מסכת קידושין דף נ״ד עמוד ב׳

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה איכא למ"ד ירושלים מקדשא כהקדש שאם יטול מאבני החומה לבנות בביתו מעל ואיכא למ"ד לא מקדשא: בר פדא פליג אדרב וס"ל כר' יוחנן דטעמא דר"מ במתני' משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא דלא ניחא ליה דנתחלל הקדש על ידיה:

ולא אמרו בשוגג מתחלל כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן מעילה אבל המעות כל מקום שהולכות הקדש הם:

לענין אכילה האוכל ככר של הקדש דאזל ליה הקדש וה"ה להדלקת נר ולכל הנאה אבל הוצאת מעות הקדש אין בהם מעילה דלא נפקי מרשות הקדש:

במעשר דממון גבוה הוא:

כר' יהודה בהקדש דשוגג מתחלל ולא מזיד:

אין לו חומש המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף חומש ואפי' בעליו:

אין לו ביעור בשנה שלישית וששית של שמיטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסור להשהותן יותר כדכתיב כי תכלה לעשר וגו':

יש לו כדיליף לקמן:

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה פ"ה איכא למ"ד ירושלים מקדשא שאם יטול מאבני החומה לבנותם בביתו מעל ואיכא למ"ד לא מקדשא מיהו קשה דבפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קו:) תני אבני מזבח וההיכל והעזרה באין מבדק הבית חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באין משירי לשכה ובמסכת שקלים (דף ז.) תניא אבני מזבח וההיכל והעזרות משירי הלשכה חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באים מלשכת בדק הבית וי"ל דבהא פליגי דההיא דשני דייני גזירות ס"ל אין מועלין בשירים וכמאן דאמר ירושלים אינה קדושה והכי קאמר דאבני מזבח וההיכל והעזרות דקדושים באין מבדק הבית דקדוש כמו כן וחומת העיר דאינו קדוש בא משירי הלשכה וההיא דמסכת שקלים דקאמר אבני מזבח וההיכל והעזרה באין משירי לשכה סבר דמועלין בשירי הלשכה ולכך עושין מהן דבר קדושה וכ"ש מבדק הבית דקדיש טפי חוץ לחומת העזרה כגון חומות העיר ומגדלותיה באין מבדק הבית כלומר אף מבדק הבית דקדוש קדושה גדולה דקסבר ירושלים קדשה:

קרבן מי מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף:

לא אמרו אלא לענין אכילה הא דנקט אכילה לאו דוקא דה"ה אם היה שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם וא"ת א"כ אמאי מועלין בחדתין וי"ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא אלא למעוטי הוצאה:

גמר קדש קדש ממעשר וא"ת א"כ ל"ל הלולים דדריש מיניה בפ ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך ג"ש וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית אי נמי ה"א מאי חזית דגמר ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין (אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופש דמיו גמר ממעשר):

לעיל לא אמרו אלא לענין אכילה הא דנקט אכילה לאו דוקא דה"ה אם היה שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם וא"ת א"כ אמאי מועלין בחדתין וי"ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא אלא למעוטי הוצאה:

שילח ביד פיקח ונזכר כו' וא"ת אמאי לא מייתי מרישא דקאמר שילח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותו גזבר מעל לא עשו שליחותו חנוני מעל אלמא היכא דהוי שוגג חייב קרבן מעילה וי"ל דמההיא לא מוכח אלא דבשוגג מתחלל אבל דבמזיד לא מתחלל לא שמעינן ומהך דהכא שמעינן תרי מדקאמר נזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל ולא בעל הבית אלמא משמע דבמזיד אינו מתחלל ומדקאמר חנוני מעל לכשיוציא מכלל דבשוגג מתחלל:

הא דאמרינן ולא אמרו שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. יש שפירשו דדוקא אכילה קאמר, ולאפוקי שאר ההנאות, וכן פירש ר"ח. וקשיא לן והא כתנות כהונה שבלו מועלין בהן, ועוד מועלין בעתיקין קשיא. ודוחקין לומר דכתנות כהונה שבשעה מהן פתילות דמקלא קלו, דהוה ליה כאכילה דכלה לגמרי, ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר' יהודה, אבל בתוס' פירשו אכילה וכל הנאה דמטי ליה מיניה כאכילה ולבישה שהוא נהנה ממנה כאכילה מעל, וכן בעתיקין בשוקל בהן, ולא אמרו אכילה אלא לאפוקי מקח וממכר בלבד כרב חסדא, והם אמרו דבשאין מתכוין לגזול אלא להשתמש בו ולהחזירו לא יצא כולו לחולין, ולא נתחלל אלא כנגד ההנאה בלבד, ולהתחייב עליו קרבן. והלכך בקע בקרדום של הקדש והחזירו ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, אבל בנתכוון לגזול כולו מתחלל, והוא מעל וחברו לא מעל. והכי איתא בתוספתא דמעילה (פב, א) בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, נתכון לגזול הוא מעל וחברו לא מעל, ואם תאמר אם כן מצינו מועל אחר מועל בשאר הקדשות, ותנן במעילה (יט, ב) ומייתינן לה לקמן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, יש לומר ההיא בנתכוון לגזול. ואם תאמר והא מפרש לה כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב כולן מעלו, יש לומר דברוכב על מנת לגזול קאמר דאף על פי כן בקדושת הגוף לא נתחלל, שאין קדושת הגוף מתחללת.

הלכה כר' מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה ואם תאמר והא בתרי מסכתא אין סדר למשנה, ודלמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא (והלכה כמחלוקת) [ואין הלכה כסתם] ותירצו בתוס' דנהי דסתם גמור לא הוי, מכל מקום הוי כרבים אצל יחיד. פירוש לפירושם כיון שלא נתברר שהוא סתם ואחר כך מחלוקת, אלא דקשיא לי אם כן בעלמא (בבא קמא קב א) דפרכינן הכי, ופרקינן כולה נזיקין חדא מסכתא הוא, מאי קושיא, תיפוק ליה דהוו כרבים אצל היחיד. ועוד דאם כן תרי סתמי עדיפי מחדא סתמא, דהוו להו כרבים, ובריש פרק מצות חליצה אמרינן (יבמות קא, ב) מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי תרי סתמא מה לי תלתא סתמא, ובסמוך נמי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. אלא נראה משום דבית הלל קאי כותיה קאמר. אי נמי משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, והא דאמר רב נחמן בשלהי שמעתין אלא משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, פירושא דהא מילתא דאמרינן הואיל וסתם לן תנא כותיה הוא, וכן פירש רש"י אמר רב נחמן דכי אמרינן הלכה כר' מאיר הואיל ונשתנית משנה זו בבחירתא, והא דאמרינן וכר' יהודה בהקדש. משום דסתם לן כותיה בדוכתא, דהיא עיקר. כנ"ל.

מאי טעמייהו דבית הלל גמר קדש קדש ממעשר ואם תאמר אם כן קדש הלולים דכתב רחמנא (ויקרא יט, כד) דדרשינן מיניה בריש כיצד מברכין (ברכות לה, א) אחליה לקדושתיה והדר אכליה, למה לי, תלמוד לומר קדש קדש ממעשר. ותירצו בתוס' דאיצטריך לשביעית, שאין מעשר נוהג, וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דמעשר שני (פ"ה, ה"ב) (יש הוספה בצד ואיני יודע מקומו, הזעצער) שמואל בר בא בעי בית שמאי אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בית הלל אומרים אין מעשר בשביעית ודכותה אין נטע רבעי בשביעית דכותה שלישית וששית, הואיל ואין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי, אמר ר' יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני (לא) יש בהן שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר, ורבינו יצחק תירץ דאי לאו קדש הלולים הוה אמינא ניליף קדש קדש משביעית דאין מתחלל.

הכא במאי עסקינן בדיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ופירש רש"י בלשון ראשון דמשום הכי לא אמר בדיהיב ליה מקמי דלהוי סמדר, דבעי לאשמעינן אגב אורחיה דליתא לדר' יוסי, ובלשון שני פירש דמקמי דלהוי סמדר אי אפשר לאוקמה, דאפילו ר' מאיר דאמר (לקמן קידושין סב, א) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר אלא היכא דודאי אתו, אבל הכא מי יימר דאתא, ותמיה לי דהא מוכר פירות דקל ואפילו קודם חנטה לר' מאיר קנה וקרית ליה עבידי דאתו, דממילא קא אתו, וכל שכן הכא דלאחר חנטה קודם שהגיעו לסמדר דעבידי דאתו, ולר' מאיר קנה, ומים הבאים דרך חצרו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך קרינן לר' מאיר עבידי דאתו בהמוכר את הספינה (עח, א) אף על פי שאין המים בעולם עדיין, ומסתברא דלשון ראשון עיקר.

תרי תנאי אליבא דר' יהודה איכא למידק כיון דההיא דאבני ירושלים שנשברו סוף סוף אוקים כתנאי אמאי משבשינן לה לאפוקה מדרבי מאיר ולאוקמה כדרבי יהודה נימא תרי תנאי נינהו אליבא דר' מאיר אי אמרי' הואיל אם לאו. ותירצו דבר מהא מתניתא דאבני ירושלים איצטרכינן לאוקמי ההיא מתני' דנדרים כתנאי דר' יהודה משום מתני' אחריתי דאיכא התם דסבר ר' יהודה דירושלים קדשא וכיון דע"כ ר' יהודה תנאי עדיף לן לשבושי מתני' לאוקמה בתרי תנאי אליבא דר"י מלאוקמי תרי תנאי אליבא דר"מ:

כי אתא רבין פי' משמיה דבר פדא אומר היה רבי מאיר הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד יש שפי' דברים כפשוטן דבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל לא שנא בנהנה בגופו לא שנא דרך מקח וממכר ולהכי קתני רבי מאיר בהקדש בשוגג לא קדש. וכן פר"ח והקשו עליו א"כ לרבי מאיר האיך מועלין בכתנות כהונה דהא לאו עניין אכילה הוא. ותרצו דאכילה לאו דוקא אלא ה"ה כל היכא דאיכא כילוי קרנא ונקט אכילה דעביד' למיכלי ליה:

מיהו אכתי קשיא לן דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל וסתמא קתני בכל נהנה בין באכילה בין בכל הנאות וליכא לאוקמה לסתם מתניתין דלא כרבי מאיר ותו קשיא עליה מדתניא בתוס' לקח קרדום של הקדש ובוקע בו ובא חבירו ובוקע בו כולן מעלו נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל והא הכא דקתני כולן מעלו ואף על גב שהקרן קיים וליכא לאוקמי כולהו מתניתא דלא כרבי מאיר והנכון דבר פדא קאמר דלרבי מאיר אין מעילה בשוגג בהקדש בדרך מקח וממכר כיון שאינו נהנה בגופו כלל והיינו מתניתין דקתני לא קידש אבל בנהנה בגופו ממש לעולם אית בהו מעילה ויוצא לחולין אלא דכי אפקינהו מרשות הקדש לגמרי באכילה וכלוי קרנא א"נ כשנתכוין לגזול מעל כנגד כולן ויצאו לחולין לגמרי אבל כי לא אפקינהו לגמרי מרשות הקדש ולא נתכוין לגוזלם והקרן קיים אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש והיינו דקתני' בתוספ' לקח קרדום של הקדש כו' כלן מעלו דכיון שלא נתכוונו ראשונים לגזול לא נפקו לחולין לגמרי ומעלו בקדוש' ששייר כל אחד לחבירו וקתני סיפא שאם נתכוין הראשון לגזול אפקיה כוליה לחולין ושוב אין מועלין בו. והשתא אתי שפיר מתניתין דכתנות כהונה ומתני' דנהנה ש"פ אפילו לרבי מאיר ומועלין כנגד טובת הנאה שבהם או כנגד כלן אם נתכוין לגזול וכן הא דתני' אין מועל אחר מועל במוקדשין אתיא כשנתכוין הראשון לגזול כסופא דתוספ' דלעיל ובבהמה וכ"ש שהן קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפילו כשנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ואתיא שפיר כר"מ ולהכי אותבי מינה לקמן. והנה אמת ונכון וגם לשון רש"י ז"ל כך יש לפרשו:

מאי טעמייהו דב"ה גמרי קדש קדש ממעשר כו' קשיא לן דכיון דגמרי' קדש קדש ממעשר ל"ל דכתב רחמנא בכרם רבעי קדש הלולים דניחליה לקדושתיה והדר ליכליה לגמר קדש קדש ממעשר מה מעשר צריך פדיון אף כרם רבעי צריך פדיון. תרצו בתוספות דאי לאו דכתב רחמנא הילולים היה אמינא נגמר קדש משביעית שאין לה פדיון אבל השתא דכתב רחמנא הילולים גלי לן דנגמר קדש קדש ממעשר לפדיון ולחומש ולביעור ותרווייהו איצטריכו ונכון הוא:

והרב רבי חיים הצרפתי ז"ל תירץ דאי לא דכתב רחמנא הלולים הוה אמינא כיון דגמרינן קדש קדש ממעשר כשם שאין מעשר שני נוהג בשנה שלישית ושביעית כך אין כרם רבעי נוהג בהו קמ"ל הלולים אם אינו ענין לשאר שנים דגמרי קדש קדש ממעשר תנהו ענין לשנה שלישית ושביעית והני אשכחן בירושלמ' דמס' מעשר שני פ"ה דבעו אליבא דב"ה כיון דגמ' קדש קדש ממעשר א"כ שנה שלישית. ושביעית שאין מ"ש נוהג בו לא יהא נוהג בו כרם רבעי וגם זה נכון:

הכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא פרי וכי תימא ולוקמי אפילו כר' יוסי ובדיהב לה מקמי דליהוה סמדר איכא למימר דבעינן לאוקמא כרבנן דהלכתא כוותייהו א"נ דמקמי סמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא באו לעולם חשיב ולא מצי מקנה להו לרבנן מיהת ואף ע"ג דהא ר"מ היא לא בעי לאוקמי בההיא פלוגתא דלית הלכת' כרבי מאיר כן נראה לי:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ה"ה דמצי למימר דהא דב"ה דקיימי כר"מ עדיף מסתמא דר' יהודה כדאמרי' במסכת שבת אלא הא דנקט הא דבחירתא דעדיפא מכולהו מיהו דוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אע"ג דהא סתמא כר' מאיר נשנית בשתי מסכתות במסכת דמאי ובמסכת מעשר שני לא עדיפא מאידך דרבי יהודה דאיתניא בחדא מסכת דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ומשום הכי פסק רבינו אלפסי ז"ל במסכת פסחים כר' אליעזר בן עזריא דזמן קריאת ההגדה דאכילת מצה ואכילת פסחים כל הלילה משום דסתם לן תנא כותיה במסכת מגילה גבי הלכתא פסיקתא דתנן דבר שמציתו בלילה כשר כל הלילה ואע"ג דאיכא תרי סתמי כרבי עקיבא דאמר עד חצות חדא בפ"ק דברכות וחדא בפרק איזהו מקומן אידך עדיפא דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ובמקומה פרשתיה יפה הילכך אוכלין מצה וקורין ההגדה בזמן הזה כל הלילה דומיא דאכילת פסחים ושלא כדעת התוספות:

כרם רבעי דינו כמעשר שני ליאכל לבעליו בירושלם או ליפדות ולהוציא דמיו בירושלם וכל שפודהו לעצמו מוסיף חומש כמעשר שני וצריך לבערו מביתו בשנה שלישית וששית לשמטה כשאר המעשרות ואין לו פרט ולא עוללות שממון גבוה הוא כמעשר שני ואין זה קרוי כרמך אלא כלו לגת ומביא את היין לירושלם או פודהו שכרם רבעי אם רצה פודהו בענבים ואם רצה פודהו ביין וכן בזיתים מה שאין כן בשאר פירות שאין יכול לשנותן אלא שפודה אותן במה שהן כמו שיתבאר במקומו ומאחר שאין לעניים בו כלום אינו צריך לעשות בה סימן להיות עניים מכירין בו שהוא רבעי עד שיהיו פודין לעצמן ואם כן מה שאמרו בסדר זרעים ובשביעי של קמא שמציינין היו כרם רבעי בקזוזיות של אדמה פירושה בשנת השמטה שיד הכל ממשמשת בו:

כבר ביארנו בענין הקדש בדק הבית שכל שמסר לשלוחו מעות של הקדש בשוגג להוציאם לקנות מהם אי זה דבר בתורת חלין שאם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אפילו היה השליח חרש שוטה וקטן שאינם בדין שליחות ואם לא עשה שליח שליחותו אלא ששינה שליח מעל אם הוא בר מעילה כגון ששלח ביד הפקח ובזו אם שלח ביד חרש ושוטה וקטן ושינו בשליחותם בעל הבית מיהא פטור שלח ביד פקח ואף הפקח עשה שליחותו אלא שכבר נזכר בעל הבית שהמעות הקדש קודם שהוציאם השליח והשליח לא נזכר ונתנם בשגגה ליד החנוני שליח מעל שהוא השוגג ובעל הבית פטור שמזיד היא ואין קרבן למזיד וחנוני יכול להוציאם שכבר נתחללו כשהגיעו לידו ואם נזכר אף השליח קודם שיגיעו ליד חנוני הרי נמצאו בעל הבית ושליח מזידים ונמצא שלא נתחלל ההקדש ביד החנוני והרי הם הקדש בידו והוא מעל לכשיוציאם בשוגג:

כבר התבאר שהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר היאך איפשר לינתן לו במתנה והלא ממון גבוה הוא פירושו בשניתן לו הטבל והוא מפריש אחר כך מעשרותיו ולענין זה לא אמרו שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו שאין קדשה למתנות שיקרא ממון גבוה עד שיופרשו:

אף כרם רבעי הדין בו כמעשר שני שכל הפודהו לעצמו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרא בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר והלא אמרת שהוא ממון גבוה כדין מעשר שני והאיך נותנו במתנה שהרי בזו אי אתה אומר שנתנו בטבלו שהרי שם רבעי על הכל הוא פירושו שנתנו לו כשהוא סמדר והוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים שעדין לא חל איסור רבעי עליו ויכול ליתנו שהסמדר אינו פרי ומותר בין לערלה בין לרבעי כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם נתנו קודם שהוא סמדר אלא שיש מפקפקין בזו מצד דבר שלא בא לעולם ואין הדברים נראין אבל בוסר מיהא חייב בערלה ואינו יכול ליתנו וגדולי המחברים כתבו שאף הבוסר יכול ליתנו והוא תמה:

מעשר שני הואיל וממון גבוה הוא אינו רשאי למכרו ומכל מקום אם עבר ומכרו יראה מכאן שמכור ולענין דין קניתו דינו כדין הקדש שעקר קנינו בכסף אלא שקונה במשיכה לתועלת הקדש שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש מעתה משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בשתים נותן לו שתים שאין עקר ענינו אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו משך הימנו בשתים ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בסלע נותן לו שתים שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויש חולקים בענין זה ומפרשים משנה בשהסלע של מעשר והפירות חלין ואף גדולי המחברים נסכמים בה ואין הדברים נראין וכבר האריכו עליהם גדולי המגיהים:

תוס' בד"ה תרי תנאי אליבא כו' מיהו קשה דבפרק ב' דייני גזירות תני אבני כו' ובמס' שקלים כו' עכ"ל ר"ל דהאי שינויא דמשני הכא אתרתי ברייתות דתרי תנאי נינהו ליכא לשנויי התם בפשיטות דלכאורה הסברות הפוכות דבחדא קתני אבני מזבח כו' וכל דבר שבקדושה אתיין מבדק הבית חוץ לחומת כו' וכל דבר שאינו קדוש כ"כ באין משירי לישכה ובאידך תני בהיפך זה ותירצו דמ"מ י"ל התם תרי תנאי ודו"ק:

בד"ה לא אמרו כו' שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא למעוטי אלא הוצאה עכ"ל ואיכא לאקשויי לפ"ז לקמן דמייתי הא דאין מועל אחר מועל במוקדשין כו' כיצד היה רוכב ע"ג בהמה ובא חבירו כו' ומוקי לה כר' יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל הא כר"מ נמי אתי דמודה בכה"ג דבשוגג מתחלל כיון שנהנה מגוף הבהמה והכוס ולא פליג ר"מ אלא בהוצאת מעות ויש ליישב דלא קאמר לקמן ההיא רבי יהודה אלא כלומר כסברת ר' יהודה דסבר במתני' בכל שוגג מתחלל אבל ר"מ [לא] אשמועינן ליה בהדיא ודקאמר נמי לקמן דמדרבי יהודה נשמע לר"מ היינו נמי מסברת ר"י ומיהו ר"מ נמי מודה בכה"ג כדקאמרינן הכא ודו"ק:

בד"ה ותרי תנאי ואליבא דר"י פ"ה כו' מיהו קשה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה אין ענין קושיא זו לכאן דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מסוגיא דשקלים אסוגיא דכתובות אלא לפי דמסוגיא דשמעתין נתיישב להו קושייתם מייתי לה הכא אלא דלפי תירוצם קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס לעיל אהא דאמר ר"מ מועלין בשירי הלשכה והוצרך להגיה דר"מ לדר"י ואיצטריך נמי לאסוקי דתרי תנאי אליבא דר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהא דקאמר ר"מ מועלין בשירי הלשכה היינו דס"ל כהאי תנא דמשירי הלשכה היו עושין ג"כ אבני המזבח וההיכל והעזרה ומש"ה מועלין בהם ולפ"ז י"ל דמש"ה מייתי התוספות הכא להאי קושיא והיינו שכתבו מיהו קשה כו' וכיון דאשכחן תנא דקאמר דמזבח ועזרה והיכל היו באין גם כן משירי הלשכה ואף על גב דסתם מתניתין ר"מ היא וקאמר שהיו עושין חומות העיר משירי הלשכה מ"מ איכא למימר שהיו עושין ג"כ דברים אחרים שיש בהן מעילה כי היכי דאשכחן בהאי ברייתא דשקלים גופא וע"ז מתרצין שפיר דהנך ודאי פליגין והא בהא תליא דמ"ד שהיו עושין משירי הלשכה חומות העיר היינו משום דסבר דמועלין באבני העיר והעזרה וא"כ כיון דלר"מ ע"כ לא שייך מעילה באבני העיר מטעמא דניתנו ליהנות א"כ ע"כ איהו דקסבר שחומות העיר באין משירי הלשכה ולא מבדק הבית א"כ תו לא מיתוקמא האי דמועלין בשירי הלשכה כר"מ אלא כרבי יהודה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה הא דנקט אכילה לאו דוקא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ אמאי מוקי לקמן ההיא דאין מועל אחר מועל כרבי יהודה הא כרבי מאיר נמי מיתוקמא דהא בהנאת רכיבה ר"מ נמי מודה ומיישב בדוחק ולענ"ד אגב חורפיה לא דק דהא כתבו התוספות להדיא לקמן דהאי כולן מעלו דהתם דנקיט ורכב היינו שנתכוון לגזלו מרשות לרשות ומעל לפי כולה דאי בהנאת רכיבה ולמעול לפי טובת הנאה לא מיתוקמא דא"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו כל מילי נמי ודו"ק:

גמרא אי כרבי יהודה אמאי כולו לגת לכאורה יש בזה סתירה למה שכתבתי לעיל בפיסקא דמעשר שני דהא דקאמר רב חסדא בפ' חלק דבגבולין מודה ר"י דהוי ממון גבוה היינו משום דמיקרי קדש ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא שפיר מצינן לאוקמי מילתא דב"ה כר"י ויליף רבעי קדש קדש ממעשר שני בגבולין דכתיב ביה קדש אלא דבאמת יש ליישב דנהי דבגבולין הוי ממון גבוה ומיקרי קדש היינו להא מילתא לחוד שצריך להעלותו לירושלים וא"א להפקיע קדושתו בגבולין וא"כ אכתי מש"ה אין לפוטרו מפרט ועוללות דעניים נמי מסקו ליה לירושלים אע"כ דלב"ה בירושלים נמי ממון גבוה הוא והיינו כר"מ וק"ל:

שם וכרבי יהודה בהקדש מאי היא דתנן שילח ביד פיקח כו' ופרש"י רישא הכי תנן שלח ביד חרש כו' ואוקמינן התם שנזכרו שניהם כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתו כמ"ש התוספות דהא דלא מייתי מרישא היינו משום דמהתם לא שמעינן אלא דבשוגג מתחלל מש""ה מייתי מסיפא דשמעינן נמי דבמזיד אין מתחלל אלא דאכתי מסיפא נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דהא דנזכר בע"ה לא מעל היינו משום דמסתמא כיון שנזכר נתבטל' השליחות ותו לא הוי לא שוגג ולא מזיד דה"ל מעשה השליח כאיש אחר מש"ה מייתי רש"י דאוקמינן התם שנזכרו שניהם הבע"ה והשליח ומדלא מעל השליח ע"כ אשמעינן דבמזיד אין מתחלל כן נ"ל:

שם הכא חד סתמא והכא תרי סתמי ופרש"י דבשני מקומות שנה רבי משנה זו כו' ואף על גב דבלא"ה איכא נמי סתמא דריש מעשר שני דקתני מע"ש אין מוכרין אותו והיינו כר"מ וכדאיתא בירושלמי מ"מ אפשר דתלמודא דידן סובר דאיכא לאוקמי נמי כרבי יהודה ומודה דמדרבנן אין מוכרין אותו וכדמשמע נמי בירושלמי אהא דמסיק שם אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש: