מסכת קידושין דף כ״ב עמוד ב׳

אילו נאמר ונתת אזנו בדלת הייתי אומר ידקור כנגד אזנו בדלת אבל אזן לא ירצענה:

לאזן מאבראי כלומר רחוק מן הדלת כדכתיב את אזנו והדר יתן אזנו בדלת ויקח את המרצע וידקור בדלת מעבר השני כנגד אזנו לקיים ולקחת המרצע ונתת באזנו בדלת:

דוקר ויורד אזנו כשנותנה על הדלת עד שמגיע לדלת:

עקורה מן המזוזה ומוטלת לארץ:

מה מזוזה מעומד דבלאו הכי לא מקרי מזוזה:

חומר צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט:

מתני' וקונה את עצמו מיד רבו:

בכסף ע"י אחרים שיתנוהו לרבו ע"מ שיהא זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבל מהם ואפילו ע"מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד בלא רבו:

כמין חומר פירש הקונטרס צרור מרגליות או בשמים שתלוי בצואר נשים לתכשיט ור"ת פירש חומר מעשה וכן פירש הערוך בלשון ערבי כשאומר לחבירו מה מעשיך אומר לו מה חמרך:

מה נשתנה אזן יש במדרש דמרצ"ע בגימטריא ד' מאות (שנה) ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב"ה והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולה כך:

[ת"ל לעולם כו' ואין לומר לעולמו של יובל דא"כ לשתוק קרא מיניה ונילף משדה אחוזה. ת"י]:

איכא דאמרי גדול היה העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו זה פירש למיתה יהודה הינדואה וזה פירש לחיים מר זוטרא תחתיו במקומו שלא יהיה העבד רגע אחד בלא אדון:

יכול אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ואף על גב דועבדו לעולם דרשינן (לעיל קידושין טז, א) לעולמו של יובל, התם משום דאתא ושבתם איש אל אחוזתו וגלי עליה. ואם תאמר מכל מקום כיון דהוקש לקרקעות נימא דהאי לעולם היינו עולמו של יובל. יש לומר אם כן לישתוק קרא מינייהו ואנא ידענא דאי ללמד שלא יצא בשש פשיטא דמנא תיתי. ואם תאמר האי לעולם אצטריך לעשה כדאמרינן (גיטין לח, ב) המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו. יש לומר מכל מקום שמעת מינה שהוא עובד לעולם, דאי לא ליכתוב בהם תעבודו ולא ליכתוב לעולם כנ"ל.

תנא אף בחליפין ונראין הדברים דאינו קנה עצמו בחלפין, מדלא תנו כן אסיפא דמתניתין גבי קונה את עצמו, וכבר הארכתי בזה בגטין פרק השולח (לט, בד"ה ולא היא) בס"ד.

תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו כו' כל אלו מלאכות של עבד הן, ולפיכך עבד נקנה בהן, אבל תפר או אפה לרבו אין זו חזקת העבדים, שאין אלו אלא אכילת פירות, ואכילת פירות אינה חזקת קניה, והמציע מצעות בנכסי הגר דאמרינן בפרק חזקת (ב"ב נג, ב) דקנה, היינו משום דנהנה גופו מגוף הקרקע, ודוגמתו בעבדים הגביהו הוא לרבו, שגוף האדון נהנה מגוף העבד, ולא כתב כן הרמב"ם (פ"א מהל' מכירה הט"ז ופ"ב מהל' זכייה ה"ב).

הגביהו רבו לו לא קנאו ר' שמעון אמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וקיימא לן כר' שמעון, דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל, ורב אשי נמי הכי קאמר, וכל שכן בהגבהה.

מתניתין עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה פי' מפני שהוקשו לקרקעו' כדאיתא בגמרא וכיון דהכי הוא מסתברא דכי היכי דחזקת קטן שבקרקעות אינה אכילת פירות אלא תקון בגופיה של קרקע כגון נעל וגדר ופרץ וכיוצא בו א"נ תשמיש גופו שמשתמש בגופ' של קרקע. כדאמרי' המציע מצעות בנכסי הגר קנה פי' שהציע מצעות וישב שם ושמשתו הקרקע בתשמיש גופי ולאפוקי הצעת כלים בלא ישיבה שאינה קונה דאכילת פירות והיינו דדרשינן לה התם מדכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה אבל אכילת פירות אינה קונה כלל בחזקת קנין אע"פ שאומר בירושלמי המוכר בית לחבירו כיון שנתן פירותיו לתוכו קנאו בהא פליג ירושלמי אגמרא דילן כי היכי דפליג נמי במאי דס"ל דמסירת מפתח קונה ואלו בגמרא דילן מוכח בב"ק דמסירת מפתח אינה קונה לגמרי ולא קאי אלא במקום לך חזק וקני ואנן אגמרא דילן סמכינן והשתא דאתינן להכי דאכילת פירות אינה קונה בקרקע ה"ה דבעבדים אין אכילת פירות קונה בהם ואין חזקתו אלא כשעושה העבד לרבו תשמיש בגופו מדברים שהעבד עושה לרבו שמיוחדין לעבודת עבד וכדאמרינן בגמרא כיצד בחזקה סכו גרדו הלבישו ונעילו הולך כליו אחריו לבית המרחץ שכל אלו הם מלאכות מיוחדות לעבד כנעני ואסורים בעבד עברי כדאמרי' התם לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ הא כל שלא נשתמש בו בעבודות אלו וכיוצא בזה אע"פ שעשה לו מלאכות אחרות כגון שחפר לו או שנכש או שעדר עמו לא קנאו שאינו אלא אכילת פירות:

ושלשה מיני חזקות נאמרו בתלמוד האחת חזקת קטן הנאמר בכאן וגבי קרקע הנקנה בחזקה והיא על הדרך שאמרנו. והשני חזקת ראיה שהיא ראיה על הקנין והיינו כל חזקה שבפרק חזקת הבתים. השלישי חזקת ירידה לקרקע בתורת שלו כההיא דאמרי' כשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ופרישנא דהיינו מכי דייש אמצרי:

וקונה את עצמו בכסף הקשו בתוס' אמאי לא קתני נמי שקונה עצמו בראשי איברים ותירצו משום דהוה ליה קנסא ובקנסא לא קא מיירי דאי בעי מודה ויפטר. ואחרים תירצו דלא קתני אלא מה שיש לחלק בו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים כגון כסף ושטר. אבל בירושלמי תירצו בענין יפה שאמרו שם ולמה לא תנינן שקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת אית תנא תני צריך גט שחרור ואית תנא תני אין צריך גט שחרור ע"כ. כלומר כיון דאיכא מאן דסבר דמעוכב גט שחרור לא תני ליה הכא דלא קתני אלא דרכים שקונה בהם א"ע לגמרי ואינו צריך גט שיחרור וזה ט"נ:

גמרא מנא לן והתנחלתם אותם כו' ת"ל לעולם בהם תעבודו. פי' ואלו היה חוזר לבעלים ביובל כשמכר הוא עצמו היה יוצא ביובל ופקע שחרורו. תנא אף בחליפין יש שסבורין דכיון דקתני מתני' דלקני בחליפין ולא קתני סיפא שקונה עצמו בחליפין דאלמא אינו קונה עצמו בחליפין אע"פ שקונה עצמו בכסף חליפין אינם מתורת כסף כדמוכח בפרקין דלעיל וקשיא להו הא דאמרינן בפרק השולח בעובדא דההיא אמתא דשקל רבה כמתיה ושדר לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמר רבא לא עשה ולא כלום ואמרינן מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש דסבר אין כסף גומר בה ולא היא משום דהוה ליה כליו של מקנה טעמא דהוא ככליו של מקנה דאנן קי"ל דבעינן כליו של קונה הא אלו הוה בכליו של קונה קניא נפשת בחליפין. ויש שפירש דודאי כיון שנקנה בחליפין ה"ה דקניא נפשיה בחליפין כי ההיא דהתם דתנא דמתניתא דלא קתני דקונה עצמו בחליפין משום דחליפין תלו בכסף וכיון דבכסף גופיה איכא פלוגתא במתניתין לא קתני ליה דמרישא שמעינן ליה שכשם שקונה עצמו בכסף למר כדאית ליה קונה עצמו בחליפין:

אבל בתוספות אמרו שאינו קונה עצמו בחליפין כדאמרן דלא תני ליה הכא ודין חליפין לא תלו בדין כסף כלל דהא איתיה בפחות משוה פרוטה דקונה מטלטלין מה שאין כן בכסף וההיא דהתם לאו מדין חליפין הוא דנקט כליו של מקנה אלא מדין כסף אתי עלה וכאלו אמר משום דהוה ליה כספו של מקנה ומשום דעובדא בכלי הוה נקט כליו בקושטא דמלתא ומעיקרא ס"ד דכספו של מקנה קונה בכ"מ דהוה טועה בהא דאמרינן הילך מנה וקדיש אני לך מקודשת דסבר דבכל אדם מיירי אפי' כשאין הקונה אדם חשוב מאי דאמר עשה ולא כלום משום דהוי הלכתא כר"ש דאין שוה כסף גומר בה ודחינן דלאו משום הכי דודאי כספו של קונה גומר בה כרבי והתם משום דהוי כספו של מקנה וכספו של מקנה אינו קונה אלא כשהקונה אדם חשוב כדאסיקנא לעיל בפרקין גט קידושין ונכון הוא:

ואפשר עוד לומר דודאי עבד קונה עצמו בחליפין לקנין ממון שבו אבל לא לקנין איסור שאין הקנין אלא לקיים הדברים ודברים לא מהני בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף שפודה עצמו לגמרי ומש"ה לא קתני לה תנא ברא ולא קתני דברים שמעוכב גט שחרור כדפי' לעיל גבי ראשי איברים והיינו דפרישנא התם דהא דאמר רבא לא עשה כלום משום דהוי כליו של מקנה ולהכי לא אהני אפי' לקנין ממון שבו ואלו הוה בכליו של קונה הרי קנתה עצמה בקנין ממון שבה בחיים וכופין את היורשין לעשות לה גט חירות דומיא דמפקיר עבדו ומת יצא לחירות וכופין את היורשין לעשות לו גט חירות כדאיתא התם כנ"ל. וכן דנתי לפני מורי נר"ו. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה וכן הלכתא:

הא דאמרי' כיצד במסירה אחזה בשלפיה או בשערה כו' כבר פירשתיה בפרק הספינה דמדקתני אחזה שמעינן דלא בעינן במסורה שמוסר המקנה לו מיד ליד והא דאמרינן בפרק אלו מציאות מוסרה בנכסי חבירו קנה במציאה ונכסי הגר לא קנה דמאי מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו בנכסי חברו קנה דהא מסר לה במציאה בנכסי הגר מאן מסרה ליה דליקני לאו למימרא דבעינן מסר ליה ממש דאם כן פשיטא דבהפקר לא קנה אלא מסר ליה היינו דאמר ליה קני במסירה דהוה ס"ד דאע"ג דבעי' בעלמא שיאמר לו קני במסירה שלא יאמר יהא זה העכוב בנכסי הגר כשם שאינו מעכב בחזקה דבעינן בעלמא שיאמר המקנה לקונה זיל אקני בחזקה ואעפ"כ קונה בנכסי הגר קמ"ל דבמסירה נעכב שלא לקנות בנכסי הגר קמ"ל כיון דליכא מאן דאמר להו זיל קני במסירה וראייה גמורה לדין זה מאי דתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל דלא ק"ת משיכה כדרכה משום דלתני משיכה שאין בה תורת מסירה אלמא כל שאחזה למשיכה הויא מסירה דאי ס"ד ליכא מסירה עד שימסרנה לו מיד ליד לתני משיכה כדרכה שמשכה מעצמו ולית כאן תורת מסירה כלל אלא ודאי כדאמרן:

תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעל כו' עד אמר רב אשי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו לו רבו לא קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כך היא הגרסא בספרים שלנו ולפי גירסא זו לית הלכתא כרבי שמעון דרבנן פליגי עליה ואשכחנא רבוותא ופסקו כותיה הלכתא. ובספרים ישנים הכי גרסי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו לו אמר ר' שמעון לא תהא חזקה כו' והשתא לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון והלכתא כותיה ונראה שזו היא גרסתם של הגאונים זכרונם לברכה:

הרציעה צריך שתהא על הדלת ושתהא הדלת קבועה בבנינה ועומדת לא שתהא עקורה ומושלכת בארץ ושינקוב עליה שלא נאמר מזוזה אלא ללמד שתהא הדלת מעומד כמזוזה אבל הרציעה על הדלת בין שיש שם מזוזה בין שאין שם מזוזה וכן אינו רוצע אזנו במקום אחר ושאחר כן יקוב חור בדלתו אלא מגישו אל הדלת ומניח אזנו על הדלת ונוקב והולך עד שמגיע חודו של מרצע לדלת ודבר זה הוא בסוף שש אחר שהביאו לפני בית דין של שלשה ואמר דבריו בפניהם והאדון בעצמו הוא שרוצע ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין והתבאר במקום אחר שאין רוצעין שני עבדים כאחד:

מה נשתנה אוזן לירצע מכל איברים שבגוף אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ואע"פ שמוכר עצמו אינו נרצע כמו שבארנו לענין פסק שעשה דבר שהוזקק עליו לימכר לגניבתו ולקנות לו אדון והוא שאמרו במכילתא אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע:

ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות להוציאם מעבדות והלך זה ונשתעבד על הדרך שביארנו תרצע לקיים מה שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה ובמדרש אמרו מרצע בגימטריא ארבע מאות רמז לארבע מאות שנה שנשתעבדו בגלות משנולד יצחק ויצאו ממנו וזה נשתדל וחזר לעבודתו:

במקום אחר התבאר על העבד בין מוכר עצמו בין מכרוהו בית דין שאינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח כדרך שעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אלא בצנעה ודרך כבוד ושאסור לעבוד בו עבודת פרך כגון עבודה שאינה צריכה לו או עבודה ביותר מדאי ושלא כדרך שאר פועלים מכאן אמרו שלא יאמר לו עשה במלאכה פלונית עד שאבא ונכנס שנינו והוא מכוין שיהא שוהה אחר כדי שירבה במלאכה יותר מדאי ויאמר לו לא היה לי פנאי לבא עד עתה ועל זה נאמר ויראת מאלהיך וגדולי המחברים פירשו בעבודת פרך עבודה שאין לה קיצבה ואין שיטת התלמוד מוכחת כן וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

אף הגוי שראינו שעבד בו בפרך והוא תחת ידינו מונעין אותו שלא ישתעבד בו אלא דרך שיעבוד הראוי כדרך שנישתעבד לישראל שנאמר ולא ירדנו בפרך לעיניך:

כשם שישראל אסור להעבידו עבודת פרך כך אסור להעבידו בדברים בזוים כגון חליצת מנעל והולכת כלים לבית המרחץ שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אלא עבודת פועל הה"ד כשכיר כתושב יהיה עמך ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשהו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים אלא אם כן היתה אומנותו בכך ומכל מקום כל שלא נמכר אלא שמשתכר לאי זו מלאכה הואיל והוא משתכר לדבר זה ואינו עושה אלא ברצונו מותר ודברים אלו התבארו בתורת כהנים:

המשנה השלישית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל בביאור הקנאת עבד כנעני והוא שאמר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אמר הר"ם פי' אמר השם בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף אף עבד כנעני בזה הדרך בעצמו והנה לי בזה שני עיקרים אחד מהם זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר' מאיר וחכמים בראש פ"ק דגיטין ביציאת עבד לחירות שאמר ר' מאיר חובה הוא לו וחכמים אמרו זכות הוא לו ומהידוע אמרו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזה אין מחלוקת בו הנה ר' מאיר סבר כשיתן אחד לעבד ממון ואמר לו קנה על מנת שתצא לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שמעת שאמר לו קנה אותם קנה רבו ולא יועילוהו תנאו אחר זה ולזה אמר ר' מאיר שהוא לעולם לא יצא בכסף אלא על ידי אחרים כשיתן אחר מתנה לרבו לפדותו וחכמים אומרים יועיל תנאו ולא קנה עבד כלום מזה הממון ואיך יקנה אותו רבו ואין לרבו בזה הממון כלום עד שיצא לחירות ולזה אפשר אצלם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ור' מאיר גם כן סבר שהוא לא יהיה בן חורין עד שיגיע גט שחרור לידו אולם כאשר זכה לו ע"י אחר לא יצא לפי שחובה היא לו ולזה אמר בשטר ע"י עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפי' בשטר ע"י אחרים לפי שזכות הוא לו והלכה כחכמים ואמרו בכאן בחזקה כבר ביארנוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל לרבו או הלבישו הוליך כיליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו ועבד כנעני הוא ג"כ יקנה את עצמו בראשי אברים והוא שיכהו אדניו ויפול ממנו אחד מהכ"ד אברים והם אצבעו הידים והרגלים וראשי האזנים וראשי הדדין וראש האמה או יסמא את עינו או יפיל את שינו כמו שבא בכתוב ואשר הביא שלא ימנה בכלל מה שיקנה העבד עצמו לפי מה שיצטרך גט חירות מרבו אחר שהומם כמו שביארנו:

אמר המאירי עבד כנעני והוא כל עבד שמשאר אומות שכולן מיוחסות דרך השאלה על שם כנעניים ולאו דוקא כנעני ומכאן ואילך אין צורך למה שנתחבטו רבים בכנעני היאך אפשר לקיימו והלא משבעה עממין הוא ובכלל לא תחיה כל נשמה ולא עוד שאף בכנעני דוקא אתה יכול לפרשה באותו שהשלימו וקיבלו שבע מצות שבכל עממין שבעולם חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם כשנלחמין עמהם קוראין להם לשלום תחלה אם ישלימו ויקבלו שבע מצות משאירין אותם והיו למס ולשיעבוד ואין הורגין מהם אפילו נפש אחת אפילו היו משבעה עממין ואם לא השלימו או שלא רצו לקבל שבע מצות נלחמים בהם והורגין כל זכר שבהם ומשאירין הנשים והטף בשאר אומות וכן בעמון ומואב אף בלא קריאת שלום אם לא השלימו תחלה מאליהם אבל בשבעה עממין ובעמלקים כל שלא השלימו או שהשלימו ולא רצו לקבל שבע מצות הורגין את הכל ועל זו נאמר לא תחיה כל נשמה ושמא תאמר אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לא היה אלא מפני שלא שאל בהם יהושע עדיין ולא היו יודעים מנהגם של ישראל שיהיו שואלים בשלום ושמא תאמר ומכל מקום כשכרתו להם ברית על דעת להכרית עבודה זרה מארצם היה שהרי לא היו משלימים עם שום אדם אלא בהשלמה וקבלת שבע מצות ואחר שקבלו עליהם כן למה הקפידו עליהם הנשיאים ועשאום חוטבי עצים ושואבי מים ולא עוד אלא שנראה מפשוטן של מקראות שראויים היו להכותם אלמלא כח השבועה לא היה אלא מפני שבאו להם בערמה ובהטעאה והכירו בהם שלא קבלו מה שקבלו מלב ומנפש אלא על דרך הערמה להנצל מהם ויש מפרשים שלא היתה שאילת שלום אלא עד שלא עברו את הירדן ואין הדברים נראין ומכל מקום למדנו שאף בכנעני גמור יש מהם שאינם בכלל לא תחיה ומכל מקום עממין אלו כבר אבד זכרן ואתה יכול לפרשה בשאר אומות על הדרך שכתבנו תחלה:

גמרא ותנא דידן מלתא דליתא במטלטלין קתני כו' כסף איתא נמי במטלטלין לרבי יוחנן דסבר הכי בבכורות מיד עמיתך בכסף מיהו כיון דמדרבנן ליתא במטלטלין כדאמרינן שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה מיקרי שפיר ליתא במטלטלין ודו"ק:

תוס' בד"ה מה נשתנה כו' דמרצע גימטריא ד' מאות כו' עכ"ל דבגמ' דקאמר מה נשתנה אוזן כו' ליכא טעמא אלא למה תהיה הרציעה באבר האוזן ולא באבר אחר אבל על הרציעה טעמא אחרינא אית ביה משום דמרצע בגימטריא ד' מאות כו' ובהכי ניחא דלא קשה אהא דקאמר אוזן ששמעה כו' למה לא נאמר כן גם במצות אחרות שנאמרו בסיני וק"ל:

גמ' אי מה כו' אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל תלמוד לומר לעולם כו' עכ"ל ואין לומר לעולם של יובל דאם כן לשתוק קרא מיניה ונילף משדה אחוזה עכ"ל ת"י ולולי דבריהם נראה דודאי לק"מ דע"כ לעולם ממש משמע מדאצטריך לעיל ושבתם איש וגו' בע"ע דלא נימא לעולם ממש כדאמרן לעיל וק"ל:

תוס' בד"ה איכא דאמרי כו' אבל קטן שאין לו יד כו' כאבא שאול ולא א"ל שלוף לי מסנאי מחיים כו' עכ"ל דהא דקאמר חזיה דתקיף ליה עלמא אמר ליה כו' דמשמע דמחיים של יהודה אמר ליה שלוף לי כו' היינו ללישנא קמא דגדול הוה ובעי זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אבל ללישנא דאיכא דאמרי דקטן הוה אבל אי הוה גדול לא הוה מהני ליה בזה פירש כו' אלא דקטן הוה וקושטא הוא דלאחר מיתת יהודה אמר ליה שלוף לי כו' וק"ק לדבריהם דמי הכריחם לומר כן לפי' זה ואימא לפי' זה נמי ללישנא דאיכא דאמרי נמי שלוף לי מסנאי מחיים הוה דאע"ג דמהני ליה בקטן לאחר מיתה כמו מחיים כאבא שאול מכל מקום החזיק בו מחיים לפי שהיה ירא שמא יקדימנו אחר כמו שהקשו לפרש"י ויש ליישב ודו"ק:

עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ומפיק לה בגמרא מוהתנחלתם דהוקש לשדה אחוזה. ומשמע לכאורה דהיינו משום דס"ל לתנא דמתניתין דעבדא כמקרקעי דמי וא"כ למ"ד עבדא כמטלטלי דמי ליתא לדינא דמתני' וכן נסתפקו התוספות בזה בב"ק פ' הגוזל דף צ"ו ע"ב בד"ה המחליף ע"ש וכבר הקשיתי שם דהא לר"מ ס"ל עבדא כמטלטלי דמי ואפ"ה משמע דמודה בהני דיני דמתניתין דהא איירי בסיפא ועוד דהא אביי מפרש לקמן טעמא דר"מ הואיל וקני ליה בע"כ בכסף מקנה ליה בע"כ ומקשינן נמי א"ה שטר נמי אלמא דלרבי מאיר נמי נקנה בכסף ובשטר והיינו כדמסקו התוספות בב"ק דלענין קנין כ"ע מודו דאיתקוש לקרקעות ועיין בסמוך:

גמרא אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה וקשיא לי מ"ט דשמואל דליכא למימר דס"ל עבדא כמטלטלי דמי דא"כ תיקשי ליה מתני' אע"כ כדפרישית דלענין קנין כ"ע מודו דאיתקוש לקרקע א"כ הדרא קושיא לדוכתא ועוד דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דבמטלטלים נמי כסף קונה דבר תורה ולא משיכה אלא דמשיכה תקנתא דרבנן היא שמא יאמר נשרף חיטיך בעלייה וע"כ דבעבד לא שייך האי תקנתא דאל"כ היאך קתני במתניתין דכסף קונה וליכא למימר דמתניתין דינא דאורייתא קאמר הא ליתא דהא מסקינן דמידי דאיתא במטלטלים לא קתני ולדינא דאורייתא כסף נמי איתא במטלטלים אע"כ דמתני' לבתר תקנתא דרבנן נמי איירי ואפ"ה עבד כנעני נקנה בכסף דלא שייך ביה האי תקנתא א"כ אמאי נקנה במשיכה ועכ"פ קשה על כל הפוסקים שפסקו כההיא דשמואל דשמעתין אע"ג דקי"ל עבדא כמקרקעי דמי במילי דאורייתא וקי"ל נמי כר' יוחנן דכסף קונה מדאורייתא במטלטלים והנראה בעיני דודאי לר' יוחנן נמי קנין משיכה חשוב טובא ומסברא הוא שיקנה בכל מקום תדע דאל"כ כל המטלטלים במציאה ומתנה ובנכסי הגר במאי קונה אע"כ במשיכה כמו שאבאר לקמן בדיני בהמה ומטלטלים אי"ה אלא הא דאין קונה במטלטלים במשיכה במקח וממכר היינו מגזירת הכתוב דכתיב לעמיתך ודרשינן בבכורות לעמיתן בחדא והיינו בכסף דוקא ולא במשיכה ולפ"ז א"ש דאדרבא משום דקי"ל עבדא כמקרקעי דמי וא"כ לא הוי בכלל וכי תמכרו ממכר לעמיתך ואדרבא ממעטינן עבדים מדין אונאה מההיא קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך א"כ הדרינן לסברא דכי היכי דקונה משיכה בכל מקום במתנה קונה נמי במקח וממכר דמאי שנא ושאני מטלטלים דגזירת הכתוב הוא דבחדא משא"כ עבדים דאיתרבו בריבוי קנינים ה"ה למשיכה והקישא דלשדה אחוזה לריבוי קנינים אתא ולא למיעוט ועוד דאין דנין אפשר משא"א דבקרקעות לא שייך משיכה כן נ"ל:

מתני' וקונה א"ע בכסף עיין יבמות מח ע"א תד"ה המפקיר:

גמ' מאן לימא לן דלא הוי הנאה לתרוייהו עיין יומא פב ע"א תד"ה מה רוצח ובסנהדרין נח ע"ב ברש"י ד"ה שלא כדרכה:

מַה נִּשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכָּל הָאֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר־סִינַי [בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי] "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע (ויקרא כה, נה). קשא ישראל לא שמעו בהר סיני אלא עשרת הדברות ופסוק זה לא נזכר בעשרת הדברות? ונראה לי בס"ד נזכר ונרמז בפסוק אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות כ, ב) ולמה הוצרך לומר 'מִבֵּית עֲבָדִים'? פשיטה דהכי הוה! אלא לומר הוצאתי אתכם מבית עבדים כדי שתהיו על ידי כך עבדים לי כי כן הענין מחייב וכן היא המידה ונמצא מאמר הכתוב 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' נאמר בסיני בפסוק זה. ברם מקשים, אם כן בכל דבר מצוה מעשרת הדברות אם עבר אדם עליו תרצע אוזנו משום דשמעה הצווי על הר סיני? ונראה לי בס"ד בדבר זה יש שייכות יותר לרציעת האוזן כי ידוע אוזן [64] גימטריא ס"ג שהוא סוד הבינה שמשם החירות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ולכן רק בדבר הזה אשר לא בחר זה בחירות ואהב העבדות תרצע אזנו ששמעה בסיני מפני שהאוזן רומזת לבינה מקום החירות. אי נמי, קשא דבר זה יותר שצריך לו רציעת האוזן מפני כי להיות בוחר זה בעבדות של בשר ודם אם כן כל שכן שיבחר להיות עבד ליצר הרע וכיון שיהיה עבד ליצר הרע אז יעבירנו על כל התורה כולה ולכן רוצעו במרצע לעורר אותו על רע הנולד מזה שיהיה אחר כך עבד ליצר הרע שיעבירנו על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וידוע כי יצר הרע נקרא בשם 'כְּנַעֲנִי' דכתיב כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, ח) ויצר הרע דעשה בפני עצמו ויצר הרע דלא תעשה בפני עצמו וכמו שאמרו בכונות השופר בראש השנה וב' פעמים כְּנַעֲנִי [200] הוא ארבע מאות כמנין מַרְצֵעַ [400]. ועוד נרמז במרצע על עבדות היצר הרע על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בכסא דוד בשם הרב חסד לאברהם ז"ל שאם האדם ישתקיע בטומאה של עונות ארבע מאות יום רצופים בלתי תשובה בנתים לא יהיה לו תקנה וישאר תחת שליטת יצר הרע כל ימיו! עד כאן דבריו עיין שם. ולכן רוצע אזניו ב'מרצע' שהוא מספר ארבע מאות לעורר אותו דאפשר שיהיה אחר כך עבד נרצע ליצר הרע ארבע מאות יום רצופים כמנין מרצע ואז אין לו תקנה שיהיה כחרש לא ישמע קול תורה וקול מוסר.

מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? (שמות כא, ו) נראה לי בס"ד שלשה אלה שהם א וזן ו ד לת ו מ זוזה שנבחרו לענין זה הם ראשי תיבות 'אדם' ותואר זה דאדם ניתן לישראל דוקא כמו שאמרו רז"ל (יבמות סא.) על פסוק אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד, לא) דאתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם, יען כי בישראל כתיב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים ד, ד) ושם הוי־ה במילוי אלפין עולה מספר אדם [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45]. ולכן זה שבחר לדמות עצמו לעכו"ם שהם עבדים של בשר ודם ומרוחקים מהשם יתברך ששמו עולה מספר אדם ולכן אין להם תואר זה דאדם, ירצע באופן זה שירצע אזנו בדלת ובמזוזה שיש בשלשה אלו. או רמז לשם אדם כדי שיזכור מה שאיבד מידו תואר זה דאדם ובאמת יש ללמוד תוכחת מוסר מזה הענין של אוזן ודלת ומזוזה ובזה יובן רמז דברי התנא איזהו חכם הלומד מכל אדם (משנה אבות ד, א), רצונו לומר שילמוד מוסר מן שלשה דברים הנרמזים באותיות אדם. ובזה יובן בס"ד מה שאמרו כאן שהיה רבי שמעון ברבי 'דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חֹמֶר' ופירש צרור מרגליות או צרור הבושם התלוי בצואר והיינו כי בדרשה זו עשה שם אדם צרור מרגליות המכונסים ביחד תוך הצרור וכן בתיבת אדם צרור יחד שלשה דברים שהם אוזן ודלת ומזוזה.