מסכת קידושין דף ס״ג עמוד ב׳

ע"מ שישתוק כשישמע רצה האב ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה שמיחה:

והא שתיק ליה וחלו קידושין:

אלא ע"מ שלא ימחה אבא הך סיפא דקתני מלמדין לא מתוקמא כרישא בע"מ שישתוק אלא בע"מ שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה דרישא ליכא לאוקמא בהכי דא"כ מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קידושין לעולם ועל כרחך הכי קתני על מנת שישתוק אבא שתק הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קידושין מת הבן מלמדין וכו':

ולא מוקמינן בתרי תנאי לאוקמי באומר על מנת שירצה אבא כדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו ובמשמעות לשון קמיפלגי תנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קידושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא ואינם קידושין עד שימות:

ומאי ע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה וכשקבע זמן למחאתו הלכך רצה האב שעברו שלשים ולא מיחה הרי זו מקודשת לא רצה שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת דאמרי' תו מאן מחי מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב כו':

קדשתי את בתי קטנה והוא לא ידע למי:

מתני' שניהם נותנים גט להתירה לאחרים:

גמ' אמר רב הא דתנן בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידשה וגיטו גט:

אלא ע"מ שישתוק אבא פירש בקונטרס שישתוק בשעת שמיעה ואין לפרש שישתוק לעולם דא"כ היינו שלא ימחה דבסמוך והיכי אמר בהם רצה האב מקודשת והרי שמא ימחה אח"כ ויבטל הקידושין אלא ש"מ שישתוק בשעת שמיעה קאמר וה"פ דמתני' רצה האב כלומר ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה האב אלא מיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת פי' מת האב קודם השמיעה דאין לומר אחר השמיעה ושתק ולא מיחה דאין זה חידוש וא"ת מאחר דמת קודם השמיעה היאך היא מקודשת דלמא אי הוה שמע הוה מוחה וי"ל דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה וא"ת אם כן מאי פריך והא לא אמר אין אמאי לא אמרי' דעתו היה לומר אין אם הוה שמע כדצריכינן למימר גבי שתיקה כדפי' ואומר ר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה:

[והא שתיק וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה שמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן]: ת"י

אלא ע"מ שישתוק אבא פירש בקונטרס שישתוק בשעת שמיעה ואין לפרש שישתוק לעולם דא"כ היינו שלא ימחה דבסמוך והיכי אמר בהם רצה האב מקודשת והרי שמא ימחה אח"כ ויבטל הקידושין אלא ש"מ שישתוק בשעת שמיעה קאמר וה"פ דמתני' רצה האב כלומר ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה האב אלא מיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת פי' מת האב קודם השמיעה דאין לומר אחר השמיעה ושתק ולא מיחה דאין זה חידוש וא"ת מאחר דמת קודם השמיעה היאך היא מקודשת דלמא אי הוה שמע הוה מוחה וי"ל דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה וא"ת אם כן מאי פריך והא לא אמר אין אמאי לא אמרי' דעתו היה לומר אין אם הוה שמע כדצריכינן למימר גבי שתיקה כדפי' ואומר ר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה:

[ולא מוקמינן בתרי תנאי דלא כר"י בפרק המפקיד גבי חבית]: ת"י

כיון דאיכא חד בהדיה ארתותי מירתת ואע"ג דע"כ איכא חד מינייהו דמשקר מיהו אותו שכיחש מתיירא לכונסה ונותן גט:

לקטלא לא הימניה וא"ת והא כתיב באותה פרשה דאמר בתי נתתי לאיש הזה וסקלוה אלמא לקטלא נמי הימניה רחמנא וי"ל דסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש:

[ולא לעונשין תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימנו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה]: ת"י

בני זה בן י"ג שנה ויום אחד פי' בקונט' דמיירי שהביא ב' שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו שהרי שנים בלא שערות אין מועילין עד ל"ו שנה דהיינו רוב שנותיו וסימנים בלא שנים דהיינו לפני י"ג שומא נינהו ואעפ"כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשים אינו נאמן פי' דלמכות היכא דלא התרו בו ולעונשין היכא דהתרו בו וקשה דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אע"ג שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני דשמא היבם קטן ואיש כתיב בפרשה דמשמע ולא קטן וכל האנשים הבאים על העריות היאך הן נהרגים ואע"ג שיש להם שערות מ"מ אין אנו יודעים שנותיהן ושמא הם קטנים ואור"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י"ג שנה אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה ואפי' אין לו כי אם ב' שערות אבל הכא מיירי שלא הביא רק ב' שערות ולא הגדיל בקומה ולכך קאמר גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן עוד פר"י שיטה אחרת דבמקום סימנין א"צ עדות שנים וא"ת א"כ מה אנו צריכין לנאמנותו של אביו וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירות אבל אין אנו יודעים אם היו לו שנים באותו הזמן או סימנים ובא לאשמעינן דהאב נאמן לומר דאותו הזמן היו לו שנים או סימנים דהיינו שתי שערות והא דלא חשיב סימנין חד מינייהו נקט:

אלא לאו על מנת דישתוק דלשון שירצה היינו שישתוק והלכך רצה האב ששתק בשמיעה ראשונה מקודשת, ואם לאו אלא שצוח אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, דכל שהתנה בשב ואל תעשה ועשה נתבטל תנאו לגמרי, מת האב הרי זו מקודשת, אף על פי שלא שמע כלל, שאין הכוונה שישמע האב ושישתוק, אלא שלא ימחה ויתר עליו שישתוק שאם לא מחה בשעה ראשונה הרי זו מקודשת, ואף על פי שמחה לבסוף, ובאומר על מנת שלא ימחה מוחה הוא אחר ששתק ואפילו אחר שהודה, שזה בשב ואל תעשה, וכל שבטלו מבוטל.

אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ואמאי והא שתיק. דעל כרחין מדאינו מוחה אלא בלמוד בין שמיעה ללימוד איכא שתיקה.

אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה כלומר סיפא דמלמדין בשאמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה, והלכך אף על פי ששתק בשמיעה ראשונה אם עמד ומחה לבסוף אינה מקודשת.

רישא בחד טעמא מציעתא וסיפא בחד טעמא יש ספרים שיש בהן כנוסחא הזאת, וזו היא גירסתו של רש"י, דמציעתא נמי בשאמר לה על מנת שלא ימחה, וגירסא מיושרת היא, דכיון שלא עמדה לנו משנתינו כולה כצורתה והוצרכו לדוחקה ולהעמידה בתרי טעמי, דרישא על כרחין לאו בדאמר לה שלא ימחה, דאם כן בשלא מחה אמאי מקודשת, אף על פי שלא מחה עכשיו שמא ימחה לאחר זמן, אלא על כרחין מתניתין בתרי טעמי, וכיון שכן, נשוב לומר דירצה אבא, היינו שיאמר אבא אין, שהוא היה משמעות הראשון, ולכאורה הענין הראשון שפירשו בו הוא הנראה והמתישבת יותר, והלכך רישא בשאמר לה כלשון משנתינו ממש על מנת שירצה, ופירושו שיאמר אין, ואם רצה שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת אלא תלויה ועומדת עד שעת מיתת האב שמא יאמר אין, אבל אם אמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה ומת האב מקודשת גמורה, שהרי לא מחה ולא ימחה, אבל עד שמת אינה מקודשת גמורה שמא ימחה לאחר זמן, מת הבן מלמדין האב שימחה להתירה לשוק במקום יבם.

רב יוסף בר אמי אמר לעולם כולה חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום. כלומר כולה מתניתין בדאמר בפירוש על מנת שלא ימחה, ואף על גב דמתניתין קתני על מנת שירצה, לאו למימרא לשון שירצה משמעו שלא ימחה, אלא כיון שבלשון רצוי יש שלא ימחה, לא חש תנא דמתניתין לומר בפירוש על מנת שלא ימחה, והזכיר הלשון בענין הכונה כלומר שיהא מרוצה בדבר עד שלא ימחה, וסמך בזה על בבות דמתניתין שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרן לחכמים, והכי מוכח בתוספתא (פ"ג, ה"ז) דקתני על מנת שירצה פלוני אף על מי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה, עד שיאמר רוצה אני, אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה הרי זה מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת, אלמא דלשון שירצה היינו שיאמר אין, וכל שאמר לבסוף אין אף על פי שמחה תחלה, הרי זו מקודשת, והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנויה, וכפירושה דר' ינאי דמתניתין, ובתשלום אותה ברייתא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו וספק מקודשת קאמר, ובגמרין דמותביה מינה ללישנא דעד שיאמר אבא אין ולא מוקמיה לה בקדושי ספק, משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני ואם לאו אינה מקודשת ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת מקודשת גמורה קאמר, ומכל מקום מדברי הברייתא נלמוד דאף על פי שלא ראינו שנתרצה חוששין לה וצריכה גט, ומהכא שמעינן דכל שאמר סתם על מנת שירצה אבא ועל מנת שירצה פלוני עד שיאמר אין קאמר, וכל שאמר אין אף על פי שמחה בתחלה חוזר הוא ומתרצה ואומר אין ונתקיים תנאו בין בקדושין בין בדיני ממונות, וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, ה"א).

תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב דאמר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, דאף על גב דרב נמי נאמן ליתן גט קאמר, ובגיטו של זה הותרה לעלמא, לא דמי דהתם אי לאו דאיהו ניהו דקדשה לא היה מגרשה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל הכא מימר אמר אנא מאי עבדי בגיטי לא משתריא לעלמא, דהא איכא אידך דאמר אני קדשתיה ואי דתנשא להאי דלמא קושטא קאמר ואי לאו דחד מהימן לכנוס לא שריא לה לחד מינייהו, ופריק בהא אפילו רב מודה בה, דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מרתת, אלא שמע מינה כיון שזה נתן גט והוא החזיק בטענתו קושטא קאמר, והוא הדין דמצי לאוקומה בדאמר קדשתיה לאחד משנים, אלו ואיני יודע למי מהם קדשתיה, אלא ניחה ליה לאוקמה באוקמתא רויחא בדקיימא ליה אפילו בספק כל העולם ולא בספק שנים דוקא, ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע, איני יודע למי קדשתיה שהכל בספק אצלו. אבל בירושלמי (פ"ג, ה"ז) העמידה בכך, דגרסינן התם פתר לה באומר לאחד משני אלה קדשתיה ואיני יודע איזהו ושם החליפו השיטה ועשאוה מחלוקת רב ושמואל, רב אמר נאמן אף לכנוס ושמואל אמר נאמן ליתן גט, והקשו התם מתניתן פליגא על רב (יבמות כב, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, ופרקיה תמן אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו שזהו שקדש, פירוש שמא כשיבואו השנים שנתקדשה בפניהם גם הם יעידו בכך שזהו שקדש ומעולם לא הוחזקה אשת אחר. וקיימא לן כר' אסי דאמר דנאמן אף לכנוס, דתניא כותיה קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס. ירושלמי (פ"ג, ה"ז):ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה, לא כל הימנו. אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קדשתיה, לא כל הימנו.

כנסה ובא אחד ואמר קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנסה אף על פי שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כב, ב) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא, ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש, אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת, ומאי לא תצא, לא תצא מהתירה הראשון, אבל אם בא שני קודם שהתירוה לינשא לראשון ועמד ראשון וכנסה, מוציאין אותה ממנו, הואיל ועברה על רצון חכמים וצריכה גט משניהם. והכי אתמר בירושלמי (פ"ג, ה"ז) אמר רבי זיערא רבי איסא בשם רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו, ואף על גב דקיימן לן (כתובות כב, ב) בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה היכא דליכא לברורי, אי נמי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, התם הוא דאיכא תרי לבהדי תרי, דכיון דאיכא תרי דמסהדי דנתגרשה ואי נמי מת והיא אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה, הלכך לא מפקינן לה מתותי גברא, כיון דנשאת על ידי שנים, אבל כאן שנאסרה על פי האב, ואלו מכחישין זה את זה ואין כאן מי שיתירנה אלא זה שנשאה, דאיכא למיחש שמא עיניו נתן בה והיא נמי ספק, נעמידה על חזקתה ואסורה לאחד מהן כדרך שהיא אסורה לעלמא, והלכך אם נשאת תצא, ומיהו באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, דקתני בברייתא דאינו נאמן לכנסו, דדלמא תקפתו יצרו ולא מירתת משום דמחפה עליו, נראין הדברים דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו, דהא אין כאן מי שמכחישו, ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל. והא דאמרינן דנאמן לכנוס אין צריך קדושין אחרים, אבל הא דתנן אם היו ב' אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, אפשר לומר דהשני כשבא לכנוס צריך קדושין אחרים, שהרי הכניסה ראשון בספק זה.

והא דתניא אבל היא שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס. אבל נאמן הוא ליתן גט, נראין הדברים שאם גרשה ורצו הוא לכונסה לאחר זמן כונסה ואין בכך כלום, דכיון שגרשה הרי אנו מחזיקין אותה כפנויה גמורה, וכשם שמתירין אותה לשוק כך מתירין אותה לו, ואינו דומה להא דתנן פרק כיצד (יבמות כב, א) אשת אחיו המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, דהתם הוחזקה אשת איש, אבל כאן לא הוחזקה, שמא כשיבאו עדים יאמרו שלזה נתקדשה, וכמו שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה, והא דתנן נמי התם חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה, לא דמיא להא, מההוא טעמא גופיה, דכיון שהוחזקה אשת איש איכא רננה דדלמא כדי לישאנה אסרה על בעלה, אבל הכא דאיכא למימר דהוא ניהו שקדשה לא, ואף על גב דתניא (חולין מד, ב) דן את הדין זיכה וחייב טהר וטמא אסר והתיר כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור, אפילו הכי נראה דכולי האי לא חשיד לומר קדשתיה כדי שיגרשנה ושישאנה לבסוף, דמי יימר דתנשא לו, ואם תנשא לו דלמא רמיא אנפשה ומדכרא דאחר הואי, ושמא לא תחפה עליו, או דילמא אתי מאן דקדשה ומייתי סהדי, וכולי האי לא עביד, דומה למה ששנינו שם (יבמות כו, א) וכולן שנשאו לאחרים ונתארמלו או נתגרשו מותרות לינשא להם, ואמרינן עלה בירושלמי (יבמות פ"ב, ה"י) לפי שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן כנ"ל, אבל הרמב"ם (הל' אישות פ"ט הי"ד) כתב נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו.

ואלא ע"מ שישתיק פי' דמשמעות לשון שירצה אבא היינו שישתוק ולא ימחה והשתא ודאי בתר שעת שמיעה אזלינן והיינו מאי דתריץ דאתיא רישא ומציעתא שפי' שאם רצה האב ששמע ושתק מקודשת ואם לא רצה אלא שמיחה לאלתר ששמע אינה מקודשת כלל ואפילו אמר אח"כ רוצה אני שכבר מיחה מת האב עד שלא שמע כלל הרי זו מקודשת דהא קים לן שלא ימחה לעולם וכל שלא מיחה מקודשת אבל סיפא קשיא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואמאי דהא כבר שמע ושתק ונגמרו הקידושין דודאי בתר שעת שמיעה אזלינן בהא כדפרישנא. וכ"ת ולוקמא כשמת הבן עד שלא שמע כלל דמלמדין אותו דכשישמע ימחה לאלתר על מה שנודע לו. איכא למימר דלישנא דמלמדין לומר אינו רוצה משמע שכבר שמע וצריך ללמוד שימחה:

אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה פי' לאו למימרא דהכי משמע לישנא דע"מ שירצה אבא דהא ודאי האי לישנא לא משמע אלא שישתיק אלא ה"ק דסיפא מיירי כדאמר לה בהדיא על מנת שלא ימחה אבא והיינו דאמרי' בהאי תירוצא דאמר לה ואלו באידך תירוצי קמא לא אמרינן דאמר לה וזה ראיה גמורה לדברינו. וכ"ת מאי איכא בין אומר ע"מ שירצה דמשמע או שישתוק או באומר ע"מ שלא ימחה. איכא למימר דשלא ישתוק משמע בשעת שמיעה בלחוד ואלו ע"מ שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם דאע"ג דשומע ושתק או שהודה יכול לחזור ולמחות ובהא מיתרצא סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר אינו רוצה שאע"פ ששמע ושתק בחיי הבן רשאי הוא לומר עכשיו אינו רוצה:

ג"ה רישא ומציעתא בחד טעמא פי' דרישא ודאי לא מיתוקמא באומר ע"מ שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת ניחוש שמא אע"פ שירצה היום ימחה למחר דשלא ימחה לעולם משמע ואנן אמרינן דמקודשת גמורה לזה ואם קבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט אלא ודאי דרישא לא אתיא אלא כפשטה דאמר ע"מ שירצה דמשמע שישתוק והכל הולך אחר שמיעה מיהו מציעתא שפיר אתיא או כרישא באומר ע"מ שירצה ולפיכך כיון שמת עד שלא מיחה מקודשת או כסיפא באומר ע"מ שימחה וכיון שמת ולא מיחה מקודשת והא דגריר לה תלמודא בתר רישא משום דכל מה דאפשר לקיומי לישנא דמתני' דקתני שלא ירצה מקיימין ולא מסרסי' לה לאוקמא באומר על מנת שלא ימחה. ויש ספרים דגרסי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וגרסת ספרינו עיקר:

אמר ר"ל ש"מ מדרב ינאי דאוקי מתניתין בתרי טעמא רישא ומציעתא באומר ע"מ שירצה וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולא אוקמא כולה בחד טעמא באומר ע"מ שירצה ותרי תנאי דתנא דרישא ומציעתא סבר דעל מנת שירצה משמע שישתוק ותנא דסיפא סבר דע"מ שירצה משמע שלא ימחה אלמא מוקמינן מתני' כחד תנא ובתרי טעמי ולא מוקמינן לה בחד טעמא ובתרי תנאי:

רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא פי' וכולה מתני' כפשטה באומר ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. פי' דהכי אמר ליה ע"מ שירצה אבא מכאן ועד ל' דמשמעותו שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואע"ג דאמרינן לעיל דע"מ שירצה משמע שישתוק הא לא קשיא דשישתוק ושלא ימחה חדא מילתא היא אלא שכשאינו קובע זמן לשתיקה או מחאה איכא הפרישא בינייהו דשישתוק משמע שלא ימחה בשעת שמיעה ושלא ימחה משמע לעולם אבל השתא דקבע זמן כולה חדא מילתא הוא. וה"ה דמצי למימר השתא מאי ע"מ שירצה אבא שישתוק מכאן ועד ל' יום והא דנקט שלא ימחה משום דהאי לישנא עדיף טפי כיון דפריש דלא ניזל בתר שעת שמיעה נקט פירושא דלישנא דישתוק עד ל' יום שהוא שלא ימחה עד ל' יום וזה ברור. ונוסחאות יש דגרסי הכי דאמר לה על מנת שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואפי' להאי גירסא לאו למימר' דלא משמע הכי לישנא דע"מ שירצה עד ל' יום ואנו משנין לשון משנתינו דהא ליתא דודאי משמעות ע"מ שירצה עד ל' יום היינו שישתוק עד ל' יום שפירושו שלא ימחה עד ל' יום אלא דאיידי דנקט בתירוצא דלעיל דשני לישנא במתניתין דאמר לה על מנת שלא ימחה נקט השתא באשגרת לישנא דאמר לה ולאו דוקא א"נ דנקט הכי משום דמוסיף על לשון משנתינו מכאן ועד ל' יום הילכך פסק נקטי' שהאומר על מנת שירצה אבא משמעותו שישתוק ולא ימחה בשעת שמיעה לאלתר ואם אומר ע"מ דאמר אבא אין משמע נמי דאמר אין בשעת שמיעה ותו לא ואומר על מנת שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם וכן הדין בכל מקום בלשונות אלו. מיהו כי אמרינן דעל מנת שירצה מכיון ששמע ושתק סגי ואם מת מקודשת בזו שהמעשה כבר נעשה ואין אנו צריכין אלא לרצונו וכיון ששמע ושתק הרי רצה דעל מנת שירצה דקאמר הרי הוא כאלו אמר ע"מ דניחא ליה אבל דבר שמחוסר מעשה כגון האומר לשמעון הריני מתחייב מנה לכל מי שארצה ולא סיים אדם ידוע ומסוים כלל אם מת קודם שמאמר לפלוני אני רוצה אין יורשיו יכולין לומר אנו רוצים לפלוני שהם לא ידעו שרצה אביהם כלל בזה וזה פשוט אבל אמר הריני מתחייב לך מנה אם ירצה שמעון ושמע שמעון ושתק ומת זכה אותו פלוני וכמה פירושין נאמרו בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון ועיקר וליכא לזוז מינה והוא שיטתו של מורי רבינו נר"ו:

הא דתנן קדשתי בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן אמרינן עלה אמר רב נאמן ליתן גט. פי' ובהאי גיטא שרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכנסה אמר כן מ"מ כיון דמודעי' ליה בתר הכי שאינו כונסה ועמד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא היה מחזיק שקרי למיתן גיטה דשרי לה לעלמא שלא כדין וחוטא ולא לו:

ואינו נאמן לכנוס דיצרו תוקפו ואקשי' עליה דרב ממתני' דתנן רצו אחד נותן גט ואחד כנוס אלמא נאמן לכנוס וכ"ת מאי קושיא דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והיתרה לכל העולם. איכא למימר דהא ניחא דודאי לא משתרא בגיטא של א' מהם כדתנן ושניהם נותנין גט וטעמא דמילתא דכי הוו תרי ויהיב חד מינייהו גיטא ליכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו. דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסורא מוטל אאידך הילכך הימנותא גבי תרווייהו היא ואפ"ה כונס אחד מהם אלמא נאמן הוא לכנוס והלכתא כרב אסי דתנא כוותיה מסתברא שה"ה אם חזר ואמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תוקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו. אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עיניה נתנה בו:

מהו לסקול ע"י פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאלו כשאומר האב אינו יודע מנא ידעא מאן בעלה אלא אם כן נאמר שאומר האב ברי לי שאין זה בעלה:

המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אמר הר"ם פי' אמרו נאמן ומותר לו לגרשה:

אמר המאירי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כגון שהיא קטנה או נערה שהאב נאמן לומר קדשתיה ולאסרה לכל העולם חוץ מאותו שקדשה לו ועכשו הוא אומר שקדשה ואינו יודע למי ונמצאת אסורה לכל אדם ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתיה נאמן ויתבאר בגמרא שלא סוף דבר נאמן ליתן גט ר"ל להתירה לכל על ידי גיטו שהרי אין אדם חוטא ולא לו אלא נאמן אף לכנוס ואין אומרים שיצרו תקפו להכניס עצמו באיסור ולנשאה שמאחר שהאב קיים מתירא הוא שיבא ויכחישנו ולמדת שאם אין האב קיים אינו נאמן לקדושי ודאי ואם האב מכחישו אינו נאמן אף לקדושי ספק וגדולי המפרשים פירשו בנאמן ליתן גט להצריכה גט ממנו אף בשנזכר האב אחר כן שלאחר קדשה הואיל ובשעה שאמר זה אני קדשתיה היה האב מספק בהם חלו הקדושין ואין זכירתו מפקיעתם בלא גט ואין הדברים נראין שבודאי האב נאמן עליה לכל דבריו וזה שביארנו נאמן לכנוס פירושו קדושי ודאי ושלא יצטרך לקדושין אחרים כלל שהרי אין מקום בזו לקדושין אחרים כלל שאם קדשה הרי קדשה ואם אחר הוא שקדשה קדושיו למה חלקו בה שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה והרי על כל פנים אחד מהם שקר שניהם נותנין גט מספק ומותרת לכל העולם ואין אומרים מאחר שאחד מהם שקר נחוש ששניהם משקרים ולאחר נתקדשה אלא אין חוששין אלא לאחד מהם ומתירין אותה לכל העולם בגט שניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בקדושין שניים אבל כל שאמר אחד אני קדשתיה ולא יצא ערער האחר עליה וכנסה הראשון ואחר כך בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן עוד לאסרה עליו אבל האב ודאי יכול לאסרה כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי אף זו הואיל וגדולה היא אסורה לכל העולם ואם בא אחד ואמר אני הוא שקדשתיך בזו מיהא אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו ואינו חושש לשמא תכחישנו שמא אף היא רדופה אחריו ומחפה עליו:

אע"פ שהאב נאמן לומר קדשתי את בתי אם לפלוני ולאסרה לכל חוץ ממנו אם שאינו יודע למי ולאסרה לכל העולם מכל מקום לענין עונשין מיהא אינו נאמן ואם בא עליה אדם אין סוקלין על ידו ולא סוף דבר בשאמר קדשתיה ואיני יודע למי ואף זה שבא עליה בכלל הספיקות שאין סוקלין אותו שהרי יש לספק בו שמא הוא המקדש אלא אף אם הדבר ברור שאינו מכלל הספיקות כגון שהוציאהו מכלל הספק ואמר בריא לי מיהא שלא לזה קדשתיה או שהיה קטן בשעה שאמר האב קדשתיה והגדיל או גוי ונתגייר ולא עוד אלא אף כשאמר האב בבריא קדשתיה לפלוני וזו זנתה עם אחר שאין סוקלין לא הבועל ולא הבת על ידו עד שיתברר הקידושין בעדים שחזקת אירוסין אינה חזקה וכן הדין באמרה היא נתקדשתי וזינתה בין שאמרה ואיני יודעת למי וזה בכלל הספיקות בין שאינו בכלל הספיקות על הדרך שביארנו בין שאמרה בהדיא לפלוני נתקדשתי וזינתה עם אחר אין הבועל נהרג על פיה ולא היא על פי עצמה:

וכן מי שאמר בני זה בן תשע לעשותו ראוי לביאה וכן בתי בת שלש שנים לעשותה ראויה לביאה נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין וכן אם אמר בני זה בן שלש עשרה ויום אחד או בתי זו בת שתים עשרה ויום אחד נאמן לענין שאם נדרו או העריכו או החרימו או הקדישו יהו דבריהם קיימין ואע"פ שלא הביאו שתי שערות ואפילו אינן יודעין לשם מי נדרו או הקדישו ובפחות מכאן אם בשנים עשרה שנה ויום אחד הזכר ובת אחת עשרה ויום אחד לנקבה אם אינם יודעים לשם מי נדרו אין דבריהם כלום ואף בהבאת שתי שערות והשערות דנין אותן בשומא ובפחות מכן אפילו ידעו לשם מי נדרו אין דבריהם כלום אפילו הביאו שתי שערות שהשערות נדונין בשומא אבל למכות ולעונשין אם עבר על חייבי מיתה ומלקות אינו נאמן אחר שאף הבן לא הוחזק בכך ומכל מקום בדאיתחזק נאמן כמו שהתבאר:

גמרא ואמאי והא שתיק כו' מת"י וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה דמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן עכ"ל וק"ל:

שם ולא אוקמיה ליה בתרי תנאי בתוספות ישנים דלא כר"י בפרק המפקיד גבי חבית עכ"ל:

שם אבל לא למכות ועונשין בתוספות ישנים תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימניה ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה עכ"ל ונראה דלאו קושיא היא דהא דלא האמינו קרא בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשין שע"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינו התורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס"ל וסקלוה בעדים כמ"ש התוספות לרב וק"ל:

תוס' בד"ה אלא ע"מ שישתוק כו' דאין לומר אחר השמיעה כו' דאין זה חידוש עכ"ל דהיינו רצה האב מקודשת דהיינו ששתק ומ"ל אם מת אחר כך דמהאי טעמא פרכינן לעיל בפשיטות והא לא אמר אין דאי אמר אין לא הוה חידוש דהיינו רצה האב מקודשת ומ"ל [אם] מת אח"כ ודו"ק:

בא"ד מאחר דמת קודם השמיעה כו' דלמא אי הוה שמע הוה מוחה כו' עכ"ל דליכא למימר אדרבה דלמא אי הוה שמע לא הוה מוחה ומקודשת מספק דא"כ אמאי לא מוקי כולה מתניתין בע"מ שלא ימחה ורצה האב מקודשת היינו מספק אלא ע"כ אע"ג דאשכחן לעיל בכמה דוכתין לשון מקודשת מספק לית לן לאוקמא הכא בכה"ג כיון דלמאי דאוקמא בע"מ שלא ימחה הוה מקודשת במת האב קידושין ודאי אית לן לאוקמא בגוונא חדא מקודשת דרצה האב דהיינו נמי ודאי וה"נ השתא דמוקי למתניתין בעד שישתוק אית לן לאוקמא מקודשת דמת האב דומיא דמקודשת דרצה האב דהיינו קידושי ודאי וכה"ג נראה לומר הא דמוקי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא בעד שלא ימחה ולא מוקי רישא ומציעתא בחד טעמא בע"מ שישתוק וסיפא בחד טעמא משום דמשמע ליה לאוקמא מת האב ומת הבן בחד גוונא ודו"ק:

בד"ה בני זה כו' דא"כ כל הנשים כו' דשמא היבם קטן כו' עכ"ל עיין בכל זה עד סוף הדיבור בדברי הרא"ש שהם מפורשים יותר וק"ל:

ד"ה בני זה בן י"ג וכו' עד (בדף שאח"ז) דאותו זמן היו לו שנים או סימנים וכו'. נ"ל דאינו מיושב דהא שנים בלא סימנים לכ"ע לא הוי כלום ובאשר"י איתא שנים וגם סימנים ע"ש ונ"ל הא דנקט שנים או סימנים היינו לענין נדרים דסגי בשנים וק"ל:

אמר ר"ל ש"מ לדרבי ינאי דחקינן כו' ולא מוקמינן כתרי תנאי ופרש"י דהוי מצי לאוקמי כתנאי דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל. אלא דלענ"ד יש לתמוה דאכתי היאך דייק ר"ל הכי מדרבי ינאי דלמא הא דלא מוקי רבי ינאי למתניתין כתנאי היינו משום דלא אשכחן דפליגי תנאי בהכי דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמוקמינן בפ' המדיר דף ע"ג אליבא דרבה דפליגי ר"ש בן אלעזר ורבנן בלישנא דע"מ שירצה אבא היינו דלר"ש ב"א הוי ע"מ שיאמר הן ולרבנן ע"מ שישתוק משא"כ דהוי ע"מ שימחה לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי. אמנם לולי פרש"י היה נ"ל דהא דהוי מצי לאוקמי כתנאי היינו נמי הנך תנאי גופא דפרק המדיר דלרשב"א הוי ע"מ שיאמר הן וה"נ ס"ל לתנא דמתניתין ברישא וסיפא ואפ"ה קתני שפיר בסיפא דמת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה ותו ליכא למיחש שמא יאמר אח"כ הן דכיון שכבר מת הבן ואמר האב שאינו רוצה תו לא שייך לומר שיאמר אח"כ הן ומכ"ש לפי מה שכתבתי דבברירה תליא מילתא וא"כ בשמיעה ראשונה תליא ואף את"ל כשיטת הפוסקים שהביאו התוספות דבע"מ שירצה ויאמר הן אף כשמיחה אפ"ה יכול לחזור ולומר הן ונאמר גם כן דאין לחלק בין בחיי בנו ללאחר מיתת בנו אפ"ה האיכא מיהא שום תנא דס"ל דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו כדס"ל לרב יהודא לעיל דף ס' ע"ב דפלוגתא דרבי ורבנן היא וא"כ אפשר דס"ל להאי תנא דמתניתין נמי הכי וא"כ לאחר מיתת בנו נמי ממ"נ לא הוו קידושין דאין קידושין לאחר מיתה משא"כ תנא דמציעתא ס"ל כרבנן דרשב"א דע"מ שישתוק הוא ומש"ה במת האב הרי זו מקודשת ועוד יש לפרש בענין אחר דאף את"ל דנראה דוחק לאוקמי רישא וסיפא כחד תנא ומציעתא כחד תנא אפ"ה מצינן לאוקמי רישא לחוד כרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן ומש"ה תליא בשמיעה ראשונה כמ"ש הר"ן ז"ל דבע"מ שיאמר הן דה"ל קום עשה בודאי לאחר שאמר הן אין יכול לחזור משא"כ תנא דמציעתא ותנא דסיפא ס"ל דע"מ שישתוק הוא וסבר נמי דאף על גב ששתק בשמיעה ראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות דשתיקה לאו כהודאה גמורה היא ודוקא היכא שמת האב מקודשת בודאי משא"כ במת הבן לא פסיקא להו להתוספות גופא בד"ה אלא ע"מ שישתוק שאין יכול לחזור ולמחות אלא משום דאל"כ קשיא בבא דרישא אמאי מקודשת ברצה האב ששתק שמא יחזור בו אע"כ דבע"מ שישתוק נמי בשמיעה ראשונה תליא משא"כ השתא דהוי מצי לאוקמי דתנא דרישא ס"ל דע"מ שיאמר הן ומש"ה תליא מילתא בשמיעה ראשונה אם אמר אין בראשונה אין יכול לחזור בו אבל תנא דמציעתא וסיפא דס"ל דע"מ שישתוק הוא לעולם דאף ששתק בראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות וא"כ שפיר מדייק ר"ל מדלא מוקי ר"י למתני' כי הנך תנאי דפ' המדיר ע"כ דטפי איכא לאוקמי בתרי טעמי מבתרי תנאי כן נ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ואין להאריך יותר ודו"ק:

משנה קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה כו' נאמן לכאורה י"ל דאליבא דרב דאמר בסמוך נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס א"כ אמאי נקיט במתניתין הך מילתא בקידושי האב טפי ה"ל למיתני בקידושי דידה גופא שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט דהכי הוא קושטא דמילתא כדמוכח מלישנא דגמרא וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות ונראה דמילתא אגב אורחא קמ"לן דכל כמה שלא בא א' ואמר אני קדשתיך אסורה לכל עולם ע"פ דיבורו של האב והיינו כדאמר רב הונא אמר רב לקמן בדף הסמוך דהאב נאמן לאסור את בתו מן התורה וכמו שאבאר בדף הסמון דהיינו בכה"ג גופא שאמר קדשתי ואיני יודע למי ומהימן להוציאה מחזקת פנוייה ואף על גב דע"א בעלמא לא מהימן להוציאה מחזקת פנוייה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

גמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו כו'. ואף על גב דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא סמכינן אהאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אפילו בשאר איסורין היכא דאיתחזק איסורא מספקא לן בפ' האשה רבה אי ע"א נאמן או לא ולא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דע"א אין נאמן לסתור החזקה לגמרי משא"כ הכא דבלא"ה יצאה מחזקת פנוייה ע"פ האב נמצא שאין העד בא לגרוע החזקה אלא לברר החזקה דאשת איש בכה"ג סמכינן שפיר אהאי חזקה וכ"כ הר"ן ז"ל אליבא דרבי אסי אלא דאכתי קשיא לי דניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי אלא לחד מרובא דעלמא וא"כ למאי דמספקא לן בפרק האשה רבה בטבל והקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דאפשר דאין ע"א נאמן היכא שאינו בידו כיון דאיתחזק איסורא לא מהימן נגד החזקה ולא מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולכאורה היה נראה בזה דלענין עד דעלמא שאין בעל דבר לא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"כ דהא דלא מהימן ע"א בדאיתחזק איסורא לאו משום דלא מהימן אלא משום גזירת הכתוב דדבר דבר מממון כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך או משום דאפשר דלא דייק שפיר דע"א אמר בדדמי כיון דדיבורא בעלמא הוא כמו שכתבתי בריש גיטין ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו אלא גבי הבעל דבר עצמו דומיא דהכא דעביד מעשה ליתן גט להתירה לעלמא וכמ"ש בריש גיטין ג"כ לענין שליח הגט בהא דמסקינן מעיקרא מידק דייק ע"ש כן נ"ל לכאורה אלא דמל' הר"ן ז"ל לא משמע כן מדכתב אליבא דרבי אסי דלא הוי סמכינן אטעמא דמרתת לחוד אי הוה איתחזק איסורא וכתב ג"כ באומרת נתקדשתי דקמודה רב אסי דלא מהימן אפ"ה עד א' דעלמא מהימן לומר שנתקדשה לפלוני משום דאין אדם חוטא ולא לו אלמא דלא שני ליה בין ע"א דעלמא ובין הבעל דבר בעצמו לענין אין אדם כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא טפי נהי דהכא לא איתחזק איסורא אפ"ה אמאי מהימן ניזיל בתר רובא דעלמא דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ולכאורה היה נראה דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא דעלמא דאפשר שנתקדשה בקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדאמרינן בנזיר דף י"ב גבי האומר לשלוחו לקדש לו אשה ומת דמסקינן דאשה הדרא לניחותא אלא דהמעיין שם נראה דלא מיקרי קבוע בכה"ג אלא לחומרא ולא לקולא כמ"ש שם בתוספות ע"ש ויש ליישב ולחלק. אמנם יותר נ"ל דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל ובכה"ג הוא דמספקא לן בפ' האשה רבה בטבל וקונמות וכן בע"א שהעיד שמת בעלה או בשליח הגט דלולי דברי העד הוי בחזקת א"א גמורה דחזקה כי האי דלא איתרע כלל עדיף מרובא כמו שהוכחתי בכמה דוכתי משא"כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע חזקה שפיר סמכינן אעד א' וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב. ובזה נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין ע"פ עדות הטבח אע"פ שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב ותיקשי נמי אמאי מהימן ע"א בדבר שאינו בידו להגיד הא איכא רוב טריפות וחלב ורובא עדיף מחזקה אע"כ כדפרישית דלעולם לא סמכינן אחזקה אם לא היכא שאין ספק כלל בלא דברי העד וה"ל חזקה דלא איתרע דכודאי גמור הוא כן נ"ל ויש לישב עוד בד"א ועדיין צ"ע גדול בכל זה ואין להאריך כאן יותר ויבואר בקונטר' כלל גדול אי"ה:

(קונטרס אחרון) בסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. כתבתי דאע"ג דבכל האיסורים דאין עד א' נאמן בהם לא סמכינן אההיא חזקה דאין אדם חוטא היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא משא"כ הכא דלא איתחזק איסורא ולא היתירא דבלא"ה כבר יצאה מחזקת פנויה ואין העד בא אלא לברר החזקה דאשת איש וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי אלא דהקשיתי לשאול דאכתי ניזיל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאמר אני קדשתי אלא לאיש אחר מרובא דעלמא וכיון דקי"ל דאין עד א' נאמן נגד החזקה כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והעליתי בזה דהא דקיי"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה דלא איתרע כלל כגון טבל וקונמות ועד א' שהעיד שמת בעלה דבכל הנך איירי בהו בריש פרק האשה רבה וא"כ חזקה כי האי דלא איתרע כלל ודאי עדיף מרובא כמו שהוכחתי בראיות ברורות מכמה מקומות משא"כ היכא דיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע ליה חזקה שפיר סמכינן אעד אחד וא"כ ה"ה לגבי רוב כיון דהמיעוט מסייע לדברי העד סמכינן על דברי העד שאינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב:

(קונטרס אחרון) מתוך מה שכתבתי נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין וסומכין על הטבח אעפ"י שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב והוי קשיא לי אמאי מהימן הא איכא רוב טריפות ורובא עדיף מחזקה ולמאי דפרישית א"ש ואע"ג דבאמת מלשון הפוסקים נראה לכאורה דדוקא כשיש בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר הוא דנאמן העד לומר דזה היתר וזה איסור שבזה הלשון הובא בהגהות רמ"א בי"ד סי' קכ"ז בשם הר"ן ז"ל וא"כ הוי משמע דהיכא שיש רוב של איסור אין ע"א נאמן אבל לפי מה שכתבתי ממעשים בכל יום ע"כ דלאו דוקא כתבו בב' חתיכות אחד של איסור וא' של היתר אלא אפילו ברובא דאיסורא נמי דינא הכי:

שם תנן רצו א' נותן גט וא' כונס תיובתא דרב ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרב דהא האי דכניט לאו אהימנותא דידיה קא סמכינן אלא אהימנות' של השני שגירשה דאין אדם חוטא ולא לו ומשתריא א"כ כ"ש לגבי האי דאמר קדשתי והרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו בזה דלא שייך הכא דאין אדם חוטא ולא לו במה שמגרשה משום דהמגרש סבר דבלא"ה מותרת לזה השני שאומר שקידשה או דסבר שיגרשנה ג"כ זה השני שקידשה ותהא מותרת לכל מצד קידושי השני והא דפשיטא ליה האי סברא להמקשה היינו משום דמגופא דמתניתין מוכח לה דאלת"ה אמאי קתני שניהם נותנין גט משמע דאם השני רוצה לגרשה אסורה לעלמא ואמאי לא משתרי' אפומא דקמא דודאי קידשה וגירשה דאין אדם חוטא ולא לו אע"כ דלא שייך הכא חזקה בכה"ג. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אדרב מהן בבא דא' נותן גט וא' כונס דהא אפילו בלא חזקה דאין אדם חוטא נמי שפיר משתריא להשני אחר גירושי ראשון דהאיכא ספק ספיקא ספק שמא נתקדשה להשני דקושטא קאמר ואת"ל שלא קידשה ומשקר אכתי שמא קידשה הראשון ואם לא שנאמר דלא שייך הכא ספק ספיקא משום דאיכא למיזל טפי בתר רובא דעלמא כדפרישית בסמוך משא"כ היכא דשייך הך חזקה דאין אדם חוטא תו לא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כדפרישית נמי בסמוך וכן לרבי אסי היכא דשייך טעמא דמירתת כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' ורב חסדא אמר אחד זה וא' זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה כו' אבל לא למכות ולא לעונשין תניא כוותיה דר"ח כו'. והקשו בתוספות ישנים תימא היכי מייתי דר"ח לטעמיה הא מסתמא לא פליג ר"ח אמתניתין דלקמן דאשבוייה לא הימנוהו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבוייה עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דלק"מ דודאי יש סברא לומר דלמכות ולעונשין יש להאמינו טפי משבוייה דבשלמא לענין שבוייה עיקר עדות האב אינו אלא לפסלה ולאפוקה מחזקת היתר לכהונה ואינו בידו כלל כדאיתא לקמן ומש"ה אינו נאמן כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת והיינו לאפוקי מחזקה דמעיקרא כמו שאבאר לקמן בהלכות שלפנינו משא"כ הכא באומר קדשתי את בתי דע"כ איירי שהאב אמר כן קודם שבא עליה אחר בזנות כמו שפירש"י ז"ל להדיא וע"כ דפירושו מוכרח דאין לפרש שהאב אינו אומר כן אלא לאחר שזינתה דהא בכה"ג ודאי לא שייך חיוב סקילה אא"כ שהתרו בהן העדים קודם ביאה שהיא אסורה עליו באיסור א"א והן קיבלו עליהם התראה וא"כ ע"כ כבר ידעו העדים בבירור שהיא בחזקת א"א והיינו שהוחזקה ע"פ עדות האב דאל"כ אין כאן התראה כלל דהא בחזקת פנוייה היא. וא"כ לפ"ז שהאב העיד עליה כן קודם שזינתה ועיקר עדותו לא היה למכות ולעונשין אלא להעיד עליה שנתקדשה ובהאי שעתא רחמנא הימניה וחיוב מכות ועונשין אינו בא אלא לאחר כך וקס"ד דנאמן לגמרי ואהא מייתי שפיר ראיה דר"ח לטעמיה דאמר בני זה בן ט' שנים בתי זו בת ג' שנים כו' אבל לא למכות ולעונשין משמע נמי דאף על גב שכבר העיד כן קודם שבא עליה אחר אפ"ה אין נאמן למכות ולעונשין דפלגינן דיבורא משום דאין האב נאמן כלל להביאו על ידו בסוף למכות ולעונשין וה"ה לענין סקילה נמי פלגינן דיבורא כן נ"ל. ולכאורה דהתוספות גופא נחתו לזו הסברא מדקשיא להו הכא אהא דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמיה ולא קשיא להו בפשיטות טפי אדרבי אסי דאמר סוקלין ומ"ש משבוייה דאין נאמן אע"כ דמשמע להו לחלק בסבר' זו דפלגינן דיבורא אלא דלא פסיקא להו דהך מילתא דאבל לא למכות ולעונשין איירי נמי בכה"ג שהעיד קודם מעשה שנתחייב מכות ועונשין ולענ"ד ע"כ דהך איירי נמי בכה"ג דאל"כ לא שייך חיוב עונשין דהא בעינן התראה וע"כ שידעו עידי התדאה שהבת היא בת ג' שנים דאל"כ אין כאן התראת ודאי דשמא קטנה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב תמיהת התוספות ועיין עוד בסמוך. מיהו קשיא לי טובא מסוגיא דהכא על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בע"א הוחזק כיצד אמר עד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א כו' עכ"ל וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דלמאי דפרישית ע"כ דהא דאמר ר"ח אין סוקלין וקי"ל כוותיה מדתניא כוותיה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ב מהל' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה ע"ש ואיירי נמי בענין זה שהעיד האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ אין כאן התראה ופשיטא דאין סוקלין ומ"ט נמי דמ"ד סוקלין וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו השתא ומה בעדות האב בקידושי בתו דרחמנא הימני' כבי תרי אף בדבר שבערוה ואפ"ה היכא שבא אח"כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אין נאמן דפלגינן דיבורא דהא בהדיא מדמה בגמ' אין סוקלין לההיא דמכות ועונשין א"כ מכל שכן בשאר ע"א דאית לן למימר דאף על גב דע"א נאמן באיסורין אפ"ה אינו נאמן לחייב מלקות ועונשין כדכתיב בהדיא לא יקום ע"א באיש וגו' וכתיב נמי לא יומת ע"פ ע"א וה"ה למלקות דילפי' רשע רשע. ואי מפרש לה הרמב"ם ז"ל דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא"כ כשהעיד מקודם מעשה כמ"ש להדיא א"כ בעדות האב נמי אית לן למימר הכי הא ודאי לא גרע עדות האב משאר ע"א דעלמא כדמשמע מכולה סוגיין וכמו שאבאר וכמו שנראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' עדות דלענין ע"א באיסורין אין לחלק בין עדות כשרים או פסולין וכ"ש דלא שייך באיסורין פסול קורבה למאי דשני לן בין עדות בשעת מעשה או קודם מעשה. והנלע"ד ביישוב לשון הרמב"ם ז"ל יבואר בקונטר' אחרון אי"ה ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם בגמ' איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' רב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין וכן קי"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה. וכתבתי דלפ"ז יש לתמוה טובא על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד א' כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל וא"כ תקשי ליה סוגיא דהכא אמאי קאמר רב חסדא אין סוקלין הא ע"כ כבר הוקבע האיסור דאשת איש עפ"י האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל דהא בחזקת פנויה היא לגמרי ומאי טעמא דרב אסי דאמר סוקלין אלא ע"כ דאיירי שכבר הוחזקה במקודשת על פי האב קודם שבא עליה אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ולדעתי היא קושיא עצומה וחזרתי על כמה צדדים ליישב ולא עלה לי כהוגן. אלא דנראה לי ליישב אחר שנדקדק עוד בלשון הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין שכתב דע"א שאמר גרושה או זונה אשה זו דע"א נאמן ואמאי הא קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ליסתור החזקה וא"כ הכא נמי הרי האשה הזאת בחזקת היתר לכהונה עומדת ואמאי מהימן ע"א לפוסלה נגד החזקה אלא ע"כ להרמב"ם ז"ל איירי בענין שאף בלא דברי העד כבר איתרע חזקת האשה כגון בגרושה שידוע לכל שנתגרשה וזרק לה הבעל גט אלא שהספק אם קרוב לו אם קרוב לה והעיד עד אחד שהיה קרוב לה דבכי האי גוונא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן בה מעיקר הדין כיון דבלא"ה איתרע לה החזקה והוי לה כספק חלב ספק שומן דע"א נאמן מדינא וכמו שכתבתי בסמוך. וכי האי גוונא איירי נמי בענין זונה כגון שידוע לנו בוודאי בלא דברי העד שזינתה ונבעלה לאדם אחד אלא שאינו ידוע אם נבעלה לכשר לה או לפסול לה והעיד זה העד דלפסול לה נבעלה משום הכי ע"א נאמן בה כיון דבלא"ה הו"ל ספק השקול כספק חלב ספק שומן וא"כ לפ"ז איכא למימר דמשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל שלוקין ע"פ עדותו של עד אחד כיון דמדינא נאמן לגמרי כשנים משא"כ הכא בנדון דידן דהאב שאומר קדשתי את בתי דמהימן אע"ג דמעיקרא היתה בחזקת פנויה לגמרי וקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים אע"כ דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא שהאב נאמן כדילפינן לקמן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה וא"כ שפיר אית לן למימר דאין לך בו אלא חידושו שחידשה תורה שהאב נאמן לאוסרה משא"כ לקטל' לא אשכחן דהימניה רחמנא והיינו ממש לישנא דרב בשמעתין להדיא אלא דנראה לי לפרש עוד דטעמא רבה נמי אית בה דאפשר דהא דהימניה רחמנא לאב לאוסרה לאו כודאי גמור משווינן ליה להאמינו נגד החזקה לגמרי אלא דאפשר דנאמנות האב לגבי חזקה הו"ל כפלגא ופלגא וממילא דאסורה לעלמא כספק אשת איש וא"כ שפיר קאמרינן דאין סוקלין כיון דעדיין לא הוי כוודאי גמור כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ואף דשיטת הרמב"ם ז"ל בכל הספיקות השקולים דמותרים מן התורה ואין אסורין אלא מדבריהם אפ"ה יש לומר דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא דבספק כי האי שבא ע"י עדות האב אחמור בה רחמנא משום דרגלים לדבר כיון שבידו לקדשה כן נ"ל נכון ודו"ק:

גמ' נאמן ליתן גט עיין נ"י פי"ב דיבמות דף לט ע"ב: