מסכת קידושין דף נ״א עמוד א׳

המרבה במעשרות המפריש אחד מחמשה שמנה ארבעה לחולין בצד זה ומדד חמישית למעשר:

מעשרותיו מקולקלין דטבל ומעשר מעורבין זה בזה שהכרי כולו טבל הוה וכשמנה ארבעה לחולין לא היה לו ליטול מן הכרי למעשר אלא חצי מדה חמישית והוא הפריש מדה שלמה ושם מעשר לא חל עליו אלא כפי חשבון ונמצא השאר טבל ואסור לכל אדם עד שיתקננה ואם איתא דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת כלל אמאי פירותיו מתוקנין ולמה חל שם מעשר אפי' לפי חשבון הרי אינו בזה אחר זה שאם הפריש פעם אחת וחזר והפריש לא היה שם מעשר חל על האחרון:

וליתנהו בזה אחר זה שאם שחטה על ארבעים חלות וחזר ואמר על ארבעים אחרות יקדשו גם אלו עם אלו לא קדשו שהתודה טעונה ארבעים חלות כדאמרינן במנחות (דף עו.) ושחיטת הזבח מקדשתן קדושת הגוף כדאמרינן התם (דף עח:) קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחה דהאי קרבנו בלחם משתעי דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו וגו':

דאם אמר תתקדש פלגא פלגא דחיטתא קדשה הלכך כשהפריש בבת אחת יותר מכשיעור יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון ואיכא למימר דנתפשו כולהו לפי חשבון אבל גבי אחיות ליכא למימר נתפשו קצת קידושין אכל חדא וחדא:

דליכא לחצאין כשמנה תשעה אינו יכול להוציא שנים ולומר חצי כל אחד יהא מעשר ויקרב לחצאין וליתא נמי בזה אחר זה שאחר שקרא לעשירי עשירי וחזר וקרא לאחד עשר עשירי אינו קדוש:

ואחד עשר מעורבין אחד מהן מעשר גמור אבל אינו ידוע איזה הוא והשני שם שלמים עליו כדין אחד עשר שקרא עשירי אחר שטעה וקרא לעשירי תשיעי דקי"ל שהוא שלמים כדלקמן האי הוי נמי שלמים שהרי אחד עשר זה אף הוא אחר קריאת תשיעי נקרא עשירי והרי הן מעורבים וירעו עד שיסתאבו ויביא בהמת חולין ויאמר כ"מ שהן שלמים יהא מחולל על בהמה זו ויקרב זו שלמים והשנים נאכלין לבעלים ששניהם ספק מעשר ומעשר בהמה נאכל במומו לבעלים והא הכא דאינו בזה אחר זה דאילו קרא לעשירי עשירי לא קדש אחד עשר כלל וכי קראהו בהדדי חשיב חד מינייהו מעשר לפטור את התשעה:

שאני מעשר דאיתיה בטעות אם טעה מלקרות העשירי בשמו הוי מעשר דתנן [קרא] לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר שבא אחריו של זה קרא עשירי (עד) שלשתן מקודשין וסוף המשנה תשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ויליף לה מקראי הלכך כי היכי דחל שמו על הטעות חל נמי כי נפיק אחד עשר בהדיה ולא הפסיד העשירי את שמו בכך אבל קידושין דליתנהו בטעות אינו בזה אחר זה בכל מקום שאינו בבת אחת:

והרי תודה לחמי תודה:

קידושין שאין מסורין לביאה רבא אמר לא הוו קידושין פי' בקונטרס דכתיב ובעלה דבעינן ראויין לביאה וקשה דהא חייבי לאוין אינם ראוין לביאה ותפסי בהו קידושין לכך נראה לפרש קידושין שאין מסורין לביאה כלומר שאיסור הביאה ע"י קידושין והיינו היכא דקידש אחת משתי אחיות בסתם שמקודם הקידושין היתה כל אחת מהן מותרת ועכשיו ע"י הקידושין נאסרו שתיהן אבל חייבי לאוין איסור הביאה לא באה ע"י הקידושין שהרי מקודם לכן נאסרו בביאה כמו אחר הקידושין:

שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה דאי אמר תקדיש פלגא פלגא דחטתא קדשה. כך נראה גירסתו של רש"י. ופירש דאם יש לו עשר סאין, והפריש שנים ואמר כל מחצית חטה וחטה מעשר, קדשה, והכי נמי כשהפריש שנים סתם בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון. וזה קשה דאם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין, ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, דמשמע דטעמא דאין מעשר בהמה לחצאין הוא דקשיא ליה, אמאי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, הא אי הוה מעשר בהמה לחצאין ניחא, ולפירושו של רש"י אכתי לא ניחא דהא מעשר דגן אף על גב דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא פלגא לפי חשבון, והכא חד עשירי כולו וחד אחד עשר כולו ותירצו בתוס' דנהי דקשיא ליה קושיא אחריתי, מכל מקום הא פירכא דפריך אמאי שניהם קדושין כל עיקר איתרצא ליה. ור"י פירש דבמעשר דגן נמי בשהפריש שני סאין האחת מעשר כל חיטה והאחת חולין דומיא דמעשר בהמה, והכי פירושו שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה לחצאין, שאם אמר סאה אחת מחצית כל חטה וחטה שבה יהא מעשר ואחר כך אומר כן מסאה האחרת, חל המעשר בשתיהן במקצת כל חטה וחטה, ולפי שיש בזה אחר זה בכהאי גוונא אף כשהפריש שתים בבת אחת חל המעשר באחד לגמרי להיות כל חיטיה מעשר והאחרת בטל גמור, והוה ליה טבל ומעשר מעורבין זה בזה. ור"ח פירש דאי אמר תקדוש פלגא פלגא דחיטתא ואחר כך אמר תקדוש פלגא אחרינא קדשה. ולא ירדתי לסוף דעתו, דמאי שנא כי אמר סאה זו כולה מעשר על תשע סאין אלו, ואחר כך אמר ועוד סאה זו מעשר דלא חל שם מעשר על הסאה האחרונה, ומאי שנא כי אמר פלגא פלגא דחטתא דתרי סאין אלו מעשר ואחר כך אמר ופלגא אחרינא מעשר, ואולי מפני שכבר נתפשט שם מעשר על כל חטה וחטה ראוי לתפוס אפילו בפלגא הנשאר, ודבר תמוה הוא פירושו.

שאני מעשר בהמה הויאל ואיתיה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין והרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה אחר זה. ולחצאין נמי ליתא, דאי אמר פלגא פלגא תקדוש לא קדשה, דהוה ליה פרוס, ותנן (מנחות עז, ב) אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ותניא נמי בספרא וחלת מצה אחת מן הסל אם נפרסה או שחסרה פסולה, ואם אמר חצי כל אחת תקדוש הרי הן פרוסות וחסרות. הראב"ד.

ורבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו ואם תאמר, מכל מקום על כרחין רבא לטעמיה דרבה הוא צריך, כדאמרינן בסמוך רבא מתרץ לטעמיה המקדש אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה כאחת אשה ואחותה כאחת, ואי לאו דסבירא ליה כרבה היכי פשיטא ליה טפי שתיהן כאחת מזו אחר זו דתלי הא בהא. אלא ודאי משום דסבירא ליה כרבא, ותירצו בתוספות דשתיהן כאחת פשיטא. משום דאין מסורין לביאה כלל, דהא אי חלו קדושין שתיהן האחת אוסרת חברתה, וכיון שכן אין בזה ספק, שאין הקדושין חלין באחת מהן, אבל מקדש אחת מאשה ובתה או מאשה ואחותה אין זו אוסרת זו בודאי אלא מספק אתה אוסרה שאין ידוע איזו מהן מקודשת.

קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושי ודוקא בשהקדושין גומרין האיסור, אבל חייבי לאוין וחייבי עשה אף על פי שאין מסורין לביאה הוו קדושי.

ואביי אמר הוו קדושי תמיהא לי אם כן לאביי המקדש אשה ובתה כאחת אמאי אין מקודשות, דהא לדידיה דרבה נמי לית ליה, כדמותיב ליה ממעשר ומעשר בהמה, ויש לומר דבתר דשמעה מרבה סבריה. ואפשר דאביי מודה בשאין מסורין לביאה כאשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאת השניה אילו חלו הקדושין (שאינן קדושין) וכמו שתירצו בתוס' לדעת רבא, וצל"ע.

אילימא דאמר כולכם את וחמור הוא כלומר ולא קני. אף על גב דהא רב ששת היא, ולית הלכתא כותיה אלא כרב נחמן, דפליג עליה בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג, א) ואמר דקנה, הכא הכי קאמר לרב ששת דאית ליה דאת וחמור לא קנה מאי איכא למימר.

המרבה במעשרות כגון שהוציא עשר סאין על חמשי' סאין פירותיו מתוקני' ומעשרותיו מקולקלין שיש בכללן חמש סאין של טבל שאינם מתוקנים דלא חייל שם מעשר עליהן. אלמא חייל שם מעשר אחמש סאין מיהת ולפיכך פירותיו מתוקנין והא הכא דאלו הוה בזה אחר זה לא חייל מעשר אחמש סאין אחרונים ואפילו הכי כי אפרשינהו בבת אחת חייל אחמש דומיא דזה אחר זה ופרקינן שאני מעשר דאי אמר תיקדש פלגא דחיטתא קדשא פי' שאלו הפריש עשר סאין ואמר כל פלגא ופלג' עשר סאין יהא מעשר על חמשים סאין אלו קדשי והוה פלגא דכלהו מעשר פירש"י ז"ל והשתא נמי דפריש עשר סאין סתם חייל מעשר אפלגא דחיטתא כאלו פירש ולא נהירא מדאקשינן בסמוך והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואמרינן יצאו שנים בעשרה וקראם עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין דאלמא אלו איתיה למעשר בהמה לחצאין לא קשיא ליה דאמרי' דטעמא דעשירי וי"א מעורבין משום הכי ואם איתא לפי' רש"י ז"ל דאמרינן מעשר אכל פלגא ופלגא כי איתיה למעשר בהמה נמי לחצאין תקשי לן אכתי היכי אמרינן עשירי וי"א מעורבין דהא מדינא כל חד מינייהו חציו מעשר ואנן אמרינן דאחד מהם עשירי וקדש כלו וא' מהם י"א וקרב שלמים אלא שמעורבין:

אלא הנכון דהכי פירושו דשאני מעשר דאיתיה לחצאין וכיון דאית ליה האי קולא אית ליה נמי אידך דאתי' בבת אחת ומתורת הואיל אתינן עלה. ולדברי רש"י ז"ל דודאי כיון דאפשר בחדא חידוש אין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן תרי חדושי והכא הכי מקשינן בשלמא אלו איתא לחצאין היית יכול לדחות דמאי עשירי די"א מעורבין דמשום כל חד מינייהו קדש פלגא אבל כיון דליתא לחצאין מה תאמר:

וקאשי' למימרא דלא הוה בבת אחת אלא למאן דאיתיה לחצאין:

והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואפילו הכי איתא בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאמר רבא יצאו שנים בעשירי כו'. מסתבר לי דהאי פירכא אתיא למ"ד התם בעירובין איפשר לצמצם דלמ"ד אי אפשר לצמצם לא קשיא כלל דאיכא למימר דהכא לאו בבת אחת הוא אלא בזה אחר זה שאי אפשר שיצאו בצמצום שניהם כאחת אלא אחד מהם יצא תחלה וחל עליו שם עשירי אלא שאינו ניכר אליו מי יצא ראשונה ולפיכך עשירי ואחד עשר מעורבין והא קיימא לן דאפשר לצמצם ולהכי פריך לה סתמא ודכוותא בתלמודא טובא:

והרי תודה דליתא בטעות שאם שחט תודתו על ארבעים חלות לבנות ונמצאו שחורות לא קדשי וליתא נמי בזה אחר זה בתרווייהו שאלו תודה ששחטה על ארבעים חלות ואחר כך אמר על ארבעים אחרות אין האחרונות קדושות וא"ה איתיה בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאתמר תורה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן כו' ומדחזקיה פרכינן דהוה רביה דרבי יוחנן והלכתא כוותיה. וכי תימא ומאי קושיא דלמא תודה איתיה לחצאין דומיא דמעשר דגן ומשום הכי איתיה בבת אחת. פירש הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל דפשיטא מילתא דתודה ליתא לחצאין דשחטה על שמונים חלות ואמר תקדיש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוסה ותנן אחד שלא יטול פרוסה ותניא בספרא וחלת מצה אחת מן הסל שאם נתפרצה או חסרה אחת מהן פסולה ואי אמר תיקדוש פלגא דכל חדא הרי כל אחת פרוסה וחסרה. לא נחלקו אלא בסתם חזקיה סבר לאחריות מיכוין פירש דהא מיחייב באחריותם והוה מחוסר כפרה מה שאין בכל השנוים למעלה דלא מחייב באחריותם ומשום הכי אמרינן דלמעשר גדול מיכוין ולא תלינן דלאחריות מיכוין דלא מחייב בו מדינא. (צ"ע גדול דהא אי אמרינן ברירה קדושין שהן מסורין לביאה מתחילתן הוא):

איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוה קדושין תנן המקדש אשה ובתה כו' עד היכי דמי אי דאמרי להו כלכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא דאמר להו אחת מכם איכא למידק מאי האי דפריך את וחמור לא קנה דהא אסיקנא בפרק יש נוחלין דהלכתא כר"נ דאמר את וחמור קנה מחצה ותו למ"ד אה וחמיר לא קנה אפילו אמר אחת מכם תקשי ליה דהא כיון דאין אחיות מקודשת כלל הוה להו נכריות את וחמור ומאי שנא אומר כלכם לאומר אחת מכם. תירץ הראב"ד ז"ל דכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמרינן דעת הנותן שטועה וסבר שאין כאן חמור וכלהו קני וגמר והקנה ואי בטילה הקנאה מחדא לא בטילה מאידך אבל היכא שהמקנה יודע שהאחד חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הלכך כי אמר כלכם הא ידע דאין אחיות מקודשות מדכבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכיון דכן הוה להו נכריות את וחמור ולא קנה כלל אבל כשאומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקודשות מדאביי הלכך כי אין אחיות מקודשות מדרבא הוה נכריות מקודשת דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה. ואין זה נכון דהא ודאי למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר אינו יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבני דיהוי ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגתא דרבנן היא ור"מ ורבי וכמה תנאי סברי דקנה ועוד האיך אפשר לומר שהמקדש הוה בקי בדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו אטו כולי עלמא גמירי והא דרבה הא אנן לא ידעינן והיכי ידע איהו ולא ידע דרבא ולא ידע נמי דאין קדושין בפחות משוה פרוטה. ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל תירץ דהכא לא פרכינן אליבא דהלכתא דאליבא דהלכתא אפי' באומר כלכם א"ש דקל את וחמיר קנה מחצה ואין אחיות מקודשות ונכריות מקודשות אבל הכא אליבא דרב ששת פרכינן דסבר את וחמור לא קנה וזימנין דפריך תלמודא הכי כדאמרי' בריש האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים שיצתה בהינומא מאי הוה ניזיל בתר רובא ואע"ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פרכינן אליבא דרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דקאמר לימא תהוי מתניתין תיובתא דרב הכא נמי פרכינן את וחמור הוא ואת וחמור לרב ששת לא קנה נימא תהוי תיובתא ואוקימנא דאמר אחת מכם דהשתא ניחא אפילו לרב ששת דלא חשיב את וחמור אלא באומר כלכם דמדינא לא תפסי קדושין באחיות אף על פי שברר דבריו למי מקדש מדרבה אבל באומר אחת מכם שאלו פירש למי מקדש אפילו א' משתי אחיות היתה מקודשת אם סיימא ולא אמרו אין האחיות מקודשות אלא מפני שקדושיו ספק ואין מסורין לביאה כל כי האי גוונא מיסתפן דלא ליהוי אינהו מקודשת ולא בטילה קדושי דנכריות משום אחיות ולא חשיב את וחמור ולהאי פירושא האי דתירץ אביי לטעמיה מתני' ואוקמה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי אליבא דרב ששת הוא אבל אליבא דרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה וקיימא לן כוותיה לא איצטרך לאפוקי מתניתין מפשטה ושפיר אתיא באומר כלכם ואפשר שלזה כיון רבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו משנתינו כפשטא ולא איתא הא דאוקמוה באומר הראויה לביאה מכם דאוקים אביי דהלכתא כוותיה: ומיהו חזינן כרב שמעון בעל הלכות ז"ל ולרבוותא אחריני דאייתי בהלכתא רבתא דידהו אוקימתא דאוקים אביי מתניתין באומר הראויה לביאה מכם כו'. דאלמא הלכתא הכי הוא ולא אפשר לאוקמה לאביי באומר כלכם משום דהוה את וחמיר ולא קנה כדפריך תלמוד' ותלמודא אליבא דהלכתא פריך. וכדבריהם זכרונם לברכה אית לן למימר דכי אמרינן דאת וחמור קנה מחצה היינו כשמחלק בלשונו מקבלי המתנה באומר ניכסי לך ולבניך או לך ולפלוני ופלוני דכיון דהכי הוא לא ערבינהו בזכותם ואף על גב דהאי לא קני קני אידך אבל כשמערבם כולם בלשונו שאומר נכסי לכלכם הרי עירבם ואין דעתו שיקנה זה יותר מזה ואי לא קנה חד מנייהו לא קנו כלהו תדע שאלו באומר להרבה בני אדם נולדים נכסי לכלכם וקנו חולקים בשוה ואלו אמר לאחד מהם נכסי לך ולא לו הוא קנה מחצה ואידך כלהו פלגא כדנפקא לן מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו אלמא כשאומר בלשון זה אינו עושה אותם שותפין ואין מתנתו של זה מעורבין בשל זה לגבי הא נמי לא שנא ולהכי אמרינן הכא בשמעתין דאי אמר להו כלכם הרי ערבם ואת וחמור הוא ולא קנה לדברי הכל ואוקימנא באומר אחת מכם דפלגינהו דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה כרב נחמן ואביי נוקמיה לטעמיה באומר הראויה לביאה מכם אתקדש לי והלכתא כאביי כנ"ל:

מעשר הוא שאחר שהפריש תרומה גדולה מפריש אחד מן העשרה הנשאר למעשר ואין מפרישין אותו באומד אלא או במדה או במשקל או במנין ואם הפריש פחות מן הראוי אינו מעשר כלל ומפריש מאותו מעשר אחד מעשרה שבו ומן הנשאר בכרי אחד מעשרה שבו שלא חל שם מעשר עליו כלל לא על עצמו ולא הנשאר בכרי הפריש יתר מן הראוי כגון שהפריש סאה מחמשה סאין ולא היה לו להפריש אלא חצי סאה הותקן הנשאר בכרי אע"פ שבזה אחר זה אינו ר"ל שאם הפריש חצי סאה כדינו וחזר והפריש חצי סאה אחריו אין שם מעשר חל על השני כלל ישנו מכל מקום בבת אחת ר"ל כשמפריש הסאה בבת אחת חל מיהא שם מעשר על החצי אבל המעשר מקולקל שלא חל שם מעשר על כלו אלא על הראוי למעשר ונמצא שהותקנו הפירות מצד שכבר חל שם מעשר על הראוי אלא שהמעשר מקולקל מצד שיש שם חלק שלא חל עליו שם מעשר ונמצא המעשר שטבל מעורב בו ואסור לכל אדם ואנו רגילים לפרש בו שאין לו תקון ומכל מקום לגדולי הרבנים ראיתי שפירשו אסור לכל אדם עד שיתקן ותקון זה הוא שאם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חשבון הטבל שבהם ואע"פ שהוא שלא מן המוקף היכא דלא איפשר שאני או שמביא את הטבל ומקיפו אצל זה ואף לאחר התקון יראה שהוא מעשר וחלין מערבין זה בזה אלא שמאחר שהמעשר מותר לזרים הרי עירובו עם חלין מתקנים אינו אוסר ותרומת מעשר שבו מפריש עליו ממקום אחר שהרי תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים תקון זה בדרך אחרת והוא שאם היו לו חמשת סאין שנמצא הראוי למעשר חצי סאה והפריש הוא סאה מעשר הרי הד' סאין מתוקנים והסאה שהפריש שם מעשר חל על הראוי ממנו לתקון ד' סאין והוא שתחשוב ד' סאין לתשעה חלקים ותחשוב מן הסאה חלק שהוא עשירי לאותם הט' חלקים והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה להיות מעשר והנשאר ממנו חלין מערבין עם המעשר או שמא יפריש את הכל זה מזה ר"ל שיפריש מן הסאה החלק שיהא עשירי לתשעה חלקי הד' סאין והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה והנשאר חלין לעצמן:

הפריש אחד מעשרה כדינו ואחר כך חזר והפריש מן התשעה הנשארות לשם מעשר אין שם מעשר חל עליו כלל והרי הוא חלין מתקנים כשאר הפירות ועל זו אמרו שאינו בזה אחר זה:

היו לו חמש סאין שהיה ראוי להפריש מהם חצי סאה ונטל סאה ואמר חציה של סאה זו מעשר או כל חצאי גרגירי חטה שבה מעשר הרי זה מעשר והוא מעשר וחלין מתקנים מערבין ומותר אחר שיפריש מתוכו תרומת מעשר שבו או שהוא מפרישם ממקום אחר כמו שביארנו ועל זו אמרו שהוא לחצאין נמצאת אומר במעשר שאינו בזה אחר זה אבל ישנו בבת אחת ולחצאין ויש חולקים לפסוק שאינו לחצאין וכנגד סוגיא זו מכח שמועות אחרות אלא שאין בהם הכרח ואיפשר לישבם ולהסכימם עם מה שנאמר בסוגיא זו:

מעשר בהמה אינו בזה אחר זה ולא לחצאין אבל ישנו בבת אחת וישנו בטעות כיצד מנה תשעה ויצא עשירי וקראו עשירי ונמצא קדוש כדינו ואחר כך יצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש כלל שאינו בזה אחר זה ולא עוד אלא אפילו יצא עשירי ולא קרא עליו שם ויצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש שהעשירי אע"פ שלא קרא עליו שם נתקדש מאליו ואין אחריו כלום מנה תשעה ויצאו שנים כאחד ואמר חצי של כל אחד מהם יהא קדוש מתורת עשירי אין אחד מהם בקדושה כלל שאינו לחצאין אבל אם קרא את שניהם עשירי הרי שניהם בספק קדשה מפני שישנו בבת אחת וזהו שאמרו עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה כלומר שאחד מהם מעשר גמור דאין ידוע אי זה הוא ואין קרבין אלא ירעו עד שיוממו ויאכלו לבעלים במומן אחר שמביא בהמה אחרת ומחלל קדשת המעשר עליה ומקריבה ואם קראם אחד עשר הרי זה חלין ומעשר מערבין זה בזה ויאכלו גם כן במומן כדרך שהזכרנו וכן הדין אם לא קרא להם שם ובתשיעי ועשירי שיצאו כאחד בין שקרא להם תשיעי בין שקרא להם עשירי בין שלא קרא להם שם שניהם בספק קדושה טעה וקרא לתשיעי עשירי הרי התשיעי והעשירי בספק קדשה וכן אם קרא לאחד עשר עשירי אבל אם קרא לשמיני או שלמטה הימנו עשירי אין זה כלום וכן לשנים עשר או שלמעלה הימנו שלא נאמר כן אלא בסמוך לעשירי מלפניו או מאחריו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם מקדשין וכן הדין אף בשלא קרא שם לעשירי ויתבאר במקומו באלו תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים:

שלמי יחיד הם שלשה מינין והם שלמי שמחה וחגיגה וכיוצא בהם מן הבאים בנדר ונדבה והם הבאים בלא לחם ושלמי נזיר והוא הנקרא איל נזיר והוא בא עם לחם עשר חלות ועשרה רקיקין העשרה שהם רקיקים משוחים בשמן והעשר חלות לותת את הסולת בשמן והכל מצה ומאפה תנור ויש עוד מין שלישי למי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והם נקראים שלמי תודה ובאים על לחם ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותן השלשים של מצה הם שלשה מינים עשרה חלות מאפה תנור ועשרה רקיקין שהם גם כן מאפה תנור ועשרה רביכין ר"ל חלוטות ברותחין ומטוגנות אחר כן בשמן והכהן לוקח בנזיר שתים אחת מכל מין ובתודה ארבע אחת מכל מין ושיעורן בנזיר ששה עשרונות ושני שלישי עשרון חצים לחלות וחצים לרקיקין ובתודה עשרים עשרונות חצין לעשר של חמץ וחצין לשלשים של מצה ושחיטת הזבח עליהם מקדשתן ולחמי תודה אלו אינן לחצאין ולא בטעות ולא בזה אחר זה אבל ישנן בבת אחת בצדדין ידועין כיצד הביא שמנים חלות בעזרה ואמר תקדש חציה של כל אחת אינו קדוש שהרי אמרו אחד שלא יטול פרוס וכן אם שחט זבחו על ארבעים חלות ונתכון ללבנות ונמצאו שחורות אינו קדוש שהקדש טעות אינו הקדש וכן אם הביא ארבעים לתודה זו ונתחלפו לו באחרת שחטה על ארבעים חלות ואחר כך הביא ארבעים אחרות ואמר יתקדשו אלו על אלו אין השניות קדושות כלל שחט על שמנים חלות כאחד אם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים קדשו ארבעים מהם ונוטל ארבעים מהם ומרים אחת מכל עשרה לכהן וארבעים השניות יפדו ויצאו לחלין אבל אם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו אף הארבעים וכן הדין לדעת גדולי המחברים אף בסתם ר"ל ששחטה על שמנים חלות ולא אמר כלום אין כאן קדשה כלל אף בארבעים מהם שלקרבן גדול נתכון ודעתו על כלם כר' יוחנן ומכל מקום יש פוסקים בסתם כחזקיה שלא הביא שמנים אלא לאחריות אם יאבדו קצתם אבל לא נתכון אלא לארבעים והביאם לזה מה שידוע בחזקיה שהיה רבו של ר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד אצל הרב:

קדושין שאין מסורין לביאה כבר ביארנו שהם קדושין להצריכם גט ואע"פ שנחלקו בה אביי ורבא ולדעת רבא לא הוו קדושין זו היא אחת מאותם שהלכה בהם כאביי ר"ל והוא סימן לשמועות ידועות מבוארות במקומן כמו שביארנו כל אחת במקומה הראוי לה וכן בארנו את כלם ביחד בחבור זה בשני של ע"ז בסוגית המשנה השלישית:

ולענין ביאור מיהא שאלו בתוספות לדעת רבא מיהא היאך קדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אין מסורין לביאה ואף הם תירצו שלא נאמר כן אלא במה שהאיסור בא על יד הקדושין כגון זו שאם קדש אחת מהן היתה מקדשת ודאית אבל חייבי לאוין אין האיסור בא על ידי הקדושין:

גמ' הרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה כו' וצ"ל דליתא נמי לחצאין אלא שהתלמודא לא חש לפרש וצריך לחלק דלא שייך הכא לומר כל חלה וחלה תקדוש פלגא כמו גבי חיטתא גם לפר"י בפרק מי שהוציאוהו בהא דאיתא לחצאין בחיטתא צריך לחלק אמאי לא נימא הכי בחלות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה עשירי וי"א כו' והרי הן מעורבין וירעו עד שיסתאבו כו' עכ"ל ובפרק מי שהוציאוהו פרש"י בע"א וע"ש בתוס' וק"ל:

בגמרא קני את וחמור פי' משל הוא על המקנה דבר לאדם הנולד ולעובר שבמעי אמו ביחד שהעובר דומה לחמור שאין בו כח לקנות:

גמרא איתמר עלה אמר ריב"ל הכל מודים כו' לא יקדשו ארבעים אא"כ יקדשו שמונים דלא קדשי ופרש"י כדרבה דכל שאינו כו'. ולכאורה אין זה מוכרח דהכא לא צריכא להאי טעמא אלא אפילו אי ליתא לדרבה אפ"ה לא קדשי כיון שאמר בפירוש דאינו רוצה שיקדשו מ' אא"כ יקדשו שמנים ושמנים ודאי לא אפשר דליקדשו אפילו אי ליתא לדרבה תדע דהא למאי דקס"ד דמקשה דחזקיה לית ליה דרבה אפ"ה לא אמר דיקדשו שמנים אלא ארבעים מתוך שמנים קאמר והיינו משום דאין התודה מקדש' לעולם אלא ארבעים משא"כ במתניתין דהכא לענין קידושין ודאי משמע דאי לאו דרבה הו"א דשניהם מקודשות וכל אחת צריכה גט אי קידושין שאין ראוין לביאה הוי קידושין א"כ יכול לאסור שניהם לעלמא בבת אחת ונראה מזה דרש"י מילתא דפסיקא נקיט דמשמע ליה דהא מילתא דרבה לית בה פלוגתא כלל והיינו כשיטת התוס' דעירובין שכתבתי בסמוך ודו"ק:

שם ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין:

שם איתמר קידושין שאין מסורין לביאה וכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי וקשיא לי דא"כ כיון שאמר אחת מבנותיך הרי תלה הדבר בדעת האב וא"כ אמאי קחשיב ליה קידושין שאין מסורין לביאה וליכא למימר דמ"מ כיון שהאב לא פירש בשעת קידושין לאיזה מהם נתרצה אפילו אם פירש אחר כך הו"ל כמקדש ע"מ שירצה אבא דקי"ל אין ברירה כדאיתא בגיטין דף כ"ה ע"ב הא ליתא דהניחא לרבא דאמר בגיטין דאפי' כה"ג דתלה בדעת אחרים נמי אין בריוה אלא לאביי דאמר התם דלכ"ע בתולה בדעת אחרים כה"ג אית להו ברירה א"כ אמאי קחשיב לה הכא קידושין שאין מסורין לביאה ועוד דלפ"ז תליא מילתא בפלוגתא דברירה דהוי כתנאי וא"כ מאי מותבינן לקמן בשמעתין אמילתא דרבא מכמה משניות וברייתות ולבסוף אסקינן בתיובתא ואמאי לא מוקי לה כתנאי וכמ"ד יש ברירה דהו"ל קידושין המסורין לביאה ובשלמא לפרש"י דהכא דאיירי שאמר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי וע"כ איירי שנתרצו שתיהן א"כ לא דמי כלל לדיני ברירה משא"כ בההיא דאחת מבנותיך משמע שתלה בדעת האב ואפשר דה"נ איירי שהאב אינו רוצה לגלות דעתו על אחת מהם אלא שאומר בפירוש שהוא רוצה ג"כ בזה שתתקדש אחת משתיהן ודוק ובסמוך בלשון התוס' בד"ה קידושין אבאר יותר מיהו מה שמפרש' הרי"ף והרא"ש ז"ל בענין זה ולא כתבו כפרש"י דאיירי באומר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת היה נ"ל לכאורה דבכה"ג לא הוי ספק קידושי דאורייתא ומוקמינן לכל חדא אחזקת פנויה לא מיבעיא לשיטת הר"ן בשם הרי"ף ז"ל בפ"ק גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ספק קידושין להרי"ף הו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש שם א"כ כ"ש ההיא דהכא אלא דאפי' למאן דס"ל בההיא דלעיל דהוי ספיקא דאורייתא אפ"ה נראה דשאני התם שראו מיהא העדים דבר ברור בזאת מאשה גופה ואיתרעה לה חזקת פנוייה טובא משא"כ הכא כיון שאמר אחת מכם אין כאן עדות כלל וכיון דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משני עדים בדבר ברור א"כ אין כאן חשש קידושי דאורייתא כלל כיון שלא גילה דעתו כלל לאיזה מקדש ומוקמינן לכל חדא בחזקת פנויה כדמעיקרא ולפ"ז היה מההכרח לומר דהא דדייקינן בסמוך ממתני' דאחת משתי אחיות מקודשת ומותבינן לרבא היינו נמי בכה"ג שאמר אחת משתי אחיות שיתרצה האב אלא שנ"ל דוחק לכך נ"ל דהרי"ף והרא"ש ז"ל לדוגמא בעלמא נקטי כגון שאמר לאב אחת מבנותיך דומיא דברייתא דלקמן דמינה איתותב רבא ועוד שזה דבר המצוי שיאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת אבל לומר לשתי אחיות אחת מכם לא שכיח אבל אין ה"נ דבכה"ג נמי חשיב קידושין שאין מסורין לביאה כמו שפירש"י וכן נראה מלשון קיצור פסקי הרא"ש ע"ש ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב אחר זה מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב שצ"ע גדול בההיא דקידושין שאין מסורין לביאה למ"ד יש ברירה הו"ל מסורין לביאה ולבסוף כתב דלא דמי לברירה כמו שחלקתי בענין אחת מכם שאין עומד להתברר וא"כ צ"ל דמה שהניח בתחלה דבריו בצ"ע היינו כה"ג דאחת מבנותיך וכדפרישית ולקמן אבאר יותר בשיטת הפוסקים בזה:

(קונטרס אחרון) דף נא איתמר קדושין שאין מסורין לביאה וכתב' הרי"ף והרא"ש ז"ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי והקשיתי לשאול דא"כ הרי הדבר תלוי בדעת האב וא"כ הא קאמר אביי בגיטין דף כ"ה דלכ"ע בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ אמאי קחשיב ליה אביי הכא קידושין שאין מסורין לביאה והארכתי בענין זה אח"כ מצאתי בחידושי הריטב"א שכתב ג"כ בענין זה והניח בצ"ע:

שם אביי אמר הוו קידושין והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ לאביי תיקשי מ"ט דמתניתין במקדש שתיהן כאחת דאינן מקודשות דהא משמע לעיל בשמעתין דאביי לית ליה הא דרבה דכל שאינו בזא"ז דהא אותיב עלה ותירץ דלבתר דשמעה מרבה קיבלה עוד תירץ דאביי נמי אית ליה דרשא דובעלה ומוקי לה למקדש שתיהן כאחת דאין מסורין לביאה יותר ממקדש א' מהם ולמאי דפרישית בסמוך דאליבא דשמואל בעירובין משמע דלית ליה האי דרבה בכל שאינו כו' א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא למאי דקי"ל התם כדשמואל והכא כאביי וע"כ צ"ל כתירוץ השני של הרשב"א ז"ל אלא דלפ"ז קשיא לי מאי מקשינן לעיל ורבא ל"ל לשנויי כרבה ת"ל דקידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומאי קושיא דלמא לרבא נמי אי לאו האי סברא דרבה דכל שאינו כו' איהו נמי לא הוי מוקי דרשת דובעלה אלא למקדש שתיהן כאחת אבל לבתר דאית ליה הא דרבה מסברא אייתר ליה ובעלה למקדש אחת משתי אחיות אע"כ דלא מסתבר לאוקמי מיעוטא דובעלה אחדא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו כבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דאביי ס"ל בטעמא דמתניתין כרמי ב"ח מואשה אל אחותה וכמ"ש באריכות ודו"ק:

שם רבא אמר לא הוי קידושין אמר רבא בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה כו'. לכאורה נראה מדקדוק האי לישנא דעיקר הדין דלא הוי קידושין לא אמר רבא משמיה דבר אהינא אלא משמיה דנפשיה וטעמא דמילתא לחוד הוא דאסבר ליה בר אהינא ולפ"ז נראה דרבא ממתניתין גופא מדייק למילתא לא מיבעיא אם נאמר דרבא לא ס"ל כרבה בהא דכל שאינו בזא"ז בבת אחת אינו וכדפרישית מסוגיא דעירובין א"כ ע"כ טעמא דמתניתין בשתיהן כאחת דאינן מקודשות היינו משום דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וסובר רבא דמה"ט ה"ה באומר א' משתי אחיות אלא אפילו אם נאמר דהא דרבה בכל שאינו כו' הלכה פסוקה היא וכשיטת התוספות דעירובין אפ"ה איכא למימר דרבא ממתניתין דייק לעיקר מילתא משום דס"ל את וחמור לא קנה וכ"ש לשיטת הסוברים דבכה"ג דהכא לכ"ע לא קנה כמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ לרבא מיתוקמא סיפא דמתניתין במעשה דחמש נשים באומר אחת משתי אחיות ואפ"ה לא הוי קידושין אלא דלא הוי ידע טעמא דמילתא עד דאסבר ליה בר אהינא כן נ"ל:

שם כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה כו' לעיל דף ט' ע"ב מסקינן בגמרא דטעמא דרבא משמיה דבר אהינא היינו מדלא כתיב או בעלה וא"כ צ"ל דלאביי לית ליה האי דרשה ויתכן יותר לפי מה שפירשתי דהא דקאמר ניכתוב או בעלה היינו משום דאי הוי כתיב או בעלה אייתר ליה קרא דבעולת בעל לומר שנקנית בביאה דהא מאו בעלה מישתמע שפיר דנקנית בביאה לחוד וא"כ איכא למימר דאביי לית ליה האי דרשא דבעולת בעל דדריש לה לכדרבי לענין שלא כדרכה וא"כ לא משמע ליה האי דרשה דניכתוב או בעלה אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מסקינן מילתא דרבא בתיובתא הא תליא בפלוגתא דתנאי בדרשה דבעולת בעל ויבואר לקמן:

תוספות בד"ה קידושין שאין מסורין לביאה כו' וקשה דהא חייבי לאוין אין ראויין לביאה והפסי בהו קידושין עכ"ל. נראה מדבריהם דהאי ילפותא דובעלה דבעינן מסורין לביאה כללא הוא דאל"כ מאי קשיא להו מחייבי לאוין הא בהדיא איתרבו מכי תהיין לקמן פרק האומר אע"כ דלא משמע להו לפרש מיעוטא דובעלה אחדא ולא אכולהו ודלא כסברת הרשב"א ז"ל אליבא דאביי דמוקי לה מאי דדמי טפי דהיינו בשתיהן כא' וא"כ אין מקום לקושיית התוס' ואפשר דמה"ט גופא פשיטא ליה דכללא הוא דאל"כ מאי מקשה הש"ס לעיל בסמוך ורבא ל"ל לשנויי כרבה ת"ל דאין מסורין לביאה ומאי קושייא דלמא אי לאו סברא דרבה הוי מוקי לדרשה דובעלה לשתיהן כא' כמו שהקשיתי לעיל אע"כ דלרבא כללא הוא ודו"ק: