דף ביאור
מסכת קידושין דף נ״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף נ״ג עמוד א׳
מסכת קידושין דף נ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־397 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
נמנו וגמרו למנין ורבו האומרים אינה מקודשת ובטלו המועטים וחזרו בהם וגמרו לומר אינה מקודשת:
עדיין היא מחלוקת לא עמדו למנין ולא חזר בו ר' יהודה:
כוותיה דר' יוחנן מסתברא דחזר בו ר' יהודה:
שאין חולקין מנחות כנגד זבחים כפי דמים לומר טול אתה מנחה ואני חזה ושוק או בשר חטאת ואשם:
כל מנחה משמע שבמנחה עצמה יחלקו כל בני אהרן:
יכול לא הוציא הכתוב אלא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים והדין נותן שהרי לא קמו בכל מקום מנחות תחת זבחים בדלות דבקרבן עולה ויורד מביא עני עופות תחת בהמה:
זבחים היינו בהמה הטעונה זביחה בסכין:
אבל יחלקו מנחות כנגד חטאת העוף:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 53a · Sefaria
תוספות
וסמיך ליה אם על תודה וא"ת והא מוקמינן לה כר' יהודה ור' יהודה לא דריש סמוכים אלא במשנה תורה כדאיתא בריש יבמות (דף ד.) וי"ל דלאו סמוכים ממש דריש אלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב (ויקרא ז) וזאת תורת זבח השלמים:
איש חולק ואפי' בעל מום לאו מהכא נפקא אלא מקרא אחרינא דכתיב (ויקרא ו) כל זכר לרבות בעל מום ולא אצטריך להך דרשא דהכא אלא לומר לך שאין כהן קטן חולק ואפי' תם:
וקאמר דלית בה דין חלוקה כלל פירוש שאינו יכול ליטול ממון אחר של חבירו כדמפרש בברייתא אבל אין לפרש אין דין חלוקה כלל אפי' מיניה וביה דהא אשכחן בכמה דוכתין חלוקה גבי קדשים כדתנן פרק שואל (שבת דף קמח:) מטילין חלשים בקדשים ובפ"ק דפסחים (דף ג:) נמי הגיעני כפול וכיון דלית בה דין חלוקה אינו יכול לקדש בו אשה דהא בהא תליא:
מאי חולקין חוטפין כלומר לעולם אין בו דין חלוקה והאי חולקין חלקו המגיעו קאמר וכשאינו מגיע לו כי אם מעט חוטף חלק חבירו ואוכלו כדקתני סיפא מעשה באחד שחטף חלק חבירו וא"ת כיון שדרכן לחטוף אמאי קרו לההוא חמצן טפי מאחרים וי"ל לפי שחטף חלק הגרגרן כמותו אבל האחרים לא היו חוטפין אלא מחלק הצנועין כשמושכין ידיהם:
Tosafot on Kiddushin 53a · Sefaria
רשב"א
תלמוד לומר איש כאחיו וסמיך ליה וזאת תורת זבח השלמים ואף על גב דמוקמינן לה להא כר' יהודה, ור' יהודה לא דריש סמוכין אלא במשנה תורה, כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד, א) אבל בעלמא לא דריש, אלא היכא דמוכח אי נמי במופנה. איכא למימר דדלמא הכא מוכח או מופנה, ואמרינן התם דהיכא דמוכח או מופנה דריש, אי נמי איכא למימר דהכא לאו סמוכין ממש קא דריש אלא וא"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב (ויקרא ז, יא) וזאת תורת זבח השלמים.
Rashba on Kiddushin 53a · Sefaria
ריטב"א
אמר רבי יוחנן נמנו וגמרו כו' ורב אמר עדיין מחלוקת אמר אביי עדין היא מחלוקת דתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים וכו' תלמוד לומר וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן פי' וקרא יתירא הוא ואם אינו ענין לעצמו תנהו ענין שאין חולקין מנחות כנגד עופות. וסמיך ליה אם על תודה כו' פי' לאו סמוכים דריש דהא אוקימנא כר"י ואלו רבי יהודה לא דריש סמוכים אלא במשנה תורה אלא היקישא דרשינן שהוא אומר בפירוש זאת תורת:
אמר רבא וכרב מי לא תניא והתניא הצנועין מושכין ידיהם פי' ואע"ג דלא תניא להא בתורת כהנים לא צרכינן דהא ע"כ כרבי יהודה הוא ואלו נמנו וגמרו דלא כמותו לא הוה תני סתמא כוותיה אבל במתניתא דלעיל שאומר הפך דברי יהודה דלעיל הוצרכנו לומר דסתם ספרא רבי יהודה וכמו דפירש"י ז"ל ועיקר ומיהו מצי לשנויי דנקט קודם חזרה אלא דעדיפא מינה שני ליה:
מאי חולקין חוטפין וכי תימא ולוקמיה כפשטה דהיינו חולקין ממש שנוטל כל אחד חלקו הנופל לו ואיכא למימר משום דלא מטי לכל חד מנייהו מלחם הפנים אלא כזית או פורתא טפי ואם כן מאי גרגרנין איכא להכי הוה משמע לן שהיו חולקים אותו כנגד חלק זבחים וכיוצא בו ומהדרינן דמאי חולקין חוטפין שהיו מתקוטטום וחוטפים חלק חבריהם בזרוע מלשון מחלוקת. כדקתני סיפא וכו' ואם תאמר ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא סיפא היכי מתפרשא. ונראה לי דהכי קאמר שכל כך הורגלו גרגרינן לחלוק בעלוי עד שבאו לידי חטיפא:
הא דאמרינן אשרו חמוץ ואל תאשרו חומץ הכא לא מצטרכינן להאי דרשא ומסתייען בקרא לחוד דכתיב אשרו חמוץ אלא דהתם דרשינן ליה בב"ק גבי אין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב שיטפא נקיט ליה תלמודא הכא כי התם ודכותה בתלמודא. ורש"י ז"ל מעביר עליו קולמוס דלא גרסינן ליה ואין צורך:
מנא ה"מ דמעשר שני ממין גבוה הוא אמר רבא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' קדש לה' ולא לקדש בו האשה קס"ד דמשום דכתוב לה' הוא ואקשינן והרי תרומת מעשר דכתיב ביה תרומת ה' ואפ"ה תנן המקדש בתרומה מקודשת ופרקינן דאפילו למאי דס"ד לא דמי דלא כתיב התם לה' ואקשינן והרי חלה דכתיב בה תרימו תרומה לה' ותנן המקדש בחלה מקודשת פירש לאו דתנן לה בהאי לישנא דהא לא אשכחן אלא משום דתנן סתמא המקדש בתרומה מקודשת וכל תרומה במשמע ואפילו חלה שנקראת תרומה וכיוצא בו הא דאמרינן בסמוך המקדש בפירות שביעית מקודשת דלא תנן לה בשום דוכתא בהאי לישנא אלא משום דנפקא לן ממתניתין דמעשה בה' נשים כדדייקי' לעיל חשבינן ליה כאלו נשנית בפירוש והכי אורחא דתלמודא:
שאני חלה דלא כתיב קדש וקס"ד דהשתא קאמר דבקדש תליא מילתא ומקשינן הרי שביעית דכתיב ביה קדש דכתיב כי יובל היא קודש. פירוש ויובל ושביעית כי הדדי נינהו דתרווייהו אסורין בחרישה וזריעה ומהאי קרא נפקא לן דשביעית תופסת דמיה דהכתוב הקישן ופרקינן שאני התם דלא כתיב לה' פי' ואנא הכי קאמינא דתרווייהו בעינן קודש לה' ואקשינן והרי תרומה גדולה כו' עד אמר קרא הוא בהוייתן יהא. איכא דקשיא ליה והרי שביעית דכתיב ביה הוא כדכתיב כי יובל היא ואפ"ה המקדש בפירות שביעית מקודשת. ויש מתרצים דתרווייהו בעינן קדש לה' והוא. ולא נהירא דלא משמע הכי לישנא אלא הכי פירוקא דקושיי' דהתם גבי יובל דרשי' הוא למלתא אחריתי לומר היא קודש מילתא אחריתי לא:
Ritva on Kiddushin 53a · Sefaria
מאירי
כל הראוי לכהנים בקדשים לא סוף דבר לאותם שמקריבים את הקרבן אלא כל אנשי בית אב חולקין עמו אף אותם שלא הקריבו וזה שנאמר בתורה באשם הכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ובמנחה הכהן המקריב אותה יאכלנה לא נאמר אלא לומר שלא יחלוק בה אלא הראוי להקריב אבל טמא או קטן אע"פ שהוא מותר באכילת קדשים אין חולקין בקדשים אלא אשה ואנדרוגינוס ואע"פ שבעל מום חולק כמו שיתבאר במקומו בזה מאחר שהכתוב התירו באכילתם שנאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים וכו' ראוי הוא לאכול שאף הוא מסייע לתלע בעצים ולהפשיט ולנתח אבל טמא או קטן לא הא כל שאר אנשי בית אב שבאותו היום חולקים והוא שנאמר במנחת הסלת לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכשהם חולקים צריך שיחלקו כל קרבן וקרבן ליתן חלק ממנו לכל אחד ואחד לא שיהא אחד נוטל מזה והאחר כנגדו בקרבן אחר ולא סוף דבר שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים שהרי אינם מין אחד שזה ממין דבר הנשחט וזה ממין הקמחים וכן שהמנחות אינן קמות תחת הזבחים בדלות שהרי יש בנתים קרבן העוף ר"ל שאם לא השיג בבהמה מביא עוף ואם לא השיג לעוף מביא מנחה אלא אף מנחות כנגד עופות אינן חולקים אע"פ שהמנחה קמה תחת עופות לדלי דלות ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הללו מיני דמים והללו מיני קמחים אלא אפילו עופות כנגד זבחים ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הללו מעשיהם ביד ר"ל במליקה והללו בכלי ר"ל בסכין ובשחיטה אלא אפילו מנחות כנגד מנחות או עופות כנגד עופות או זבחים כנגד זבחים ולא סוף דבר במנחת מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה קשין וזו מעשיה רכין אלא אף מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת ולא סוף דבר בקדשי קדשים אלא אף בקדשים קלים שכל אלו אינם ממון שלהם כדי לחלוק עד שלפעמים יצטרך לעלות בדמים זה על זה אלא ממון גבוה הוא ומה שאמרו בלחם הפנים כשנשתלחה בו מארה שלא היו שבעים בה באכילה מועטת כמו שהיו רגילים בזמן שהיתה הברכה משלחת בו שאמרו עליה שבאכילת כזית יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר וכשנשתלחה בו מארה אמרו שהצנועין מושכין ידיהם ומניחים חלקם לחבריהם והגרגרנים חולקים והרי זו ודאי לא לחלוקה חלק כחלק היא אמורה שהרי אינה כלום לכל אחד ומתוך כך היה ראוי לפרש שחולקים ונוטל כל אחד כדי שבעו ומעלה לחברו בדמים אינו כן אלא מאי חולקים חוטפים ר"ל שנוטלין בזרוע והצנועים לא היו קפדים בכך והיו מניחים להם מקום ומכל מקום יש דברים שאין חולקים דבר אחר כנגדם ואעפ"כ מה שבא לחלקו ממנו הוא כממון שלו לעשות בו כל דבר ומהם גזל הגר שאין כהנים שבאותו משמר חולקים אותו כנגד דבר אחר כמי שביארנו בבבא קמא פרק הגוזל קמא ואעפ"כ כשבא חלקו לידו עושה ממנו את חפציו כמו שביארנו במסכת חלין פרק לחיים ובאחרון של סכה התבאר שבעצרת שחל להיות בשבת שיש שם שתי הלחם חמץ ולחם הפנים מצה אין חולקין זה כנגד זה אלא אומרים לכל אחד הי לך חמץ הי לך מצה:
Meiri on Kiddushin 53a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה וקאמר דלית כו' פי' שאינו יכול ליטול ממון אחר של חבירו כו' עכ"ל לכאורה ממון של חבירו היינו ממחבת על מרחשת קאמר וזה אינו דהא ממחבת על מחבת נמי לא יחלוקו כדקתני בהדיא בברייתא אלא דר"ל ממון אחר של חבירו היינו אפילו ממחבת זו על מחבת אחרת ומיניה וביה שכתבו היינו במחבת אחת ואין להקשות מהיכא תיסק אדעתיה לומר דאפילו מיניה וביה לא יחלוקו עד שהוצרכו ראיה לזה דיש לומר דהוה ס"ד לפרש מחבת על מחבת היינו אפילו בכלי אחד ולכך הוצרכו לראיה דע"כ אשכחן חלוקה בקדשים כדתנן כו' והיינו ודאי בכהאי גוונא במחבת א' ומהא דקתני בברייתא איש חולק כו' אין להביא ראיה דמיהת איכא בהו חלוקה דאיכא לפרש איש חולק היינו שנוטל כ"א חלק ממנו בלא חלוקה והטלת גורל וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 53a · Sefaria
פני יהושע
רש"י בד"ה יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים דאית להו זכיה בגווייהו ויכול למכור חלקו כו' עכיל. ולכאורה משמע מדבריו דפשיטא ליה דלכ"ע הכהן יכול למכור חלקו בקדשים קלים והיינו כסברת התוס' ישנים במשנתינו בד"ה המקדש וכבר כתבתי שיש לתמוה על זו הסברא דבכמה דוכתי משמע להיפך כדמסקינן נמי דלית בה דין חלוקה כלל ועוד דמאי פשיטותא בקדשים קלים טפי מבקדשי קדשים אם לא שנאמר דרש"י סובר דלענין בכור נמי מפלגינן בין מחיים ללאחר שחיטה דמחיים יכול למכור לר"י הגלילי וזה דלא כמסקנת הש"ס בב"ק לכך נראה דודאי באמת אינו יכול למכור אלא דבכוונת רש"י דאי לאו מדרשא דקרא הו"א דבקדשים קלים יכול למכור ולחלוק כיון דאית ליה זכייה בגווייהו דהיינו שמאכילין לנשיהם ובניהם ועבדיהם משא"כ בקדשי קדשים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה מש"ה איצטריך קרא דלית בהו דין חלוקה כלל ומכ"ש דאין יכול למכור כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:
שם אמר רבא כרב מי לא תניא והתניא הצנועים מושכין את ידיהן והגרגרני' חולקין. ויש לתמוה אכתי מאי מייתי מהכא דלמא לעולם דנמנו ורבו וההיא ברייתא כרבי יהודא וקודם חזרה ואפשר דאפילו אי מיתוקמא קודם חזרה תו לא שייך לומר דחזר בו כיון דלפי דבריו דבר זה היה נוהג בזמן הבית כל משך זמן ארבעים שנה קודם חורבן הבית והיה חולקין בהכרח תמיד ע"י עילוי כמו שפרש"י ואכתי לא שייך לומר דר"י חזר בו אחר זמן הבית כיון דמעשה כזה רב כן נ"ל:
שם פיסקא מעשר שני בין בשוגג כו' דברי ר"מ ר"י אומר כו' מנא הני מילי. ויש לדקדק אמאי מייתי בפיסקא מילתא דר' יהודא כיון דלדידיה לית ליה הני ילפותא אלא טעמא דשוגג היינו משום מקח טעות כדלקמן בסמוך תו קשיא לי אמאי לא מקשה הש"ס ור' יהודא האי דרשא דר"מ מאי עביד ליה כסוגיית הש"ס בכל מקום תו קשיא לי בלישנא דגמרא דקאמר מנה"מ וה"ל למימר מ"ט דר"מ לכך נראה בעיני דהאי קרא איצטריך נמי אפי' לר' יהודא דמינה שמעינן דמעשר שני אסור בהנאה בגבולין מדכתיב הוא בהווייתו יהא משום דמקרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא שמעינן אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה ולפ"ז לא הוי מקח טעות אפי' בשוגג דהא לא שייך טעמא דטרחא דאורחא ואונסא דאורחא כיון דאפילו בגבולין הוי ממון גמור כיון דשרי בהנאה ויכולה למכור לעכו"ם או אפשר דאפילו לדידיה שרי בשאר הנאה דנהי דאיהו ודאי עביד איסורא דעבר על מצות עשה דואכלת שם לפני ה' אלהיך אכתי איכא למימר דמקודשת כמו במכרן וקידש בדמיהן לקמן דמסקנא בנדרים דלכתחלה אסור ואפ"ה אי עביד עביד ותפסי קידושין וכמו במקדש בפירות שביעית דלעיל דאף ע"ג דכתיב לאכלה ולא לסחורה אפ"ה הוי קידושין ועוד היה באפשר לומר דלגבי דידיה נמי כיון שיכול לחלל על פירות אחרים יכול ג"כ לקדש את האשה ויאכל כנגדן כדאיתא לקמן דף נ"ו וכמו שאפרש שם בעזה"י באריכות מש"ה איצטריך האי קרא דהוא בהווייתו יהא דמינה יליף דבגבולין הוי ממון גבוה וכדאמר ר' חסדא בפ' חלק הביאו התוספות בסמוך בד"ה איהו לא ניחא ליה ואפשר דמהאי קרא יליף לה ר' חסדא נמצא דמה"ט דלא הוי ממונו בגבולין א"א שיחולו הקידושין אלא בירושלים דוקא ומש"ה קאמר רבי יהודא בשוגג לא קידש דהוי מקח טעות אי משום טירחא דאורחא או אונסא דאורחא אבל במזיד סובר ר' יהודא דמקודשת דאע"ג דתחלת הקידושין בגבולין מ"מ כיון דמקדשה ע"מ שתעלה הפירות לירושלים שרי בכה"ג וכדאיתא להדיא בפ"ק דמעשר שני ובירושלמי שם דלר' יהודא שרי למכור בכה"ג ומבואר שם דמכירה וקידושין חדא מילתא היא ונ"ל ברור שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות וכתב דלר"י במזיד קידש דהוה דרך חילול והיינו דכיון דלית בהו קדושת הגוף מדשרי לחלל על פירות אחרים כמו כן רשאי למכור ולקדש את האשה ע"מ שתאכל הפירות בירושלים ויש לי שיטה אחרת בכוונת הרמב"ם ז"ל ויבואר לקמן דף נ"ו אלא שנ"ל עיקר כדפרישית וכל זה לרבי יהודא אבל ר"מ סובר דהוי לגמרי ממון גבוה ואפילו למכרו ע"מ שיעלנו לירושלים אסור כדאיתא להדיא בריש פ"ק דמעשר שני ומייתי האי קרא דהכא וה"ה לקידושין כדאיתא שם להדיא והיינו משום דסובר דמכירה לא דמי לחילול דבחילול דוקא התירה התורה שרוצה לאכול בעצמו פירות אחרים בירושלים משא"כ במכירה וקידושין וזה שכתב הרמב"ם ז"ל במילתא דר"מ שאין דרך חילול בכך ע"ש בירושלמי ותמצא שדברי אלה נכונים וברורים בעזה"י וביותר בכוונת הרמב"ם אבל לא כן שיטת התוס' כמו שאבאר בסמוך ודוק היטב:
וראיתי לבעל התי"ט שכתב דהאי טעמא דהכא לא איצטריך אלא לר"י דאי לר"מ הא ס"ל ממון גבוה הוא וכה"ג כתב ברישא דמתניתין לענין המקדש בחלקו ע"ש ולענ"ד דברים תמוהין הם דהא דלר"מ מ"ש ממון גבוה הוא לאו מסברא אמר הכי אלא מקרא כדאיתא להדיא בירושלמי דמעשר שני אלא דמייתי קרא דקדש ואין ה"נ דסמיך אסיפא דקרא הוא בהווייתו יהיה כמסקנת הש"ס הכא וכן בהאי דמקדש בחלקו דהוי ממון גבוה צריכא קרא כדלעיל ודבריו צ"ע:
Penei Yehoshua on Kiddushin 53a · Sefaria
בן יהוידע
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ 'בֶּן חַמְצָן' עַד יוֹם מוֹתוֹ. הקשו התוספות ז"ל כיון דדרכן לחטוף אמאי קרו לזה דוקא 'בֶּן חַמְצָן' טפי מאחרים? ותירצו שאותו האיש חטף חלק הגרגרן כמוהו אבל אחרים לא היו חוטפין אלא מהצנועין כשמושכין ידיהם עיין שם. ועדיין כיון דחוטפין למה לא קרו להו בהכי? ונראה לי כיון דחוטפים מן הצנועין מי יקראם בשם זה לגנאי דאם הצנועין עצמן לא ירצו לגנות אחרים אלא היו מוחלין להם וגם אותם שאין מושכין ידיהם לא ירצו לגנות ולקרא שם לגנאי אך זה שהיה חוטף מן החוטפין היו אלה הגרגרנים קורין לו שם זה לגנותו כי ביניהם לא נמצא עז כמו זה שחוטף מן הגרגרין עצמן. או יובן כיון דזה היה מעיז כל כך לחטוף מן הגרגרין שחוטפים חלק אחרים לכך ראוי שהוא לבדו יקרא 'בֶּן חַמְצָן' כאלו אין חמצן אחר בעולם אלא הוא! וכאשר מספרים באחד שהיה קצר קומה ובא לקבול לפני השר על אדם אחר באומרו שרמה אותו וראהו השר שהוא קצר קומה ויאמר לו שקר אתה אומר כי קצר קמה מלא ערמה ואיך ירמו אותו? ויען זה ויאמר זה שרמה אותי הוא קצר יותר ממני דלגבי דידיה אין אני נחשב קצר אלא ארוך עד כאן, לכן אלו הגרגרין שהם דרכן לחטוף חלק הצנועין שמושכין ידיהם ממנו כשראו זה הרשיע לחטוף מן הגרגרן אמרו אין ראוי לקרא לנו בשם חמצן כי אנחנו לא חטפנו אלא חלק שחבירו פירש ממנו אבל זה שחטף מן הגרגרן שאינו מוחל וקפיד זה נקרא 'בֶּן חַמְצָן' הוא לבדו יאות לו השם הזה ולא לנו כי לגבי דידיה אין אנחנו נקראים בשם זה.
Ben Yehoyada on Kiddushin 53a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף נ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־397 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 124 מילים
נפתחת ב״נִמְנוּ וְגָמְרוּ: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים…״
- קטע 219 מילים
נפתחת ב״דְּתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִים מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים…״
- קטע 328 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁלֹּא…״
- קטע 425 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהַלָּלוּ…״
- קטע 530 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ…״
- קטע 639 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת וּמַרְחֶשֶׁת…״
- קטע 729 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל יַחְלְקוּ…״
- קטע 825 מילים
נפתחת ב״״אִישׁ״ אִישׁ חוֹלֵק, אֲפִילּוּ בַּעַל מוּם, וְאֵין…״
- קטע 932 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: וּכְרַב מִי לָא תַּנְיָא? וְהָתַנְיָא:…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: מַאי קְרָאָה?…״
- קטע 1151 מילים
נפתחת ב״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד –…״
- קטע 1220 מילים
נפתחת ב״הֲרֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ״כֵּן תָּרִימוּ גַם…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי חַלָּה, דִּכְתִיב בַּהּ: ״תִּתְּנוּ לַה׳״, וּתְנַן:…״
- קטע 1420 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי שְׁבִיעִית, דִּכְתִיב בַּהּ: ״יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ…״
- קטע 1516 מילים
נפתחת ב״וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דִּכְתִיב: ״קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת קידושין דף נ״ג עמוד א׳ · קטע 11 — “…הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא:…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת קידושין דף נ״ג עמוד א׳ · קטע 1 — “…הִיא מַחְלוֹקֶת. אָמַר אַבָּיֵי: כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִסְתַּבְּרָא,”
לשון המקור
נִמְנוּ וְגָמְרוּ: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ. וְרַב אֲמַר: עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת. אָמַר אַבָּיֵי: כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִסְתַּבְּרָא,
דְּתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִים מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר... לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁלֹּא קָמוּ תַּחְתֵּיהֶם בְּדַלּוּת, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהֲרֵי קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת... לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים וְהַלָּלוּ מִינֵי קְמָחִים, אֲבָל יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעַל מַחֲבַת״.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיָּד וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בִּכְלִי, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד מְנָחוֹת, שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיָּד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן״.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַחֲבַת, שֶׁזּוֹ מַעֲשֶׂיהָ רַכִּים וְזוֹ מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים, אֲבָל יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת, שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם קָשִׁים, אִי נָמֵי מַעֲשֵׂיהֶם רַכִּים? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל יַחְלְקוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כְּאָחִיו״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִם עַל תּוֹדָה״ – כְּשֵׁם שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים כָּךְ אֵין חוֹלְקִים בְּקָדָשִׁים קַלִּים.
״אִישׁ״ אִישׁ חוֹלֵק, אֲפִילּוּ בַּעַל מוּם, וְאֵין הַקָּטָן חוֹלֵק וַאֲפִילּוּ תָּם. סְתָם סִפְרָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה, וְהוּא קָאָמַר דְּלֵית בַּהּ דִּין חֲלוּקָהּ כְּלָל. שְׁמַע מִינַּהּ.
אָמַר רָבָא: וּכְרַב מִי לָא תַּנְיָא? וְהָתַנְיָא: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם, וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים. מַאי חוֹלְקִים? חוֹטְפִים, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ: ״בֶּן חַמְצָן״ עַד יוֹם מוֹתוֹ.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: מַאי קְרָאָה? ״אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ״. רַבָּה אָמַר: מֵהָכָא, ״לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, מֵזִיד – קִידֵּשׁ וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: ״וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה׳ הוּא קֹדֶשׁ לַה׳״ – לַה׳ הוּא, וְלֹא לְקַדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה.
הֲרֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ״כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה׳״, וּתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמָה – מְקוּדֶּשֶׁת! – דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״לַה׳״.
וַהֲרֵי חַלָּה, דִּכְתִיב בַּהּ: ״תִּתְּנוּ לַה׳״, וּתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת – מְקוּדֶּשֶׁת! – דְּלָא כְּתִיב בַּיהּ ״קֹדֶשׁ״.
וַהֲרֵי שְׁבִיעִית, דִּכְתִיב בַּהּ: ״יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״, וּתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – מְקוּדֶּשֶׁת! – דְּלָא כְּתִיב בַּיהּ ״לַה׳״.
וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דִּכְתִיב: ״קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה״, וּתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמָה – מְקוּדֶּשֶׁת! הָהוּא בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב.