט דקבעי מרבי יהושע בת משולחת מהו לכהונה ע"ש בתוספות שהוכיחו מיניה וביה דדוקא לענין היא עצמה גלי לן קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לא לענין הולד. ונהי דלשיטת הרמב"ם יש ליישב קושיית התוספות בע"א מ"מ הסוגיות שהבאתי קשיין אהדדי. ואין לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דנהי דגלי לן קרא שאין חלל אלא מאיסורי כהונה היינו שאין לוקין לכהן הבא עליה משום חללה מכל מקום פגום מיהא הוי מק"ו מאלמנה לכה"ג דליתא דא"כ מצידה תברה מה לאלמנה לכה"ג שהולד ממנה חלל גמור כמ"ש מ"ז במוהר"ם לובלין ז"ל בתוספות דנדה שם. וזה א"צ לפנים. (וכן התמיה קיימת על מרן הב"י שכתב שם בסימן ז וז"ל כהן שבא על אחד מהעריות אין הולד חלל כו' אהא דתנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"ר אשי הלכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה כו' עכ"ל יראה מדבר שמדמה חילול דידה לחלול זרעו. ובתוס' פ"ק דיבמות ובנדה הוכיחו דא"א לומר כן כמבואר. ולא עוד אלא שהאי פיסקא הוא נגד סוגיא ערוכה שהבאתי דאמר ר' יוסף הכ"מ בבא על ח"כ שהולד פגום. והכא ין לומר גר עמוני ומואבי יוכיח כמ"ש הב"ש בסי' ד' ס"ק ד' דהני לית בהו כרת וגם אין לומר דהטור מודה דהולד הוא פגום ולא קאמר אלא שאינו חלל דהיינו שאין לוקין עליו משום דאתי' בק"ו ואין מזהירין מן הדין. ולענין איסור לא נ"מ מידי לדידן שהרי ממזר הוא. משא"כ רב יוסף דאמר הכ"מ אמרינן התם מאן הכ"מ ר' יהושע כו'. דליתא דע"כ מהאי ק"ו ודאי מזהירין דגלוי מילתא בעלמא הוא כדמשמע בשמעתין דא"ל רב פפא לאביי הנ"ל) לכן נלע"ד ברור דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל ללמוד שאין הוולד מנדה חלל אלא מקרא דאלה כדאיתא בגמרא דיבמות דף ס' ע"א ובברייתא שם. דמקרא דחללה לא שמעינן אלא האשה עצמה ולא הולד כמ"ש התוספות בפ"ק דיבמות ובסוף נדה שהבאתים. ומקרא דאלה ילפינן שאין הולד חלל אלא מאיסורי כהונה דהכי דייק לישנא דקרא מאלה אתה עושה חלל ולא משאר איסורי ביאה. והא דנקט בגמ' ובברייתא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. ולא קאמר סתם למעוטי שאר איסורים. יכילנא לשנויי דנהי דממילא ש"מ דאין חלל משאר איסורים מ"מ מיעוטא דקרא א"א לאוקמי אלא בנדה כיון דהאי קרא בכ"ג מישתעי ולגבי כל שאר איסורים כגון ח"כ וח"ל וח"ע כולהו הם בכלל אלה לא ימנע אם בכלל בעולה או בכלל אלמנה גרושה או זונה. והוא דאם נשא בתולה מח"כ או מלאוין השווין בכל כיון שבא עליה עשאה זונה לדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ח שם. וכיון שהיתה בתולה א"א להוליד אלא בבעל ושנה שהרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה נמצא כשבא עליה שנית הוא בא על הזונה. (אפי' לכת הסוברים דמבעולת עצמו אין הולד חלל וכ"ש לשיטת הרמב"ם דסובר שהולד ממנה ג"כ חלל כמ"ש בספר משנה למלך פי"ז דין ט"ו ע"ש). ומחזיר גרושתו נהי דלא משוי לה זונה כמ"ש הה"מ פי"ח שם. סוף סוף ה"ה גרושה. וכן יבמה לשוק וסוטת חבירו ה"ה אלמנה וספק זונה וכשנאנסה אשת הכה"ג תחתיו פשיטא שהיא זונה כמ"ש פי"ח דין ז' וכמ"ש הה"מ שם. ואם נחזור על כל הצדדים אין שום איסור שלא יהא נכלל בכלל אלה. אלא בכ"ג שבא על אשתו נדה כמו שפירש"י שם. ולעולם דמקרא זה נמי ממעטינן שאין חלל אלא מחללה דהיינו איסורי כהונה. אלא דאכתי הדרא קושית התוספות לדוכתיה מהיכא תיתי נימא דיש חלל מנדה דאיצטריך קרא למעוטי אע"כ צ"ל דקרא דאלה אתי למעוטי נמי שאין הולד מח"כ חלל כדאיתא בש"ע סי' ז' סעיף י"ד וז"ל כהן שבא על א' מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל. והא דקשיא לן דאם אמרת שנתעברה מביאה ראשונה ע"כ מיירי שהיא בעולה מעיקרא ותיפוק ליה משום בעולה לכ"ג לק"מ שהרי הרמב"ם פסק הבא על הבתולה בלא נשואין אין הולד חלל וח"כ בלא נשואין מיירי דהא אין קידושין תפסין בהם. אלא דהגמרא והברייתא דנקטו למעוטי נדה משום דפשטא דקרא משמע נמי ע"י קידושין כדכתיב את אלה לא יקח וזה לא משכחינן אלא בנדה. או משום דאלה אבעולה נמי קאי למעוטי שאר איסורים אפילו כשהיא בתולה וזה א"א למצוא לדעת הרמב"ם דס"ל שאפילו מבעילת עצמו הולד חלל אלא בולד נדה. ותדע דאל"כ תיקשי אמאי לא משני הש"ס בפשיטות דלראב"י נמי אתא אלה למעוטי בעולה לכ"ג כשבא עליה שלא לשם אישות שאין הולד חלל אע"כ צ"ל אחד משני פנים האלו. אבל עיקר יתורא דקרא דאלה ודאי לא איצטריך למעוטי נדה דמהיכא תיתי תיסק אדעתין כמ"ש תוספות שם. אלא יתורא דקרא אתי לומר מאלה עושה חלל בזנות ולא מח"כ ומח"ל. נמצא מוכח מהאי קרא תרתי חדא דמאלה הוא עושה חלל אפילו בבעולה בלא קידושין. ועוד אחרת דמבעולה אינו עושה חלל אלא ע"י קידושין. ובזה צדקו דברי הרמב"ם ז"ל שמחלק בענין חילול היא עצמה וזרעה בין בעולה לכה"ג לשארא כדפרישית. ובהא נתישב מה דפסקינן דיש חלל מחייבי עשה ובגמר' אסיקו לדראב"י בקשיא. ונהי דלא דחינן מימרא בקושי' אלא בתיובתא כמ"ש רש"י רפ"ק דסנהדדין ובכמה דוכתי מ"מ תירוצא ודאי בעי. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דלא מצי למיכתב לאלה לבסוף משום דקרא דאלה ודאי לא קאי אבעולה. דהא בעולה משאר איסורי' קאי ממעט. ואין להקשות השתא דאתינן להכי מנ"ל דאלה אתי למעוטי נדה ושאר איסורי' ואימא בעולה לכה"ג שלא לשם אישות גרידא קא ממעט. ולא היא דהא מקרא מלא דבר הכתוב אפילו ע"י נשואין דהא גבי לא יקח כתיב. ומבעולה ע"י נשואין ודאי הולד חלל. וע"כ מיעוטא לנדה ושאר איסורים הוא דאתא וכדכתיבנא. אלא דכל זה למאי דמסיק רב אשי התם דפליגי ביש חלל מחייבי עשה ומייתרא ליה לראב"י קרא דאלה למעוטי נדה ושאר איסורים. אבל למה דמפרש התם רב הונא א"ר דטעמיה דראב"י כר"א כו' וכן לרב אשי לת"ק דראב"י דאיצטריך קרא דאלה למעוטי בעולה לכה"ג לא ממעטינן מיניה נדה ושאר איסורים משום דאתיא בק"ו. והשתא לא תיקשי מדרבי יהושע ותלמידיו דבעו למילף בק"ו מאלמנה לכ"ג דאינהו כרבנן דראב"י ס"ל. וכ"ש דלא תיקשי להני אמוראי דלעיל דאתי' ככ"ע וכאוקימתא דרב הונא א"ר אלא דהרמב"ם לטעמיה שפסק דיש חלל מחייבי עשה כרב אשי דבתראה הוא וכמשנת ראב"י דמהאי טעמא אסיקו סתמא דתלמודא לרב הונא א"ר בקושיא. ומש"ה כתב שפיר שאין הולד חלל אלא מאיסור המיוחד לכהנים. והשתא מה נמרצו אמרי יושר של הרמב"ם ז"ל שהביא הב"י ר"ס ד' שפסק עובד כוכבים ועבד הבא על ב"י הולד כשר אפילו לכהונה וכדעת הגאונים שפסקו כן מדלא סיים הש"ס והלכתא עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר אלא שפגום לכהונה ש"מ דלגמרי מכשיר והרי"ף ז"ל הניחו בספק וכתב עליו הרא"ש ז"ל ואיני רואה מקום שיפול בו הספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו שהולד פגום לכהונה עכ"ל ע"ש בב"י. ולמאי דפרישית יש לומר דהגאונים והרי"ף קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל ואתי' סתמ' דתלמודא דמסיק והלכתא כו' הולד כשר כרב אשי שחיבר הש"ס. וכדפרישית וק"ל. נקטינן מיהא דלהני אמוראי דלעיל ורבי יוחנן ור' יהודה מכללם דילפי שגר עמוני ומואבי שנשאו ב"י שהולד כשר לכהונה מדתני רבי זכאי כו' לית להו דראב"י. ובזה נתיישב לי הא דקשיא לי בהא דא"ר יוחנן בשמעתין דף ע"ז ע"א ישראל שנשא חללה אין הולד חלל מנלן א"ר יוחנן אר"ש נאמר כאן בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקיבות כו' בת בתו תתסר ומשני א"כ ג"ש מאי אהני ליה. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דממעט מקרא דאלה שאר איסורים שאינם מיוחדים בכהנים שאין הולד מהם חלל. נמצא מדגלי לה דכהן גדול שבא על החללה שזרעו ממנו חללים. דקרא דאלה בתר חללה הוא דכתיב. הא קמן דישראל שנש' חללה שאין זרעו ממנה חללים. א"כ ג"ש מאי אהני ליה:

אמנם למה שהעליתי דרבי יוחנן לית ליה הך סברא אתי שפיר דרבי יוחנן לטעמיה צריך למילף מג"ש דקרא דאלה לגופא ולא למעט שאר איסורים. אבל לדידן קושטא הכי הוא דילפינן שוולד חללה מישראל כשר מקרא דאלה. ואין להקשות א"כ ג"ש מאי אהני ליה דהא רבי דוסתאי נמי לית ליה הך ג"ש שם. וכ"ת דרבי דוסתאי מפיק מיהא קרא דבעמיו לילפותא דיליה דבעם א' הוא דמיחל כו' משא"כ לדידן דלית לן הך דרשה קרא יתירה הוא דאדרבא מכאן מודעה רבה לפסק הרמב"ם דלעיל שפסק שהבא על הגרושה בזנות שאינו לוקה משום לא יחלל שהרי היא מתחללת ועומדת לכהונה והיינו מקרא יתירא דבעמיו וכדפרישית לעיל:

והשתא דאתינן להכי דדינו של הרמב"ם ז"ל תלי' באשלי רברבי וחזינן לר' יהודה דדריש נמי התם כרבי יוחנן ע"כ צריך למילף ולד חללה מישראל מג"ש דבעמיו שהוא מופנה כדרבי יוחנן בשמעתין. זכינו לדין דר' יהודה לית ליה סברת הרמב"ם ז"ל אלא ס"ל שהבא על הגרושה לוקה עליה משום לא יחלל. והשתא יתורץ קושיית הה"מ והמפרשים הנ"ל דדוקא לר' יהודה מותיב רבא שפיר מתניתין דאלמנה וגרושה משא"כ רבא דלטעמיה אזיל שאינו לוקה משום לא יחלל בגרושה לק"מ ודוק היטב. ואל תשיבני דהא שמעינן לר' יוחנן ביבמות דף ע"ח ע"ב דס"ל כראב"י ולא ק"מ דהתם לאו רבי יוחנן הוא דמסיק לה ורבנן ילפי מחלל דחייבי עשה אלא סתמא דתלמודא הוא דמסיק לה. ע"כ דפח"ח:

גמרא אמר רב יהודה אמר רב כ"ג באלמנה לוקה שתים כו' ופרש"י דה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה כו'. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב להיפך דדוקא כ"ג באלמנה הוא דלוקה משום לא יחלל משא"כ בגרושה וחללה ל"ש כ"ג ל"ש כהן הדיוט לא לקי משום לא יחלל דבלא"ה מחוללת ועומדת היא קודם שבא עליה ונראה שהראב"ד ז"ל בהשגתו הודה לו מיהא במקצת בזו הסבר' וכמו שאבאר בסמוך ולכאורה נ"ל דאדרב' מזו הראיה גופא שהביא רש"י ז"ל הוי סיוע לדעת הרמב"ם ז"ל מדאמרינן בבריתא בג"ש דזונה זונה מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין ולא קאמר נמי מה להלן היא עצמה נעשית חללה ה"נ היא עצמה נעשית חללה ע"י ביאת כהן הדיוט ולוקה עליה משום לא יחלל אע"כ דלא שייך לא יחלל אף בכ"ג אלא באלמנה לחוד ומש"ה לא אהני ג"ש דזונה זונה אלא לענין דזרעו חולין אלא דלשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דניחא ליה למתני הא דזרעו חולין דשמעינן מיניה עיקר דינא דזרעו חללין גמורין ומיפסלו לכהונה לתרומה משא"כ לגבי דידה ליכא שום נפקותא אלא לענין ריבוי מלקות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ולכאורה קשיא לי טובא נהי מדלא יחלל שמעינן תרתי חילול דידה וחילול דזרעה אפ"ה מנא לן לחלק ולחייב בכך משום שני מלקות כיון דשניהם בלאו אחד נאמרו ואין כאן אלא מעשה אחד בגוף א' וחילול דזרעה נעשה ממילא לאחר זמן וכמדומה לי דלא אשכחן חילוק מלקות בכה"ג וכבר עלה בלבי לפרש בכמה דרכים וליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהשמיט לגמרי למלקות דלא יחלל זרעו אף בגמר ביאתו ולומר דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי אי לוקין על לאו שבכללות ובפלוגתא דריש תמורה בדרשה דלא יחלל א' לו וא' לה ע"ש אלא דאין להאריך כאן אמנם לפרש לשון סוגיא דשמעתין היה נ"ל לפרש לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך ולומר דהא דמקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו לאו דלילקי שלש מלקיות קשיא ליה אלא הכי קשיא ליה אלישנא דרב יהודה גופא דנקיט כ"ג באלמנה טפי משאר איסורי כהונה וע"כ היינו משום דבהנך לא לקי משום לא יחלל דמחוללת ועומדת היא ואהא מקשה שפיר דאכתי ליתני סתמא דהא בכל הנך נמי נהי דלא לקי משום חילול דידה אכתי לילקי שתים חדא משום לא יקח וחדא משום לא יחלל זרעו מיהו הרמב"ם ז"ל גופא ודאי לא מפרש לה הכי דהא משמע מדבריו דבגמר ביאתו נמי לא לקי אלא דלענ"ד שכן עולה מלשון הראב"ד ז"ל שם בהשגתו דמפרש הכי בשמעתין וכבר עלה בלבי לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל גופא אלא שנ"ל דוחק ועדיין צ"ע:

גמ' קידש ולא בעל שאינו לוקה עיין יבמות דף י ע"ב תוס' ד"ה החולץ:

שם במה הצד מהאי דינא עי' יבמות דנ"ב ע"א תד"ה ואי לאו:

שם גיורת פחותה מבת ג' ע' סנהדרין ד' סח ע"ב תד"ה קטן: