מסכת קידושין דף כ״ד עמוד ב׳

שן דחלב שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן:

לחפשי ישלחנו ריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי:

בטל ממלאכתו העין נסמת מראות והשן מללעוס:

ודילדל בו עצם השמיטו ממקומו ומחובר בבשר:

יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

ריבויא הוא אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל:

וצמתה יבשה:

יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

הואיל ומדרש חכמים הוא פי' משום הכי אמר דבשאר דברים צריך גט שחרור וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינם באין אלא מכח דרשה לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תקנו גט שחרור וריב"א פירש דודאי שן ועין דכתיב בהדיא בקרא ועלייהו כתיב לחפשי ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא ובהא פשיטא ליה דלא גמר שילוח שילוח מאשה ולכן א"צ גט שחרור אבל שאר אברים דלא נפקי אלא מיתורא דישלחנו ודאי בהכי גמירי שילוח שילוח מאשה ולכך צריך להו גט שחרור:

תרנגול שהושיט ראשו וכו' בתרנגול גרסינן נזק שלם ובסוס שצנף חצי נזק וכן מוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף יח:):

מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט כו' השתא משמע דכ"ע דכשלא נתכוין לעין פטור ותימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) אמר רבה היתה מונחת לו אבן בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא מתכוין לטובה ולא נתכוין לעין כלל אבל ההיא דהתם הוי דומיא לכחול לו עין וסמאה דאיכא חדא לטיבותא שנתכוין לרפאות וחדא לריעותא שנתכוין לעין:

סמויה וחטטה יוצא בהן לחירות ואע"ג דלעיל אמר כהויה וסמאה אם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בהן לחירות והכא כיון דסמויה משמע שלא היה יכול להשתמש בה כבר מ"מ הכא שאני דחטטה עשאו מחוסר אבר:

[ותנא תונא כו' תימה דלא דמי לעוף דמתחילה לא היה בו דבר שראוי לפסול בו דאפילו עינו סמויה בו לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת בו. ת"י]:

ת"ל מן העוף ולא כל העוף תימה ל"ל קרא כיון דמחוסר אבר פסול לבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"ז (דף ה:) ובפ"ב דזבחים (ד' קטז.) מכל החי מכל בשר הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה וי"ל דאי לא כתב קרא גבי ישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח בישראל ולא לבני נח כדאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח א"נ ה"א כיון דאישתרי בעל מום בעופות טפי מבהמה אישתרי אפילו מחוסר אבר וקרא דכתיב איירי בבהמה:

וכולן עבד יוצא בהן לחירות פירש כשהפיל שינו או סימא עינו בפי עדים ועמד בבית דין ובאו עדים קודם שהודה. הא אם לא היו שם עדים אינו יוצא לחירות, דאין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ואף על גב דעבד כמאן דתפס דמי דהא אינו מחוסר גוביינא, אפילו הכי תפיסתו לא מהניא ליה אלא בעדים, ואם הודה רבו בכך נפטר, ושוב אינו יוצא לחירות בכך, וכדאמרינן (ב"ק עד, ב) אמר ליה רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, אמר לו ר' יהושע אין בדבריך, כלומר שכבר הודית, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, כדגרסינן בירושלמי בפרק אלו נערות (פ"ג ה"י) מה שיאמרו לו צא ידי שמים נשמיענה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שינו של טבי עבדו, אתא לגבי ר' יהושע אמר לו טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר לו מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים, הדה אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.

אלא הואיל ומדרש חכמים הוא ואף על גב דמדרש חכמים דאורייתא הוא. מכל מקום צריך גט שחרור, שכיון שאינו מפורש בתורה ואין הכל בקיאין בו, חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבד אתה. ודוגמתה חששו בההוא דגיטין פרק השולח (גיטין מ, א) מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה, וכבר כתבתיה שם בארוכה בס"ד.

הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות הקשו בתוספות מדתנן בבכורות (מה, ב) החרש והשוטה והשכור כשרין בבהמה ופסולין באדם, ובאדם נמי אינו פסול מטעם מום, אלא דאינו שוה בזרעו של אהרן כדדרשינן בריש פרק מומין אלו בין קבועים מדכתיב (ויקרא כא, כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן איש ששוה בזרעו של אהרן ונפקא מינה דלא מחיל עבודה אף על פי שהמום מחלל עבודה כדכתיב (שם כג, א) מום בו ולא יחלל, ומשמע שיש להשוות יוצא בשן למומין דבכור, דהכי נמי דרשינן התם ובעינן מומין שבגלוי ואינן חוזרין, ולקמן נמי דמייתי מומין דבכור כדאמרינן ותנן נמי גבי מומין והוא שנטל רוב הלשון או רוב המדבר שבלשון, דאלמא שוין הן לכאורה, ויש לומר דאינן שוין, דהא עבד יוצא בהפלת שן אף על פי שאינה גלויה לגמרי כשיניו הפנימיות, והתם בעיא מום גלוי לגמרי, והיינו טעמא דבעי דומיא דפסח ועור דהוי גלוי גמור, והכא דומיא דשן שאינו גלוי גמור, והלכך אפילו חרשות מוציאות, כך תירצות בתוס'.

הא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה קשיא להו לרבוותא דמהכא משמע דרבנן בעו כונה, ובשלהי פרק כיצד הרגל (כו, ב) אמרי אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד. פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דאלמא לרבנן לא בעינן כונה כלל, ותירץ הראב"ד דהכא לאו משום כונה קאמר, אלא משום דושחתה משמע שהיתה מתוקנת כבר ועין העובר לא היה מתוקן שלא יצא לאויר העולם. והרמב"ן נר"ו הקשה עליו, דהא ר' אליעזר טעמא קאמר ושחתה עד שיתכון לשחתה, אלמא בכונה תליא מילתא, ובתוס' תירצו דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דנתכוון להנאתה, ועוד דלא נתכוין לעין כלל. ולדידי קשיא לי דהא כונת הנאה לא מהניא, כדאמרינן היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאו שיחק באדון, ואי משום שלא נתכוון לעין, הא לא בעינן כונה, כדמשמע מההיא דפרק כיד (כו, ב) וכיון דלא האי מהנה ולא האי מהנה כי (פרכיניה) [ארכביה] אתרתי אמיא מהנה. ונראין דברי ראב"ד. והא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא ר' אליעזר אומר, לכדתני ר' אליעזר אצטריך להו ולא כטעמיה דר' אליעזר, משום דאיהו בעי כונה ואינהו משום ושחתה עד שישחית את המתוקן. ומשום דר' אליעזר תני לה בהדיא נקט דר' אליעזר, אף על גב דרבנן לאו כטעמיה סבירא להו. אי נמי יש לומר כל שאינה מתוקנת כבר אפילו נתכוין לחטטה לא קרינן ביה מתכוין לשחתה, ואין השחתה אלא במה שהוא מתוקן כנ"ל.

היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בו לחירות מאי טעמא שויה מחוסר אבר. תמיהא לי היתה שינו נדודה נמי בשאין יכול להשתמש בה כבר והפילה אמאי אינו יוצא בה לחירות, דהא שן נמי אבר הוא, וכדאמרינן מה שן ועין ראשי אברים, וצ"ע.

יבשה גפה כתב הראב"ד אף על פי שעדיין מחובר בגופו, מחוסר אבר מיקרי, כיון שכל כחו של עוף בכנפיו ויבשו.

תנא כלם עבד יוצא בהם לחירות פי' אמתני' דהתם קאי דתנן כ"ד איברים שבאדם כלן אינן מטמאין משום מחיה ותלמודא מייתי לה לקמן ועלה תנא כלן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שיחרור כו' עד המכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ונראין דברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא פי' הא ודאי מדאורייתא הוא דבריב' ומיעט וריבה כדרש אלא הכי פירושא דכיון דמפרש בקרא בהדיא שן ועין ולא מפרש בהדיא שאר אברים כולי עלמא האי ריבוי' דשאר אברים וכסבורים שאינו יוצא בהם לחירות ושמא יאמרו עליו עבד הוא וכשנושא בת ישראל יאמרו עבד מותר בבת ישראל וחיישינן נמי שמא יתפוש בן רבו ויאמר לו עבדי אתה כך פר"ח ז"ל ועיקר:

הביא רבינו אלפס ז"ל בהלכותיו הא מתניתין ופסק בה הלכה כרבי עקיבא דהלכה כרבי עקיבא מחברו ואף על גב דאיכא מכריעות כי סמכינן אהכרעה במתניתין אבל במתניתא לא כדאיתא במסכת שבת פרק כירה כמו שכתיב בהלכותיו. ויש שתמהין עליו למה הביאו לזו כלל דהא קנסא הוא ולא מגבינן ליה בחוצה לארץ. ויש לומר דאף על גב דלא מגבינן קנסות בחוצה לארץ הא קיימא לן דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא נמי מכיון שהפיל שן עבדו הרי תפס העבד בעצמו ואינו יכול להשתעבד בו שאפילו למ"ד צריך גט שיחרור מעוכב גט שיחרור לא קנין כספו הוא הילכך זכה העבד בעצמו ואע"ג דמודה ב"פ התם הוא כשמודה בב"ד סמוך הראוי לדון דיני קנסות אבל אנן הדיוטות אנן ואין הודאות בפנינו כלום וכהודאה חוץ לב"ד הוא כל שכן דקיימא לן דהודה ואחר כך באו עדים חייב וכיון דלית ליה רשותא לאשתעבודי משמתינן ליה עד דכתיב ליה גיט' דחירות' כדין מפקיר עבדוי. והוי יודע דאפילו למאן דאמר אין צריך גט שחרור מודה הוא דבזמן הזה דליכא בית דין סמוכין שצריך גט שחרור דבפרק החובל מוכח בהדיא דלא קני עבד נפשיה משעת חבלה אלא משעת העמדה בדין וכיון דליכא ב"ד לאו העמדה בדין הילכך אין אנו צריכין לדברי המכריעין ולא לדברי רבי עקיבא ולדברי הכל צריך גט שיחרור ומה שטרח רי"ף ז"ל לפסוק הלכה כרבי עקיבא לא לענין דינינו איצטרך אלא לענין בעיין דאיבעיא לן בפרק השולח במעוכב גט שחרור כדכתיב' התם ושם הארכתי בענין זה כל הצורך מפי מורי נר"ו:

תנו רבנן הכהו על עינו וסמאו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהם לחירות. פי' דהני מומין שבגלוי הם ואף על גב דחרש אינו מום גבי קרבן בהמה ובכהן שהיא מום אינו מטעם מום כדאיתא בקדשים דתנן החרש והשוטה כשרין בבהמה ופסולין באדם ואמרינן טעמא דפסולין באדם מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. הא לא קשיא כלל שאין דין עבד שוה למומי בהמה ואדם שהרי שן אינו מום בכהן ועבד יוצא בהן לחירות משום דלגבי עבד כל שמתבטל ממלאכתו ואינו חוזר והוא בגלוי יוצא לחירות כך מצאתיה בתוס'. למימרא דקלא לאו כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לתוך כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם. אוקימנא בבבא קמא כדאית ביה בזרוני דאי לא משונה הוא והוי תולדא דקרן שמשלם חצי נזק ואף על גב דהשתא נמי צרורות נינהו אתיא כסומכוס דאמר צרורות נזק שלם כשאר דיני רגל. אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנוער ושברו את הכלים בתוך הבית משלמים חצי נזק הני אורחייהו וצרורות נינהו ואתיא כרבנן דאמרי חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה. שאני אדם דבר דעה הוא ואיהו מבעית נפשיה פי' ואידך גרמא בנזקין הוא דעבד ולפיכך פטור מדיני אדם:

תנו רבנן הכהו על עינו וכהתה על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהם עדיין. פי' תשמיש שיהא בו ממש אין עבד יוצא לחירות ואם לאו שאינו יכול להשתמש בהם בדבר של ממש אלא שנראה הדברים גסים יצא לחירות ואף על גב דלא סמייה לגמרי. תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסמאו חתור לשוני והפילו שחק באדון ויוצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה מאי דרשי ביה מבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימה עובר שבמעיה פטור מ"ט ושחתה עד שיתכון לשחתה וקשיא לן הא דאמרינן (במ') [בפ'] כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו לא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין ניזקין חייב לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן והא לא נתכוין לשחת כלל ומחייבי רבנן ומ"ש מהושיט ידו למעי שכחתו דפטרי. ואיכא למימר דרבנן סברי דאינו פטור עד דאיכא תרתי למעליותא שנתכוין לטובה ולא נתכוין לאותו אבר ותרוייהו איתנהו בהושיט ידו למעי שפחתו שנתכוין לרפואת שכחתו ולא נתכוין לעינו של עבד כלל אבל בהאי דחתור לשינו איכא חדא לגריעותא שנתכוין לאותו אבר אע"פ שנתכוין לטובה ובההיא דאבן איכא חדא לגריעותא שלא נתכוין לטובה אלא לרעה אף ע"פ שלא נתכוין לאותו אבר:

מן העוף ולא כל העוף פי' למעוטי מחוסר אבר ואע"ג דהא כתיב מכל החי ודרשינן הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ומרבינן מינה שמחוסר אבר פסול אפילו לבני נח אפילו הכי אצטריך האי קרא דאי לא הוה אמינא כל פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח קא משמע לן דאפילו לישראל נאמרה כצ"ל:

תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי גדולי המחברים פסקו בו שיצא לחירות ולא מצד עצמו שהרי אין כאן חסור אבר ולא בטול מלאכת עצמו אלא מצד שבטל בכך מעשה השנים שהם קבועים באותו עצם:

היה אחד מאיברים אלו בטל ממלאכתו ובא זה וחסרו יצא לחירות מעתה היתה עינו כהה או שאינה רואה כלל ובא זה וחטטה וכיוצא בזה יצא לחירות שהרי מכל מקום עשאו מחסר אבר והרי מצינו בעוף לענין קרבן שאע"פ שאין תמות וזכרות צריכין בו שלא נאמר תמים זכר אלא בבהמה מחסר אבר פוסל בו כגון יבש גפה נחטטה עינה ונקטעה רגלה ואע"פ שיבש גפה אינו חסרון לגמרי הואיל ויבש מכל וכל כמי שאינו הוא ויש אומרים דוקא בגף שכל כחו של עוף לשם וכן אם היה האבר שלם במלאכתו ובא זה ובטל מלאכתו אע"פ שלא חסרו הואיל ובטל מלאכתו לגמרי עד שאינו יכול להשתמש בו כלל יצא לחירות אחר שנגע בגוף האבר כגון הכהו על עינו וסמאה או על אזנו וחרשה יצא לחירות וכן אם לא בטל מלאכתו לגמרי כגון הכהו על עינו וחסר את מאורה או על שנו ונדנדה כל שיכול עדין להשתמש בה כלל לא יצא לחירות היתה השן נדודה והפילה או העין כהה והשלים כהותה לגמרי הואיל והיה משתמש בה ועכשו בטל לגמרי אע"פ שלא חסרו יצא לחירות וכל שסופו לחזור לבריאותו כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור לא יצא לחירות:

וכל שהעבד יוצא בראשי איברים צריך הוא גט שיחרור להתירו בבת ישראל ואע"פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת לא נאמר הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בבריתא לא כמו שהתבאר בשבת פרק כירה ואם כן נשארנו על שורש מה שידוע הלכה כר' עקיבא מחברו:

ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו נראין דברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שאלו בה והלא כלל ופרט משלש עשרה מדות היא והיאך הוא קוראם מדרש חכמים והרי הם גופי תורה ותירצו שכל כלל ופרט אסמכתא בעלמא הוא כמו שאמרו בשני של סוטה בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא כסוי הדם שהתורה אמרה וכסהו בעפר והלכה בכל דבר שמגדל צמחים וגט שהתורה אמרה ספר והלכה בכל דבר ותער שנאמר בנזיר ותער לא יעבור על ראשו והלכה אף בכל דבר ואע"פ שכלם נדרשו בכלל ובפרט אסמכתא בעלמא הוא וגדולי צרפת תירצו שלא קראוה בכאן מדרש חכמים ליטול ממנו דוגמא לאחרים אלא שמצד שאין שחרור שאר איברים נזכר בתורה בהדיא אין הכל בקיאין בו ושמא ימצאו בשוק ויערער עליו לומר עבדי אתה ואם התרנוהו בבת ישראל יאמר הרואה עבד מותר בבת ישראל ומתוך כך צריך גט שיחרור ומכאן הביאו ראיה לדברי רב אחא גאון ז"ל שכתב שהמקדש בעדים פסולים בפסול שמדברי סופרים חוששין לקדושיו להצריכה גט שאין הכל בקיאין בפסול זה ויאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ואע"פ שבחמץ משש שעות ולמעלה אף בשעות של איסור סופרים אין חוששין לקדושיו היכא דאיתמר איתמר ועוד שאיסור חמץ מפורסם ביותר אף לעמי הארץ ומכל מקום דברי רב אחא ודאי נראה לי שאין צריכות סעד שבודאי כל פסול שמדברי סופרים אינו מפקיע קדושי תורה אף לאחר הכרזה שהרי לפני הכרזה לא נפסלו כמו שהתבאר בסנהדרין דפסולי סופרים בעי הכרזה אלא שאף לאחר הכרזה אין מפקיעין קדושי תורה ואי משום הא דחמץ אין הנדון דומה לראיה שמאחר שהוא הפקר עשאו הפקר מי שעשאו הרי לא נתן לה כלום אבל ראיתי מי שכתב מכאן שאף בפסולי עדות של תורה כל שאינו מאותן הכתובין בתורה כגון אבות לבנים או בנים לאבות חוששין לקדושיו שמאחר שאין פסולים אלא מדרשה אין הכל בקיאין בו ומצריכין אותה גט וכמו שאמרו כאן הואיל ומדרש חכמים הוא וכן מידי דהוה אשניות שאסורות מדרבנן וצריכות חליצה כמו שאמרו איסור מצוה ואיסור קדשה חולצות ולא מתיבמות ולא יראה כן כלל ויש מי שאומר שאף בפסולי עדות שמדברי סופרים אין חוששין לקדושיו דכל דתקון כעין דאוריתא תקון ואפקעינהו רבנן לקדושיה ואף גדולי הפוסקים כתבו כן בהדיא בתשובת שאלה והדברים זרים ומכל מקום במגרש בפסולי עדות מדרבנן יראה שאף גדולי הפוסקים דנים בה שהגט פסול ולא בטל הואיל ולא באו בקדושין אלא מטעם כל דמקדש וכו' ואפקעינהו וכו' ולא מצינו בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שהרי לא אמרוה בקדושין אלא שעשו ממון שמקדש בו הפקר וביאתו ביאת זנות ואין לנו מקום בגירושין לומר כן ולא עוד אלא שאף בקדושין ראוי לומר שלא נאמר אפקעינהו רבנן וכו' בכל מקום אלא היכא דגלי גלי וכו' שאם כן אף כל בשלא כהוגן נאמר כן ואם כן האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו' וקדשה לעצמו אין לך שלא כהוגן יתר ממנו וכן מכר ערלה וכלאי הכרם וקדש בדמיהם שלכתחלה אסור אף בדיעבד לפקעינהו לקדושיה וכן בנושא אשה על אשה ומקדש בביאה שהוא בר מלקות וכן בכמה דברים אלא ודאי צריכה גט שפסולי סופרים מן הדין עדים הם ואין מפקיעין קדושי תורה בפסולי סופרים שאלו כן לא נשמט התלמוד מלהזכירה כמו שהזכירה באיסורי הנאה מדברי סופרים הא כל שפסולי תורה אין כאן קדושין כלל וכן בגט אין בו ריח גט ואפילו בקרובים הבאים ממדרש חכמים ולא אמרו כאן להצריך גט בעבד בראשי איברים מפני שהן מדרש חכמים לומר שלא יהא מדרש חכמים תורה אלא שמאחר שלא נכתבו בתורה ושהחירות בא בשגגה או באונס האדון מתנכל עליו לזמן רחוק ומערער בו כמו שיוכל ולא יוכל לברר ובני אדם חוששין בו שהוא עבד ויאמרו עבד מותר בישראלית ומתוך כך הצריכוהו לכתוב לו גט שחרור ומשתדל העבד מיד לכופו בכך:

תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם יש בתוך הכלי אוכלין הראויין לו הרי זה דרכו ומשלם חצי נזק מדין צרורות ואם אין שם אוכלין הרי זה משנה ומשלם חצי נזק מדין תולדה של קרן וכן הדין בסוס שצנף וחמור שנער ונבקע הכלי לקולם וכבר פירשנוה בשני של קמא:

התוקע לחברו באזנו בלא נגיעה וחרשו פטור מחמשה דברים אלא שנותן לו סלע לדמי בשתו אחזו ותקע בו וחרשו חייב כמו שיתבאר במקומו:

היה רבו של עבד רופא ואמר לו העבד כחול לי עיני וסמאה חתור לי שני והפילה יצא לחירות שאע"פ שלא כיון להשחית אבר מכל מקום כיון ליגע בו ואין צריך כונה להשחית אלא כונה ליגע ואע"פ שההשחתה מאליה היא באה וכל שכן אם כיון לעקרה אע"פ שמדרך רפואה כיון לכך אבל אם הושיט ידו במעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור שהרי לא כיון לנגיעת אותו אבר:

וכן אם זרק לבהמה ונפלה על העבד והפילה שנו או סימא את עינו פטור הואיל ולא כיון ליגע כמו שביארנו בשני של קמא:

בד"ה סמויה וחטטה כו' ואע"ג דלעיל אמר כהויה וסמאה כו' עכ"ל ומיהו מהא דקתני לעיל שינו נדודה והפילה דאם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בה לחירות קשה דהא נמי עשאו מחוסר אבר כמו סמויה וחטטה ויש ליישב ודו"ק:

גמ' ותנא תונא כו' יכול כו' נחטטה עינה ת"ל מהעוף כו' מת"י תימה דלא דמי לעוף שמתחלה לא היה בו דבר שראוי ליפסל בו דאפילו עינו סמויה בה לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחלה דבר הראוי לצאת בו עכ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שהתורה זכתה לו דכתיב בהדיא עכ"ל ולפי זה לא הוה אצטריך לן להך צריכותא דעבד לעיל בשן ועין אלא דאצטריך להו למכתב בהדיא לאשמועינן דלא צריכי גט שחרור ולפי' ר"ת בתוס' דגט זה אינו אלא מדרבנן כו' ניחא וק"ל:

בד"ה אי כתב חפשי בו' וכי אתא ישלחנו לשאר ראשי אברים כו' עכ"ל אין רצונו לשאר ראשי אברים דצריכין גט שחרור דהא לר"מ קיימינן ואיהו ס"ל דבכולן לא בעי גט שחרור אלא דר"ל לגופיה דשאר אברים כגון תלש זקנו כו' דלעיל דדריש ליה ישלחנו רבויא הוא ודו"ק:

א"כ שן ועין מאי אהני ליה ונ"ל דעיקר דיוקא מייתורא דשן דהא עין ודאי איצטריך למעט שן דחלב דכיון דישלחנו רבוייא הוא הוי מרבה הכל אפילו שן דחלב ועוד דבלא"ה איצטריך עין למעט מומין שבסתר והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה מעיקרא מהכהו על ידו וסופה לחזור ולא מקשה נמי ממומין שבסתר דמשמע לקמן מפלוגתא דרבי ובן עזאי ורבנן דלכ"ע מומין שבגלוי לא בעינן והו"ל להקשות כיון דישלחנו ריבוייא הוא מנ"ל למעוטי מומין שבסתר אע"כ דהוי ידע שפיר דממעטינן משן ועין מומין שבסתר אלא דקשיא לי' מנ"ל למעוטי נמי סופה לחזור דהא מריבוייא דישלחנו איכא לרבויי הכל וממיעוטא דשן ועין לא שייך למעט אלא מאי דלא דמי לגמרי והיינו מומין שבסתר וע"ז משני שפיר א"כ שן ועין מאי אהני ליה פירוש כיון דאיכא תרי מיעוטי א"כ מחדא ממעטינן מומין שבסתר ואידך למעוטי סופה לחזור וממילא מימעט נמי שן דחלב כן נ"ל נכון:

שם אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמוייה וחטטה עבד יוצא לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא כו'. ועי' בפרש"י בד"ה נחטטה והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ בשינו נדודה והפילה נמי וכן הקשה מהרש"א ז"ל ובתוספות ישנים הקשו ג"כ מאי מייתי ראיה הא לא דמי לעוף דמתחלה לא היה בו דבר שראוי לפסול משא"כ הכא בעבד שהיתה סמוייה מעיקרא כו' ולולא שאיני כדי היה צ"ל דלא מייתי רב ששת ראיה לעיקר הדין דודאי פשיטא ליה מסברא מריבויא דישלחנו דכל שעשאו מחוסר אבר פשיטא דיוצא לחירות ולא הוצרך להביא ראיה אלא דעין מיקרי אבר משום דלכאורה לא הוי אבר כיון שאין בו עצם ובאהלות נמי לא קחשיב ליה לגבי רמ"ח איברים שבאדם ולהכי מייתי מעופות דאף על גב דאין מום בו אלא מחוסר אבר אפילו הכי פסול להקרבה בנחטטה עינו אלמא דאשכחן דעין מיקרי אבר משום הכי יוצא לחירות דהא עשאו מחוסר אבר משא"כ בשן לא אשכחן דמיקרי אבר כן נ"ל נכון: