מסכת קידושין דף ל״ב עמוד ב׳

הכא תורה דיליה היא בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה:

ובתורתו יהגה כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו:

רבנן אתם חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תימה אמר להם:

הידור לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו:

לא נדמו לו אלא לערביים שאמר להם ורחצו רגליכם שהערביים משתחוים לאבק רגליהם כדאמרן בבבא מציעא (ד' פו:) אמרו לו בערביים חשדתנו שמשתחוים לאבק רגליהם:

רבן גמליאל ברבי כלומר אדם גדול וכן כל ברבי שבגמ':

אי סלקא דעתך כדאמר ת"ק דחד הוא דאיירי ביה קרא שיבה והוא חכם נכתוב מפני שיבה זקן תקום והדרת ונגמר ג"ש מאי שנא דפלגינהו ש"מ תרתי מילי נינהו וה"ק מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ואפילו יניק ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי קאמר דליכא למימר רבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג אם כן היינו איסי בן יהודה:

זקן אשמאי אשם רשע ועם הארץ:

זקן אשמאי פי' בקונטרס אשמאי רשע ועם הארץ וקשה דהיכי קאמר איסי בן יהודה דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי והלא מצוה אפילו להכותו לבזותו לזלזלו לכך פר"ת אשמאי לשון שוממין כמו פתחי שמאי דמנחות (דף לג:) כלומר בור ועם הארץ כדמתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור (בראשית מ״ז:י״ט):

ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש כו' לאו גזירה שוה גמורה היא דאם כן ליבעו מומחין כי התם אלא לא הוי אלא הוכחה בעלמא דזקן אשמאי אינו:

מאי שנא דפלגינהו ש"מ דהאי לאו האי וה"ק מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ש"מ אפי' יניק וחכים ופירש בקונט' מדקפיד קרא אחכמה ש"מ דזקן לאו אשמאי אלא בעינן חכמה בהדיה דליכא למימר ר' יוסי נמי אזקן אשמאי פליג וקאמר דלא בעינן חכמה דא"כ היינו איסי בן יהודה כן פירש הקונטרס ועוד מוסיף ר"י דליכא למימר נמי דודאי פליג ואמר זקן אשמאי מהני ואיסי פליג עליה ואומר אפי' סבי דארמאי דהא כל שיבה במשמע קאמר הא לא אשכחן בשום דוכתא דזקן עובד כוכבים צריך לכבדו ועוד דלקמן (קידושין דף לג.) קאמר דרבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי ארמאי ותלי טעמא בכמה הרפתקי עדו עלייהו ולא קאמר משום דאיסי וא"ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כדפירש בקונטרס לרבי יוסי הגלילי דמרבה אפי' יניק וחכים שיבה דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דאפי' יניק וחכים כ"ש שיבה וחכים דמי גרע אם הוא זקן בהדי חכם וי"ל דאי לא כתב רחמנא שיבה ה"א דניבעי זקן וחכם ממש אבל יניק וחכים לא להכי אתא שיבה לגלויי דלא בעינן זקן וחכים אלא בחד לחוד סגי אפילו יניק וחכים ומיהו קשה דאם כן מאי קאמר אי ס"ד כדקאמר ת"ק לכתוב רחמנא מפני שיבה זקן תקום אדרבה לא לכתוב אלא זקן דהא נמי אמר זקן בלא שיבה זקן במשמעו זקן ממש משמע אלא ודאי זקן יניק וחכים משמע והדרא קושיא לדוכתיה ונראה לר"י דודאי יניק וחכים צריך שיהא מופלג ולכך איצטריך שיבה אע"פ שאינו מופלג דכך לי זקן שאינו מופלג כמו יניק וחכים שהוא מופלג אבל אם היו שוים בחכמה היניק והזקן צריך שיעמוד היניק מפני הזקן דגבי יניק צריך שיהיה מופלג בחכמה וגבי זקן אינו צריך:

תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפי' מפני זקן אשמאי פירש"י ז"ל זקן אשמאי רשע מלשון אשם. וליתא דבהא היכי פליג איסי בן יהודה שהרי אפי' בכבוד אביו אמרו דוקא בעושה מעשה עמך ואנן קיימא לן כאיסי בן יהודה ואפי' הכי אמרי' בגיטין ומקמי פלגאי ניקום וופיכך פי' ר"ת ז"ל אשמאי שהוא בור כדמתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וקרינן נמי לפתחים שאין להם מזוזה ומשקוף פתחי שמאי כדאיתא במנחות. תלמוד לומר זקן. אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל לאו גזירה שוה היא כדברי רש"י ז"ל דאם כן נבעי סמוך כי התם אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דאשכחן זקן בלשון חכם:

רבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא איכא בינייהו דיניק וחכים לתנא קמא יניק וחכים לא. ולרבי יוסי הגלילי. אפילו יניק וחכים כיון שקנה בחכמה. תמיהא מילתא לרבי יוסי הגלילי שיבה דכתב רחמנא למה לי דאי חכים אפי' יניק נמי ואי לא חכים כי הוי זקן ובעל שיבה מאי הוה דהא לא אשכחן מאן דמחייב קימה לזקן אשמאי אלא איסי בן יהודה בלחוד. תירצו בתוספת דאיצטריך לאשמעינן דיניק וחכים מחייב בכבוד זקן וחכים ואע"ג דתלמידי חכמים אין עומדין זה מפני זה כשהם שוים בחכמה כדאמרי' התם תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה משום דלמדים כל אחד מחבירו והוה ליה כרבו הא לאו הכי אין עומדים זה מפני זה כשהם שוים בחכמה הכא דזקן וחכם עומדים מפניו יניק וחכים. ונכון הוא. והא דאמרינן ברבו שאינו מובהק שעומד מלפניו ארבע אמות ק"ל תיפוק לי' דהוה תלמידי חכמים והר"ר אליעזר ממיץ היה מדקדק מכאן שאין חיוב עמידה בפני תלמידי חכמים מדאורייתא אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין. ואין זה נכון אלא דבתלמידו אפילו הן שוים או גדול ממנו חייב לעמוד בפניו דאלו מדין תלמיד חכם היה פטור וכדאמרן:

ותנא קמא אין הכי נמי והא דפלגינהו משום דבעי למסמך זקן לויראת פי' למדרש מיניה לזקן שלא יטריח ואע"ג דאכתי מצי למכתב תקום והדרת מפני שיבה זקן ויראת אפי' הכי לא משמע שפיר דאתא למדרש זקן ויראת כי השתא דפלגיה משיבה ואסמכיה לויראת:

והא דאמרינן מדלא כתיב תקום והדרת תרי זימני חד לזקן וחד לשיבה ש"מ חד הוא שיבה זקן דהוה זקן וחכם היינו למימרא דהכי הוה מוכיח טפי ולא סגיא דלא נכתביה רחמנא תרי זימנא כדי שלא נטעה לומר דחד היא כיון שהדבר קרוב לטעות בו. מיהו מודה היא דבעלמא כי כל האי גוונא דרשינן לפניו ולאחריו כאלו היה כתיב תרי זימני כדאמרי' גבי ריבית דבין אוכל בין כסף אסור בנשך ובתרבית ואע"ג דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודרשינן ליה לפניו ולאחריו את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכן בדוכתי אחריני אלא דהכא סבר תנא קמא שלא היה לו לכתוב לסתום אלא לפרש מדלא פירש שמע מינה חד הוא ורבי יוסי סבר דהא נמי תרי נינהו ומקרא נדרש לפניו ולאחריו כך פירש רבינו והנכון כמו שכתבו בתוספות דהכא ליכא למימר דתקום והדרת קאי אכל חד וחד משום דלא שייך לשון מפני גבי הדור ולא שייך לשון פני גבי קימה אלא גבי קימה שייך מפני כדכתיב לקום מפניך וגבי הדור שייך פני:

כל שכתבנו בכבוד אב ואם ומוראו כך הוא הדין בכבוד רבו ולא עוד אלא שחובתו יתירה על של אב שזה הביאו לחיי העולם הזה וזה מביאו לחיי העולם הבא כמו שיתבאר בשני של מציעא וברבו מובהק עומד מפניו כמלא עיניו:

תלמיד חכם שאינו רבו אע"פ שאינו חייב בכבוד ומורא כל כך מצוה להדרו אע"פ שאינו זקן שנאמר והדרת פני זקן ואין זקן אלא מי שקנה חכמה כיצד היה התלמיד עובר יעמוד מלפניו כל זמן שהוא עובר לפניו אפילו מאה פעמים ביום ואינו חייב בכך משיראהו אלא משיקרב ממנו ארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו שזו היא קימה שיש בה הדור וכל שיש בה חסרון כיס אינו חייב בכך ומעתה בעל אמנות אינו צריך לעמוד בפני תלמיד חכם ואם היה טרוד במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד בפני תלמיד חכם שהרי יש כאן בטול מלאכה ואע"פ שבמביאי בכורים אמרו בעלי אומניות עומדין ושואלים בשלומן אין הענין אלא לפייסן שלא תהא מכשלן לעתיד לבא שלא להביא:

ולא יעמוד מפניו במקומות הצנועים כגון בבית הכסא ובבתים הפנימיים שבבית המרחץ שאין זה קימה של הדור שאף הרהור של דבר תורה אסור בהם כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה מ"ש דפלגינהו כו' דא"כ היינו איסי בן יהודה כו' עכ"ל דע"כ איסי בן יהודה ביניק וחכים כר"י הגלילי ס"ל כמ"ש הרא"ש והר"ן בהוכחות ע"ש וק"ל:

בא"ד אדרבה לא לכתוב אלא זקן דהא נמי אמר זקן בלא שיבה כו' זקן ממש משמע כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם אמאי לא תקשי להו לרבנן נמי דלא נכתוב רק זקן לחודיה דליכא למימר דאי לאו שיבה סד"א דזקן היינו יניק וחכים לחוד דא"כ תקשי להו לרבנן כמו שהקשו לר' יוסי הגלילי למה ל"ל דטעמייהו דרבנן דאי כר"י הגלילי נכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני כו' הל"ל דלא נכתוב רק זקן לחוד דמשמע שפיר יניק וחכים ואם נאמר בזה כמו שתירץ הרא"ש לרבנן דאי לא הוה כתיב שיבה רק זקן ה"א זקני השוק השתא דכתיב זקן בתר שיבה מצרכינן לרבנן זקן וחכם א"כ לר"י הגלילי נמי איכא למימר הכי דאי לאו שיבה ה"א זקני השוק השתא דכתיב בתר שיבה יניק וחכים משמע כמ"ש הרא"ש ע"ש ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד דודאי יניק וחכים צריך שיהא מופלג כו' אבל אם היו שוים בחכמה כו' צריך שיעמוד היניק מפני הזקן כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דמי הכריח אותם לומר דיניק וחכים צריך שיהא מופלג דא"נ זקן דקרא יניק וחכים שאינו גם כן מופלג מ"מ איצטריך למכתב תרוייהו להשמיענו דיניק וחכים צריך לעמוד מפני הזקן וחכים ויש ליישב דבקרא לא משמע להשמיענו להקדים אלא ממילא משתמע כיון דבעי ביניק וחכים מופלג ובזקן לא בעי מופלג ע"כ בתרוייהו מופלגין צריך שיעמוד היניק מפני הזקן ודו"ק:

איני והא רבא משקי בי הילולא כו' ולא קמו מקמי' ואיקפיד כו' לכאורה יש לתמוה דאטו משום דיכול למחול מדעתו לא היה לו להקפיד כל זמן שלא מחל ואינהו נמי לא ידעי דמחול ושפיר אקפיד וליכא למימר דודאי אורחא דת"ח למחול לעולם דא"כ בטלת מצות קימה מפני ת"ח וראיתי שמהרש"א ז"ל בח"א כתב בזה דכיון שהיה עומד עליהם ומשקה הודיען שמחל והקשה דא"כ למאי דס"ד דאין יכול למחול תיקשי היאך היה עומד ומשקה והניח בקושיא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד דודאי במאי דדלי להו כסא אף אם היה בעמידה לכ"ע שרי ואף למחול אינו צריך דהכי אורחא דמילתא וגדול הכנסת אורחים ודוקא בסמוך בעובדא דר"ג דמשמע שהיה עומד עליהם ומשקה בקביעות ולא היה יושב כלל בכל שעת סעודה בהכי שייך איסורא למ"ד אין יכול למחול ובעיקר קושייתם דמעיקרא נ"ל ליישב לפמ"ש התו' לקמן בדף הסמוך ע"ב בד"ה אין ת"ח דמסתמא קמו תלמידיו מקמיה דרבא שחרית וערבית ומסקו דאפ"ה איקפיד רבא דתלמידים אחרים חייבין לעמוד אפילו מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם וא"כ מקשי הש"ס הכא שפיר ואי ס"ד דיכול למחול אמאי איקפיד הא מסתמא קמו מקמיה שחרית וערבית ולאו אדעתא ומשום חשד נמי ליכא דהרואה אומר דודאי מחל להם רבא ולא יחשדום מעתה אע"כ דאין יכול למחול ואיקפיד משום חשדא ומשני הש"ס שפיר דלעולם יכול למחול ואפ"ה שפיר איקפיד דנהי שקמו שחרית אפ"ה איכא חשדא דרואין דהא הידור בעי מיהא למיעבד ולא עבדי כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר שם לקמן בלשון התוס' ודו"ק:

שם ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי ופרש"י אדם רשע ועם הארץ והקשו בתוספות דהא מצוה אפילו לנדותו ולהכותו ולקללו ופירשו בשם ר"ת דהיינו בור וע"ה. ולענ"ד נראה דודאי לישנא דאשמאי דחקו לרש"י לפרש כן דמה שפי' ר"ת מלשון פתחי שמאי אכתי שמאי לחוד ואשמאי לחוד ומה שהקשו בתוספות דאף לנדותו ולקללו מותר נראה דהיינו דצריך לענשו וליסרו אבל מ"מ אפשר דגוירת הכתוב הוא לקום מפניו ולמיעבד ליה הידור כדאשכחן ברבי יוחנן דקם מפני סבי דארמאי ואמר כמה הרפתקאה דעדו עלייהו וא"כ אפשר דבזקן אשמאי נמי מחייב מה"ט מגזירת הכתוב ולכאורה ראיה לדבר מהא דאיתא בס"פ כל הגט דרב הונא ורב חסדא הוו יתיבי חליף ואזיל גניבא מקמייהו אמר חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אורייאן הוא וא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום ואשכחן נמי עובדא בס"פ הניזקין ברב הונא ור"ח וגניבא גופא דאמר חד לחבריה בהאי לישנא ממש א"כ הנראה מזה דפלוגתא דרב הונא ור"ח היא אי חייב למיקם מקמי רשע או לא דהא גניבא דפלגאה הוי עד שרצה מר עוקבא למסרו למלכות כדאשכחן בגיטין דף ח' ואפ"ה בעי למיקם מקמיה וראיתי להר"ן ז"ל דאדרבא מהאי עובדא דגניבא מקשה על שיטת רש"י מההיא דא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום ונראה מדבריו דליכא פלוגתא בהא מילתא אלא מאן דבעי למיקם מקמיה לא היה ידע דפלגאה הוא ולבתר דשמע הודה לו ולמאי דפרישית מסוגיא דס"פ הניזקין לא משמע כן אם לא שנדחוק לומר דהני תרתי עובדי בחד זימנא הוו ולישנא לא משמע הכי:

ובעיקר פי' רש"י שכתבתי דאפשר דגזירת הכתוב הוא אף דמלשון שיבה ודאי אינו מוכרח דאדרבה שיבה לא אשכחן בקרא אלא בלשון חשיבות בשיבה טובה גם שב גם ישיש ועטרת תפארת שיבה מ"מ כיון דפלגינהו רחמנא בתרתי בחד כתיב קימה ובאידך הידור קא ס"ד דה"ק דתרי מילי נינהו והיינו דקאמר מפני שיבה תקום יכול אף זקן אשמאי ולא קאמר יכול אף שיבה אשמאי אע"כ כדפרישית דעיקר הכוונה דחד מינייהו איירי באשמאי והיינו זקן דלא כתיב ביה אלא הידור ואהא מסיק דאפ"ה אין זקן אלא חכם ונ"ל דמלישנא דזקן גופא דייק לה דלכאורה לשון שיבה לאו שם דבר הוא על האיש אלא כדכתיב גם שב אבל לשון שיבה היינו על הימים אחר שהגיע לימי שיבה וא"כ בזקן נמי ה"ל למיכתב כה"ג והדרת פני זקנה והיינו שהגיע לימי זקנה כדכתיב עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול ובלשון חכמים נמי בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה אע"כ מדכתיב לשון זקן היינו חכם כן נ"ל ליישב שיטת רש"י אלא דמ"מ אין זה מספיק דאכתי לית לן לאוקמי סתם לשון שיבה וזקן ברשע דאע"ג דפשטא דקרא משמע דבתרי גברי איירי ובתרי מילי אפ"ה לית לן לאוקמי ברשע אלא דשיבה היינו שהגיע לימי שיבה דהיינו בן שבעים שנה ומש"ה כתיב ביה קימה וזקן היינו בן ששים שנה ומש"ה לא כתיב ביה אלא הידור ונהי דלמאי דמסיק אין זקן אלא חכם תו ליכא למימר הכי ועוד דהא למסקנא קימה והידור נמי ליכא לאוקמי במילי מילי דאדרבה הוקשו להדדי כמו שנבאר אלא דמ"מ אף למאי דס"ד מעיקרא נמי לית לן למימר דמשום דאיירי בתרי גברי הוי מוקי ליה ברשע וממילא דלאיסי בן יהודא נמי לאו מהאי טעמא הוא אע"כ דפשטא דלישנא דסתם שיבה משמע ליה לרש"י דאין לחלק כלל במה שהוא רשע דאפ"ה בכלל לשון שיבה הוא כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה אין זקן אלא זה שקנה חכמה ולשון נוטריקון דיבר הכתוב כו' עכ"ל. ולכאורה מלשון נוטריקון לא שמעינן אלא זה קנה אבל אכתי אין כאן רמז על שקנה חכמה אלא משום דאמרינן בעלמא דדא קני מה חסר ודדא חסר מה קנה וא"כ א"א לפרש סתם לשון זה קנה אלא על מי שקנה חכמה כן נ"ל:

גמרא יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת היינו מדשני קרא בלישנא דה"ל למיכתב מפני שיבה תקום פני זקן והדרת או איפכא תקום מפני שיבה והדרת פני זקן אע"כ דשני קרא בהכי למיסמיך תקום לוהדרת למידרש תרוייהו לקולא ובכך נתיישב לי הא דאמרינן בסמוך דטעמא דת"ק אי ס"ל כדר"י הגלילי נכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ולכאורה יש לתמוה דמה צורך לכל אריכות דלא הוי צריך למימר אלא דנכתוב רחמנא מפני שיבה וזקן תקום והדרת או מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת אע"כ דכיון דבתרי גברי איירי לא שייך למידרש הקישא אלא בכה"ג וכמו שאבאר בסמוך במקומו:

רש"י בד"ה אי ס"ד כדקאמר ת"ק כו' ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי כו' עכ"ל. ולכאורה פירושו דחוק ויתכן יותר למאי דפרישית בשיטת רש"י דמעיקרא נמי לא הוו סליק אדעתיה לאוקמי לשון שיבה אף בזקן אשמאי אלא משום דהוי משמע נמי זקן כמשמעו שהגיע לימי זקנה ולא איירי בחכם כלל וא"כ מדמפליג רחמנא זקן ושיבה בתרתי אלמא דחד מינייהו לאורויי דאפילו אשמאי וכ"ש למאי דפרישית דשיבה היינו בן שבעים כמ"ש הרא"ש ז"ל והטור והש"ע וא"כ שפיר שייך מידרש הכי דבשיבה אף אשמאי משא"כ לבתר דדריש ר"י הגלילי דאין זקן אלא מי שקנה חכמה א"כ ממילא תו לא צריכין לאוקמי שיבה אף באשמאי רשע וע"ה אלא מוקמינן לקרא בדדמי בעושה מעשה עמך דווקא ועוד מדאקדים שיבה מקמי זקן משמע דשיבה נמי איירי בחכם כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מאי שנא דפלגינהו כו' וא"ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כדפירש בקונטרס כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דבאמת אין זה מוכרח לפירוש הקונטרס דאדרבא איכא למימר דנהי דאין זקן אשמאי בכלל שיבה דהיינו רשע וע"ה גמור אפ"ה לא בעינן כלל שיהא חכם אלא מדכתב רש"י ז"ל ומדקפיד אחכמה משמע להו דלקושטא דמילתא לפרש"י נמי משמע לר"י הגלילי דשיבה לא איירי אלא בדאיכא חכמה בהדיה וכדפרישית מדאקדמיה רחמנא שיבה מקמי זקן והיינו דקשיא להו א"כ שיבה דכת' רחמנא למה לי ובהא ליכא למימר נמי דשיבה אתי לאשמעינן שיהא בן שבעים שנה דהא לקושטא דמילתא לא בעינן דהא אף יניק וחכים במשמע מיהו מאי דקשיא להו בתר הכי דמצי למימר בגמר' לרבי יוסי אי ס"ד כדקאמר ת"ק לא ליכתוב אלא זקן שיבה למה לי ולמאי דפרישית לא קשה מידי דלרבנן איצטריך למיכתב שיבה דבעינן דוקא שיהא בן שבעים שנה והוא חכם ג"כ מאי דלא הוה ידעינן אי הוה כתיב זקן לחוד דסתם זקן היינו בן ששים כדתנן בן ששים לזקנה והנראה מזה דהתוספות לא גרסי במסכת אבות בן ששים לזקנה אלא כאותן הגורסים בן ששים לחכמה ועיין בתוספות י"ט אלא דלפ"ז קשה יותר מנ"ל לר"י הגלילי דאפילו יניק וחכים דלמא בן ששים דוק' היכא דמופלג נמי בחכמה ובסתם חכם בעינן בן שבעים ויש ליישב דאי ס"ד דזקן הוא בן ששים לא הוי ליה לאקדומי שיבה לזקן אע"כ דזקן היינו יניק וחכים ומש"ה אקדמיה לשיבה דה"ל מופלג בזקנה לגביה ודו"ק:

נָתַן הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ קשא הא אמרינן בפסחים (פסחים פו:) בעובדא דרב הונא דאקלע לבי רב נחמן בר יצחק דאין מסרבין לגדול וגם אתמר שם בהלכות דרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה עיין שם, ולפי זה מחמת תרי טעמי אלימי אלה היה צריך לקבל הכוס מן רבן גמליאל? ונראה לי בס"ד דסבירא ליה כיון דנמנע מלקבל בשביל כבודו של רבן גמליאל ליכא בזה משום דאין מסרבין לגדול וגם לאו משום כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה מאחר דחושש בשביל כבוד הנשיא רבן גמליאל. ועיין בתוספות (שם בדבור המתחיל אין מסרבין) שכתבו ישיבת פוריא דבר גסות ושררה ואפילו לגדול מסרבין ורק אמר לו מטעם כל שיאמר בעל הבית עשה עיין שם, וכאן סבר רבי אליעזר כיון דיש זלזול כבוד לרבן גמליאל, אפילו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה ליכא למיחש.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה. קשא מאחר דאמר מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמוֹרִיד מָטָר, אמאי לא קאמר נמי 'וּמוֹרִיד הַטָּל' כיון דשלשתם נזכרים יחד בשבחו יתברך בעמידה בשלש תפלות שמונה עשרה? ונראה לי בס"ד שזכר דבר הנראה לעיני הכל מה שאין כן הטל יורד בלילה ואין ניכרת ירידתו ואינה נרגשת כמו נשוב הרוחות וירידת הגשם. אך קשא בשלמא ירידת המטר היינו דאמרינן בתענית (תענית ב.) דמפתח גשמים בידו יתברך ולא נמסר לשליח, וכן עורך שלחן לכל היינו פרנסה דאתמר שם שגם מפתח הפרנסה בידו יתברך ולא נמסר לשליח אך רוח ונשיאים וצמח אדמה כל אלו נמסרו לשליח, ואמאי נקטינהו דלפי זה יזכיר כמה מאות דברים של טובה הנעשים בעולם ומאי אריא דנקיט להני? ונראה לי בס"ד עיקר הוכחתו הוא מן המטר ופרנסה דלא נמסרו לשליח ואגב נקיט מילי דשייכי להו. ועדיין קשא אמאי לא נקט לידה ותחיית המתים דילפי להו מקראי דלא נמסרו על ידי שליח? ונראה לי בס"ד דנקיט דבר הרגיל ושווה תמיד אך לידה אינו דבר רגיל כמו ירידת מטר ופרנסה ומן תחיית המתים ליכא קושיא בלאו הכי כיון דאינו עתה אלא לעתיד לבוא לכך זכר תחיית המתים.

וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז). צריך להבין למה החכם מכונה בשם זקן? ונראה לי בס"ד דתנן (משנה אבות ד, א) איזהו חכם הלמד מכל אדם, וכיון דלומד מכל אדם נמצא מקובץ אצלו חכמה אשר נאספה בשנים רבות של זה ושל זה ובזה נחשב כאלו הוא חי שנים מרובים ולמד כל זה ולכן אפילו בעודו קטן בשנים נחשב לזקן ולזה אמר אֵין חָכָם אֶלָּא זָקֵן. או נראה לי בס"ד החכם אין לימודו נסתר אחר שנים אלא אדרבה מוסיף ומתחזק בידו ועל כן רוב שנים יודיעו חכמה גבי החכם אך האויל הסומך על חכמת פלסופייא הבדויה מהשערת השכל אינו נחשב זקן דהא אריסטו יגע בחכמה שלו ובלימודו כמה שנים וחבר ספרים על יסודות שבידו ובזקנתו ניכר לו טעותו וסתר כל דבריו שחזר להיות ילד ללמוד מחדש מראשית כל.

וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכְמָה פירש רש"י לשון נטריקון דבר הכתוב זקן זה קנה. וקשא היכא רמיזה חכמה כי בנטריקון ליכא אלא 'זה קנה'? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (ברכות נו:) הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה דכתיב (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה, ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה שהיא החכמה נקראת לקח טוב דכתיב (משלי ד, ב) לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, ומספר 'לקח טוב' [155] עולה 'קנה' [155]. ועוד פרשתי כי התורה ניתנה מימין דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, והימין הוא חסד שהוא שם א־ל דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם, ולכן כתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, ונחלקה התורה לחמשה ספרים כנגד חמשה חסדים שהם ה' פעמים א־ל שעולה מספרם 'קנה' ולכן הרואה קנה בחלום יצפה לחכמתה של תורה. ועל כן כיון דדריש הנטרקון 'זה קנה' נרמז בזה החכמה ולכך אמר אֵין 'זָקֵן' אֶלָּא שֶׁקָּנָה חָכְמָה. אי נמי זה דדריש בנטריקון הנזכר במלואה כזה זי"ן ה"א [73] עולה מספר חכמה [73].