מסכת קידושין דף ס״ד עמוד ב׳

דמוחזק לן האי גברא באחי ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כך שמענו עליו קודם קידושין וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים ואין לי אחין אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה דאמרי' מה לי לשקר:

מאי קאמר כלומר למאי קא מהני ליה האי דיבור אי למיפטרה מיבם הוא דאתי מצי אמר לה פטרנא ליך בגיטא מחיים סמוך למיתתי וכי הדר ביה בשעת מיתה בהא פליגי:

רבי סבר מה לי לשקר דשעת קידושין כאילו באו עדים בדבר זה דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן ליה מעיקרא באחי בלא בנים וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקה לאו כל כמיניה:

ור' נתן סבר כו' ולא אתיא חזקה דמה לו לשקר ועקרה חזקה קמייתא דהוי קאי בה קודם קידושין לאוקמה להך בחזקת שאינה זקוקה למיפסל דיבוריה בשעת מיתה ומיהו אי לא הדר ביה הוה שריא לעלמא נהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי אורעי מיהא איתרעאי וכל כמה דלא איתכחש דיבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה:

מתני' המקדש את בתו סתם בתי מקודשת לך ולא פירש איזו מהם:

אין הבוגרת בכלל ומותרת לכל אדם ואין צריכה גט מזה לפי שאינה ברשות האב לקדשה:

משתי נשים שנשא שניה לאחר מיתת הראשונה:

גדולות כת הראשונה:

רבי סבר מה לי לשקר פי' הקונטרס דשעת קידושין כעדים דמו ועקר ליה לחזקה דהא מחזקינן ליה מעיקרא באחי ולא בבני וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאין זקוקה ליבם וכי אתי בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרה חזקה פי' מעיקרא הות האי אתתא בחזקה שזקוקה ליבם שהרי מוחזק לן באחי ולא בבני וכי הדר ואמר בשעת קדושין יש לי בנים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימן דאמר מה לי לשקר אי למיפטרה מיבם קאתי מצי למיפטרה בגיטא שעה אחת קודם מיתתו [ואין נראה לר"י שנאמין אותו במה שאמר בשעת קדושין שהרי דעתו לקיימה אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קדושין לגרשה כ"ז שירצה אע"ג דאסור לגרש בגט ישן מ"מ כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו ת"י] אבל כי הדר ביה בשעת מיתה אוקמא אחזקה קמייתא דסבר מה לי לשקר כחזקה דמי ואין לו לעקור החזקה שהיתה קודם הקדושין מיהו אי לא הדר ביה שריא לעלמא משום דאין אדם חוטא ולא לו ואילו היתה זקוקה הוה הדר בשעת מיתה וא"ת א"כ אמאי מוקי מתני' דלא מוחזק לן באחי אפי' מוחזק לן באחי יהא נאמן במה שאמר יש לי בנים מטעם דפירש הקונטרס דאין אדם חוטא ולא לו וי"ל משום דתנן במתני' יש לי אחים אינו נאמן משום הכי צריך לאוקמיה בהכי אי נמי י"ל דאי מוחזק לן באחי לא יהא נאמן במה שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח:

רבי סבר מה לי לשקר בזה, דאי בעי עביד קמן אלים כעדים, ואף על גב דבפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא, ולא איפשיטא, וכן נמי ביבמות פרק האשה (קיד, ב) שלום גבי החזיק מלחמה בעולם התם הוא דמה לי לשקר דבחלוף טענות שאינן אמיתיות, ואף על פי שזו היתה נכונה אילו אמרה יותר מזו שאמר עכשיו, מגו כזה לא אלים, דלמא זו היתה נכונה וקרובה בדעתו, אבל מגו כזה דאילו רצה גומר כוונתו לפנינו עכשיו אלים כעדים, ואתיא עדות ומרעא חזקה.

ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרעא חזקה. הלכך אמר בשעת מיתתו יש לי אחים נאמן לאסור, דלא אתיא חזקה דמה לי לשקר ומרעה חזקה דאחין, דאף על גב דהורעה חזקה זו קודם שכנסה, מכל מקום כיון שאמר עכשיו יש לי והחזיק חזקתינו הראשונה נאמן אף לאוסרה, ומכל מקום אם לא חזר בשעת מיתה לומר יש לי אחים הרי זו מותרת אף לדברי ר' נתן, שהרי קודם שקדשה שתעמוד הוא בחזקת איסור לשוק בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה החזקה, ולכולי עלמא לגבי זו שלא עמדה בחזקת יבם מעולם טפי עדיף מגו מחזקת האחין, והיינו דקאמר ליה ר' נתן אף נאמן לאסור, דלשון אף משמע שהודה לדברי רבי במה שהתיר אלא שנחלק בדבר זה דנאמן אף לאסור, ולרבי כל שכן שהיה נאמן להתיר אם אמר בשעת מיתתו לבד יש לי בנים או אין לי אחים, דלא מרע דיבוריה, אלא אפילו השתא דמרע דבוריה, והוה לן למימר רואין דבריו הראשונים והאחרונים כמי שאינם, ואוקמיה אחזקתיה דהוה מוחזק לן דאית ליה אחי, אפילו הכי מגו עדיף לן דהוה ליה כהעדאת עדים ומרעא לה לחזקה לגמרי, ואף על פי שחזר בו, לא כל הימנו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ולר' נתן נמי אצטריך, דאילו במוחזק לן דאית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו אין לי, אי נמי יש לי בנים אינו נאמן, דהא מפיק לה מחזקתה, דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא, ולא אתיא חזקת מגו ומפיק לה, והיינו דמפיק לה אביי למתניתין מאוקמתין קמייתא, ואוקמה בדלא מוחזק לן באחי ולא בבנים, דאי מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני לר' נתן אינו נאמן להתיר ולומר יש לי בנים, דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת, ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ומרעא לחזקה קמייתא, כנ"ל לפרש שמועה זו והרבה פירושים אחרים נאמרו בה. ומיהו אוקמתיה דאביי לא דסמכ', ואביי גופיה לא אמר אלא בדרך שקלא וטריא, לומר דמהא לא תשמעיניה דמתניתין דלא כר' נתן, ואוקמתין קמייתא דסמכא, ותדע דאלו לאוקמתיה דאביי לרבי היה מוחזקין בו שיש לו אחים ואמר אין לי אחים נאמן, ואביי גופיה הוא דאמר בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) דאינו נאמן בההוא דשכיב ואמר איתתיה חזיא לכהנא רבה, ואמר רבה למאי ניחוש לה, דהא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואמר ליה אביי והא כי אתא ר' יצחק אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואף על גב דשנינהו אשנויי ניקום ונסמוך, ואמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, וכן בהוא דמוחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו בשעת מיתה דלית ליה אחי, ואמר אביי דחיישינן לה, משום דאמרינן דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ולא עדיף אמירה לבד דאמרי דאיכא עדים ממוחזק לן דאית ליה, ואם כן קשיא ליה לאביי מדרבי דקיימא לן כותיה דהלכתא כרבי מחברו, ועוד דאפילו לר' נתן לא אתי שפיר, דהא קיימא לן דאף על פי שהיו מוחזקים בו שיש לו אחים ואמר יש לי בנים נאמן, לפי שאינו עוקר חזקתנו לגמרי, אלא שאומר שיש לו בנים, וכדתנן התם זה בני נאמן, ואתמר עלה למאי הלכתא, אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום, ואסיקנא אף על גב דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, אלא על כרחין האי אוקמתא לאו דסמכא, ואוקמתיה קמייתא דסמכא.

אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש. ואקשינן עלה והא פסח דככת אחת דמי, ופליגי ביה ר' מאיר ור'יוסי. ופרקינן בלישנא בעלמא קא מיפלגי, ולא בדינא, דמר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא וכמאן דאמר הכי בהדיא, ומר סבר עד דמפנה פסחא וכמאן דאמר הכי בהדיא. ואיכא למימר דכיון דאתי להכי, תו לא מפכינן מתניתין כדאפכי לה, אלא לעולם ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע, ור' יוסי אומר אסור עד שיצא, ואף על גב דברייתא איפכא תניא, מפכינן ברייתא מקמי מתניתין ולא מפכינן מתניתין מקמי ברייתא, וקיימא לן כר' יוסי דאמר עד שיצא, ואף על גב דבנדרים (סא, ב) בדוכתיה לא מדכרינן אלא לישנא דרב חנינא דאמר איפוך, הכא דסוגיא דאמוראי בתראי היא עדיפא ולחומרא עבדינן, והרמב"ם (הל' נדרים פ"י ה"ז) פסק כברייתא וכדמפרש לה למתניתין הכא ובנדרים, וכן מצאתי בספר יראים וזה לשונו: ואף על גב דתירץ רבא בלישנא בעלמא פליגי, מוחלפת השיטה קיימא לן, כדאמרינן בסנהדרין פרק קמא (ו, א) ובאחד דיני ממונות (לג, א) דכל היכא דפליגי תרי אמוראי, וסוגיא דשמעתין כחד מינייהו עבדינן כותיה, וסוגיא דשמעתתא ומסקנא בנדרים פרק ר"א [פרק קונם יין](סא, ב) כרב חנינא בר אבדימי דאמר מוחלפת השטה, ואינו מזכיר שם תירוציה דאביי כלל, הלכך סוגיא דשמעתתא מוקמינן כרב חנינא בר אבדימי שהוצרך לתרץ מוחלפת השטה ע"כ.

רבי סבר מה לי לשקר כעדים דמי ומרע חזקה דאיסורה ואע"ג דבעלמא לא אמר מה לי לשקר במקום עדים ולא במקום חזקה לקולא כדאיתא ביבמות גבי האשה שאמרת מת בעלי ובפ"ק דב"ב נמי בעיא ולא איפשיטא הא כתיבנא כמה זימני שאין כל החזקות שוות והכא עדיף מה לי לשקר בעדים ומרע חזקה חדא דאין אדם חוטא ולא לו ותו דהוי מילתא דספיקא ועביד לאיגלוי ותו מסתמא כל איתתא בחזקת היתר קיימא לשוק במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבם לפנינו הלכך חשיב מגו דיליה כעדים ותו לא מצי הדר ביה בשעת מיתה ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרע חזקה וכ"ת ול"ל דמרע לה טמא דכי הדדי נינהו ואוקי איתתא אחזקתא דהתירא איכא למימר כשאמר בודאי בשעת קידושין יש לה בנים נאמן היה להתירה אפי' לר' נתן דאוקי חזקה להדי חזקה והוי כמאן דלא מוחזק לן לא באחים ולא בבנים דשרי אלא משום דהדר אמר בשעת מיתה יש לי אחים והדר מדיבורא קמא מרעא לה חזקה דהתירא ואיקיימא חזקה דאיסורא ולא אתיא חזקה דהתירא גריעא ומרעא חזקה דאיסורא והשתא אתי שפיר לישנא דקאמר ר' נתן אף נאמן לאיסור דלישנא דאף משמע דה"ה דנאמן להתיר והיינו בשעת קידושין שהיה נאמן להתיר ועכשיו בשעת מיתה נאמן אף לאסור וכן פירש"י ז"ל ועיקר. ורבינו הגדול אלפסי ז"ל לא כתב כלום מכל הסוגיא הזאת דאיתי מתניתין כפשטה דקתני אמר יש לי בנים נאמן וסתמא קתני ואע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני והכי אסיקנא בפרק יש נוחלין דמי שאמר בשעת מיתה יש לי בנים נאמן ואע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני ופרישנא טעמא הואיל ובידו לגרשה וכבר כתיבנא דההיא טעמא לא שייך הכא בדר' ולהכי לא אמרינן ליה:

מיהו תמיה מילתא דהתם אתינן למימר דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להדיא הואיל ובידו לגרשה ואסקינן דלא אמרי הכי וחולצת ולא מתייבמת וא"כ הכא באומר בשעת מיתה יש לי בנים אמאי נאמן לגמרי משום הואיל ומאי שנא הא מהא. ואיכא למימר דבגירושין כיון דמאן דמגרש קלא אית ליה והאי דאמר גרשתי לית ליה קלא איתרע ליה הואיל אבל הכא אע"ג דלא הוחזק לן בבני כי קאמר יש לי בנים לא מרע חזקה דידן לגמרי ואפשר דאית ליה בנים ולא ידעינן במילתא הלכך לא איתרע הואיל דידיה ומהימן וזה נכון והא דלא אייתי רבינו ז"ל הא מתניתין דרבי למפסק הלכה כרבי מחברו ואתי' כפסקא דידן דהתם משום דבהאי אוקימתא דאוקים מתני' בדמוחזק לן באחי ולא בבני ואפ"ה קתני מתני' לרבי דכי אמר אין לי אחים נאמן פליגא אסוגיא דהתם דמשמע דלא מהימן לומר אין לי אחים כיון דמוחק לן באחים ולא אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה דמגו דידה סתר לחזקה לגמרי וחיישינן לה וחולצת ולא מתייבמת וכן הלכתא וכבר בררנא לה התם בסייעתא דשמיא:

והא איפכא שמעי' להו דתנן עד פני הפסח ר"מ אומר אסור בדבר הנדור ההוא עד שיגיע ורבי יוסי סבר עד שיצא והשתא קס"ד דכולהו ס"ל דעד פני הפסח קמי פסחא משמע אלא דרבי מאיר לא מחית נפשיה לספיקא סבר דפני הפסח היינו פני כל הפסח דהוא יום י"ד ורבי יוסי סבר מחית איניש נפשיה לספיקא וכל יומא ויומא דיומי פסחא הוי פנים ליומא דבתריה וכן כל שעתא ושעתא הלכך אסיר עד שיצא משום האי ספיקא ואמרינן דניפוך הא מתניתין דנדרים ובמתניתין נמי תניא איפכא ובשלהי שמעתין אמרי' דבלישנא דעד פני פליגי דרבי מאיר סבר מקמי פסחא משמע ור"י סבר עד דתתפני פסחא משמע והשתא לא צרכינן לאפוכ' מתני' כלל ומפכי' מתני' דנדרים מקמי מתני' והכי עדיף טפי וקי"ל כהאי לישנא בתרא וכר"י דמתני' וכן פסק ר' הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שלו:

אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות כלומר משתי נשים אבל מכת אחת שהיו כולן מאשה א' ד"ה גדולה ממש וקטנה ממש ואמצעית שמא אית לה. פי' ואפילו הן אמצעות הרבה כל חדא מנייהו בשמא מקריא כסברא דרב יוסף במתני'

אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי אלא מעתה אמצעי שכבת שנייה תשתרי. פי' שכבת שנייה דב"ק דגדולות תשתרי דהא כת שניה כת א' היא כשיצא אמצעית שבכת ראשונה כיון דאיכא ראשונה דהא כת שנייה דמתקריא גדולה כ"ש הא וה"ה דמצי למפרך מאמצעית שבכת ראשונה דבבא דסיפא דקטנות תשתרי דטמא דלא מקריא קטנה כיון דאיכא כמה דהוה תיתה אבל לא אמצעית שבכת שנייה דההיא דינא הוא דתתקרי קטנה לגבי כל אידך דלעיל מינה אלא דנקט חדא מינה:

המשנה השתים עשרה והיא חוזרת לענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל אמר הר"ם מי שקידש את בתו סתם והיה אצלו כלל בנות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כך אחת ואחת לבד הבוגרות כמו שנזכר ולמדנו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בזאת ההלכה השנית לפי שנראה בדעתנו שאסר ר' מאיר בראשונה שאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהם בסמיכות לקטנה שבקטנות גדולה נקרא לפי שמנהג האדם שיגדיל הבנות וירבו שנותיהן אולם בהלכה השנית אשר קדש קטנה לא תקרא קטנה אלא מי שאין שם קטנה יותר ממנה קמ"ל דאפי' בהא חילק ר"מ והלכה כר' יוסי בשתיהן:

אמר המאירי וכן הלכה ובלבד על הדרך שביארנוה בפרק שני וכן אמרו בבריתא קדשתי את בתי ואיני יודע למי אין הגדולות בכלל נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל וכן בגירושין מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי גדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלם אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כלן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות כלן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ופירשוה בפרק שני לדעת תנא קמא בהוכרו ולבסוף נתערבו כלומר שכבר ידע האב אי זו מהן קדש ולבסוף שכח שאם לא כן לדעת זה קדושין שאין מסורין לביאה הם ומכל מקום ר' יוסי מתיר בכלם חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה כלל אמרו לא מחית איניש נפשיה לספיקא והלכה כר' יוסי וכן הדין והענין בקדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע וכו' וכן בזו הלכה כר' יוסי ומטעם זה גם כן ר"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא:

ולענין ביאור מיהא פירשו בגמרא שאף לדעת ר' מאיר דוקא בשתי כתי בנות שכל הראשונות אדם קורא גדולות לגבי הנהו דכת שניה וכן כל שבכת שניה אדם קורא קטנות לגבי הנהו דכת ראשונה אבל אם אין שם אלא כת אחת אף הוא מודה שאין קורין גדולה אלא לגדולה שבכלן ולא קטנה אלא לקטנה שבכלן ואמצעית שמא אית לה כלומר בשמה הן קורין לה ואינו קורא לה לא גדולה ולא קטנה והקשה אם כן בקדשתי את בתי הגדולה אמצעית שבכת שניה תשתרי דלדידך לגבי מאן קרי לה גדולה והיאך אמר כאן כלן אסורות דאכתי שבכת גדולה היינו טעמא דכלן אסורות דכלהו לגבי קטנות גדולה קרי לה הא אמצעית שבקטנות לדידך מיהא תשתרי ותירץ דלית בהו אמצעית דאי הות בהו אמצעית ודאי הות שרי ודיקא נמי דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אם גדולה שבגדולות אם גדולה ואמצעית שבקטנות לאשמועינן בה איסורא ואע"ג דבקמייתא לא תני הכי ר"ל בכת ראשונה אע"ג דהתם ודאי אסירא מכל מקום התם לא איצטריך דהא אפילו קטנה מיקריא גדולה לגבי הנהו דכת שניה והילכך כל שכן אמצעית אבל שבכת שניה דהויא לה אמצעית דידה בכת אחת אם איתא דאיכא ליתני אלא שמכל מקום אף בשני כתים הלכה כר' יוסי ומטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ומכאן אמרו בגמרא שהנודר הנאה מחברו עד הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא הפסח ואם אמר עד פני הפסח יש להבין בענינו עד שיגיע ור"ל קמי פסחא שהוא פני הפסח או עד שיצא ור"ל עד דמיפני פסחא שכל הימים נעשה האחד פנים למחרתו ומאחר שכן לא מחית איניש נפשיה לספיקא ודנין בו עד שיגיע ודוקא בדבר שזמנו קבוע ר"ל שהדבר ידוע כמה הוא נמשך כגון פסח וסכות אבל אמר עד הקציר ועד הבציר הואיל ואין לאלו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיתחילו העם לקצור או לבצור שלא נתכון זה אלא לתחלתו כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפרק שני בסוגית המשנה השביעית ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

תוס' בד"ה רבי סבר כו' מצי למיפטרה בגיטא שעה אחת קודם מיתתו בו' עכ"ל וכפרש"י מחיים סמוך למיתה ובתוספות ישנים כתבו ואין נראה לר"י שנאמין אותו במה שאמר בשעת קידושין שהרי דעתו לקיימה אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קדושין לגרשה כל זמן שירצה אף על גב דאסור לגרש בגט ישן מכל מקום כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו עכ"ל תוספות ישנים וק"ל:

בא"ד א"נ י"ל דאי מוחזק לן באחי כו' דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא דשמא כו' עכ"ל קצת קשה להאי תירוצא דהא משמע בשמעתין דאיצטריך למימר אי למפטרה מיבם הא מצי פטר לה בגיטא היינו דוקא בשעת קדושין דאי אמר לה אין לי אחים או יש לי בנים כדי שתתרצה לו ולא תדאג מן הייבום כפרש"י במתניתין הא מצי פטר לה בגיטא ומה לו לשקר אבל בשעת מיתה כי אמר יש לי בנים אף על גב דלא שייך למימר אז דמצי פטר לה בגיטא כמ"ש התוספות דאין לו כח מכל מקום מה לו לשקר דליכא למימר הכא דאמר כן כדי שתתרצה לו דהא כבר נשואה לו ואילו אית ליה אחי ולא בני לא הוה משקר בכדי דאין אדם חוטא ולא לו ודו"ק:

בד"ה ור' נתן סבר כו' נהי דלא אתיא חזקה ועקרה לחזקה לגמרי אורועי מיהא איתרע כו' ומהימן דאין אדם חוטא ולא לו כו' עכ"ל. לכאורה הלשון תמוה ונראין כסותרין דסוף סוף מה"ט דאין אדם חוטא ולא לו עוקר לחזקה וא"כ האי חזקה דמה לי לשקר אלים טפי מהאי חזקה דזקוקה והנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דודאי הך חזקה דאין אדם חוטא והך חזקה דמה לי לשקר תרי מילי נינהו ותרווייהו צריכי להדדי דודאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו לחוד לא סגי לאפוקי מחזקה דהא בכל התורה קי"ל היכא דאיתחזק איסורא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולא סמכינן אהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדפרישית לעיל בדף הקדום גבי נאמן ליתן גט ע"ש אע"כ דשאני הכא דעיקר הטעם משום מה לי לשקר דשעת קידושין דנהי דבהאי שעתא לא שייך טעמא דאין אדם חוטא ולא לו דאין כאן חטא דמאן יימר שתהא זקוקה ליבם דרוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ במה לי לשקר לחוד איתרע חזקת זקוקה וה"ל כפלגא ופלגא ומדלא הדר ביה בשעת מיתה נאמן לגמרי דאין אדם חוטא ולא לו כן נ"ל בכוונת רש"י ובזה יובנו היטב דברי התוספ' בקושייתם בד"ה רבי סבר דבלשון הקושיא וא"ת נקטו טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ובתירוצם כתבו הטעם דמה לי לשקר והיינו משום דהא בלא הא לא סגי ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי סבר כו' וא"ת א"כ אמאי מוקי מתניתין כו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק דהא בלא"ה צריך לאוקמי מתניתין דהכא בדלא מוחזק באחי ומתניתין דפ' יש נוחלין בדמוחזק באחי מדאיצטריך תרתי כדאיתא שם מיהו בהא איכא למימר דהא גופא קשיא להו דהא ודאי לא איצטריך משנה יתירה דפ' יש נוחלין אלא לאשמעינן דאף ע"ג דמוחזק לן באחי ולאפוקי מדר"נ וא"כ קשיא להו הכא שפיר דר"נ גופא נמי מודה דנאמן לומר יש לי בנים אף על גב דמוחזק באחי מהאי סברא גופא דאין אדם חוטא אלא דלפ"ז לא משני התוספות שפיר בתירוץ הראשון ובאמת לענין יש לי בנים אין לחלק וא"כ הדרא קושיא לדוכתא משנה יתירה דפרק י"נ למאי קתני לה ויש ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דדוקא במתניתין דהכא דאיירי בשעת מיתה אין לחלק לר"נ בין איתחזק באחי או לא דלעולם נאמן להתיר מטעמא דאין אדם חוטא משא"כ במתניתין דפ' י"נ דאיירי אף שלא בשעת מיתה דלא שייך אין אדם חוטא ואיצטריך לאשמעינן דאפ"ה נאמן לומר יש לי בנים אף ע"ג דאיתחזק באחי והיינו כרבי דלא איצטריך לטעמא דאין אדם חוטא אלא טעמא דמה לי לשקר לחוד מהני כן נ"ל נכון ודוק היטב:

משנה המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ופרש"י שאמר המקדש בתי מקודשת לך ובודאי דעיקר כוונת רש"י בזה היינו שהמקדש ג"כ אמר בתך מקודשת לי סתם דאמירת האב לא מהני מידי אלא דלעיל דף נ"א ע"ב דמייתי הש"ס מתניתין דהכא ומפרש רש"י ז"ל שם שאמר אחת מבנותיך מקודשת וכבר פירשתי שיחתי שם ליישב דודאי למאי דס"ד בגמרא לאקשויי אדרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ומשמע להמקשן דע"כ מתניתין דהכא לא איצטריך לגופא אלא לדיוקא דקטנות בכלל וא"כ ע"כ איירי בענין קשאמ"ל וס"ל לרש"י ז"ל דלא שייך קשאמ"ל באומר בתך מקודשת אלא דוקא באומר אחת מבנותיך כדפרישנא התם משא"כ הכא מפרש רש"י לפי המסקנא דמתניתין לגופא איצטריך דאין הבוגרת בכלל ולא איירי כלל בענין קידושין שאין מסורין לביאה דבלא"ה קי"ל דהוו קידושין כאביי ומש"ה ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש הכא המתניתין כפשטא דלישנא דמקדש את בתו סתם היינו שאמר בתך מקודשת לי. אלא דלפ"ז קשיא לי בשמעתין דלמסקנא דמוקי לה אף אליבא דרבא בדשוויתי' שליח ולגופא אתא לאשמעינן דאפ"ה אין הבוגרת בכלל וא"כ מאי דוחקיה לאוקמא למתניתין דליכא אלא בוגרת וקטנה דבפשיטות מצי לאוקמי דאית ליה בנות טובא ואפ"ה לא תיקשי לרבא דהא מיתוקמא שפיר כפשטא שאמר בתך מקודשת לי דלא מיקרי קשאמ"ל וקמ"ל דאין הבוגרת בכלל ומלישנא דגמרא ודאי משמע דלמסקנא דמוקי לה בדשוויתיה שליח נמי לא הדר ביה ממאי דמוקי לה בדליכא אלא בוגרת וקטנה מדלא קאמר אלא וליכא למימר דסובר הש"ט דאף בדשוויתי' שליח ליכא רבותא דאין הבוגרת בכלל אלא דוקא בדליכא אלא בוגרת וקטנה וקאמר ליה נמי אחת מבנותין דלפי זה הוי אמינא דודאי על הבוגרת גם כן נתכוון דאם לא כן מאי אהני ליה מה שאמר א' מבנותיך קמל"ן דלא כמו שאפרש אלא דלמאי דפרישית א"א לומר כן דהא לפרש"י כאן לפי האמת דמפרש למתני' שאמר בתך מקודשת לי לא אתא לאשמעינן כלל לענין קשאמ"ל דלא שייך בבתך מקודשת אע"כ דאתא לאשמעינן לענין בוגרת גופא אע"ג דלענין בתך מקודשת לא שייך האי רבותא דליכא אלא גדולה וקטנה כמו בא' מבנותין אע"כ דאפ"ה איצטריך לאשמעינן דאין הבוגרת בכלל והוי רבותא שפיר אע"ג דשוויתיה שליח א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונראה ליישב דודאי לפי מה שפירשתי בשיטת רש"י ז"ל אין ה"נ דלמסקנא דמוקי לה בשוויתיה שליח מיתוקמא שפיר בדאיכא בנות טובא ובדאמר בתך מקודשת לי אף לרבא אלא הא דלא קאמר בגמרא אלא היינו משום דא"כ היה במשמע דדוקא בדאמר בתך מקודשת הוא דאין הבוגרת בכלל משא"כ באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אף הבוגרת בכלל דהכי משמע לישנא דאחת מבנותיך ולקושטא דמילתא סובר הש"ס דאין לחלק בכך דאע"ג שאמר אחת מבנותיך וליכא אלא בוגרת וקטנה אפ"ה אין הבוגרת בכלל והיינו כדפרישית לעיל דף ס"ב במסקנת הש"ס דנהי דהמקדש מעייל נפשיה לספיקא לאחת מקידושי שתיהם אפ"ה כיון שאמר א' מבנותיך תלה הדבר בדעת האב ואנן סהדי שהאב לא נתרצה אלא על הקטנה דהוי מצוה דרמיא עליה כדמסיק הש"ס הכא ומש"ה בכל ענין אין הבוגרת בכלל כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא למימרא דר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא כו' אע"ג דלעיל דף נ"א משני הש"ס למתניתין דהכא בהוכרו ולבסוף נתערבו מדקתני ואינו יודע ולא קתני ואין ידוע אפ"ה שייך שפיר הך מילתא דתליא בפלוגתא דמחית אינש נפשיה לספיקא או לא כמו שפירשתי ועיין שם:

שם אמר אביי מחלוקת בשתי כיתות בנות אבל בכת א' ד"ה גדולה ממש כו' עיין בזה בל' הרא"ש ז"ל לעיל בפרק האיש מקדש בסוף הסוגייא דקידושין שא"מ לביאה שכתב שם דין זה בלשון וגם נראה. ולכאורה הוא תמוה דהא מימרא ערוכה היא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהא רבא נמי משמע בשמעתין דס"ל הכי מדמקשה ליה רב הונא בריה דר"י בסמוך הא פסח דכי כת א' דמי וא"כ למה כתבה הרא"ש ז"ל בלשון וגם נראה. אמנם ל' הטור באה"ע סי' ל"ז שהביא דברי הרא"ש אביו משמע שבא לומר דבכת אחת ואמר בתך הגדולה מקודשת אף הבוגרת בכלל בדשוויתיה שליח וכמ"ש הב"י שם בכוונת הטור ע"ש ולכאורה ל' הטור הכי דייק שכתב בבבא דשידך ועשאתו שליח וא"כ ע"כ דהא דמסיק דעל הגדולה שבכולם נתכוין היינו הבוגרת שעשאתו שליח א"כ בבא שאחר זה שכתב ואפילו לא שדיך וא"ל בתך הגדולה ע"כ היינו נמי בבוגרת אע"ג דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתב הטור אחר זה ועוד אומר רבינו תם דאפשר דאף אם לא אמר בתך הגדולה אלא בתך סתם ואפ"ה דעתו על הגדולה והכא ע"כ האי גדולה לאו אבוגרת קאי דמאי שנא ממתני' דקתני ברישא אין הבוגרת בכלל ואף שיש לחלק בדוחק אפ"ה פשטא דמילתא הכי הוא וא"כ לפ"ז אין לשון הטור מדוקדק ולצדדין קאמר כיון דמלשון הרא"ש גופא הכי משמע כדפרישית דאלת"ה מאי קמל"ן וא"כ אכתי לשון הרא"ש ז"ל ג"כ תמוה שכתב חידוש גדול בדין הבוגרת ומיסתם לה סתומי ולא מפרש בהדיא כלל לשון בוגרת וגם בפסקי הרא"ש שחיבר הטור ז"ל אין זכר מזה כלל ויותר יש לתמוה על הבית שמואל בסעיף קטן מ"ג) שכתב דין זה בשם רבינו תם ז"ל ומסיק עלה דהכי הלכתא דלא אשכחן מאן דפליג ארבינו תם בהא דבכת אחת ואמר גדולה הבוגרת לחוד מקודשת בודאי והמעיין היטב בלשון התוס' ובלשון הרא"ש והפוסקים שהביאו ל' רבינו תם יבין וישכיל שדין זה דבוגרת לא למדנו כלל מתורתו של רבינו תם דלא איירי כלל בבוגרת ואין להאריך כאן יותר בזה:

מיהו במה שכתב הטור שם עוד בדינא דמתניתין דיש לו שתי כיתות בנות וכולן ברשותו לקידושין כו'. וכתבו הב"י והב"ח והבית שמואל בכוונתו דבשתי כתי בנות ודאי אין הבוגרת בכלל וכמ"ש הבית שמואל לחלק ואנא נמי קיימתי מסברא דנפשאי דשפיר יש לחלק בין כת א' לשתי כיתות לענין הבוגרת בזה אלא דאכתי קשיא לי לישנא דמתניתין דלפ"ז הא דמסיק ר' יוסי במציעתא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ע"כ היינו הגדולה שבגדולות שבנערות דהבוגרת ודאי אינה מקודשת ואילו בבבא דסיפא דאמר קדשתי בתי הקטנה דקאמר ר"מ כולן חוץ מן הגדולה שבגדולות הך גדולה שבגדולות ע"כ היינו הבוגרת גופא דהך נערה גדולה שבגדולות שאחר הבוגרת מיהא אסורה דבכלל הספק היא דאביה קרי לה קטנה לגבי הבוגרת שעשאתו שליח וא"כ קשיא לישנא דגדולה שבגדולות דמציעתא מלשון גדולה שבגדולות דסיפא דלא הוו בחד גוונא ועיקר קושיי' זו לפי מאי דאוקמינן רישא דמתניתין בשוויתיה שליח וא"כ מסתמא סיפא נמי איירי אף בכה"ג וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בל' המשנה בשיטת רש"י דלמאי דקי"ל כאביי דקידושין שאמ"ל הוו קידושין אפ"ה רישא דמתניתין מיתוקמא בדשווית' שליח וצ"ע ליישב לשון הב"י והב"ח והבית שמואל בזה ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש כוונה אתרת בלשון הרא"ש ז"ל והטור ובאמת דבש"ע השמיט דין זה אי הוה בוגרת בכלל לשון בתך הגדולה וכן בדין שתי כיתות נמי אין לשון הש"ע מוכרח ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין במה שכתבתי לעיל בפרק האיש מקדש נ"א ע"ב:

(קונטרס אחרון) אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל בפ' האיש מקדש ובל' הטור בא"ע סי' ל"ז ומשמע מדבריו שבא לומר דבכת א' אמר רבי יצחק דגדולה מקודשת אף הבוגרת בכלל ויש בכאן מקום תימא על הבית שמואל בסעיף קטן מ"ב שכתב דין זה בשם ר"ת ז"ל ולענ"ד אין זה לדברי ר"ת ז"ל כלל כמו שהארכתי בפנים:

תוס' ד"ה רבי סבר מה לי לשקר בתו"י מ"מ כיון דדיעבד מהני חשיב שפיר מגו. עיין גיטין דף כו ע"ב תד"ה לכשאכניסנה:

בא"ד בסופו דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר כו' קשה לי הא בב"ב דף קלה ע"א אההיא דכי שכיב וכו' הרי דאפילו סמוך למיתה נאמן לומר גירשתי במגו דבידו לגרשה: