מסכת קידושין דף נ״ח עמוד ב׳

הוצאה את הוא סבר משמעתא קאמר ליה מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה אי נמי קטיל קני באגמא את לשון הוצא ודפנא (סוכה דף כג.):

לימא כתנאי טובת הנאה ממון או אינה ממון:

משלם לו דמי טיבלו אף דמי תרומה ומעשר שבו:

אלא דמי חולין שבו אבל בתרומה ומעשר אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכשיבא כהן גם הוא לתובעו ידחהו ויאמר לא לך אתננה כי אם לכהן אחר:

ה"ג לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן רבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים:

ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון:

ואיבעית אימא דכ"ע כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון והכא לאו דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן אלא שגדלו בארצו וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה וכי פליג רבי עליה דר' יוסי בר' יהודה בתרומה לחודה פליג אבל במעשר מודה דלאו בעל דברים דידיה הוא:

ורבי יוסי לית ליה דשמואל הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה וה"ה דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו ודכ"ע כמי שלא הורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון וקמיפלגי בדשמואל אלא אי אוקמת הכי אוקמת ליה מתניתין דקתני מקודשת דלא כתרוייהו דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין היכי מיקדשא הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה ואפילו נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אבל השתא דאמרינן כמי שהורמו דמיין ופלוגתייהו בטיבלא דאתי מארעיה מתרצא מתני' כדשנינן לעיל ודברי הכל:

מימיו מי מערה פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק לפרש כן דמצי לפרש מי מערה ממש כלומר מכונסים ואינן מים חיים ואנן מים חיים בעינן ואפרו אפר מקלה פירוש שעבר על דברי תורה דכתיב (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה בשכר עבר על דברי תורה ומקרא ממש לא נפק ליה דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד:

מתני' האומר - והלך וקידשה לעצמו מקודשת. וא"ת מה חידוש יש כאן פשיטא ויש לומר דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקידשה לנפשיה דאל"כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חידוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא:

לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כולו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון. פירוש ומאי דמי כולו, דמי כל חלקים שבו בין מעשרות שבו בין חולין שבו ולעולם דמי מעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהם, ודמי חולין לגמרי.

הכי גריס רש"י ז"ל ואיבעית אימא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. ומתניתין בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכולי עלמא היא, ואיכא ספרים דגרסי מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון. וליתא דאם כן מתניתין אמאן תרמייה, לא רבי ולא ר' יוסי בר יהודה. וכתב ר"ח אף על גב דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון, קיימא לן דממון הוא, דהכי אסיק רבא למתניתין דבמס' נדרים דטובת הנאה ממון גבי מתניתין דקונם כהנים ולויים נהנין לי (פה, א).

מימיו מי מערה פירוש מים מכונסים ולהזאה מים חיים בעינן, ולא כן פירש רש"י ז"ל.

הא דתנן הנוטל שכר לדון דינו בטלין להעיד עדותו בטלים מדקתני דיניו בטלים, ולא קאמר אין דינו דין, שמעינן מינה דלא זה בלבד שנטל ממנו שכר בטלה, אלא כל דיניו בטלים, ואפילו אותן שלא נודע שנטל ממנו כלום, והכי איתא בתוספתא דבכורות (פ"ה, ה"ה) החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. ובירושלמי בפרק קמא דסנהדרין (ה"א) גרסינן כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, וכתב הרמב"ן נר"ו דנראה דאין צריך הכרזה כפסולי עדות דרבנן דמעצמן הן בטלין, דכיון שלא רצה להעיד לו אלא בשכר, ממילא נתבטלה עדותו, וכיון שהוא חשוד בכך, אנו אומרים שכל עדות שהעיד בשכר העיד, ונתבטלה עדותו, דמה אני בחנם אף אתה בחנם, אבל אם נודע לנו בבירור שלא נטל שכר, עדותו קיימת, ואף על פי שלא עשה תשובה, שאין אנו פוסלין אותו אלא עדותיו מטעם מה אני בחנם וכו', וכן אם נטל שכרו להעיד ואחר כך החזיר ממון לבעלים, וחזר והעיד באותה עדות עדותו קיימת, כמו שאמרנו שאינו פסול לא מתחלתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל שכרו קנסוהו חכמיה לבטל מעשיו, משום דעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואף על פי שנטל משניהם שאין שם משום הטיה, ושלא בדרך שוחד אלא בשכר דליכא משום לא תקח שוחד כדאיתא בריש פרק שני דייני גזירות.

והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני יש לדקדק מאי קא משמע לן פשיטא, אטו משום דנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. ויש אומרים דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא יהא כהטעה אותה, שאילו היתה יודעת שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו, קא משמע לן. ואפשר לומר דסלקא דעתך אמינא כיון שנהג בה מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לפיכך יעשו לו שלא כהוגן, וליפקעינהו רבנן לקדושי מינה, כההיא דיבמות (קי, ב) דאותביה אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה מיניה, קא משמע לן. ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו, ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסלקא דעתך אמינא מקודשת לי לצורך המשלח קאמר, קא משמע לן דאינה אלא לשני, וזה אינו מתיישב לפי לשון המשנה, דאמר אף על פי שנהג בה מנהג רמאות.

ירושלמי (ה"א) לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמו קדשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה [לעצמי] קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון, אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופירש הרמב"ם (הל' אישות פ"ט, הי"ח) הוחזק עשאו שליח בעדים לא הוחזק שלא עשאו שליח בעדים, והראב"ד פירש בהשגות לא הוחזק שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים, שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה, אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך, ולאחר שעה קדשה סתם, והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכונתי, כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה. כמי שאמר (לה) לא קידשתיך שהשליח מוחה על ידו, אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה, שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' ירושלמי: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה שלשים יום, כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה כו', הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, (כריתות) הרי זה גיטך שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר ר' יצחק בר אלעאי הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף, אבל אם קדשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגרושין, מה גרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת. ומסתברא דמקודשת, לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המגרש (גיטין פד, א) היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לר' אליעזר כיון דפסקה פסקה, כלומר ומגורשת גמורה היא, והרי כאן כריתות, והלכך אף בקדושי שטר כן ור' יצחק דירושלמי סבר דשיורא בגט הוי ואין זה כריתות. והא דאמרינן התם (שם) מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי כו', לאו לאפוקי לגמרי קאמר, כלומר דלית הלכתא כרב נחמן דאמר כיון דפסקה פסקה אלא לרווחא דמלתא תקון הכי, כדי שלא להוציא לעז על הבנים, וכמו שפירש רש"י שם, ושם הארכתי בס"ד.

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני פירש הרמב"ן נר"ו מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה דלא פקעי קדושי ראשון לגמרי עד לאחר שלשים יום, ואם גרש שני בתוך שלשים יום או שמת חלו קדושי ראשון לאחר שלשים, והכי איתא בירושלמי (שם) לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גרש חלו קדושי הראשון לאחר שלשים, מת לאחר שלשים או גרשה לא חלו כלל קדושי הראשון. וגרסינן תו בירושלמי (שם) שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, וכתב הוא נר"ו דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות (צב, ב) שאין קדושין תופסין ביבמה. והשתא דקיימא לן כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה בעניותנו צריכה גט, הא נמי צריכה גט מראשון, משום דזיקתה אינה מונעת קדושי הראשון מלחול. וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הי"א) כדבריו וזה לשונו: בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש, ולאחר ל' יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש, שאין קדושין תופסין בה ע"כ. וקשיא לי בהא טובא, חדא דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, אתי דבור ומבטל דבור, וכשחזרה בה בדבור, בודאי פקעי קדושי ראשון לגמרי, דאפילו חזרה תוך שלשים יום ורוצה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת, דהא בטלה דבוריה לגמרי, וכדמוכח נמי הא דפרכינן לקמן הלכתא אהלכתא מהא דאיבעיא להו מהו שיחזור ויגרש בו, וכיון שכן כל שכן כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי ביטול אלים טפי, דאיכא מעשה ואתי מעשה ומבטל דבור. ותדע לך דהא גבי מתניתין דבא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש, ואמרו לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים וחזרה בה מהו, דאלמא לכולהו בשבא אחר וקדשה אתי מעשה ומבטל דבור דקמא לגמרי, כי היכי דמבטל ליה חזרתה לר' יוחנן, וכל שכן דלא גריע מחזרת דבור בעלמא, דכל שעמדה וקדשה עצמה אין לך מיאון גדול מזה, וכאותה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קח, א) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין שקדשוני אמי ואחי, ואמרינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי, ואסיקנא דהן הן קדושיה הן הן מיאוניה. ועוד דאמרינן לקמן גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת, אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אין צריכה גט, מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושי דהנך לאו קדושי, ואי חזרה הוי דבתרא קדושי דהנך לאו קדושי, אלמא מדקאמר אי חזרה הוי קדושי קמא לאו קדושי משמע, דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלוין קאמר. ועוד דאמרינן לקמן (שם עמוד ב) מקודשת לשני אמר רב מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. ויתיב רב חסדא וקא קשיא לי קדושי שני במאי פקעי, ולא אשכח בה פירוקא עד דאמר ליה רב יוסף דאסיפא אתמר, ואם איתא מאי קשיא, לימא דכשפשטה ידה וקבלה קדושין משני לאו חזרה גמורה היתה, אלא שאם מת ראשון או חזר בו תוך שלשים יום שתהא מקודשת לשני, הא כל שלא חזר בו ולא מת ראשון תוך שלשים יום מקודשת לראשון ופקעי קדושי שני, דהא לא בטלה קדושין לגמרי בקבלת קדושי שני, כי היכי דלא בטלה אותם אם מת או גירש שני תוך שלשים, אלא משמע דכל שפשטה ידה וקבלה משני נתבטלו של ראשון לגמרי, ולעולם אינה צריכה ממנו גט, ואם מת שני או גירש צריכה קדושין מראשון, והא דלא תני במתניתין ואינה מקודשת לראשון לאו קושיא, כיון דקאמר מקודשת לשני ממילא אינה מקודשת לראשון, דאי לא כן רישא דקתני והלך הוא וקדשה לעצמו מקודשת לשני ולא קתני ואינה מקודשת לראשון מאי דייקת מינה, דהתם ליכא למידק מינה שאם מת או גירש שני שיהא מקודשת בראשון, וההיא דירושלמי אתיא דלא כגמרין.

לימא כתנאי הגונב טבלו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דאמר משלם דמי טבלו כלו סבר טובת הנאה כממון גמור של בעלים חשיב. ומ"ד דמי חולין שבו סבר טובת הנאה אינם ממון הילכך אין לו בו אלא דמי חולין וכהנים נמי לא מצו תבעי דמדחי לכל חד וחד מנייהו ואפשר דלמ"ד טובת הנאה ממון דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי טובת הנאה של תרומת ומעשרות. א"נ דלמ"ד טובת הנאה ממון חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי משום ההיא טובת הנאה דאית ליה בגויה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה וכן עיקר:

ה"ג ואב"א דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה א"מ וכן גרס רש"י ז"ל ופירש"י ז"ל דהשתא לא מוקמינן לה בישראל שנפלו טבלים מביס אבי אמו כהן אלא בתרומה דנפשיה מוקמי' לה וא"כ לא היו צריכין השתא לטעמא דמתנות שלא הורמו אי כמו שהורמו דמיין או לא כלל וכיון דנים כמו שהורמו או כמי שלא הורמה הוה אתיא שפיר אלא דניחא לן לגלויי דמתני' היינו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאוקים לעיל תדע דהא מצינן לפרושי מתני' נמי בישראל שנפלו לו טבלים: הכא בדשמואל קא מפלגי דלא עבדינן הכי משום דא"כ מתני' אמאן תרמייה דהא מתני' פתרי' אלא או מטעמא דטובת הנאה ממון או מטעמא דמתנות כהונה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכ"ג רש"י וכ"ג ר"ח ז"ל ואי קי"ל דהא בפ' יש נוחלין תניא גבי בכור ונוטל בזרוע ולחיים וקיבה ואוקימנא דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין וההיא מתני' אוקים כר' דקתני שנוטל בשבח נכסים ששבחו לאחר מיתת אביהם והיכן אמרינן הכא דרבי ס"ל כמי שהורמו דמיין. ואיכא למימר דמתניתין דהתם לאו רבי היא אלא תנא אחרינא דסבר כרבי לענין שבח ששבחו נכסים ופליגי עליה במתנות שלא הורמו. א"נ דאנן הכי קאמרינן הכא דאפשר דס"ל לרבי בעלמא דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין אבל ממתני' דהכא ליכא למשמע מינה ועם זה הכל מתורץ יפה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאסקינן הכא דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון אנן כרבא קי"ל דהוא בתרא דאסיק במסכת נדרים פ"ד דנדרים דטובת הנאה ממון וכן פסק רבינו הרמב"ן זצ"ל הילכך לרבא מתני' אתיא כפשוטה בתרומות ומעשרות שלו:

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה פירוש ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שוחד כלל דקנסוה רבנן משום דעבר על מה אני בחנם וגרסי' בירושלמי כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון כלומר דמסתמא כל דיניו בטלין מכיון דחשיד שקבל שכר בדין א' או בעדות א' וכן אמרו בתוס' הנוטל שכרו לדון כל הדינין שדן וכל העדות שהעיד הרי אלו בטלין והיינו נמי דלא תנן דינו בטל אלא דיניו בטלים וכתב רבינו הגדול שאם החזיר השכר חוזר ומעיד באותה עדות דכיון דלאו פסולא אחרינא הוה אלא משום קנסא מכיון דאהדריה לאגרי' וחזר והעיד תחלתו וסופו בכשרות ומהאי טעמא נמי כל שנודע לך שלא נטל שכר על אותו דין או אותה עדות מעשיו קיימין שאינו פסול לעדות עד שתפסלנו עד שיחזור בתשובה לגמרי אלא כל עדות ודין שלא נטל עליהם שכר כשרים ואינו נפסל אלא במה שנטל שכר או במה שהוא ספק אם נטל אם לאו והתם מיפסל ולא בעי הכרזה כשאר פסולי עדות דרבנן דכיון שהיה יודע שלא היה לו ליטול שכר והוא היה יודע לו עדות ולא רצה להעיד אלא בשכר אין זו עדות כלל ומאליה בטלה עדותו כמאן דליתא כלל ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופיו ובכלן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטילתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתניתין בבכורות ובכל נותן לו שכרו כפועל ופירש אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וגרסי' בירושלמי חד בר נש אזיל מידון קמי רב הונא אמר ליה אייתי חד בר נש דיסוק תחותאי לדיקלא רב הונא הוה ידע סהדי לחד בר נש אמר ליה איתא אסהיד עליו אמר ליה הב לי אגר' ותני כן נותנין לדיין שכר בטילתו ולעד שכר עדותו ובגמ' דילן נמי איתא בפ' שני דייני גזירות:

לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל וכדאמרי' התם הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא א"כ היה מומחה לרבים כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכרו ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בבהמה גסה בין תם בין בעל מום וכ"ש שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומלוי דשרי וזה מבואר ונכון:

להזות ולקדש מימיו מי מערה פירש"י ז"ל דהוו להו סרוחים ואין צורך דבלאו הכי נמי מיפסלי אפי' היו צלולים משום דהן מכונסים ובעי' מים חיים:

אמר אביי לא קשיא מתני' בשכר הבאה ומלוי פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה וה"ה בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה וכיוצא בהן. ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דהוי שכר הוראה ומצוה ואסירי וכ"ת ואפי' הוא מתני' בשכר הזאה וקידש נהי דדינו בטל ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול עליו שכר דהא לא עבד ולא מידי ובמאי כו' מיקדשא ליה דהא לא אהנייה מידי:

דיקא נמי דקתני במתני' דהכא במי חטאת ואפר חטאת פי' ומדקתני מי חטאת באנפי נפשיה ואפר חטאת באנפי נפשיה מכלל שעדיין לא נתערבו וליכא קידוש והזאה שהקידוש הוא נתינת האפר לתוך המים חיים ולהזות בו אחר כך. והכי קתני להזות ולקדש ש"מ:

פרק שלישי האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני וכ"ת מק"ל פשיטא דאי לאשמועי' שהלך במנהג רמאות הא הוה ליה למתני הכי בהדיא טפי ולא למסמך אמאי דקתני והלך איכא למימר דסד"א דהוא בהטעה דאמרה ליה אלו ידענא דפלוני עשאך שליח לקדש אותי לא הוה מקדישנא קדושי טעות קמ"ל. א"נ דסד"א דכיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה כדאשכחן ביבמות פרק ב"ש בההיא דאיקדשא כשהיא קטנה וכי גדלה אותבוה אבי כורסייה ואהדרוה ואתא איניש אחרינא חטפא מיניה ואמרי' דלא אצרכוה גיטא מבתרא משום דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה והוה אמינא דליעבד הכי בהא קמ"ל:

הגונב תרומות שהופרשו לישראל אינו משלם תשלומי כפל שהרי טובת הנאה אינה ממון וכן הדין במעשר הא אם התרומה שלו כגון שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ויכול למכרה משלם תשלומי כפל שהתרומה בכלל רעהו היא והגונב טבלו של חברו משלם כפל בכל דמי הטבל ואף בדמי התרומה המעורבין לשם ולא סוף דבר כשהתרומה שלו כגון נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אלא בטבל שהוא שלו מעיקרא שאף הוא אומר לו פוטר הייתי עצמי בחטה אחת ואף לענין מעשר כן שאע"פ שאינו פוטר בו את עצמו בפחות משיעורן מכל מקום לא חלקו בדיניהם או שמא קנסו לגנב לפרוע כפל בכלו אחר שלא הופרש:

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אם כן אגר בטילה על הדרך שיתבאר באחרון של כתבות וכתבו חכמי הדורות שלא סוף דבר באותו דין אלא כל דיניו וזהו שלא אמרו אין דינו דין אלא דיניו בטלים וכן הדין במה שאמרו שאם נטל שכר להעיד עדותו בטילה שעל כל העדיות נאמר ונראה לי בדבריהם כל הדינין וכל העדיות שמאחר נטילת השכר ואילך והטעם שיש לחוש שאף הוא אינו מעיד כן אלא בשכר הא כל שנתברר שלא נטל שכר כשר ואף הם כתבו שאם החזיר הממון שהעידו עליו לבעלים וחזר והעיד באותה עדות מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שמתורת קנס על שעבר על מה שאמרו מה אני בחנם וכו' כדאיתא בבכורות פרק עד כמה נתבטלו דיניו ועדויותיו וכן כתבו שאין אלו צריכין הכרזה כשאר פסולי עדות של סופרים אלא שהעדות בטלה מאליה הואיל והיה יודע לו בעדות ואינו רוצה להעיד אלא בשכר:

נטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:

והמקדש נמי חטאת ובאפר פרה כבר ביארנו דינו במשנתנו:

ונשלם הפרק ת"ל:

האומר לחברו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הוא בא לבאר החלק השלישי בענין המקדש על תנאי על אי זה צד צריך לקיים תנאו ועל אי זה צד אין תנאו כלום ומי שנולד לו ספק בקדושין אם קדש אם לא קדש או מי קדש וכיוצא באלו הענינים על אי זה צד דנין בו וכן ביארנו שיתגלגל בו קצת החלק השני בענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושיו וכן שיתחיל לבאר בו קצת החלק הרביעי בענין מקום שקדושיו עבירה או במקום שאין קדושיו תופסין כלל מהו דין התולדות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במה שנתגלגל בו מהחלק השני במי שנזדמן איזה טעות או מחלוקת בקדושיו כגון שהיה סבור שהיא כהנת והיא לויה וכיוצא בזה או שזה שלחו לקדש לו וקדש לעצמו או שקדשה אחד לזמן כגון לאחר שלשים יום או מעכשו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך הזמן או שקדשה לזמן שאינו כגון לאחר שאתגייר וכו' כיצד דנין בכל אלו השני לבאר המקדש על תנאי כיצד דנין בו ועל אי זה צד אנו דנין את התנאי שנתקיים ועל אי זה צד דנין שלא נתקיים השלישי לבאר הספיקות הנולדות הן לאב בקדושי בתו הן לאשה או לאיש בקדושין שמזה לזה או המחלוקות שאירעו ביניהם בענינים אלו הרביעי לבאר במקום שהקדושין עבירה או שאין תופסין כיצד דנין בתולדותיהן ר"ל אי זה מהם תולדותיהם כיוצא בהם ואי זה כיוצא באמותיהם ואי זה ממזר ואי זה פגום:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון ובפרט לבאר במי שחברו הרשהו ושלחו לקדש לו וקדש לעצמו והוא שאמר האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אמר הר"ם אמר חבירו ולא אמר שלוחו שהוא ואפי' היה אוהבו אשר לא ירמהו כאשר רמהו מה שעשה עשוי ואמרו מקודשת לשני (ולא אלא) שישאנה כאשר ירצה בין בתוך שלשים יום או אחריהם:

בד"ה ואיבעית אימא וכו' וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל כו' עכ"ל ומתני' נמי בתרומה הוה נמי מתוקמא שפיר בהכי (א) אלא דקתני בה נמי מעשרות דליכא לאוקמא בהכי אבל הכא אימא דלא פליגי אלא בתרומה כפרש"י לקמן וק"ל:

בד"ה בשכר הבאה כו' ושרי למשקל אגרא ומקודשת כו' עכ"ל ומיהו הא דקתני במתניתין בתרומות ומעשרות לא ניחא ליה לאוקמא בשכר הבאת תרומות ומעשרות והוי ממון גמור ולא טובת הנאה דדרך כהן לחזר אחריהן בבית הגרנות וק"ל:

תוס' בד"ה והלך וקדשה כו' מקודשת לי והיא כו' הא דקאמר לי לצורך כו' עכ"ל כצ"ל מדברי הרא"ש וכ"ה בת"י וק"ל:

מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון כו' והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ אדמיפלגי בטבל ליפלגו בגונב תרומה גופא ולא ידענא מאי קשיא ליה דבפשיטות מצינן למימר דאתא לאשמעי' דלר' יוסי בר' יהודא אינו משלם אלא דמי חולין ממש משום דלית ליה דשמואל דחטה א' פוטרת את הכרי או דאית ליה דשמואל ואפ"ה ס"ל דקנסוהו רבנן לבע"ה דלא לשהייה לטיבליה ורבי נמי לא פליג עליה בהא אלא משום דס"ל דטובת הנאה ממון וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג לא דכ"ע כו' שאף מעשר ראשון לכהנים כו' עכ"ל לעיל באוקימתא דמתני' לא הוצרך לפרש כן דבלא"ה איכא למימר דלצדדין קתני ובמקדש במעשרות איירי שנפלו לו מבית אבי אמו לוי וק"ל:

בד"ה ואיבעית אימא כו' וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל כו' עכ"ל גם כאן כתב מהרש"א ז"ל דלעיל נמי הוי מצי לאוקמא מתני' בהכי כו' ע"ש ואף שתירץ יפה מ"מ אחר המחילה מכבוד תורתו תחלת דבריו דברי שגגה הן דהא מתניתין המקדש בתרומה קתני משמע שכבר הפריש ותו לא שייך הא דשמואל כלל ואין לפרש כוונת מהרש"א ז"ל דמתני' איירי נמי בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דהא לקושטא דמילתא מוקמינן לעיל מתניתין בהכי וכדמסיק דע"כ ס"ל כמו שהורמו דמיין דאי לאו כמו שהורמו דמיין לא שייך כלל לשון המקדש בתרומה בכה"ג שטבל גמור הוא וזה ברור ודו"ק:

תוספות בד"ה מימיו מי מערה פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק כו' עכ"ל. ולענ"ד דלישנא דמתניתין דייק ליה לרש"י ז"ל דלא הו"ל למיתני אלא מימיו ואפדו פסולין אע"כ דלישנא בזיזא נקיט לפי שעבר על דברי תורה מש"ה מימיו מים סרוחים כן נ"ל בכוונת לשון רש"י ז"ל:

סליק האיש מקדש

האומר פרק שלישי

משנה וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' מקודשת לב'. וכתב הרא"ש ז"ל דיש מהמפרשים שדקדקו מדלא קתני אינה מקודשת לראשון אלמא דלא פקעי לגמרי קידושי הראשון שאם מת השני או גירשה חזרו וחלו קידושי ראשון ע"ש באריכות. ובאמת יש לתמוה על דקדוק זה דכיון דקתני מקודשת לשני ממילא ידעינן דאינה מקודשת לראשון ואי משום דאינה מקודשת לראשון הוי יותר רבותא לחומרא דאינה מקודשת ואינה צריכה ממנו גט וא"כ ליתני האי לחוד הא נמי ליתא דאדרבה עיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לב' היא דבת ישראל לכהן תאכל בתרומה וא"כ כיון דאפילו אפי' היכא דארוס הראשון ישראל לקולא מקודשת לשני דאוכלת בתרומה ע"כ אפי' היכא דארוס הראשון ישראל ע"כ דאינה מקודשת כלל לראשון אלא לשני לגמרי ועוד דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דאם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ לא מצי למיתני כלל אינה מקודשת לראשון דא"כ הוי דייקינן טעמא דפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר הא לאו הכי מקודשת לראשון והא ליתא:

ובאמת יש לתמוה על המפרשים שפסקו דאם מת השני חלו קידושי ראשון ומהיכא תיתי דנהי דאיכא למימר דלאחר שלשים כיון שנמצאת פנויה חזרו קידושי ראשון למקומן מ"מ הרי חזרה בה האשה ועיין בלשון הרא"ש באריכות ובחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל:

גמ' מר סבר כמי שהורמו ע' תוס' בבא בתרא דף קכג ע"ב ד"ה וקסבר וצ"ע: