מסכת קידושין דף ו׳ עמוד א׳

לישני בתראי דקאמר בהו אין כאן בית מיחוש בין דקידושין בין דגירושין:

ליתנינהו כחדא למה לי למיתני מקודשת מקודשת תרי זימני:

מיוחדת לשון והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד):

מיועדת לשון אשר לא יעדה (שמות כא) שהוא לשון קידושין באמה העבריה:

עזרתי נגדתי לשון אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב׳:י״ח):

סגורתי לשון ויסגור בשר (שם):

עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמי לבית ורבותי אמרו לשון כי אשה עצורה לנו (שמואל א כ״א:ו׳) ולא נהירא דההיא עצורה ממנו קאמר דהא אחימלך אמר לו לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה ודוד אהדר ליה אשה עצורה לנו והננו טהורים:

ויהודה ועוד לקרא וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה:

עצורתי מהו פי' בקונטרס לשון עצרת שתהא נאספת עמי בבית ורבותי מפרשים לשון כי אשה עצורה לנו ולא נהירא דההוא עצורה ממנו קאמר דהא אחימלך אמר לו לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה ודוד אהדר ליה אשה עצורה לנו והננו טהורים עכ"ל ור"י מיישב לישנא דקרא כפירוש רבותיו דה"פ כי אשה שהיתה אצלנו מתמול שלשום היה זה אבל עכשיו אנחנו טהורים וניחא דכל אלו הלשונות השתא לישנא דקרא:

משום שנא' והיא שפחה נחרפת לאיש וסבר דקרא מיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע"ע וכמ"ד בהשולח (גיטין דף מג.) דקידושין תופסין בה:

שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ודוקא ביהודה אבל בעלמא לא דקסבר דבשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה:

לא יהא לו עסק עמהן פי' בקונטרס לא יהא דיין בדבר שמא יתיר איסור ערוה וזהו עיוות שאינו יכול לתקן והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קידושין לקדשם שפעמים שתהא מקודשת באמירתם או בנתינתם ולא יבין וקשה תינח בקידושין בגירושין מה בכך אם יסבור שאינה [מגורשת] ושמא איכא למיחש לכהן מיהו לישנא דעמהן לא משמע הכי דאין אדם יכול ליתן גט אלא לאשתו ועוד דלקמן בפרקין (קידושין דף יג.) משמע שיש חשש איסור אשת איש דאמר וקשין לעולם מדור המבול ומיהו יש לומר דאיכא למיחש אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר:

אפי' לא שמיע ליה פירוש אדם שנתמנה אגיטין וקידושין צריכין אנו להודיעו הא דרב יהודה אמר שמואל שלא יכשל בה דשכיחא או דילמא ליכא למיחש להכי דלא שכיחא כולי האי וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס:

אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כלומר אבל בעלמא האומר חרופתי אינה מקודשת, דמקרא ליכא למילף, דההוא יחוד בעלמא הוא, שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר, שאין קדושין תופסין בה, ומעיקרא הוה סלקא דעתך כמאן דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, דשייכי בה צד קדושין כדפירש רש"י. ונראה מדבריו דלדידן דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר [כריתותיא] דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, האומר חרופתי בכל מקום מקודשת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' אישות ה"ו) הרי את ארוסתי הרי את לקוחתי הרי את חרופתי הרי זו מקודשת. וקשיא דהא פלוגתא דאמוראי היא בפרק השולח (גיטין מג, א) חציה שפחה וחציה בת חורין אי תפסי בה קדושין כלל או לא, ומשמע נמי התם דאפילו למאן דאמר דתפסי בה קדושין, לא קדושי ודאי קאמר, אלא ספק מקודשת היא דהויא, ואי נשתחררה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם, אלמא ספיקא הוי אי נחרפת מאורסת קאמר או מיוחדת קאמר, אם כן אפילו לדידן דקיימא לן דבחציה שפחה חציה בת חורין הכתוב מדבר, האומר חרופתי אמאי מקודשת גמורה. ומסתברא דאפילו למאן דאוקימנא ברייתא באומר חרופתי ביהודה סבירא ליה כמאן דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, אלא דמעיקרא הוה סלקא דעתך דהאי תנא דברייתא סבירא כמאן דאמר התם דבחציה שפחה וחציה בת חורין תפסי בה קדושין גמורין, אבל השתא הדרינן למימר כמאן דאמר התם דאין קדושין תופסין בה כלל. אי נמי כמאן דאמר ספיקא הוי, והכא בקדושי ודאי קאמר לומר דביהודה מקודשת ודאי, אבל בעלמא ספיקא הוי. כך נראה לי. ועוד יש לומר להעמיד דברי רש"י והר"מ, דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קדושי, הכא ודאי מקודשת, דמכל מקום כיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה, אי מקדש בהאי לישנא מקודשת, דהא שייך ביחוד צד שתופסין בה קדושין, ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא, ותדע לך דהא אנן כי מבעיא לן צלעתי וכו' סגורתי, לאו משום ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קדושין ממש, אלא משום דנאמר בענין אישות, והיינו דכתב רש"י דשייכי בה צד קדושין ולא קאמר דשייכי בה קדושין. ומפירושי ר"ח נראה שאינו גורס כל האי שקלא וטריא, אלא ת"ש האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וז"ל הרב איבעיא להו האומר חרופתי מהו. ופשטוה מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה.

במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה מאי קאמר. רש"י ז"ל פירשה אכולהו לישני, ואפילו אהרי את לקוחתי וזקוקה לי דהי לישני מעליא, דאי לא ידעה מאי קאמר לה ולא היו עסוקין מעיקרא בעסקי קדושין אינה מקודשת כלל, דהיכי מקנה נפשא אי לא ידעה מאי קאמר לה. והרב בעל העיטור (ח"ב ריש אות ק' קידושין) כתב דהיכא דמקדש בלישנא מעליא אע"ג דאין עסוקין באותו ענין מקודשת, אבל כי מקדש לה בהכי לישני דמיבעיא לן אם אין עסוקין באותו ענין לאו כלום הוא, עסוקין באותו ענין בעיא ולא אפשיטא. ונראה לי שהזקיקו לפרש כן הא דאמרינן הכא במאי עסקינן דאמר לה בהני לישני, והכי מיבעיא להו הני לישני לקדושין משמע או למלאכה משמע, דאלמא בעיין אהני לישני היא, ועלה קא קשיא לן היכי דמי אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, הא בהני לישני, מעליא מקודשת ואע"ג דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, ולא נראו דבריו דהיכא דאין עסוקין באותו ענין אי אמר לה בלישנא דלא ידעה ליה אינה מקודשת, אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון הרי את מקודשת לי דכלהו נשי ידעי ליה מקודשת, דהא ידעה מאי קאמר לה וגמרה ומקדשה, ומעיקרא אכולה לישני אקשינן היכי דמי דאי עסוקין אפילו בכולהו נמי מקודשת, ואי בשאינם עסוקים אפילו בכולהו אינה מקודשת. וכי אוקימנא בעסוקין באותו ענין הדרינן למימר דאפילו הכי איבעי לן בהני לישני אי לישנא דקדושין הן, דאי לא טפי גרעי משתיקה, ומיהו אפילו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי ליה מהני לישני מעליא דסתם נשי לא ידעי ליה, מסתברא אי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו מקודשת, אבל אמר לה בהני לישני דמיבעיא לן אע"ג דתרווייהו מודו דלשם קדושין נתכוונו, וסהדי נמי אמרי דלהכי מכווני, אינה מקודשת ודאית, וכן כתב הראב"ד.

ר' יהודה אומר צריך לפרש פירש הראב"ד ז"ל אחר שנתנו לה צריך שיאמר לה הא גיטך, ואפילו למאן דאמר (גיטין עח, א) כנסי שטר חוב זה או שנתן בידה והיא ישנה שצריך שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי גיטך, התם הוא דבטוליה בטליה כי אמר לה שטר חוב הוא, אי נמי בישנה דלאו בת איגרושי היא, אבל הכא סגי לה בהכי. ותמיהא לי דהא ר' שמעון בן אלעזר דאית ליה הכי פליג אפילו בששלפתו מאחוריו ועייק לה חרצי', וקאמר דאינו גט עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה כדאיתא בריש פרק הזורק בגיטין (שם). אלא שאין אנו צריכין למה שכתב הרב ז"ל דקיימא לן כר' דאמר דאינו צריך ליטלו הימנה, אלא שיאמר הא גיטך כדאיתא התם. ומיהו נראה לי דהכא אפילו לר' דאמר אינו צריך שיטלנו ממנו, הכא צריך, הואיל וקנאתו לגמרי, דהא אי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר, דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכווני, וכיון שכן, אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, והויא לה ככנסי סלע שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו אמר לה התקדשי לי בו, דאפילו רצתה, אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה, ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש (גיטין פד, ב) גבי כיצד יעשה יטלנו ממנה וכו', אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסול בו, והכא דכותה היא ועדיפא מינה דקנאהו לגמרי.

אמר אביי מענין לענין ובאותו ענין והיינו תנאי, דר' דאמר עסוקין באותו ענין ממש כר' יהודה, ור' אלעזר ב"ר שמעון דאמר מענין לענין ובאותו ענין כר' יוסי, והלכך הלכה בהא כר' אלעזר ב"ר שמעון, ואפילו נסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, וכתנאי דקאמר לאו אדשמואל קאי, אלא אעיקר פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה, והני תנאי כהני תנאי קאמר. אבל ראיתי להרב בעל העיטור (שם) שכתב שאם נסתלקו מענין לענין ובאותו ענין אינה מקודשת כר'. ולפי דבריו כתנאי אדברי שמואל קאי, כלומר דר' ורשב"א פליגי בדר' יוסי, דר' סבר דדברי ר' יוסי בעסוקין ממש, ורשב"א אפילו אין עסוקין ממש. ובתוספתא מצאתי כדבריי דרבי יוסי בעסוקין באותו ענין ממש ורשב"א סבר אפילו אין עסוקין בדבר. דגרסינן התם פרק שני דמכלתין נתן לה קדושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת, ואם היו עסוקין באותו ענין מקודשת, אלמא לא נחלק ר' יהודה אלא בשאין עסוקין באותו ענין, אבל בעסוקין מודה, ואם כן מאי קאמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, דהא אפילו ר' יהודה מודה בה, אלא ודאי כי פליג ר' יוסי בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ובהא הוא דאצטריך למפסק שמואל כר' (יוסי הגלילי) משום דלא מודה בה ר' יהודה, והיינו דר' שמעון בן אלעזר. ובמסכת גיטין נמי משמע דר' ור' שמעון בן אלעזר בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה קא מיפלגי, דגרסינן התם בתוספתא פרק ו' (ה"ט) הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטיך, ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת, ר' אומר אם עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר מגורשת. ובירושלמי בפרק התקבל (ה"א) גרסינן בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, אמר ליה ר' יוסי לר' חגי ואת מה בידך דמר ר' זעירא חייא בר בון אדא בר תחליפא בשם ר' הושעיא פליגין בשהפליגו לעצמן לענינות אחרים, אבל אם היו עסוקים באותו הענין גט הוא, ולפי מה שפירשתי עסוקין באותו ענין דקאמר שמואל אין פירושו כעסוקין באותו ענין דקתני בדר' דההוא דר' דעסוקים באותו ענין ממש, וההיא דשמואל אפילו בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ולאפוקי שנסתלקו לענין אחר שלא מאותו ענין ויש לנו הרבה בתלמוד לשון אחד מתפרש לשני משמעיות. ומיהו לפי מה שפירשתי, קשה קצת למה סדר מה שאמר שמואל הלכה כר' יוסי בתר כתנאי, אחר שאין התנאי על דברי שמואל, והוה ליה לסדורי כל דברי שמואל במקום אחד, ולימא אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמר רב הונא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין. והרב אלפסי לא הזכיר הני תנאי כלל, ולא פסק בעסוקין מענין לענין באותו ענין כלום.

אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ושמעינן מהכא שקדושין שנאמרו בכל לשון שמשמעותו באותו מקום לשון קדושין הוה קדושין אף על פי שאינו לשון תורה ואומר ללעוזות בלע"ז וערבית לערבים ויונית ליונים:

ופסק הרמב"ם ז"ל שהאומר חרופתו בכל מקום מקודשת וטעם דבריו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא אינה לשון קדושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר. ואנן קיי"ל דבשפחה חציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין והוי נחרפת לישנא דקידושין:

במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי קדושין כו' עיקר הפירוש בזה דלא קיימינן אלא אהנהו לישני דמבעיא לן אבל בהנהו לישני דתניא בברייתא בהדיא דהוי' מקודש' לא קא מבעיא להו דלידדהו לישני דמוכחי לקדושין אינון ופשיט' מילת' דכל שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה מקודשת דלקדושין משמע ולא למלאכה. מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנ' דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקודש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קידושי' ואמר לה אפילו מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קידושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישנא דקידושין הרי זו מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי הרי זה לשון ברור ומובהק וחזק' הוא דידעה ואפילו בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה חוששין לה שידע' והויא מקודשת וזו שטת גדולי רז"ל. והיא הנכונה בעיני:

והא דקאמרינן מנא ידעה מאי קאמר לה אקידושין קיימין דבעינן דעתה דהוא עיקר סוגיין וגיטין אגב ריהטא דמתניתא דלקמן נקטינן לה דבגיט' לא בעינן דעת' כלל כדתנן במסכת גיטין העיד רבי יוחנן בן גודגד' על החרש' שהשיא' אביה שמתגרשת ואע"ג דלית לה דעת כלל ואמרינן עלה בגמרא מעדותו של ר"י בן גודגדה נלמד אמר לעדי' ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה הרי זה גט אלמא לא בעינן דעתה כלל מיהו דעת' בעינן שיהא הוכחה בדבריו או במעשיו שנותן לה גט זה לגירושין ואע"ג דלא אמר לדידה כגון זו שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי א"נ שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה כי הא דרבי יוסי וכדתניא בתוספתא הוליך אשתו אצל הסופר ונתן לה גט ולא פריש אם היה מדבר עמה על עיסקי גיטה מגורש' ואם לאו אינ' מגורש' מיהו אם מדבר עמה על עסקי גיט' ואח"כ אמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטלה לדבורא קמא ואין דעתו לגירושין ואינה מגורשת עד שיאמר לעדים ראו גט זה דהשת' אמרינן אם אית' דבטלי' לעדים הוה אמר ומשום כסיפא הוא דקאמר אבל בשלא קאמר כן לעדים אלא שנתן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה ודאי בטוליה בטלה וה"ה דאע"ג שהיה מדבר עמה על עסקי גיטא ונתן לה סתם ולא אמר כלום דאי לא עבד לה נתינה גמורה דלא מהני והשתא היינו הא דתנן מצאת' מאחוריו קורא' והרי הוא גיטה אינה גט עד שיאמר לה הא גיטיך ואוקימנא דאעיק לה חרצה וההיא במדבר עמה על עסקי גיטה הוא דאי לא פשיטא וכבר הרוחתי בדינין אלו התם בדוכתה בס"ד מפי רבינו ז"ל:

הא דאמרינן א"ל רב יימר לרב אשי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא אמר שמואל פירש"י ז"ל מי שכיחא הא או לא שכיח' הא שיהא אדם נותן גט או קדושין לאשה ואינו מפרש. וי"מ לא יהא לו עסק עמהן לדבר עם שום אשה פנוייה בעסקי קידושי ולא עם אשתו בעסקי גירושין שמא יטעה בדבר ויקדש אותה והוא אינו מכוון וכן הוא בספר המצות ופרש"י ז"ל עיקר ונכון:

נתן קדושין לאשה ואמר לה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ואפילו לא אמר לה בדבר זה כמו שביארנו אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה הואיל ומכל מקום היא ועידיה מבינים את הענין הן מצד שהיא יודעת בלשון הן מצד שהודיעוה בכך הן מצד רגילות הענין מצד המנהג כגון כלות שלנו שמתוך המנהג וההמיה שאדם רגיל לעשות הן מבינות הענין שאם אינה מבינה כלל אינו כלום וכן הדין באומר הרי את אשתי או הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקתי הרי את לקוחתי שכל אלו לשון מבורר לקידושין הן וכל שאמר לה או כתב לה כן ושתהא היא מבינה או יודעת או מכרת בענין שלשם קדושין היא מקדשת אבל אם נתן לה ואמר לה או שכתב לה הרי את מיוחדת לי אפילו אמר בדבר זה או הרי את מיועדת לי הרי את נגדתי הרי את עזרתי הרי את צלעתי הרי את סגורתי הרי את תחתי הרי את עצורתי הרי את תפושתי הרי את חרופתי וכיוצא בלשונות אלו אין לשון שבהם מבורר לקדושין וכל שאמר לה או כתב לה כן ולא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אין בהם חשש כלל אפילו הבינו האשה והעדים את הענין לשם קדושין ואפילו היתה משדכת לו מקודם וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שצריך היה לפרש וכיון שלא פירש נמצאו העדים תלויים בלב האיש והאשה ולא בשמיעת אזניהם וראיית עיניהם ומכל מקום יראה מדעתם שאם פירש קודם קדושין לפני העדים והאשה שבלשון זה הוא מקדשה הרי זו מקודשת ואף הם כתבוה כן בהדיא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה באחד מלשונות אלו אע"פ שאם לא פירש כלום מקדשת ודאית כל שפירט לה אחד מלשונות אלו אינה מקדשת ודאית אלא היא מקדשת מספק ונמצא לשון זה פחות משלא פירש מפני שלשונות אלו הבנתם מספקת אם לקדושין אם למלאכה ומכל מקום אם היה במקום שהורגלו לגמרי באחד מלשונות אלו להזכיר בו שם ארוסה מקדשת הרי הוא אצל אותו מקום לשון כלשון מבורר לקדושין ומכאן אמרו האומר חרופתי ביהודה מקדשת וגדולי המחברים פסקו בלשון זה שהוא מבורר לקדושין מפני שסמכו על לשון המקרא ר"ל והיא שפחה נחרפת לאיש ומכאן אני מפקפק בזמן הזה לאומר הרי את צלעתי להחמיר בו במדבר בה על עסקי קדושיה מפני שאדם רגיל בלשון זה הרבה:

היה מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא מתרצית לו ונתן לה בפני עדים בלא שום דבור בעולם או בא עליה הרי זו מקדשת ודבור שבעסקי קדושיה הוא במקום הרי את מקדשת לי אחר שבשעת דבורו עמה על עסקי קדושיה נתרצית לו ואף העדים אין צריכין דבור והזמנה ואמירת אתם עדי אלא כל שקדש בפניהם מקדשת ודבר זה דוקא בשהם עסוקים בענין הקדושין ר"ל שלא פסקו מלדבר בענין הקדושין אבל אם פסקו מלדבר בענין הקדושין אפילו היתה משדכת לו מקודם ואפילו נתעסקו מענין לענין ובאותו ענין ר"ל בצרכי הבית כגון כמה תכשיטין יש לך או היאך את נוהגת במלאכת הבית וכיוצא בדברים אלו אין זה כלום עד שיפרש אם קודם מעשה אם בשעתו ואף לאחריו אם היא מודה ומתרצית בכך ואף בשתיקתה נעשתה מקדשת מספק כמו שיתבאר למטה בענין שתיקה דלאחר מתן מעות בדין קצת הוראות שבה ומכל מקום יש מפרשים שכל שמדברים בעניני הבית וצרכי הזווג אותו ענין בעצמו הוא ואין קרוי מענין לענין באותו ענין אלא כגון שמדברים מזווג של אחרים כגון פלוני רוצה לשדך פלונית וכיוצא בדברים אלו וכן הדעת נוטה:

צריך שתדע שהדבור בעסקי קדושיה צריך שיהא בו לשון שאלו היה כיוצא בו בקדושין יהא מועיל כגון שיאמר תרצי להיות אשתי או איזה משאר לשונות המועילים ושיהא לשון שלא יהא בו מקיח את עצמו אלא שתהא קנויה היא לו הא כל שאינו כן אינו כלום שאין דבור בעסקי קדושין מועיל במה שאין קדושין עצמן מועילים וכן נראה לי ברור:

וכן התבאר לך ממה שכתבנו שהשולח חפץ או תכשיט למשדכת שלו הן על ידי שליח שיאמר לה דבר זה שולח לך פלוני המשודך שלך הן על ידי עצמו בלא דבור עסקי קדושין אין אומרים שהשדוכים יהיו עומדים במקום דבור עסקי קדושין אלא אין כאן חשש קדושין אלא שחזר הענין לדין סבלונות אם יש לחוש בהם אם לא על הדרך שיתבאר בפרק שני:

אף בגירושין היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה ולא אמר לה הרי זה גיטיך הרי היא מגורשת ואין העדים צריכין הזמנה ואמירת אתם עדי כמו שביארנו בקידושין שכל ראיית מעשה מבורר אין צריך בו להזמנה ופירשו רבותי שכן הדין בשלוחו בין בקדושין בין בגירושין ושמא תאמר בגט מה אנו צריכין לדבור עד שתבין הענין והואיל ועל כרחה מתגרשת מה לנו אם אינה יודעת תדע שאחרוני הרבנים פירשו מתוך כך שגיטה לא הוזכר בזה כלל אלא אגב גררא וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה ולא הוצרכנו להרי זה גיטיך ושתהא היא יודעת כך אלא בכנסי שטר חוב זה ומצד שהגט אחד מתנאיו הוא שיהא נתון לה בתורת גירושין אבל כל שנתנו בתורת שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה ומצאתו בידה אינו גט ואף באלו אם אמר אחר כן הרי הוא גיטיך דיו ואינו צריך לו ליטלו ממנה ולחזור ליתנו לה באמירת הא גיטיך ואף אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה אע"פ שלא חזר ואמר הרי זה גיטיך כשר שהרי הודיעו העדים שבתורת גט נתנו לה ולא הזכיר לה בתורת חוב אלא מפני שהוא נכלם ממנה ולמדנו מכל מקום שכל שלא הזכירו בשם חוב או מזוזה אינו צריך אלא לנתינה אע"פ שאינו אומר כלום ושאינו מדבר על עסקי גיטה הואיל ואין אנו צריכין לדעתה ונתן לה ישנה שהוא צריך לומר לה אחר שנעורה הא גיטיך לא מפני שאנו צריכין לדעתה אלא שאנו צריכין ליתנו לבת שמירה ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שאף בגט צריך שיאמר לה הא גיטיך אם בשעת מעשה או אחר מעשה אם אינו מדבר על עסקי גיטה וזה שהזכירו כן בכנסי שטר חוב לבד פירושו אף במדבר על עסקי גיטה ויראה מדעתם שאם נתן לה בלא דבור עסקי גיטה ובלא אמירת הרי זה גיטיך אינו כלום כדין קדושין הואיל וכאחד הוזכרו בשמועה זו דינם שוה וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה מדבר על עסקי גיטה ונתן לה ולא פירש גט פסול הוא:

וחרשת שהשיאה אביה הואיל ויודעת לשמור גיטה בעצמה לדעת ראשון מתגרשת אף בלא רמיזה ולדעת שני צריכה רמיזה ואף מפרשים שהזכרנו נחלקו בה בהדיא כל אחד לשיטתו ומגדולי הראשונים שבקטלוניה מכריעים לומר שאין המדה שוה בגט ובקדושין מכל וכל שבקדושין צריך שיבינו בדבר העדים והאשה ובגט דיינו או בעדים או באשה הא כל שלא ידע אחד מאלו אינו כלום:

כל מי שאינו בקי בעניני גיטין וקדושין והלכותיהם הכתובות בתלמוד לא יהא נמהר להורות הוראה בענינם שמא יטעה להקל באי זה דבר ויבא להתיר אסור ערוה ונמצא גורם רעה לעצמו ולאחרים הא כל שלמד הלכותיהם שבתלמוד יורה אע"פ שאיפשר שהרבה ספקות מתילדות בעניניהם שכל שלמד הלכותיהם יודע הוא באי זה דבר ראוי להורות לאסור או להתר ובאי זה דבר ראוי לחוש ולהניח מקום לספקות:

בד"ה לא יהא כו' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קדושין לקדשה שפעמים כו' עכ"ל ר"ל דרך דיבור וכמתעסק בעלמא ושלא לקדשה או לגרשה עתה ולכך ודאי דיתכוין שלא יאמר לה בלשון קדושין וגרושין לפי דעתו והשתא בגרושין קשה להו שפיר מה בכך אם לא יבין בו שהוא לשון גרושין דליכא למיחש בהיפך דשמא יסבור שהוא לשון גרושין ואינו לשון גרושין דודאי לא יאמר לה לשון גרושין לפי דעתו כיון שאין דעתו עתה לגרשה ובזה יתיישב דלא קשיא להו מגרושין לפירוש הקונטרס וקל להבין:

בד"ה אפילו לא שמיע כו' צריכין אנו להודיעו הא דרב יהודה כו' עכ"ל דלעצמו ליכא לאזהורי דלא שייך להזהר בדבר שלא שמע אלא על אחרים שידעו בו שאינו יודע דבר זה קאמר דצריכין להזהירו ולהודיעו ולכאורה לפרש"י אי לא שמיע ליה הא דהלכה כר"י קשה דאף אם לא ידע דהלכה כמותו מ"מ אם ידע פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי יוסי יחמיר על עצמו למיעבד ככל חומרייהו ונראה דלזה דקדקו התוס' לומר דלא ידע מלתא דרב יהודה וכן הוא גירסת הרא"ש בספר שלפנינו דהיינו שאמר והוא שעסוקין באותו ענין ולא קאי אמלתא דרב הונא שאמר הלכה כר"י כפרש"י דגם אם לא ידע הלכה כמי יחמיר בדבר כמ"ש כך נ"ל בכוונת התוס' ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי כו' וידים שא"מ כלל כי הני כו' עכ"ל. וראיתי קונטרס אחד להגאון מוהר"ר יעקב פאלק זצ"ל בתשובת שאלה עגונה דאיתתא שכתב שדברי התוספות דהכא סותרים דבריהם לעיל בד"ה הא לאו הכי דלפ"ז דהכא לא מקשו לעיל מידי דאפי' את"ל דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי אפ"ה מקשה שפיר בשמעתין כיון דבדלא אמר לי נמי הוו ידים שא"מ כלל והאריך בפלפול לענין פסק הלכה ולולא שאיני כדי להשיג על דברי הגאון הנ"ל שדברי התוס' מכוונין דלעיל שכתבו דאפילו ידים שא"מ לא הוי באומר אהא היינו דלא הוי יד כלל משא"כ הכא בדלא אמר לי שכתבו דהוי ידים שא"מ כלל היינו לענין דלא מיקרי מוכיחות קצת אלא ידים שא"מ כלל ולעולם דידים מיהו מיקרי אלא שאין מוכיחות כלל כן נ"ל ברור ואף דמלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין נראה דידים שא"מ כלל לא מיקרי יד כלל מ"מ התוספות לא סברי הכי או דהרא"ש ז"ל גופא היינו כמסקנת התוס' לעיל דאהא נמי הוי ידים שא"מ מיהא ודמי לקידושין ואידי ואידי לא מיקרי יד כלל כיון דלא מהני משא"כ לסברת התוס' לעיל בקושיית' ודאי דאהא גרע טובא דלא הוי יד כל עיקו כיון דליכא שום סברא לפרש לשונו אנזירות טפי מבתענית כן נ"ל ודו"ק:

גמרא הני לישני בתראי קמ"לן הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו כו' ולכאורה אין זה מענין התירוץ ואעיקר מימרא דשמואל בסיפא נמי צ"ל כן. אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דמעיקרא לא סליק אדעתין דהוי טעמא דשמואל בהריני אישך משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו דא"כ לא הוי קאמר שמואל אין כאן בית מיחוש דהא לעיל בנתן הוא ואמרה היא אסקינן דספיקא הוי אי קאי דיוקא דכי יקח לענין אמירה דאיכא לאוקמי דיוקא דקרא לענין נתינה לחוד וא"כ הכא נמי שייך האי ספיקא גופא כמו שכתבתי לעיל גבי ואב"א נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ולפ"ז ע"כ ס"ד דטעמא דשמואל בקידושין בהריני אישך משום דיליף לה מגירושין דכתיב ושלחה מביתו ולא שישלח את עצמו דאיירי לענין אמירה כדפרישית לעיל וילפינן נמי קידושין מדאיתקש הויה ליציאה והא דקאמר שמואל מילתא דקידושין ברישא והדר קאמר וכן בגירושין אף ע"ג דגירושין עיקר ע"כ הייתי אומר משום דרישא דמימרא דשמואל קידושין עיקר לאשמעינן דאפילו בדלא אמר לי מקודשת דידים שא"מ הוו ידים וקי"ל דיש יד לקידושין דמשום דאסר לה אכ"ע כהקדש דמי להקדש ונדרים כסברת התוספות בפ"ק דנדרים והיינו דקאמר וכן בגירושין משום דגירושין ילפינן מקידושין ואיתקש יציאה להווייה משא"כ למסקנא דמסקינן דשמואל בדאמר לי איירי וסיפא לחוד קמ"לן א"כ תו לית לן למימר דבסיפא יליף קידושין מגירושין דא"כ אמאי קאמר וכן בגירושין אדרבה גירושין עיקר מש"ה מסיק הכא דטעמא דקידושין לאו משום דיליף מגירושין אלא משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו ואפ"ה קאמר שפיר אין כאן בית מיחוש אע"ג דמסקינן לעיל בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי דיש לחלק ביניהם כדפרישית התם לעיל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י. והרבה דקדקתי עוד בזה בסוגיא דנדרים ואין להאריך כאן גם בשמעתין בהא דמוקי למימרא דשמואל בדאמר לי ולא מוקי לה בעסוקין באותו ענין ולא אמר לי דמהני לשיטת הרא"ש ז"ל ולכאורה ממקומו נמי מוכרע דע"כ עסוקין באותו ענין עדיף אפילו מידים מוכיחות מדלא פשטינן בפ"ק דנדרים אידך איבעיא דרב פפא אי יש יד לקידושין מהא דאמר רבי יוסי בסמוך דעסוקין באותו ענין מהני אע"כ דעסוקין עדיף מידים מוכיחות והארכתי בזה מאד ויבואר אי"ה בחידושי לא"ע ועיין בסמוך:

שם איבעיא להו חרופתי מהו עיין בזה בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל דף פ"ד:

שם ואלא במדבר עמה כו' ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. לפמ"ש בסמוך לחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף א"כ יש לדקדק מאי מייתי מהא דהלכה כרבי יוסי דלמא רבי יוסי לא איירי אלא בקידושי שטר דומיא דגיטה מש"ה מהני בעסוקין באותו ענין כיון שכבר כתב בשטר לשון קידושין גמורין משא"כ בהני לישני דאיירי בקידושי כסף או שכתב לה אלו הלשונות המסופקין בשטר אפשר דרבי יוסי נמי מודה ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יוסי בכל עניני קידושין איירי והיינו משום דבמסכת מעשר שני תנינן לה גבי הפודה מעשר שני ולא פירש אע"ג דלא שייך התם ענין שטר אפ"ה קאמר רבי יוסי דיו והכי נמי דכוותיה וק"ל: