מסכת קידושין דף ס״ו עמוד ב׳

מנא אמינא לה דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול ואפילו אין לו מכחיש:

מגורה מגורת מים כמין בריכות מים כדאמר בבבא בתרא (דף סז.) לא מכר את המגורות של מים:

של דיסקים שם אדם או שם מקום שביבנה:

בחזקת שלימה ארבעים סאה:

היה רבי טרפון מטהר דאמר השתא הוא דחסר ובשעה שטבלו בה אדם וכלים שלימה היתה:

מטמא דלא ידעינן מאימת חסרה ונמצא שאינה טבילה:

שעבודתו שעבד כבר כשירה לקמן יליף לה:

בעל מום שעבודתו שעבד כבר פסולה ואפילו היה שוגג לקמן יליף לה:

אמר רבי טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח וא"ת מאי משל הוא זה הרי במשל אפי' נודע שפסול היה בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשרה כדמוכח בסמוך מקרא ובכי האי גוונא גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחלה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפילו לר' טרפון ואור"י דבתרתי פליגי פליגי בטהרות שנעשו על גביו למפרע מר אזיל בתר חזקה דמקוה ומר אזיל בתר חזקה דאדם ובשלא נודע חסרון המקוה למפרע [ופליגי נמי בטמא שטבל במקוה ולאחר זמן נודע שהיה חסר באותה שעה שטהרותיו טהורות למפרע ואהא מייתי המשל] ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד עבודה ובאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה רבי טרפון אומר כשירה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ובן חלוצה ואהא קאי המשל:

שלח ואחוי תרגום של והפשיט ושלח (ויקרא א) מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א' נאמן עליו ואפילו עד א' מכחישו:

ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ובריש מכילתין (דף ד.) אמר וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וכו' משמע דלשון זרע לא משתמע אלא כשר וי"ל דשאני הכא דזרעו מיותר דהוה מצי למיכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן:

כל מקום שיש קידושין ויש כו' וכל מקום שאין קידושין ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה. נראה לר"י דהך סתמא אתיא כרבי שמעון התימני דאמר בסוף פ' החולץ (יבמות מט.) יש ממזר מחייבי כריתות ולא מחייבי לאוין וכה"ג קאמר הכא ועוד נראה לר"י דהלכה כי הך סתמא אע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות (דף צב.) כר' עקיבא מ"מ הך סתמא עיקר משום דמתניא גבי הילכתא פסיקתא דקידושין ועוד דמצינו בהרבה מקומות כי האי סתמא כדקתני התם (יבמות דף יד:) פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו ועוד תני איזהו ממזר כל שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת משמע דלא הוי ממזר אלא מחייבי כריתות:

אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה. דדרשינן ליה לקמן מברך ה' חילו. ואיכא למידק והא לא דמי משל לדר' טרפון, דהתם אף על פי שנודע שהיה חלל בשעת עבודה אפילו הכי עבודתו כשרה. והכא לכולי עלמא אם נודע שהיה חסר בשעת טבילה טהרות שנעשו על גביו טמאות. ותירצו בתוס' דר' טרפון ור' עקיבא בתרתי פליגי, בטהרות שנעשו על גביו שלא נודע לבסוף אם חסר בשעת טבילה אם לאו, ובכהן שטבל בו ועבד ונודע שבשעת טבילה חסר הוה, דר' טרפון מטהר ומכשיר קרבנותיו, דיליף לה מבן גרושה ובן חלוצה, ור' עקיבא פוסל תרוייהו, ומשל דר' טרפון לקרבנות, ואודי לי מיהת דבקרבנות קאמר, ואמר ר' עקיבא לא.

אביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה ודקא אמרת אמאי מהימנא דא"ל שלח אחוי. תמיהא ליה דאם כן לא דמי משל למקוה, דבמקוה מאי אחוי איכא, אי אמר תא נמדדיה, אם כן לאו פסולו בחד הוא אל בשנים, ואי מדדיה חד ואמר תא נמדדיה זימנא אחריתי דלמא במדידה ראשונה לא חסר. ומאי קאמר היינו דקתני מקוה פסולו מגופו, כלומר שנוכל לברר שהרי הוא לפנינו, דליכא לברר אלא על פי העד האחד שמדדו ראשונה, וצ"ע.

ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנא לן אמר רב יהודה אמר קרא (במדבר טו, יז) והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול. איכא למידק אדרבה זרעו זרע כשר משמע, כדאיתא בריש מכליתין (ד, א) וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה עיין עליה, ומסתברא דלא מיקרי זרע פסול אלא פסולי קהל, כגון נתין או ממזר, והנהו דאצטריך קרא לרבינהו מזרע אין לה עיין עליה, אבל פסולי כהונה זרעו מיקרי, ומשום הכי מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו. ואף על גב דאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות ק, ב) מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים אמר שמואל עשר כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, ומפרש התם מאי שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא, דאלמא מיוחס ממש בעינן. ליתא, דהתם מיוחס גמור הוא, דבן כהן הוא, אלא דלא ידעינן אבוה מאן מינייהו ניהו, אי דהאי או דהאי, ולא דרשינן מזרעו אלא מאחריו, והיא גופה לאו דבר תורה קאמר, דמיוחס גמור הוא לכל דבר שבקדושה וראוי למנותו כהן גדול, כדתנן בפרק החולץ (יבמות לב, ב) הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כו' ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר, ותניא (שם לז, א) ראשון ראוי למנותו כהן גדול, ואיתא נמי בפרק נושאין על האנוסה ואסיקנא התם דזרעו מיוחס אחריו דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור כנ״ל. ובתוס' תירצו בשם ר״ת דאסיפיה דקרא קאי דכתיב ברית כהונת עולם, דמשמע ליה מהאי לרבויי בין כשר בין פסול, וכהאי גוונא איכא בסוף פרקין (קידושין סח, א) דאמרינן נכרי מנלן אמר קרא (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואסיפיה דקרא סמוך כמ״ש שם ר״ת, וכן בעבודה זרה פרק ב (לז, א) גבי בנותיהן דאורייתא הוא, ואינו מחוור דאם כן אף אני מביא כל הפסולין ואפילו כהן שבא על אחותו והוליד ממנה בן, דהא בקרא דכהונת עולם לא כתיב ביה לא ממזר ולא חלל, אלא ודאי כדפרישית דלא מרבה מהכא אלא פסולי כהונה הראוין לבא בקהל.

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו' הכי גריס רש"י ור"ח. ואינו מחוור, דההיא קרא לאו בעסק עבודה איירי, אלא לענין דין, כדדרשינן מיניה במסכת ראש השנה (כה, ב) יפתח בדורו כשמואל בדורו. ור' שמואל ז"ל גריס ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם דכתיב בפרשה והיה כי תבא (שם כו, ג) ובספרי דריש לה בהדיא מההוא קרא.

הא דתנן כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ר"ט מטהר מוכח בריש מסכת נדה דאתי' כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן דמאן דאית ליה כהלל דאמר מעת לעת ומפקידה לפקידה כל שכן דאמר במקוה שטהרותיו טמאות למפרע דהא איכא תרתי לריעותא דאיכא למימר חסר ואתאי ולית ליה לר"ט נמי ההיא דתנן השרץ שנמצא במבוי כו' ולית ליה נמי ההיא דתנן היה בודק את החביות להיות מפריש עליה והולך כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק והא דלא פליג רי טרפון בהנהו משום דהא הדר בה לגבי רבי עקיבא:

א"ר טרפון מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד פי' שבתחלתו שלם היה ודאי. א"ר עקיבא אדם זה בחזקת טמא הוא עומד. פי' ר' טרפון אזל בתר מקוה ורבי עקיבא אזיל בתר האדם הטובל בו:

אמר רבי טרפון משל לעומד להקריב על גבי' המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו למפרע כשרה. הקשו בתוספות מי דמי דהתם אפילו כשנודע ודאי שהוא בן גרושה עבודותו כשרה למפרע כדמוכחינן לקמן מקראי אבל הכא אלו נודע ודאי שהיה חסר למפרע היו כל הטהרות שנעשו בו טמאות לד"ה וכיון שכן השתא דהוה ספיקא ניזול לחומרא והוי טמאות מספק. ותירצו הם ז"ל דרבי טרפון ור' עקיבא בתרתי פליגי חדא לענין טהרות מטעמא דמפרש כל חד מינייהו במתניתין וחדא לענין עבודת כהן שהיה טמא וטבל בו דרבי טרפון מכשיר עבודתו ומדמי לה לכהן העובד ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה הכא נמי אפילו נודע בודאי שהיה מקוה חסר כשטבל בו כהן זה והיה טמא עבודתו כשרה ורבי עקיבא מדמי ליה לבעל מום שעבודתו פסולה למפרע. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבן גרושה וחליצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע כשנמצא ודאי כלל אלא כשנמצא ספק חלל וסבר רבי טרפון דטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר כהן דאמרינן כהן זה בחזקת כשר עומד מספק אתה בא לפוסלו אל תפסילהו מספק למפרע מיהת ואע"ג דמכאן ולהבא מיפסל שאין מכשירין ספקות לכתחלה אבל למפרע העמידנו על חזקתו וכי היכי דלגבי קרבן אזלינן בתר כהן ולא בתר המחוייב קרבן לומר אדם זה חייב קרבן היה בודאי ואל תפטרנו מספק ה"נ במקוה אזלי' בתר מקוה גופיה ולא בתר הטובל בו ור"ע מדמי ליה לבעל מום שעבד עבודתו פסולה למפרע ולא אמרי' עכשיו הומם ה"נ גבי מקוה לא אמרינן עכשיו חסר והא דאמרי' לקמן ובן גרושה דעבודתו כשרה מנ"ל ה"פ מנ"ל דאזלי' בתר כהן ולא אזלי' בתר חייבי קרבנות ואמר שמואל דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול כלומר ספק חלל שמתייחס אחר אביו ולמ"ד מדכתיב ברך ה' חילו ואפי' חללים שבו היינו ספקי חללים אבל חללים ודאין אינן חילו שכבר יצאו מן הכלל וכן למאן דמייתי לה מדכתיב אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל היינו ספק שהרי בימיו כהן היה דאלו חלל גמור מעולם לא היה כהן אלא שלא הכירו בו עד עכשיו וזה היה נכון אלא דלישנא דמתניתין דקתני ונודע שהוא בן גרושה שנודע בודאי משמע והכי רהטא סוגיין דאמרי' אפילו חללין שבו זה שהיה כשר ונתחלל וה"נ אתיא בירושלמי בהדיא:

והנכון לפרש דברים כשמען ופשוטן כלומר דר' טרפון ה"ק דאדם טמא שטבל אתמול במקוה זה עד שלא נמצא חסר אע"פ שלא עלתה לו טבילתו מכאן ולהבא ואין מניחין אותו להתעסק בטהרות עד שיטבול אין לתמוה האיך תעלה לו אותה טבילה לטהרות שנגע אתמול שהרי מצינו כיוצא בזה אפילו בפסול ודאי דכהן שנמצא בן גרושה עבודתו מכאן ולהבא פסולה ולמפרע עבודתו כשרה ואע"פ שנודע דאתמול פסול היה שכך הוא דין תורה אשתכח דעיקר טעמא דר' טרפון היינו משום דאזיל בתר מקוה כדקתני בהדיא אלא שבמשל זה מטעים דבריו שמטהר טהרותיו של טובל זה למפרע ומטמא אותן להבא ורבי עקיבא סבר דבתר טובל אזלינן כי היכי דאזלינן בבעל מום בתר חייבי קרבנות דלא לפלוגי בספקא בין להבא בין למפרע רבי' ז"ל ועיקר:

ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ק"ל דהא בפ"ק דמכילתין אתיא בהדיא דזרע לא משמע אלא זרע כשר ותי' ר"ת ז"ל דאסיפא דקרא קא סמיך דכתיב ברית כהונת עולם דאתא לרבויי זרע פסול ודכוותה בתלמודא ולא מיחוור והנכון דלאו מלישנא דזרעו דייק לה אלא מדכתיב זרעו אחריו וחלל מתייחס הוא אחריו וה"ה בעל מום אלא דמעיט' קרא מדכתיב כשהוא שלם ולא כשהוא חסר:

גרסת הספרים ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר כו' וליתא דההוא קרא לא מיירי בענין עבודה אלא בענין דין כדאי' במס' ר"ה בעובדא דר' יהושע דאמרינן יפתח בדורו כשמואל בדורו אלא ה"ג ובאת אל הכהן כו' דכתיב בפ' כי תבא והכי דריש לה בסיפרי מהאי קרא:

זה שהיה כהן ונתחלל פי' שאע"פ שנמצא חלל ודאי מ"מ בחזקת כשר היה בימים ולהכי קרא ליה קרא כהן אפי' השתא שנודע פסולו לפי שעבודתו כשרה ככהן גמור. וא"ו דשלום קטעאה היא נראה פי' שכרות בנתים דאי לא הל"ל זעירה היא ונפקא מינה לס"ת ויש להגיה כל הספרים שיכתוב כדרכו:

מתני' כל מקום שיש קדושין ואין עבירה כו' וכן שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזו זו הבא על כל אחת מכל העריות שבתורה. פי' וסתמא כשמעון התימני דאלו לר"ע אפילו מחייבי לאוין הוי ממזר והלכתא כשמעון התימני דסתם לן תנא הכא כוותיה ואע"ג דסתם לן כר"ע ביבמות פרק רבי גמליאל ובהאשה רבה סתמא דהכא עדיפא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אבל ליכא למיפסק כוותיה משום דתנן בדוכתה והלכה כדבריו דהא קיי"ל דאין למדין הלכה מפי משנה:

כל ספק שאירע בטבילה הן אם טבל אם לא טבל הן שהמקוה שלם הן שהמקוה חסר הרי הטמא בחזקתו עד שיודע בבירור שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם שלא נאמר ספק טומאה ברשות הרבים טהור אלא בספק טומאה כגון נגע או לא נגע וכיוצא בו אבל זה שהיה טמא בודאי ואתה בא לטהרו אי אתה מטהרו מספק:

ומקוה פסולו ביחיד ר"ל שכל שהעיד אחד שמדדו ומצאו חסר נאמן לפסלו ולטמא כל טהרות שנעשו על גביו למפרע:

כהן שבדקוהו ונמצא על פי שני עדים שהוא בן גרושה ובן חלוצה שהוא חלל מונעין אותו מלעבוד ומכל מקום אם עבד עבודתו כשירה אף במזיד ויש שפירשוה דוקא בספק חלל אבל חלל ודאי ישראל הוא וכן ראיתיה לחכמי הדורות מפני שהם תמהים על משל דר' טרפון היאך דומה אחד לחברו שהרי בן גרושה ובן חלוצה אע"פ שנודע בבירור עבודתו כשירה ואלו גבי מקוה אם נודע שהוא כן טהרותיו טמאות למפרע אלא שפירשוה בספק חלל הא ודאי חלל לא אבל בעל מום שעבד אפילו בשוגג עבודתו פסולה בין מום קבוע בין מום עובר במה דברים אמורים במום הפוסל באדם מלהקריב ובבהמה מליקרב אבל מום הפוסל באדם ולא בבהמה על הדרך שיתבאר במקומו אין עבודתו פסולה אלא שמכל מקום אם עבד במזיד לוקה ויש מומין שאין בהן איסור עבודה אלא מפני מראית העין ובאלו אף מלקות אין בו וכל שהעיד אחד על כהן שהוא בעל מום נאמן ומונעין אותו מלעבוד שהרי אם שקר הוא מעיד יכול הוא להראות:

המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר כל מי שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואי זו כהנת ולויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי ולישראל וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה שבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמוה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית אמר הר"ם פי' כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ולא נאמר בזה הולד הולך אחר הפגום וממה שיתחייב שתדענו שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי לפי שהן קדושין בלא עבירה והולד הולך אחר הזכר וכן אילו נשא אדומי ראשון אדומית שנית היה הולד שני אמר השם בשפחה האשה וילדיה ואמר בגויה כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ולא בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה:

אמר המאירי כל מקום שיש קדושין ואין עבירה בנשואיהן כגון כהנים לויים וישראלים זה בזה הולד הולך אחר הזכר בת ישראל לכהן הולד כהן בת כהן לישראל הולד ישראל וכן כלם וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה ר"ל שקדושין תופשין שם אלא שיש בהם עבירה כגון חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר הולד הולך אחר הפגום שאין צריך לומר בבת ישראל לנתין ולממזר שהולד נתין וממזר ולא אף ממזרת ונתינה לישראל הולד נתין או ממזר ונתינים הם מבני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות והניחום לחוטבי עצים והשאירום שלא להחזיקם בגרים גמורים לענין אסור חתנות אלא שהם חייבים בתרי"ג מצות ועליהם אמרו בתלמוד המערב נתינים יהושע רחקם ומה שנאמר בתלמוד שלנו דוד גזר עליהם שמא נשתכח וחזר ורחקם או שמא יהושע רחקם לכל זמן בית המקדש ודוד לעולם ובפסלות כהנה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אתה מפרש שהולד הולך אחר הפגום ממה שהדבר ידוע שכל אשה הפסולה לכהנה שנבעלה לכהן בין ברצון בין באונס הן במזיד הן בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך זנות בין דרך נשואין תכף שהערה בה נעשית חללה מיד אבל הכהן עצמו לא נתחלל אפילו נשאה אלא שאומר לו עמוד והוצא ואמר עכשו שאם נשא אחד מן הפסולות לו והוליד ממנה בן הולד חלל כאמו ולפי דרכך למדת שקדושין תופסין בחייבי לאוין והולד כשר אלא שהולך אחר הפגום וכל מקום שאין לו עליה קדושין כלומר שאין קדושיו של זה תופשין בה אבל יש לה קדושין על אחרים כלומר שקדושיה תופסין עם אחרים כגון אחותו או אחת מן העריות שבחייבי כריתות ומיתות בית דין הולד ממזר וכל מי שאינה בתורת קדושין כלל לא לזה ולא לאחרים ר"ל שאין קדושין תופסין בה כלל כגון שפחה ונכרית שקדשן ישראל או עבד וגוי שקדשו בת ישראל הולד כמוה לעולם בין לגריעותא בין למעליותא ר"ל שישראל שהוליד מן הגויה ומן השפחה הולד גוי ועבד וגוי ועבד שהולידו מבת ישראל הולד כשר בקהל ישראל ומכל מקום בשפחה שלו כתבו הגאונים שהולד כשר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודאי שחררה ומהם שהיו אומרים שאלו היה לו בן משפחתו לא תתיבם אשתו ואע"פ שהולד הבא משפחה ונכרית אינו פוטר מן החליצה ומן היבום שהרי כמי שאינם הם ואינן נדונין כשאר זרע פסול לפטור מכל מקום חוששין שמא שחררה תחלה והולד כשר וגדולי המחברים מרחיקים דברים אלו לומר שלא נאמרה חזקה זו אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם שחזקה בתורת אישות בעל עד שיפרש שעל סמך תנאו הוא בועל אבל שאר הנשים כל ביאה לשם זנות עד שתתברר שלשם קדושין היא וכן הדברים נראים לי ממה שאמרו בבריתא של מסכתא זו פרק ראשון כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת:

ר' טרפון אומר יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר בא על שפחה הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין ר' אליעזר אומר הרי זה עבד וממזר אמר הר"ם לא חולק ר' טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין חייס לעבדים ואין הבדל בין שהיא שפחתו או שפחת חבירו ור' טרפון מתיר זה לכתחלה והלכה כר' טרפון:

אמר המאירי ליטהר ר"ל לטהר את זרעם לעשותם ישראלים גמורים בלא שום פסול אע"פ שאמרה תורה שהממזרות אינו נפקע וכדכתוב עד עולם וכיצד הוא דבר זה שנשא שפחה הרי בנו הולך אחריה ולא אחר האב כלל ונמצא עבד ודבר זה אף לכתחלה כן שהממזר מותר בשפחה שלא נאמר לא יהיה קדש ר"ל לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה אלא בישראל הכשר הא ממזר מותר ויש לו בה הויה ואין צריך לטרוח ולמכרו בעבד עברי להתירו בשפחה שאף בלא כן מותר הוא בה ולמדת בדין זה שאף לאחר חורבן הוא ואף בזמן הזה ואלו היינו אומרים דוקא כשנמכר לעבד לא היה כן לאחר חורבן ולא אף במקדש אלא בזמן שכל יושביה עליה שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא לכתחלה קאמר ובכל זמן ומכל מקום בנו כמוה ואחר שבנו עבד ישחררהו אם הוא שלו או ישתדל בשחרורו והרי הוא בן חורין וישראל גמור וכן עבד מותר בממזרת אפילו לכתחלה אלא שהולד כמוה ונמצא ממזר ואין הולכין אחר האב אע"פ שהוא הפגום מצד שהעבד אין לו חייס ור' יהודה אומר הרי זה עבד וממזר עבד מצד האם ומדין וולדה כמוה וממזר מפני שפסול ממזרות אינו נפקע לעולם דכתוב עד עולם כלומר הלך אחר פסולו לעולם ומכל מקום הלכה כר' טרפון וכן הדין בממזר שבא על הנכרית והוליד ממנה בן וגיירו אלא שביאתו אסורה לכתחלה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה אמר רבי טרפון כו' מאי משל הוא זה הרי במשל אפי' נודע כו' עכ"ל וה"נ איכא לאקשויי דע"כ נודע שהוא בעל מום היינו שנודע עתה שפסול היה בשעת עבודה דאל"כ אימא דהשתא נעשה בעל מום דאוקמיה אחזקה שהיה שלם דהכא ליכא שום חזקה אחרת לומר שהיה כבר בעל מום כמו במקוה דאיכא נמי חזקה להחמיר אדם זה בחזקת טמא [הוא] ואם כן הוא מאי מייתי מודאי שהיה בעל מום אספק שהיה מקוה חסר ובתירוצם דבתרתי פליגי הא נמי ניחא דבתרתי פליגי ומייתי מודאי אודאי ודו"ק:

בא"ד ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדים כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לתרוצי דפליגי נמי במקוה שהעידו שהיה ודאי חסר בשעת טבילה דכל טהרות שנעשו על גביו טהורות כמו בבן גרושה לענין קרבן ומי הכריח אותן לאוקמא שטבל בו כהן ועבד עבודה כו' וכ"ה בת"י וז"ל ופליגי נמי בטמא שטבל במקוה ולאחר זמן נודע שהיה חסר באותה שעה שטהרותיו טהורות למפרע ואהא מייתי המשל עכ"ל ויש ליישב דברי התוספות שלפנינו דודאי לענין טהרות שנעשו ע"ג לא פליג רבי טרפון דודאי כיון שנודע דבאותה שעה חסר היה אין לטהרם דבבן גרושה נמי בנודע שהיה בן גרושה הוחזק בבן גרושה מאותה שעה אלא דמכל מקום גזירת הכתוב שעבודתו כשירה ובהך מלתא בלחוד בעי רבי טרפון למילף מקוה מבן גרושה שתהיה עבודת כהן שטבל בה כשירה כמו בבן גרושה כן נראה לי ליישב דבריהם ודו"ק:

ר' טרפון משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה כו' וכתבו התוספות דר"ע ור"ע בתרתי פליגי ולכאורה נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל דר"ט טעמא הוא דיהיב למילתא דכח חזקת היתר וטהרה דמקוה עדיפא טובא מחיקת טומאה כיון דמצינן דגדולה חזקת היתר טובא שאף אם היה עומד ומקריב ואח"כ נמצא בן גרושה עבודתו כשירה אע"ג דחזקה בטעות היה אפ"ה כיון שלא היה צריך לשאול וליבדק קודם עבודה מאחר שהוחזק בכשרות הו"ל האי חזקה כודאי שהכשירה התורה אף בדיעבד מכ"ש דיש להכשיר בכה"ג בחזקת מקוה שנמדד כיון שלא הצריכה התורה לכל אדם טמא למדוד המקוה בכל פעם אלמא משום דאלים האי חזקה טובא משא"כ בחזקת טומאה וחזקת איסור לא אשכחן כה"ג וא"כ ע"כ דחזקת היתר עדיף מחזקת איסור וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי נמי לענין ע"א באיסורין דיש סברא לומר כן דטפי עדיף חזקת היתר מחזקת איסור ואהא מילתא מהדר ליה ר"ע שפיר מבעל מום ומסיק מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד והיינו ע"כ משום דלא אלים טובא האי חזקת היתר טפי מחזקת איסור ואל תשיבני מבן גרושה דודאי אלים הך חזקה טובא דהוי דבר שבערוה תדע דהא פסולו בשנים ואין ע"א נאמן נגד שום חזקה בדבר שבערוה ומהכא בעי רבא למידק הא מילתא גופא ואביי מפרש לה במילי אוחרי דלעולם אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר חזקות אלא דשאני התם דא"ל שלח אחוי כנ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוספות לא פירשו כן מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל כתוב קצת מזה ותיתי לי דקיימתי מדנפשאי ודו"ק:

שם ודכוותיה נמי גבי בן גרושה דשתיק וקתני פסולו בשנים מכאן קשיא לי טובא על שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב לחד פירושא דהא דקאמר אביי באשתך זינתה בע"א נאמן היינו מדרבנן ורבא פליג דמדרבנן נמי אינו נאמן וא"כ מאי סייעתא מייתי רבא למילתיה הך ברייתא דהא לאביי נמי שפיר קאמר ר' עקיבא מקוה פסולו ביחיד מדאורייתא ובעל מום נמי פסולו ביחיד בדשתיק מדאורייתא דמודו אביי ורבא בכל האיסורין שבתורה ואל יוכיח בן גרושה דמן התורה פסולו בשנים אבל מדרבנן לעולם דאסור כאביי וצ"ע ליישב ומה שהקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל על שיטת התוספות דהא במקוה לא שייך הטעם דשתיקה כהודאה נלע"ד דבמקוה טעמא אחרינא איכא שהיה פעם אחד בידו לחסר המקוה ועיקר שקלא וטריא דגמ' היינו מבעל מום לחוד כן נ"ל ודוק היטב:

משנה כל מקום שיש קידושין ואין עבירה כו' ואיוה זו זו כהנת לויה וישראלית כו'. ולכאודה משנה שאינה צריכה היא דזיל קרי ביה רב בכל השבטים ובשבט לוי כתיב בכל א' למשפחותם לבית אבותם וליכא למימר דנקיט הנן דכתיבי בהדיא לאשמעינן דמהכא ילפינן לאינך דאתיא מריבוייא דכל מקום הא ליתא אלא לרבה בר בר חנא דמכ"מ דרישא לרבויי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה ולפדש"י לקמן בשמעתין דמלמשפחותם לבית אבותם ילפינן ליה אלא לרב דימי דאמר בנה שני וכ"מ דרישא לרב לא אתיא אלא לרבויי ישראל שנשא חללה והתם ודאי לאו מלמשפחותם ילפינן אלא מגזירה שוה דבעמיו ילפינן לקמן דף ע"ז והדרא קושיא לדוכתיה ומכ"ש דקשה טפי למה שאפרש לקמן דמסוגיא דיבמות דף ע"ח מוכח דלרבה ב"ב חנא נמי לאו מלמשפחותם לבית אבותם יליף למילתיה אלא דמסברא בתר אבוה שדינן ליה ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע ממשנתינו דקשיא לי אמאי לא קתני גרים בהדי כהנים ולוים וישראלים ובשלמא למאן דמוקי מתניתין כר' יהודה איכא למימר דגרים בכלל ישראל נינהו דהא איקרי קהל משא"כ למאן דמוקי כר' יוסי קשה דליכא למימר דגרים בכלל ישראל נינהו דהא סיפא דקתני ממזרת ונתינה לישראל ע"כ דגר לאו בכלל ישראל הוא דהא לר"י גר מותר בממזרת אע"כ נראה מזה דלקושטא דמילתא דבכל הגרים שנשאו ישראלית לא אזלינן בתר זכר למישרייה בממזרת לר"י אלא להחמיר שדינן ליה נמי בתר אמו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא והשיג עליו הר"ן ז"ל שהוא נגד הכלל דמשנתינו דהא יש קידושין ואין עבירה ולענ"ד אדרבא עיקר דיוקא דהרמב"ם ז"ל ממשנתינו דלא לחנם נקיט כהנים ולוים וישראלים אלא לומר דאיזהו דוקא בהנך דכתיב למשפחותם לבית אבותם ותו לא ואפי' גרים כשרים אינן בכלל דאדרבא מדאיכפל קרא בכל השבטים תריסר זימני למשפחותם לבית אבותם וכן בשבט לוי הו"ל כמה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין לכ"ע ואדרבא פשטא דקרא לא אתיא אלא למימר שלא נמנו בכל השבטים אלא ישראלים כשירים דשייך בהו למשפחותם לבית אבותם וכדדרשי' נמי משבטי יה עדות לישראל דאחת היתה ופירסמה הכתוב וממילא דכ"ש דגרים אימעטו מהכא דאע"ג דמסתמא כמה נשאו לישראלית ואפ"ה לא התפקדו בניהם בתוך בני ישראל אפילו במספר השני דפרשת פנחס והטעם מבואר שם בפסוק שהמקום לא ציוה למנות אלא אותם המתייחסים לבית אבותם כנ"ל נכון לסייע לשיטת הרמב"ם ז"ל ויבואר עוד בסמוך דסוגיא דשמעתין נמי מסייע ליה אלא שאחר העיון מצאתי בתוספתא דקידושין להדיא וז"ל כהנת ולויה וישראלית שנישאו לגר הולד גר וזה להדיא שלא כדברי הרמב"ם ז"ל אם לא שנאמר דהרמב"ם ז"ל מוקי לההיא כר' יהודא דבת גר זכר כבת חלל זכר ולעולם הולכין לחומרא ומש"ה אמרינן דלהחמיר הוי כגר ואסור לכהן לישא בתו משא"כ לר"י שדינן ליה בתר אמו לחומרא ועמ"ש עוד מזה בסמוך דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא ודו"ק:

שם וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה ואיזה זו זו אלמנה כו' לכאורה באלמנה וגרושה אין הטעם משום דהולד הולך אחר הפגום דאדרבא עיקר חילול בולד כתיב ולא יחלל זרעו דאיהי גופה לא מיפסלא לר' יוסי אלא משום דכל שזרעו פסול פוסל לקמן בפ' עשרה יוחסין לכך נראה דהנך אגב גררא נקיט ועיקר הכלל משום ממזרת ונתינה לישראל נקיט דילפינן מדכתיב בממזר לא יבא לו בקהל ודרשינן לקמן לו הלך אחר פסולו ומהתם ילפינן בכל מקום דהולד הולך אחר הפגום ועמ"ש מזה לקמן בשמעתין:

תוספות בד"ה כל מקום כו' נראה לר"י דהך סתמא אתיא כר"ש התימני כו' עכ"ל. נראה מה שכתבו בלשון נראה לר"י משום דאיכא למידחי דאע"ג דקתני בהדיא דבאלמנה לכ"ג לא תפסי קידושין אפשר דהיינו כר' סימאי אליבא דר"ע דבאלמנה לכ"ג לא הוי ממזר ולא קאמר ר"ע דהוי ממזר מחייבי לאוין אלא בלאו דשאר והא דקתני נמי בסיפא דלא הוי ממזר אלא בבא על א' מכל עריות שבתורה אפשר דלאו דשאר נמי בכלל עריות נינהו מש"ה לא פסיקא ליה לר"י אלא לפי שנראה לו דוחק לכך כתב דנראה דאתיא כר"ש התימני וק"ל:

בא"ד ואע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות כר"ע כו' עכ"ל היינו סתמא דמתניתין בסוף פרק אלמנה לכ"ג דיש ממזר מעכו"ם ועבד ואע"ג דאמרינן התם בגמרא דאפשר דאפילו ר"ש התימני מודה בעכו"ם ועבד מ"מ לא משמע להו עיקר האי סוגייא אלא כסוגייא דתלמודא בפרק עשרה יוחסין דף ע"ה דדוקא לר"ע הוי ממזר מעכו"ם ועבד וכן נראה להדיא מלשון התוס' סוף פ"ק דיבמות וע"ש במהרש"א ולקמן בפרק עשרה יוחסין יבואר באריכות בעזה"י:

"וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו", בֵּין זֶרַע כָּשֵׁר וּבֵין זֶרַע פָּסוּל קשא מהיכא משמע זה? ונראה לי בס"ד ד'אַחֲרָיו' (במדבר כה, יג) לשון יתר ומפרש לה לגנאי כמו נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיה א, ד) וכן וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים (ירמיה ז, כד) וזהו 'אַחֲרָיו' רצונו לומר לאחור ממנו, פירוש חללים שאינם זרע כשר כמוהו. אי נמי דריש אחריו לשון גנאי כמו שדרשו בגמרא דיומא (יומא כג:) על פסוק וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים (ויקרא ו, ד) כלומר פחותים וכן דרשו בזוהר הקדוש על פסוק וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד, ב) לשון גנאי דאמרו אחר קריה רחמנא. והא דאבוה דשמואל מפיק ליה מן פסוק בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ (דברים לג, יא) ולא מפיק לה מפסוק זה ד'לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו' דקדים נראה לי בס"ד דסבר אבוה דשמואל דיש לומר מעלה זו לא ניתנה אלא רק לפנחס בשכר שהרג את זמרי ונתן לו הכהונה שגם החלל שבזרעו תהיה עבודתו כשרה אבל שאר כהנים הוה אמינא אין להם מעלה זו. והא דהביא בגמרא דברי שמואל קודם דברי אביו נראה לי בס"ד דנקיט לפי סדר המקראות דשמואל יליף מפסוק במדבר כ"ה ואבוה דשמואל יליף מפסוק דברים ל"ג.

רַבִּי יַנַּאי אָמַר מֵהָכָא: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים כו, ג). יש להבין רבי ינאי אמאי לא הביא פסוק שהביא אבוה דשמואל? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה לרבי ינאי איך יבקש משה רבינו ע"ה לברך את החללים ודי לומר 'וּפֹעַל יָדָיו חֵילוֹ תִּרְצֶה'? ועוד קשיא ליה אמאי הוצרך לברך אותם בכך ולהזכיר דבר זה בברכה והלא כבר קבל דין זה מסיני דחלל עבודתו כשרה? אך אבוה דשמואל סבירא ליה נקיט זה בברכה ובקש שתתקבל עבודתם ברצון. ועדיין יש להבין אבוה דשמואל אמאי לא הביא פסוק דרבי ינאי דקדים? ונראה לי דהאי דיוקא דרבי ינאי לא משמע ליה דמפרש דאמר 'בַּיָּמִים הָהֵם' כמו שכתב רבינו מהרבי מאיר אלשיך ז"ל דאין לך אלא כהן שיהיה בימיך עיין שם. ועוד יש לומר להכי קאמר 'בַּיָּמִים הָהֵם' דאל תאמר איך יכנה אלקותו יתברך על הכהן שאומר לו 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַהֳ' אֱלֹקֶיךָ' ודילמא אינו ראוי לכך? לכן אמר לו 'בַּיָּמִים הָהֵם' אין לך אלא כהן שיהיה בימיך הן ראוי הן אינו ראוי.