מסכת קידושין דף ה׳ עמוד א׳

שטר שאין פודין בו הקדשות אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו:

האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד בזה כתוב לשון כניסה וזה מפורש לשון יציאה:

האי כספא לחוד כשהוא נותנו מפרש על מנת מה הוא נותנו:

חד הוא אינו נזכר בתוכו אם להוציא אם להכניס:

קאי בגירושין וממעט קידושין בתמיה:

ולר' יוסי הגלילי דמפיק ליה להאי וכתב לדרשא אחרינא בפ"ב דגיטין (דף כא:):

לדבר הכורת שיהא הספר מבדילן ולא שיהא בו תנאי האוגדן:

אין זה כריתות שכל ימיה היא נאגדת בו לקיים תנאי זה מחמתו:

ומניין שאף בשטר ומק"ו דאמה העבריה שאין נקנית בביאה ונקנית בשטר ליכא למימר חדא משום דאמה גופה מדאיתקש לאחרת נפקא לן לקמן (קידושין דף טז.) ואפילו לרב חסדא דיליף לה מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין העבדים איכא למיפרך כדלעיל שכן יוצאה בכסף ועוד דכיון דלרב חסדא אב כותבו ליכא למילף באשה שאינה נקנית בזה הענין שהבעל כותבו:

שכן פודין בו הקדשות ומעשר וא"ת כל זה אשים בק"ו ומה כסף שאע"פ שפודין בו הקדש ומעשר ואינו מוציא ואפ"ה מכניס שטר שאע"פ שאין פודין בו הקדש מוציא אינו דין שיכניס י"ל דחומרא הכתובה בפסוק אין להכניס בק"ו דודאי חומרא של סברא ניתנה להשים בק"ו אבל הכתובה יש לנו לומר שהיא הגורמת מעלה וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות שאינן מוציאות אפ"ה מכניסות פי' דאדם יכול לקדש אשה בקרקע ואינה מתגרשת בקרקע והתם ליכא למיפרך שכן פודין בו הקדש וי"ל דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן תאמר בשטר וא"ת מטלטלין יוכיחו שאין קונין אגבן ואינן מוציאות ומכניסות אף אני אביא שטר וי"ל מה למטלטלין שכן פודין בו הקדש:

מה הויה בכסף אף יציאתה בכסף ולענין ביאה ליכא למימר מה הויה בביאה אף יציאתה בביאה שלהתרחק ממנה הוא מגרשה ועוד משום שמצא בה ערות דבר רגיל לגרשה ואז יש לו לפרוש:

סניגור יעשה קטיגור וא"ת א"כ היכי קאמר לעיל מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף ודין הוא שתהא נקנית בכסף אדרבה גריעותא דאין קטיגור נעשה סניגור וי"ל דבאמה העבריה ליכא למימר הכי לפי שמתחלה שאביה מוכרה לשפחות הוא מקבל הכסף מן האדון א"כ כשהוא רוצה לפדותה דין הוא שיקבל האדון הכסף אבל איש שמקדש אשה הכל בא על ידו בין הקידושין בין הגירושין והתם שייך למיפרך יאמרו כסף מכניס וכו':

קאי בגירושין ממעט גירושין ואין סברא לומר קאי בכתיבה וממעט בכתיבה דפשטא דקרא משמע שבא לומר דוקא בכתיבה דקאמר אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה משמע דוקא בזה הענין:

על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט פירש בקונטרס שכל ימיה נאגדת לקיים תנאי זה מחמתו וא"ת אמאי לא אמר דהוי גט שהרי אם מת אביה יכולה היא ליכנס לבית ושוב אינה נאגדת בו דלאחר מיתת אביה לא חשיב בית אביה כדאמרינן בנדרים (דף מו.) קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו מותר וי"ל דבית אביה קרוים כל יוצאי חלציו של אביה אע"ג שמת כדכתיב (בראשית ל״ח:י״א) גבי תמר שבי אלמנה בית אביך אע"פ שמת אביה כדמוכחי קראי:

ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות נפקא תימה דבפרק המגרש (גיטין ד' פג:) קאמר על רבנן דר"א בן עזריה כרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי בכלל דרבנן והכא אמר דר' יוסי הגלילי דרש כרת כריתות וי"ל דלא קאמר לא משמע להו אלא דלא דרשי פירוש לההוא דרשא דהתם דמיבעי להו לדרשא דהכא:

שכן ישנן בעל כרחה פי' בקונטרס ביאה ביבמה שטר בגרושין כסף באמה העבריה וקשה לרבינו תם אם זה חשוב בעל כרחה מה שהאב מוכר את בתו בעל כרחה א"כ מאי קאמר רב הונא לקמיה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ הלא האב מקדש בתו קטנה בכסף בע"כ ואומר רבינו תם כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב וא"ת א"כ היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ הרי אב מוכרה מדעתו וי"ל דהכי פריך כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן (קידושין דף יט.) אשר לא יעדה שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה ואע"ג דאמר לקמן באישות מיהא לא אשכחנא ובכי האי גוונא שמייעד הוי אישות מ"מ בתחילה לא בא הכסף בשביל אישות ויש מיישבים פי' הקונטרס דודאי זה קרוי בעל כרחה מכירה של אמה העבריה שחוב הוא לה ואם היתה בת דעת לא היתה מתרצית אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה וסופה עומדת לינשא אם היתה בת דעת היתה מתרצית ולא חשיב על כרחה:

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות אבל שטר אין פודין בו הקדשות. פירש רש"י ז"ל אם כתב שטר על מעות אין הקדש פדוי, דבעינן ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת, דאלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותו מנה אינה מקודשת, דמנה אין כאן ושטר אין כאן, שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה, ומנה אינו כן [ובעינן כי יקח איש כלומר בכסף]. וצריך עיון מההיא דכתב לכהן [חייב אני לך חמש סלעים דאינו פדוי]. דאפילו לכשיתן בקדושין (אם) [אינה] מקודשת, כיון שנתן לה לשם פרעון השטר ולא לשם קדושין של עכשיו וכדתנן בבכורות פרק יש בכור (בכורות נא, א) גבי פדיון הבן, ומייתינן לה בריש פרק הנושא את האשה (כתובות קב, א) כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי, ואיתמר עלה אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן, ומה טעם אמרו אינו פדוי כדי שלא יאמרו פודין בשטרות, דאלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן, והכא נמי אינה מקודשת עד שיתן, וההיא שעתא בכסף מתקדשת ולא בשטר. ומשום הכי נראה לי לפרש מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות, אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי דומיא דשטר קדושין שכותב לה הרי את מקודשת לי.

יאמרו כסף מכניס כסף מוציא יאמרו סניגור יעשה קטיגור וכסף שמוציא באמה העבריה אינו קטיגור, דלא נכנסה אלא לשפחות.

הא דתניא הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם כתבתיה בגיטין בפרק המביא (כא, ב) המגרש (פג, ב) בסייעתא דשמיא. ירושלמי (פ"א ה"א): אמר ר' יודן קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה ודין הוא ומה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בביאה נקנית בחזקה זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה, תלמוד לומר ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה. פירוש משום דביאה מפורש בקרא בהדיא טפי מכסף ושטר נסיב ליה ובעלה, והכי קאמר תלמוד לומר כי יקח ובעלה ויצאה והיתה דכתיבי בקרא אבל חזקה דלא כתיבה מקל וחומר לא מרבינן לה. ומיהו לדידן דמהדרינן לרבויי קניות (מכל מקום) מקל וחומר בגמרא, מקל וחומר דשפחה לא אתיא, דאיכא למפרך מת לשפחה כנענית שאין קנינה לשם אישות כדפרכינן באמה העבריה. כך נראה לי.

כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה פירש רש"י ז"ל שכן אביה מוכרה בעל כרחה. ותימה הוא דכיון שהאב זכאי במכירתה ומדעתו מכרה דעת האב כדעתה וידו עדיפא מידה, שאם אין אתה אומר כן אף כסף באישות אשכחן בעל כרחה, שכן אב מקבל קדושיה בעל כרחה. ואם תאמר כסף בעל כרחה בעלמא לא אשכחן, וקדושי כסף אכתי לא קים לן, אם כן אף מדעתה באישות לא אשכחן. וקשה מזו פירוש רש"י לקמן (בע"ב) גבי הא דאמרינן גבי חופה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה, ביאה ביבמה ושטר בגרושין וכסף באמה העבריה שאביה מוכרה בעל כרחה. וזה קשה דאם כן אף חופה אשכחן בעל כרחה, שכן האב מוסרה לחופה שלא מדעתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, א), ועוד דהיכי קאמר באישות בעל כרחה לא אשכחן, דהא אשכחן בקדושין בין בקטנה בין בנערה. ותירצו בתוס' דכסף דקדושין וחופה לא חשיבי בעל כרחה, דאנן סהדי דמינח ניחא לה, והיינו דאמרינן הכא ולקמן דכסף באישות בעל כרחה לא אשכחן, ואמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן. ואם תאמר והא איכא שמסרה למנוול ומוכה שחין, ואע"פ שעומדת וצווחת, מסתברא דאף זו מינח ניחא לה כדריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי וכדאמרינן ביבמות שלהי האשה רבה (קיח, ב) המזכה גט לאשות במקום קטטה מהו ואסיקנא טב למיתב טן דו ואמרינן (כתובות עה, א) דשומשנא גברא סורסיא ביחרתא רמו לה, ותאנא כולן מזנות ותולות בבעליהן. אבל רבינו תם פירש כסף באמה העבריה בעל כרחה, שהאדון מיעדה בכסף שפחות בעל כרחה ובעל כרחו של אב, ואע"פ שמדעתו מכרה האב, הא לא מכרה הוא אלא לשפחות, ובשעת ייעוד מיהא אפילו בעל כרחו הוא קונה אותה, והתורה זכתה לו ביעוד. ודחי באישות מיהא בעל כרחו לא ארשכחן, דמכירה זו לשפחות היתה, מה שאין כן בכסף קדושי קטנה או נערה דעל ידי האב, דכיון שהאב מקבלן מדעתו ומרצונו לא קרינן ביה בעל כרחה, דדעת האב כדעתה. ואם תאמר כיון דיעוד בעל כרחה אשכחן, היכי אמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן, הא דואי אשכחן, דיעוד לא ו נשואין עושה, ונמצא שלאחר יעוד כונסה אדון לחופה בעל כרחה. ותירצו בתוס' (ע"ב ד"ה אף) דחופה שלאחר יעוד אינה בעל כרחה כלל אלא צריך מדעת האב. ואם תאמר והא אמרינן בהמביא תניין (כא, ב) שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, אלמא אע"פ שהוא מדעת האב חשבינן ליה בעל כרחה. יש לומר דהתם בעל כרחו ובעל כרחה קאמר, דכשם שהוא מתגרשת על ידה בעל כרחה כך היא מתגרשת על יד אביה בעל כרחו. אי נמי יש לומר דלגבי קדושין דאין לה יד כלל לקבל קדושיה אלא מדעת האב חשבינן דעת האב כדעתה דידו עדיפא מידה, אבל לגבי גיטין שהיא מתגרשת בין על ידה בין על ידי אביה דשתי ידים זוכות כאחת כדתנן בפרק התקבל (גיטין סד, ב) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, ונערה לאו דוקא כדמוכח לקמן במכילתין (קידושין מד, ב) בהא דבעיא מינהי רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, וכמו שכתבתי בפרק התקבל בסייעתא דשמיא, הלכך דעתה חשיב דעת, וכל שאינה רוצה להתגרש אע"פ שרצה האב וקבל לה גיטה חשבינן ליה בעל כרחה.

וכסף אינו מאכיל בתרומה והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו'. קשיא לי אמאי שביק מתניתין דקתני בפרק אע"פ (כתובות נז, א) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ונסיב ליה מימרא דעולא. ויש לומר דהא דעולא עדיפי לה, דקאמר בהדיא דמדאורייתא משעת אירוסין קא אכלה ואינה צריכה להמתין כלל, דאלמא כספא מאכילתה בתרומה ואע"פ שלא הגיע זמנה ואין הבעל חייב במזונותיה, דאילו למתניתין שאינה אוכלה עד שיגיע זמנה איכא למימר שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה, והואיל והבעל חייב מזונותיה כענין שאמרו בנדרים פרק נערה המאורסה דתנן התם (עג, ב) בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה מיפר, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, הלכך הא דעולא עדיפא ליה. כך נראה לי.

ומנין שאף בשטר והא דפריש ביאה מקמי שטר ולא נקיט שטר אחר כסף כסדורא דמתני' משום דהכא מקראי דריש להו ונקט סדרא דקראי כי יקח והדר ובעלה והדר ויצאה והיתה:

ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא כלומר ויש בו כח דהיתרא להתיר האסור אינו דין שמכניס ויאסור המותר דהא ודאי כח דהיתרא עדיפא והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אייתי לה בק"ו מאמה העבריה ולימא הכי ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בשטר מי שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בשטר וכי מפריך ק"ו משום דאמה אינה נקנית לשם אישות אתי במה מצינו כדפרישנא לעיל. ומסתברא דלאו קושיא היא דאכתי איכא למיפרך מעיקרא דדינא כדפריך רב אשי לעיל מה לאמה העבריה שכן יוצאת בכסף ואע"ג דלעיל אתינן למילף כסף והשתא ילפינן שטר כיון דמה מצינו הוא שפיר איכא למימר שאין זו דומה לאמה ללמוד ממנה כיון שאמה יוצאה בכסף ואין זו יוצאה בכסף:

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני פי' והוא ג"כ כחא דהיתרא משא"כ בשטר. וכי תימא ואי משום דכסף פודין בו הקדשות הוא שקונה כאן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה התם אין פודין מדין כסף בשטרות ועבדים וקרקעות אף הכא נמי אין אשה נקנית בהם ואלו אנן קי"ל דנקנית בכל שוה כסף. ואיכא למימר דהא ליתא דאנן עיקר קדושין לאו מפדיון הקדשות נפקא לן אלא מכי יקח ולא אתינן למיגמר הכא מפדיון הקדשות מידי אלא דקאמרינן דמהת' שמעינן דכסף חמור משטר הא לענין שוה כסף האי כדיניה והאי כדיניה כנ"ל:

ומה ראית כלומר למדרש ויצאה והיתה להקיש הוי' ליציאה אימ' איפכא להקיש יציאה להוי' ונדרוש וכתב לה לומר שאינה מתקדשת בכתובה עיין בדף ה':

הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין פי' כל ימי חייכי אבל כל ימי חיי כל ימי חיי פלוני כריתות הוה דאי מיית בעל או ההוא פלוני לא אגידא ביה והכי איתא התם וכן הדין באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דהוי כריתות מה"ט כיון דאפשר דמיית ההוא פלוני ותהא מותרת לכל העולם ולא דמי לחוץ מפלוני דהתם איכא שיורא בגירושין ואפילו שייר לשעה אינו כריתות אבל הכא גופא דגיטא לגמרי שרי לה לכ"ע ואין אסורה אלא משום תנאי וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד:

שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות פי' לאו דוקא בהאי לישנא דהא אם מת אביה או שמכר הבית או שנתנה לאחר יכולה ליכנס שם כדאית' במסכת נדרים בהדיא וכיון דכן הא אפשר דלא אגידא ביה כל ימיה והוה ליה כאומר שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ואפילו כי אמרינן לבית זה שהו' של אביך נהי דאם מת אביה או מכר הבית אסורה בו אפשר דנפיל בית ותשתרי ביה שהאומר קונם שלא אכנוס לבית של פלוני אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו וליכא לאפרושי בין נדרים לתנאים כמו שכתבו רבו' אלא הכא באומר לקרקע זה של אביך דהשתא מתסרי ביה אפילו לאחר מיתה או מכירה אפילו לאחר נפילה דקרקע גופיה איתא הכא וכן לענין קונם ואפשר דלגבי הא אם הבית חזק ואינו רעות לא חיישינן לנפילה שיפול בחייה לפיכך כי אמר לבית זה של אביך אינו כריתות שמא לא יפול בחייה והדבר קרוב כיון שהוא חזק אבל בתוספתא מוכיח כלשון הראשון כדפירשתי בדוכתי' ויש בדברי רבינו משה במז"ל בעניינים אלו דברים שאינם מחוורים כל הצורך:

כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ פי' רש"י שכן האב מוכר את בתו קטנה בכסף בע"כ. ולא נהירא דכיון דקטנה היא ואינה ברשות עצמה ואביה הוא המקנה והוא בעל דבר והמכר נעשה מדעתו הא לא חשוב בע"כ דאנן בע"כ של מקנה קאמרינן והכא הא איכא דעת מקנה ומדעת' לא איכפת לן. ותו דאי משום הא חשיב בע"כ היכי מהדרינן דבאישות בע"כ לא אשכחן שהרי האב יכיל לקדש בהו קטנה או נערה בע"כ ואע"פ שרש"י ז"ל נשמר בכאן דה"ק דלא אשכחן בעלמא כסף באישות בע"כ דאלו בקידושין דהכא אכתי לא קים לן ולא נהירא דהא אפילו לא משכחינן ליה בעלמא מאי איכפת לן כיון דאנן צד השוה פרכינן ועוד דאי בעלמא קאמרינן מאי איריא בע"כ אף מדעתה לא משכחינן לה. ובתוספ' היו מתרצי' דסתמא דמילתא בקידושין ניחא לה ומדעתה הוא אבל מכר לא ניחא לה והוי בע"כ. ולא נהיר' שהרי אף כשהיא נערה ובת דעת מוסרה למנוול ומוכה שחין ואפילו היא צווחת. אבל הלשון כמו שפי' ר"ת ז"ל כסף נמי איתא באמה העברי' שהאדון מייעד אותה בכסף דשפחות אפי' בע"כ של אב ומהדרינן דבכסף הנותן לאישות לא אשכחן שיהא בע"כ שעיקר מכירה זו לשפחות היתה וע"ד שכחה קבל אביה קדושיה כסף זה אבל שטר וביאה איתנהי בעיקר בעל כרחה שטר בגירושין וביאה ביבמה:

אמר רב הונא חופה קונה מק"ו כו' אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא כו' אמר אביי כו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דהא אייתי לה שפיר במה הצד ומאי דפריך רבא הא פריק ליה אביי ובהא דלאו עיקר מימרא דידהו ליכא למימר דהלכתא כרבא ואע"ג דאמרינן לעיל ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו אפ"ה הלכתא כוותיה דהא אשכחן כוותיה לקמן בפרקין דאמרינן ולרב נחמן פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והלכתא כרב נחמן אבל הגאונים ז"ל לא הביאו בהלכותיהם הא דר"ה משמע דדחי לה משום פירכא דרבא וכפשטא דמתני' דשלש תנן ארבע לא תנן וכדדייקינן לעיל מניינא דרישא למעוטי חופ' ולמעשה ראוי להחמיר ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן ע"כ לא קאמר' ר"מ אלא קידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה ומשמע כסבר' דרבוותי ז"ל ומיהו מכולהו שמעתין שמעינן דקדושי כסף ושט' מדאורייתא הם והא כתיבי בהדיא כדרשינן לעיל וכדאמרינן הכא תנא מילתא דכתיבי בהדיא ולפי' סוקלין ודנין על ידיהן והא דאמרינן בכמה דוכתין אפקעינהו רבנן לקדושין מינייהו ופרכינן תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר לאו משום דקדושי כסף מדרבנן כדפי' רש"י ז"ל דהא לית' אלא טעם נכון בדבר כדפרשית בדוכתא וזה ברור ואין בו בית מיחוש:

הקדש ומעשר שני שבאו לפדותם פודין אותם על הכסף ואע"פ שפירות מעשר שני איפשר לחללם על פירות אחרים ממינם כמו שיתבאר במקומו מכל מקום עקר הפדיון בכסף שהרי במעשר נאמר וצרת הכסף בידך ובהקדש נאמר ונתן הכסף וקם לו ואפילו כתב לגזבר שטר על מעות פדיונו אין הקדשו פדוי כלל דכסף ממש בעינן אבל שטר אין פודין בו כלל:

בשני של גיטין יתבאר שלדעת ר' יוסי הגלילי אין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים והביאה מדכתיב ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר וכתב אם כן מה תלמוד לומר ספר מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים ומכל מקום אין הלכה כן אלא כותבין אותו אף על דבר שיש בו רוח חיים כגון קרן פרה ויד של עבד ובלבד שיתן לה את הפרה או את העבד שלא יהא מחוסר מעשה אחר הכתיבה כמו שיתבאר שם:

המגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה מכאן אמרו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואין כאן אפילו ריח גט ואע"פ שבקנם ביתך שאני נכנס אמרו מת או מכרו מותר שאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לנו לומר אף בזה שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרו שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שהוא כריתות בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבי בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה:

כבר התבאר שהכסף והביאה והשטר כלם קדושי תורה וזו שהוצרכה תורה להזכיר את שלשתם הוא מפני שלא היינו יכולים להביא אחד מחברו לא מן הכסף שכן פודין בו את ההקדשות ומעשר שני ולא מן השטר שכן מוציא ולא מן הביאה שכן קונה ביבמה ואף אחת משתים אי אפשר ללמוד שכסף וביאה הנאתן מרבה מה שאין כן בשטר וכסף ושטר קנינן מרבה מה שאין כן בביאה ושטר וביאה ישנן בעל כרחה שטר בגט וביאה ביבמה מה שאין כן בכסף ואע"פ שמצינו כסף על כרחה באמה העבריה ר"ל במכירתה שאביה מוכרה על כרחה באישות מיהא לא מצינו כסף על כרחה ואם תאמר והרי מצינו שהאב מקבל קדושי כסף בשביל בתו קטנה על כרחה אין זה כלום שהרי למה שאנו אומרים עכשו לא למדנו עדין לקדושין שיהו בכסף ויעוד שבאמה אף הוא אינו אלא מדעתה כמו שיתבאר ומכל מקום למטה בסמוך בשמועת חפה קונה שאמר ורב הונא באישות מיהא כסף בעל כרחה לא אשכחן הוא קשה לפרש שהרי כבר למדנו לקדושי כסף והרי מצינו בהם על כרחה אלא שאיפשר שמכל מקום לא מצאנו שיהא הנותן יכול ליתנו על כרח המקבל:

כבר ביארנו שאע"פ שחפה אחר כסף גומרת לעשות נשואין חפה בלא קדושין מיהא אינו כלום ויש מפקפקים בה ממה שראו לרב הונא בסוגיא זו שאמרה כן בפירוש מקל וחומר ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חפה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה ואע"פ שיש לומר כלך לדרך זו ומה חפה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור אין זה כלום שאין הדעת נותנת ליקרא שארו ואשתו ובעולת בעל לחייבה בחנק ולירשה בלא ייחוד ואע"פ שראינו לרבא שהשיב על דברי רב הונא כבר השיבו אביי ושתק לו ושמא הודה ולא בוש ואף כשתמצא לומר שלא הודה הוה ליה רבא יחיד אצל אביי ורב הונא ומכל מקום כיון שאמרו למעלה במוחלט מנינא דרישא למעוטי חפה נראין הדברים שאינה קונה וכן ממה שהקשו בה ולרב הונא דאמר חפה קונה וכו' מראין הדברים שאין הלכה כמותו וכן כתבוה כל הפוסקים ואף גדולי הדורות הביאוה ממה שאמרו ביבמות פרק הבא בשמועת יש חפה לפסולות לר' מאיר דאמר קדושין פסלי חפה פסלה והקשו ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין דקני לה אבל חפה דלא קני לה לא ואע"פ שפסקנו שיש חפה לפסולות ר"ל שאם נתיחד כהן גדול באלמנה בת כהן לחפה שבלא קדושין על דעת ליבעל לו ביאת אירוסין ונשואין אע"פ שלא בא עליה נפסלה לתרומה מצד שעור ביאת האיסור מכל מקום משמע שפשוט היה להם שאינה קונה אלא ששעור גמור של ביאת איסור פוסלתה בתרומה כמו שביארנו שם:

ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מן התורה שהרי קנין כספו היא אבל חכמים גזרו שלא תאכל עד שתכנס לחפה שמא ימזגו לה הכוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה הקטנים הבאים עמה:

למדת שחפה אחר כסף גומרת אבל כסף אחר כסף או שטר אחר שטר אינו גומר הא ביאה אחר ביאה או אחר אי זה משאר מיני הקדושין גומרת שהביאה עצמה ר"ל ביאה ראשונה שלשם קדושין אירוסין עושה ולא נשואין וכשהוא בא עליה פעם שניה לשם נשואין הרי היא גומרת לעשותה נשואה לכל דבר וכן כל ביאה שאחר קדושין שהביאה ייחוד היא וכל ייחוד שאחר קדושין נקרא חפה:

גמרא ומה כסף שאין מוציא כו' מה לכסף שכן פודין בו הקדש כו' ובהאי ק"ו נמי ומה ביאה שאין מוציא מכניס כו' נמי ליכא למילף שטר דמה לביאה שכן קונה ביבמה ועוד דלא שייכא ביאה ביציאה כמ"ש התוס' לקמן ופירכא דלא שייכא לא פרכינן לה ובת"י הקשו אהאי קל וחומר דקאמר תלמודא אמאי לא קאמר חליצה תוכיח דמוציא ואינו מכניס וק"ל:

תוס' בד"ה ומנין שאף בשטר כו' שאינה נקנית בזה הענין שהבעל כותבו עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שכן פודין כו' מה לקרקע שכן קונין מטלטלין כו' מה למטלטלין שכן פודין כו' עכ"ל ומתרוייהו במה הצד ליכא למילף דאית בהו מה הצד כל דהו שכן הנאתן מרובה כדלקמן וק"ל:

בד"ה שכן ישנן בע"כ כו' כסף באמה העבריה וקשה לר"ת אם זה כו' הלא האב מקדש בתו קטנה בכסף בע"כ כו' עכ"ל חסר מדבריהם פ"ה באמה עבריה בע"כ שהאב מוכרה כו' והקושיא לפ"ה דקאמר רב הונא דכסף באישות מיהת לא אשכחן וליכא בהו צד השוה ויליף חופה מינייהו דלא הל"ל הכי דהא לפ"ה ודאי דאשכחן באישות שהאב מקדש בתו קטנה בע"כ והכי הל"ל כסף באישות בעלמא לא אשכחן וליכא צד השוה שבהן שישנן בע"כ ושפיר איכא למילף חופה מינייהו אבל הכא דבעי למילף כסף מביאה ושטר ניחא ליה גם לפ"ה הא דקאמר כסף באישות מיהת לא אשכחן כלל בע"כ אפילו באב מקדש בתו קטנה דהא אכתי לא פסיקא לן קידושי כסף כלל אבל לפר"ת דאיתא בע"כ באמה עבריה ע"י יעוד אבל האב מקדש בתו קטנה לא מקרי כלל בע"כ ניחא דקאמר נמי רב הונא סתם דבאישות לא אשכחן בע"כ וכתבו לפי' ר"ת דאמה עבריה בע"כ היינו ע"י יעוד לא תקשי ליה מהא דאמר לקמן בסמוך ולקמן לרב הונא דבאישות לא אשכחן הא אשכחן ליה באישות ע"י יעוד דמ"מ בתחלה לא כו' ואין זה מקרי באישות והדברים ברורים למבין וק"ל:

בא"ד ויש מיישבים פ"ה כו' אבל קדושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה כו' ולא חשיב ע"כ עכ"ל בפ"ה שלפנינו לא פירש כן אלא דאב המקדש בתו קטנה מקרי בע"כ כמ"ש לקמן כסף באישות כו' ואפילו הכי קונה כאן ואף ע"כ כגון אב מקבל קדושין לבתו קטנה כו' אלא דר"ל דיש ליישב פ"ה בהא דמכירת בתו לאמה מקרי בע"כ ואפילו הכי קאמר שפיר באישות סתם דלא אשכחן דבאב מקדש בתו קטנה לאו בע"כ הוא כיון דלאו חוב הוא לה ודו"ק:

ודע כי לפירוש רבינו תם יש לדקדק דסתמא דתלמודא פריך הכא כדבעי למילף כסף משטר וביאה דבאישות לא אשכחן ולקמן גבי הא דבעי למילף חופה מבינייהו לא פריך ליה סתמא דתלמודא אלא רב הונא פריך ליה ולפ"ה יש ליישב קצת ואחר העיון ראיתי בדברי הרא"ש ליישב זה גם לפירוש ר"ת ע"ש וק"ל:

תוספות בד"ה ומנין שאף בשטר כו' ואפילו לרב חסדא כו' איכא למיפרך כדלעיל כו' עכ"ל. לכאורה אין הדמיון עולה יפה דודאי לעיל שייך האי פירכא דכיון שיוצאה בכסף נקנית בכסף משא"כ הכא לא שייך לומר דכיון שיוצאה בכסף נקנית בשטר אלא דהתוספות בזה לשיטתייהו לעיל בד"ה מעיקרא דדינא דשייך פירכא כה"ג וכן כתב בספר עצמות יוסף ונ"ל דהפירכא היא בענין זה דכיון דהתם יוצאה אפילו בכסף אין הקנין חשוב כ"כ ובקנין כל דהו סגי משא"כ באשה שאין יוצאה אלא בשטר בעינן קנין חשוב אבל קשיא לי דאכתי לרב חסדא לא איצטריך למילף שטר בהקישא דויצאה והיתה דלרב חסדא מצינן למילף דשטר קונה באשה מהקישא דהקישה הכתוב לאחרת ונראה דבהא לא משמע להו לאקשויי כיון דלקושטא דמילתא איצטריך הקישא דויצאה והיתה לכמה דרשות והקישא דאחרת נמי איצטריך ומאי אולמא האי הקישא מהאי הקישא אלא דעיקר כוונת התוספות להקשות אשקלא וטריא דבריית' דבעי למילף שטר בק"ו מכסף ולא אתיא ליה ומקשו דאכתי נילף בק"ו מאמה העברייה וק"ל:

גמרא לא ליכתוב רחמנא בשטר כו' נראה דאשקלא וטריא דבריית' קאי דאפילו בלא הקישא מצי למילף דאי לעיקר הקישא לא שייך לומר לא ליכתוב דהקישא איצטריך לכמה דרשות וכן הא דקאמר לא ליכתוב בכסף והא דרשא דאין כסף איצטריך לומר דהוי דאבוה וקרא דכי יקח וג"ש קיחה קיחה איצטריך להיכא דיהבה איהי וקידשתו כדלעיל וכ"כ בס' עצמות יוסף:

שם וכ"ת כסף נמי בע"כ באמה העבריה עיין בפירש"י והתוס' ולולא פירושם היה נ"ל דכסף בע"כ באמה היינו שנפדית בגירעון כסף בע"כ דאדון והוי שפיר פירכא דומיא דשטר דבע"כ דידיה היינו ביציאה ע"י גט:

תוספות בד"ה שכן ישנה בע"כ פי' בקונט' כו' וקשה לר"ת כו' א"כ מאי קאמר לקמן כסף באישות כו' הלא האב מקדש בתו כשהיא קטנה בע"כ עכ"ל. התמיה מפורסמת דמאי קשי' לר"ת דודאי לקמן אמרינן שפיר דכיון דלא אשכחן קטנה דמתקדשת בכסף בע"כ אלא לבתר דקים לן דכסף קונה א"כ מה"ט גופא יליף רב הונא דחופה קונה מק"ו בין מדעתה ובין בע"כ וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בהדיא וכבר הרגישו הקדמונים בזה ובס' עצמות יוסף והאריך בזה ע"ש ולפענ"ד נראה דהכי קשי' ליה לר"ת דבכסף נמי אפילו את"ל דאינו קונה אפ"ה אשכחן שהאב מקבל קידושי כסף בע"כ של בתו כגון בקידושי ייעוד ואף על גב דעיקר קידושין לא ילפינן מייעוד אפ"ה לענין בע"כ שפיר הוי פירכא וכן נראה להדיא מלשון התוספות בסמוך בד"ה ורב הונא משא"כ חופה לא מצינו בע"כ אפילו בקידושי ייעוד כמ"ש התוספות להדיא ואף דמסתימת לשון התוספות לא משמע כן אפ"ה בהכי ניחא לי טפי ליישב שיטת ר"ת מ"מ אין בזה סתירה לפרש"י כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ויש מיישבין פ"ה כו' עיין במהרש"א ולענ"ד דיש מיישבין פי' הקונטרס ממש דנהי דהכא אמרינן שפיר בע"כ דאמה העברייה דמי לבע"כ דשטר וביאה משא"כ בע"כ דקדושי קטנה סובר רש"י דלא דמי האי בע"כ להנך ומ"מ כתב רש"י שפיר לקמן דנהי דשייך לקמן דאכתי כסף אית' בע"כ קצת והוי שפיר פירכא לגבי חופה דלא אשכחן בע"כ כלל ע"ז כתב שפיר דאי חופה קונה אשכחן בה האי בע"כ גופא כן נ"ל נכון ועיין עוד לקמן מ"ש בסוף הסוגי' ודוק היטב:

גמרא אמר רב הונא חופה קונה מק"ו והקשה בס' עצמות יוסף א"כ לרב הונא אמה העברייה תקנה בחופה מהקישא דאחרת ולענ"ד הקושיי' מעיקרא ליתא דענין חופה לא שייך כלל אלא בחתן וכלה כדכתיב והוא כחתן יוצא מחופתו וכן בלשון חכמים חופת חתנים וכבר נחלקו הפוסקים מהו נקרא חופה והעולה מדברי כולם דבעינן שהוא עושה שום מעשה הניכר לשם נישואין וזה לא שייך כלל באמה העברייה. ומתוך כך נתיישב לי הא דקי"ל דבאלמנה לא מהני חופה אפילו לענין גמר קנין והפוסקים הוציאו כן מהירושלמי הובא בתוס' פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב והוקשה לי מה סברא יש לחלק בזה בין בתולה לאלמנה כיון דחופה ילפינן מקרא דואם בית אישה נדרה וקרא סתמא כתי' ועוד דבירושלמי גופא קאמר הלין דכנסין ארמלין ולשון כניסה בכל מקום היינו כניסה לחופה דמהאי שעתא מקרייא ביתו. ומורי זקיני הקשה ג"כ בשמעתין בשו"ת פני יהושע חלק א"ע סי' ג' דלפ"ז דאין חופה לאלמנה א"כ ק"ו דרב הונא פריכא הוא ולפמ"ש אתי שפיר דהא דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא לפי שלא היו נוהגין בחופת הינומא אלא בבתולה לפרסם שהיא בתולה ולא באלמנה ומש"ה קאמר בירושלמי דהלין דכנסין ארמלין צריך לכנוס מבעוד יום והיינו שיכניסנה לרשותו מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת משא"כ בבתולה אין צורך ליזהר דכבר קנאה מתחלת חופה כשהיתה עמו בחופת הינזמא שהוא ג"כ מעשה הניכר לשם נישואין ולפ"ז ק"ו דרב הונא לאו פירכא דאין דנין אפשר משאי אפשר כיון דלא שייך חופת הינומא באלמנה וכמ"ש נראה להדיא מלשון התוספות פ"ק דיומא והובא בש"ע א"ע סי' נ"ד ובמס' כתובות פ' אע"פ דף נ"ו אבאר יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון) הא דא"ר הונא חופה קונה מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים ועיין בל' הרא"ש ז"ל שכתב כאו כיון דמילתא דר"ה דיליף מק"ו היינו דלית ליה דיו ואנן קי"ל כרבנן דרבי טרפון דאמרי דיו וכתבתי ליישב בכמה דרכים להעמיד מילתא דר"ה אף למאן דאית ליה דיו כמבואר לפנים בכמה דרכים ועיין בתוספות ביבמות פרק הבא על יבמתו שכתבו דלפי' רש"י שם רב ושמואל נמי ס"ל כרב הונא:

שם וכסף אינו מאכיל והאמר עולא ד"ת ארוסה אינה אוכלת כו' וקשי' לי אטו גבדא אגברא קא רמית דילמא רב הונא לא ס"ל כעולא ואע"ג דעולא קרא קאמר הא אמרינן לקמן דף יוד ע"ב דלאוקימתא דרב נחמן בר יצחק פליגי בן בג בג ורבי יהודא בן בתירא בארוסה אי אכלה מדאורייתא או לא ואיכא למימר דרב הונא ס"ל כבן בג בג. ולפום האי אוקימת' לא תיקשי נמי ממתניתין דפ' אע"פ דלמשנה ראשונה אוכלת בהגיע זמן וב"ד של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה דמשמע לכאורה דמדאורייתא לכ"ע אכלה הא ליתא דלהאי אוקימתא מצינן למימר דטעמא דב"ד של אחריהם היינו מדאורייתא וכן משמע קצת מלשון הסיפרי הובא בילקוט פ' קרח ומה"ט נמי ליכא למימר דמקשה אדרב הונא מדעולא משום דמעשים בכל יום דקי"ל כעולא הא נמי ליתא דהא לקושטא דמילתא בין למר ובין למר ארוסה אינה אוכלת אלא דלעולא מדרבנן ולרב הונא מצינן למימר דס"ל כרב נחמן בר יצחק וכבן בג בג וסובר דהיינו ב"ד של אחריהם ולכאורה היה נ"ל ליישב דע"כ לרב הונא אי אפשר לומר דטעמא דב"ד של אחריהם היינו מדאורייתא דא"כ אמאי אמרו עד שתיכנס לחופה ה"ל למימר עד שימסרנה לרשות הבעל דהא מדאורייתא ודאי במסר אכלה דדינה כנשואה דמקשה רב הונא גופא לרבי אסי בכתובות בפ' נערה דף מ"ח ע"ב וא"כ ליקשי איהו לנפשיה אע"כ דטעמא דמשנה אחרונה היינו מדרבנן משום סימפון וא"כ ממילא דלא פליגי ב"ד של אחריהם אמשנה ראשונה בתרתי אלא כולה מדרבנן אי חיישינן לסימפון או לשמא ימווג וממילא משמע דמדאוריית' כ"ע מודו דאכלה והא דלא מקשה בהדיא ממתניתין היינו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דניחא ליה לאתויי מדעולא דאמר להדיא דאכלה מדאורייתא ומייתי לה מקרא ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שהעליתי בחידושי לכתובות פ' אע"פ דעולא גופ' ע"כ אמתניתין קאי ונחית להנן סברות שכתבתי ע"ש ולקמן בסוגי' דבן בג בג כך היה נ"ל לכאורה. אלא דלפ"ז קשיא לי רב הונא גופ' אמאי קאמר דחופה קונה ה"ל למימר דאפילו מסר לרשות הבעל נמי קונה כיון דלא משמע ליה דמסר לרשות הבעל הוי בכלל לשון חופה ואפשר דדוקא התם במתניתין דקתני עד שתיכנס לחופה לא משמע ליה דמסרה זו כניסה אבל לעולם דמסירה סתם בכלל לשון חופה הוא ועיקר מילתא נקיט. מיהו למאי דפרישית בכתובות דף מ"ח דלמאי דמסקינן התם מברייתא דמסירה לא מהני אלא לירושתה לשיטת רש"י דהתם היינו ירושתה דוקא וטעמא דמחיל האב לגבי' אבל לתרומה ושאר מילי דאורייתא לא מהני כלל אפילו מדאורייתא ע"ש באריכות שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל והרבה פוסקים. א"כ א"ש טפי דרב הונא דוקא חופה קאמר דקונה אבל מסר אינו קונה כיון דאינו גומר כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה שכן פודין וכו' מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן עיין ב"ק דף יב ע"א תוס' ד"ה אנא מתניתא: