דף ביאור
מסכת קידושין דף כ״א עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף כ״א עמוד ב׳
מסכת קידושין דף כ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־545 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ההוא בכל גאולה תתנו תלה ביה קרא לקובעו חובה:
ואפי' לרבי יהושע דאמר גבי שדה אחוזה רשות הכא מודה דחובה דלא יטמע בעובדי כוכבים:
לעולמו של יובל כדילפינן בריש פירקין (קידושין דף טו.) מושבתם איש אל אחוזתו:
סול ברוק"א (שפוד, קנה עץ מחודד) בלע"ז:
סירא קוץ:
מקדח טרייד"א (טריידר"א: מַקְדֵחַ) :
מכתב גרייפ"א (גרפי"א: מַכְתֵּב, חרט) שחוקקין בפנקסיהן:
מרצע הגדול לקמיה מפרש מאי גמרא:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 21b · Sefaria · CC0
תוספות
לקובעו חובה ואפילו לר' יהושע פירש בקונטרס ואפי' לרבי יהושע דאמר לגבי שדה אחוזה רשות הכא מודה דהוי חובה כי היכי דלא יטמע בין העובדי כוכבים והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל דהא לא נכתב בההיא עניינא אך הקשה ה"ר שמואל מקוצי כיון דמוקי לה כרבי יהושע ע"כ לא חזי לקובעו חובה אלא בע"ע בלבד וא"כ אין הריבוי דבכל ארץ אחוזתכם שוה שהרי לענין בתי ערי חומה אין מרבה קביעות חובה ולענין ע"ע הוא מרבה חובה וא"כ הוה ליה למימר בתי החצרים וע"ע הנמכר לעובד כוכבים ולקובעו חובה בשתיהן וכר"א ואז הוי ריבוי שוה:
ההוא לקרוב קרוב קודם ושלשה יגאלנו אתי חד לגופיה וחד בבתי החצרים ובשדה אחוזה דכתב בחד קרא וחד למדרש יגאלנו לזה ולא לאחר:
בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסור ואף ע"ג דגבי שפחה לא מפליג בין ביאה ראשונה לשניה דאף ביאה שניה שריא דהא איתותב שמואל לעיל התם היינו טעמא דהוי חידוש שהותר איסור לא יהיה קדש גבי ישראל הותר נמי גבי כהן אבל הכא דכי שריא גבי ישראל אין כאן חידוש ולגבי כהן אסורה מטעם זונה ואע"פ שמתגיירת בעל כרחה עשאה הכתוב כגיורת גמורה ואכתי איכא איסורא לגבי כהן ולא מצינו שהתיר:
אשת אפילו אשת איש ואע"פ דאין אישות בכותית כדאיתא פ' ד' מיתות (סנהדרין נב:) מ"מ איכא עשה דכתיב (בראשית ב׳:כ״ד) ודבק באשתו ולא באשת חבירו:
Tosafot on Kiddushin 21b · Sefaria · CC0
רשב"א
וחכמים אומרים אין עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום ושאלו בירושלמי (ה"ב) וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה. פירוש לפי ששנינו בבכורות (לז, ב) נקבה מלא כרשינה, אבל פחות מכרשינה אינו מום, והשיבו שלא יבא לידי כרשינה, והרמב"ן נר"ו כתב דנראה דמרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינה, ומשום הכי היה יודן ברבי דורש שאין רוצעין אלא במילת כדי שלא יפסל.
רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי קשיא לי והא יבמה מן האירוסין דשריא לכהן גדול דבר תורה בביאה ראשונה, (יבמות כ, ב), ואפילו הכי בביאה שניה אסירא ולא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ויש לומר דהתם לא שרי לה ניהליה קרא בהדיא, אלא דמדרש קא דרשינן משום דעתי עשה ודחי לא תעשה, ובביאה ראשונה דאיכא עשה שרי, שניה דליכא עשה אסירא, אבל כאן דשריא לה בהדיא ולא חלק בין ביאה לביאה, אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, והא לא דמיא אלא לאשת אח דשריא בהדיא ולא אמר ביאה ראשונה שריא שניה אסירא, ואם תאמר אם כן מאי טעמיה דשמואל דאסר, יש לומר דלא דמי לאשת אח, דהתם מצוה רמיא עליה, וליכא למימר דבביאה ראשונה רמיא עליה מצוה ובביאה שניה אהדריה לאיסוריה, אבל יפת תאר לאו מצוה היא, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (יומא פג, א), ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסוריה קאי, והכי נמי מביאה ראשונה ואילך דנתקררה הדעת אסור.
כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה לא ידענא אמאי נקט והבאתה, ולא נקט ולקחת לך לאשה דמפורש טפי וסמוך לוראית בשביה.
תנו רבנן וראית בשביה בשעת שביה פירוש פרט לשנתן עיניו בה קודם שביה, ורש"י פירש ולא שלקחה מתחלה למכרה או לשפחה, אבל בשעת שביה שריא משום יצר הרע. ואם תאמר והא שלא בשעת שביה נמי מדאורייתא בצנעא שריא, כדאיתא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה לז, ב) יש לומר דמשום דבשעת מלחמה איכא ישראל טובא ואיכא פרהסיא אסירא, ואי לאו דשריא קרא קנאין פוגעין בו.
אשת אפילו אשת איש ואם תאמר והא אישות לית להו כדאמרינן (סנהדין נח, ב) אשת רעהו פרט לאשת אחרים, ואמרינן בסנהדרין הבא על העכו"ם חייב עליו משום נשג"ז, אבל אישות לית להו ואפילו מדרבנן, דהא נשג"ז דרבנן דבית דינו של חשמונאי גזרו עליה, ואפילו הכי משום אשת איש ליכא. ויש מפרשים דלאו משום איסור אשת איש אצטריך קרא למעוטי דלא, אלא לפי שאינה מתגיירה יפה לפי שאחר בעלה לבה הולך, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, קא משמע לן דאפילו הכי בשר תמותות שחוטות הן ומותרות.
Rashba on Kiddushin 21b · Sefaria
ריטב"א
ביובל דכתיב לעולם לעלמו של יובל פי' לאו דוקא מהכא דאדרבא לעולם משמע לעולם ממש אלא נפקא לן מדכתיב ושבתם איש אל אחזתו כדאיתא לעיל בפירקין ואורחא דתלמודא הוא דכל היכא דמסייע לעיקר דינא ואיכא קרא דפליג לכאורה דנקיט ההוא קרא דפליג וכאלו אמר נרצע יוצא ביובל כדמוכח בדוכתיה ואעפ"כ דכתיב לעולם ההיא לעולמו של יובל ודכותה בפ"ק דפסחים עכו"ם שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ואסקי' התם דמשום לך לך תרי זימני הוא דמתרבי עכו"ם שכבשתו להיתרא ואפ"ה נקט תנא לא ימצא דמשמע אסורא לומר דאע"ג דכתיב לא ימצא לא תקשי לן דההוא במצי אצלך שקבל עליו אחריות וכדפרישית בדוכתה מיירי נר"ו בשם רבו ז"ל:
לא גרסינן המרצע להביא מרצע הגדול דלא מצטרכי' להא דלישנא דהמרצע גופיה הכי משמע המרצע המיוחד שהוא גדול אלא ה"ג המרצע מרצע גדול ובאידך דמייתי עלה בגמרא הירך מיומנת שבירך. ופי' מרצע גדול היינו שהוא עב וגם והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן הרי נעשה בעל מום בכהנים כדתנן ניקבה אזנו מלא כרשינה וחכמים מביאים ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואלו היו רוצעין במילת אפי' נקב בכרשינה אינו נעשה בעל מום אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אוזן שהוא הסחום ובירושלמי אמר' וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה ופריק שלא יבא לידי כרשינה ויבא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן ופי' שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אוזן פחות מכרשינה שאינו מום מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינה ויעשה בעל מום והתורה אמרה ושב לאחזתו בעי' ולפיכך אמרה במילת שאין לחוש למום:
במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי כו' כללא דנקטינן בענין מאי דאיכא בין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה כדמוכח הכא ובכל דוכתא דכלל ופרט לחוד אין הכלל מרבה כלום שאין בכלל אלא מה שבפרט לפיכך כשבא אחריו כלל לא מסיק אלא חדא דרגא דמרבה כל מה שהוא כעיון הפרט בכל הצדדין בלחוד אבל ריבה ומיעוט לחוד מרבה כל מה שכעין המיעוט ועושה כל מה שעושה כלל ופרט וכלל הילכך כי אתיא ריבויא בתרא מרבה כל שדומה לפרט בשום צד ובדין הוא דמרבה כל מידי אלא דכיון דאיכא מיעוטא לא סגיא דלא ממעט מילתא הלכך ממעט אותו שהוא יותר רחוק שאינו דומה למיעוט כעין שם דממעט הכל וכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן מוכיח במקומות הרבה:
איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ואסיקנא דמותר למסור לו רבו שפחה כנענית:
איבעיא להו מהו ביפת תואר חדוש הוא פי' מדינא כותית שהיא כיוצא בזו שהוא במלחמה מקום פרהסיא אסור לישראל מד"ת וקנאין פוגעין בו בשעת מעשה כמעשה שהיה ומאי דאמרינן במסכת ע"א דבעילת עכו"ם אסורה דרבנן משום נשג"ז היינו בצנעא וכיון דחדוש הוא ושרייה רחמנא ל"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור ואסקינן בלישנא בתרא בביאה שנייה כ"ע לא פליגי דאסירא לכהן דהויא לה גיורת דלא חזא לכהן שסתם עכו"ם נבעלת לפסול לה ועשאה זונה ולא התירה תורה יפת תואר אלא כנגד יצה"ר ובביאה שנייה ליכא משום הא וקיימא באסורא כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וראוי לשמור מזה לכהן כמו לישראל:
ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה רש"י ז"ל כתב דיפת תואר שהתירה תורה היינו איסור גירות כדכתיב ואח"כ תבא עליה ובעלתה אבל קודם גירות לא התירה כלל ואפי' ביאה ראשונה וכי תימא אי לאחר גירות הוא מה היתר יש בזה איכא למימר דאע"ג דמגיירת באונס ושלא בלב שלם והויא כגירי אריות התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות וכדאמרינן לקמן ולקחת ליקוחין יש לך בה כלומר אע"פ שלא נתגיירה ברצון גירותה גירות וכדאמרי' לקמן וקידושין תופסין בה כגירות גמורה ודברה תורה כן כנגד יצה"ר כי כשיודע שיוכל לבא עליה הוה ליה פת בסלו ותתקרר דעתו ומשום דלא הוי בלב שלם קרינן לה לקמן בשר תמותות שחוטות וכי תימא וכיון דאחר גירות הוא מאי האי דמפלגינן בין ביאה ראשונה לביאה שניה איכא למימר דביאה שנייה כבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך כשאתה אוסרה עליו וכי תימא אם כן מאי האי דקאמר שמואל בטעמא דביאה ראשונה כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך דהא בביאה ראשונה כבר נתגיירה והיא עמו בביתו איכא למימר דה"פ כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך להיות אשתך לעולם שאתה מותר לקיימה קרינן בה וראית בשביה כו' כל היכא דלא קרינן בה והבאתה אל תוך ביתך כגון זו שאסור לקיימה שהרי אסורה בביאה שנייה לא קרינן ביה וראית בשביה והא דאמרי' בסמוך והבאתה שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עלי' כלל במלחמה עד שיעשה בה כל המעשים האמורים בפרשה ותהא גיורת זו היא שיטתו של רש"י ז"ל ממה שאמר בסתם ומפרש:
והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך אמרה לאמנון דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נשואין היתה אחתיה מי שרי' ליה דאלמא כשנתעברה אמה של תמר ממנה גויה היתה ואלו לא הותרה יפת תואר אלא אחר גירות אכתי היכא שריא לאמנון דהא בת נשואין היא ואחתיה היא ומה שפי' רש"י ז"ל שם שלא נתגיירה אמה בלב שלם אין זה מספיק דאפי' הכי גיורת גמורה היא כדאמרי' ולקחת לקוחין יש לך בה לפיכך פי' ר"ת ז"ל שיפת תואר ביאה ראשונה מותרת קודם גירות ומאי דכתיב אח"כ תבא עליה ובעלתה היינו ביאה שנייה היינו דמפליגינן בין ביאה ראשונה לביאה שנייה ואתיא כולה שמעתא כפשטא שדברה תורה כנגד יצר הרע וכל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך דהיינו ביאה שנייה שהיא בתוך ביתו דאלו בביאה ראשונה עדיין היא במלחמה וקרי ליה בשר תמותות שחוטות משום דכיון שדעתו לגיירה ולקיימה יזהר שלא יבא עליה אפי' ביאה ראשונה בצניעות יותר ואפי' עביד הכי בפרהסיא כיון שהתורה התירתה בשר תמותות שחוטות הוא תמותות שהיא גויה שחוטות שהתיר הכתוב. והא דאמרינן שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבעול וישנה במלחמה כלומר קודם גירות א"נ שלא ילחצנה במלחמה לעשות בה כל סדר האמור בפרשה כדי לבא עליה ביאה שנייה והיינו דאמר קרא והבאתה אל תוך ביתך אי נמי כמו שכתוב בספר היראים שאפי' ביאה ראשונה שמותרת לו במלחמה קודם גירות לא יבא עליה אלא מדעתה דבע"כ לא התירה תורה ומעשה דתמר מדעתה הוה ואפי' הכי בת יפת תואר היא וגם הרמב"ם ז"ל מבעלי סברא זו דביאה ראשונה מותרת קודם גירות והוא מפרש שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה בתוך המחנה משום והיה מחניך קדוש אלא יכניסנה למקום פנוי ואחר כך יבעול ונכון הוא ואשכחן בירושלמי דפליגי אמוראי בהאי פלוגתא דרבוותא ז"ל ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין רבי יוחנן שלח לרבנין לתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין יפת תואר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כך תבא עליה ובעלתה אחר כל המעשים הללו עד כאן. הרי שאמרו בפירוש דרב ביאה ראשונה שרי קודם גירות וגמרא דילן לא אידכר הא דרבי יוחנן כלל משום דכרב ס"ל וכדידיה ריהטא סוגיין דהנא וההיא דסנהדרין נמי אליבא דרב אתמר דהלכתא כותיה:
ומיהו תמיה לי אליבא דרבי יוחנן היכי מתרץ קרא דאמר קרא דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך דהא כיון דגיורת הוה אחתיה היא. ואפשר דמשום דהוה בעל כרחה ולית ליה לרבי יוחנן הא דדרשינן הכא ולקחת ליקוחין יש לך בה ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה. אי נמי דאמר לך רבי יוחנן דתמר אינו בתו של דוד אלא מעכה אמה כבר היתה מעוברת מעכו"ם שלקחה דוד ובת עכו"ם היתה והא דכתיב ואת המעיל אשר עליה קרעה כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לאו משום דתמר היא מבנות המלך אלא לפי שגדלה בבית המלך עם בנותיו היתה לבושה מעיל כמותן. כנ"ל: ואחרי כן מצאתיה בתוספות:
Ritva on Kiddushin 21b · Sefaria
מאירי
הרציעה לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במחט או במקדח ומכתב ובכל דבר הנוקב ובלבד שיהא של מתכת הא של עץ כגון סיל והוא כעין קוץ המתקן בידי אדם וסירא ר"ל קוץ לא:
וכשהוא מרצע אין צריך למרצע גדול אלא אף בקטן ואע"פ שכתוב בו המרצע ודרשו בו מרצע גדול אין הלכה כן וכיוצא במה שאמר ר' יהודה שאין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין ומדכתיב הירך המיומנת שבירך אין הלכה כן כמו שהתבאר במקומו:
כשהם רוצעים אין רוצעים במילת ר"ל באליה של אזן אלא בגופה של אזן ומתוך כך אמרו אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום מצד הרציעה והכתוב אומר ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו ר"ל לעבודתו אע"פ שאינו שב לשררה שהיה בה ולפי דרכך למדת שמי שנקב התנוך של אזנו אינו בעל מום והרי אמרו נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור וכן למדת שעבד עברי כהן אע"פ שרבה הכתוב את הכהנים במצות יתרות אף הוא רבו מוסר לו שפחה כנענית כעבד עברי ישראל שאם אין שפחה אין רציעה שהרי הוא צריך לומר אהבתי את אשתי ר"ל השפחה:
כבר ידעת שכל היוצא למלחמה שראה אשה בשביה וחשקה אם תקפו יצרו עליה מותר לו לבא עליה אף בגיותה על דעת שיכניסה לביתו אבל לא על דעת שיבעלנה וילך לו אבל כל שבדעתו לכנסה מותר לו לבעול ביאה ראשונה בגיותה ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ודברה כנגד יצר הרע שבו כלומר מוטב שיאכל בשר תמותות ר"ל מסכנות שחוטות והיא הבעילה על סמך שיגיירנה ואל יאכל בשר תמותות נבלות והיא הבעילה אף בלא גירות ומשבעל ביאה ראשונה אסור לו לבא עליה עד שיעשה לה כסדר האמור בתורה ויגיירנה וישאנה:
והכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה אבל מביאה ראשונה ואילך אסור בה שהרי אסור הוא בגיורת:
אין יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה אבל אם אינו בשעת שביה אסור בה ומותר לו אף באשת איש שהרי אין אישות גמור לגוי אע"פ שיש בו נדנוד איסור:
Meiri on Kiddushin 21b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ההוא לקרוב כו' וחד למדרש יגאלנו לזה ולא לאחר עכ"ל ובברייתא הכי קאמר יגאלנו כו' שלש פעמים חדא ודאי אתא לגופיה והב' ודאי למיעוטא ולא לאחר אלא הג' למאי אתא ומפרש לרבות כל הגאולות כו' דהיינו לקרוב קרוב קודם וק"ל:
בד"ה בביאה שניה כו' אבל הכא דכי שריא גבי ישראל אין כאן חידוש כו' עכ"ל לדברי התוספות ניחא דביאה ראשונה חידוש הוא שהתורה התירה במלחמה אבל לפרש"י לקמן דביאה ראשונה נמי היא אחר כל המעשים בגירותה לאו חידוש הוא טפי מביאה שניה וכן הקשו התוס' לקמן וק"ל:
בד"ה אשת אפילו אשת איש ואף על פי דאין אישות לכותים כו' עכ"ל והא דקאמר בע"ז הבא על הכותית חייב משום נשג"א היינו מדרבנן וכ"ה בת"י וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 21b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה לקובעו חובה והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל דהא לא כתיב בההוא ענינא. פי' דבתי ערי חומה ועבד עברי לא כתיב בענינא דהאי קרא ולכך אי הוי כתיב גאולה תתנו לארץ לא הוה מוקמינן לה אהני דלא כתיב בההוא ענינא כלל ולכך אצטריך לכתוב בכל לרבינהו והיינו נמי דקאמר בגמ' לעיל בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל פי' משום דלא כתיבי בההיא ענינא כדפירשנו אבל למ"ד לרבות בתי ערי חצירות דכתיבא בהאי ענינא מאי בכל ה"ל למכתב גאולה תתנו וגו' ואי משום עבד עברי לחוד הא כתיב בכל ארץ משמע דבא לרבוי מידי דגאולת קרקע כמו שכתבו התוס' לעיל וק"ל:
ד"ה בביאה שניה וכו' דהא איתותב שמואל וכו' פירוש וא"כ ע"כ צ"ל דשרי אפילו בביאה שניה דאי לרב אסור ביאה שניה אם כן לדידיה נמי יקשה הא בעינן אהבתי את אשתי ואי הוה אסור ביאה לא שייך לומר אהבתי וגו' וק"ל:
Maharam on Kiddushin 21b · Sefaria
פני יהושע
ההיא לקובעו חובה אפילו לר' יהושע ומשמע מפר"י ותוספות דמדרשא דבכל ילפינן לקובעו חובה בע"ע הנמכר לעובד כוכבים והא דלא מסקינן לעיל בכה"ג דר' יהושע אלא אליבא דר"א היינו משום דאליבא דרב ששת דאמר בבתי ע"ח אינו נגאל לקרובים א"כ ליכא לאוקמי ריבויא דבכל לע"ע לחוד כיון דבקרקע כתיב כמ"ש התוס' לעיל משא"כ הכא מוקמינן לה שפיר כר' יהושע לקובעו חובה בע"ע ולבתי ע"ח לרשות ועיין. מיהו יש לתמוה טובא דמלבד שהקשו בתוס' בשם הר"ש מקוצי עוד יש לתמוה דעיקר קרא דבכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ כתיב גבי שדה אחוזה ובתי חצירים ואפ"ה קאמר ר' יהושע דרשות ולא חובה והיאך מוקמי הריבויא דבכל לחובה בע"ע והוי כסכינא חריפא דמפסקי קרא ולולא פרש"י ותוס' היה נראה בעיני דלעולם ריבוייא דבכל לא אתי אלא לרבות בכל הגאולות שבעולם אם לא היכא דממעיט קרא ולפ"ז ממילא מרבינן ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מכלל ואייתר ליה או דודו או בן דודו יגאלנו לקובעו חובה והא דקאמר בברייתא בכל לרבות ע"ע היינו משום דמינה ילפינן עיקר גאולה ושנה עליו הכתוב בהאי דכתיב בהדיא לקובעו חובה ואע"ג דבמסקנא איצטריך לקרוב קווב קודם לגופא מ"מ מיגאלנו דאיצטריך כמ"ש התוס' בסמוך היינו לקובעו חובה ובזה נתיישב' קושיית מהר"ש מקוצי כן נ"ל ודו"ק:
תוספות בד"ה ההיא לקרוב קרוב קודם כו' וחד למידרש יגאלנו לזה ולא לאחר עכ"ל. והא דלא דרשינן ההיא יגאלנו נמי לריבויא כמו אינך ולרבות ע"ע הנמכר לישראל היינו משום דלריבויא לא איצטריך דנילף ש"ש ולרבי נמי אפילו אם נאמר דלית ליה ש"ש אפ"ה ליכא למימר דלרבויי אתא דנישתוק קרא מיניה וניתי בק"ו מנמכר לעובד כוכבים דאין נגאל בשש כמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה אמר קרא יגאלנו ועי"ל דודאי יגאלנו משמע טפי למעוטי מפשטא דקרא דמשמע לזה ולא לאחר ומהא הוי מימעטו כולהו אע"כ דאינך תרי לרבויי אתא וניחא טפי למעט ע"ע דכוותיה ממעט ועוד דלמאי דמסקינן דלרבויי שדה אחוזה אתי א"כ לא שייך לומר דלמעוטי אתי דהא כתיב גאולת קרובים בהדיא כן נ"ל לסברת התוס' מיהו השתא דאתינן להכי איכא למימר דבההיא דאיצטריך לגופא ממילא מימעט ע"ע מדכתיב יגאלנו ואינך תרי חדא לשדה אחוזה וחד לבתי חצירים לקרוב קרוב קודם ואע"ג דכתיב על שדה הארץ יחשב אכתי ה"א למעוטי מיגאלנו לזה ולא לאחר מש"ה איצטריכו כולהו ואיידי דכתיב בחדא יגאלנו ולא יגאל כתב בכולהו. ועוד כתבתי לעיל דף ט"ו ע"ב דאיצטריכו נמי תלתא מיעוטי חד לע"ע שמכרוהו ב"ד וחד למוכר עצמו אע"ג דלא עביד איסורא וחד למעוטי אמה העברייה כמ"ש התוספות לעיל דף ט"ו דבאמה שייך ק"ו טפי ע"ש ותו לא מידי:
שם איבעיא להו ע"ע כו' חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל מכאן יש להקשות על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהל' איסורי ביאה דהבא על השפחה מכין אותו מכות מרדות והביא ראיה מדהתירה התורה להאדון למסור שפחה כנענית לע"ע וא"כ היאך קאמרינן הכא דחידוש הוא אפילו בישראל ומאי חידוש אי שריא מן התורה וליכא למימר דנהי דלהרמב"ם אין בו מלקות אפ"ה איסורא דאורייתא אית ביה וכמו שסיים שם הרמב"ם ז"ל אל יהא עון זה קל בעינין כו' שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' כו' ע"ש דא"כ אכתי מאי ראיה מייתי הרמב"ם ז"ל אף לפי דבדיו דאין בו מלקות היאך התירה התורה להאדון למסור ש"כ דמה לי איסורא רבא מה לי איסורא זוטא ועוד דאדרבא השתא איכא איסורא טפי להאדון שהרי עיקר מסירתו לשם בנים שיהיו עבדים אע"כ דלהרמב"ם אפילו איסורא לית ביה מן התורה והדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלהרמב"ם ז"ל הא דקאמרינן הכא חידוש הוא היינו במה שמוסרה לו בע"כ ועי"ל דודאי אם היה האיסור מצד הביאה עצמה לא היתה התורה מתירה להשיאה בע"כ של העבד והיאן מאכילין האדם בע"כ דבר האסור לו אבל השתא שאין האיסור מצד הביאה עצמה אלא מה שגורם לכך כו' והאי איסורא אין העבד עושה אלא האדון וא"כ י"ל דאין ה"נ דהאדון עביד איסורא אלא דהתורה דינא קאמר דאם אדוניו יתן לו אשה אפי' בע"כ והעבד מחוייב לעשות מצד העבדות האשה וילדיה תהיה לאדוניה ועוד דהאדון הו"ל גורם דגורם וליכא איסורא כל כך כן נ"ל ליישב דבריו בדוחק ועדיין צ"ע:
שם איבעיא להו כהן מהו ביפ"ת חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל ויש לדקדק מאי חידוש איכא למימר לגבי ישראל הא מסקינן בפ' אין מעמידין דף ל"ו דבנותיהן לא הוו דאורייתא אלא דרך אישות או דרך זנות בפרהסיא כמעשה זמרי אבל בזנות בצינעא ב"ד של חשמונאי הוא דגזרו עלייהו מ"מ י"ל דאיכא חידוש אפי' בביאה שניה כיון שנשאה דרך אישות אע"ג שאינה מתגיירת מרצונה אלא בע"כ ועי"ל דהחידוש הוא דאפילו אשת איש הותרה אע"ג דאיכא עשה דודבק כמ"ש התוס' אח"ז עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דהביאה במלחמה מיקרי' פרהסיא ולפמ"ש בסמוך בההיא דלא ילחצנה במלחמה לשיטת הרמב"ם ז"ל אסור לבא עליה במלחמה אלא להכניסה לתוך ביתו א"כ לא יתכן לפרש כן ומכ"ש לפי שיטת רש"י ז"ל דלא הותרה לו אלא לאחר כל המעשים וע"כ צ"ל כדפרישית:
(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא איבעיא להו ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא כו'. וכתבתי דיש לדקדק מכאן על שיטת הרמב"ם ז"ל דבשפחה ליכא איסור דאורייתא א"כ מאי חידושא וכתבתי ליישב בשני דרכים:
תוספות בד"ה בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסור ואע"ג דגבי שפחה לא מפליג כו' דהא איתותב שמואל כו'. ולכאורה דבריהם תמוהין דמאי ס"ד לדמויי לשפחה כיון דלא שייך התם לחלק כלל בין ביאה ראשונה לשניה וכן במה שכתבו דשמואל איתותב הוא אן למותר ותיפוק ליה דאליבא דרב בעינן למימר הכא דבביאה שנייה מודה דאסור והו"ל לאקשויי דרב שרי לעיל בשפחה. והנראה בזה דלכאורה הוי משמע להו דהא דאמרינן גיורת היא ולכהן לא חזיא לאו משום איסור זונה איירי דכיון שמתגיירת בע"כ לא הויא גיורת גמורה אלא כעובדת כוכבים בעלמא ולשיטת התוס' עכו"ם לא הוי זונה כ"א בגיורת וא"כ לפ"ז איסור גיורת דיפ"ת לאו מאיסור כהונה ממש איירי אלא איסור עכו"ם וא"כ לישראל נמי איכא חידוש ואפ"ה שרי וא"כ שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי אלא דאפ"ה בכהנים שייכא טפי הואיל וריבה בהן מצות יתירות דאפי' אי הוי גיורת גמורה לא חזיא ליה והיינו דקשיא להו לפ"ז אמאי קאמר סתמא דתלמודא דבביאה שנייה רב מודה משום האי סברא דכהנים ריבה בהן מצות יתירות הא לעיל גבי שפחה לא קיימא הך סברא ואמרינן הואיל ואישתרי אלא דאכתי היה מקום לומר דלאיכא דאמרי דהכא אין ה"נ דרב אוסר בשפחה ע"ז כתבו דליתא דהא איתותב שמואל ואהא מסקו דאדרבא בישראל ליכא איסורא בביאה שנייה דגיורת גמורה היא ומה"ט אדרבא בכהנים איכא איסור גמור דזונה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:
Penei Yehoshua on Kiddushin 21b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר עי' סוטה דף לו ע"א תד"ה כמאן:
Gilyon HaShas on Kiddushin 21b · Sefaria
בן יהוידע
לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע (דברים כא, יא) יש לדקדק הוה ליה למימר 'בעבור יצר הרע' ומאי 'כנגד'? ונראה לי בס"ד יצר הרע של זנות נמשך מן קליפת 'רע עין' לכן אמרו רז"ל (ירושלמי ברכות א, ה) עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה אינון, וסרסור הראשון הוא העין כי תחלה עין רואה ואחר כך לב חומד ואחר כך איברים גומרים מעשה העבירה. וידוע קליפת ' רע עין ' [400] מתחלקת לארבע מאות כוחות בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, כי עשו היה דבק בקליפת רע עין ולכן כתיב 'וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ' (עובדיה א, יח) ולכן לבישת השק מכניע ומבטל ארבע מאות רוחות הרע הנזכר שהם מספר קש [400]. וגם אותו רשע רצה להתגבר ולהזדיין מאלו ארבע מאות כוחות שהם מספר ק"ש ולכן כתוב בו 'וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ' (שמואל א' יז, ה) והיינו נראה לי בס"ד חלק התיבה לשתים וקרי בה 'קש קשים' רצונו לומר ק"ש כוחות של סטרא אחרא שהם קשים ושין שניה קרי בה שִׁי"ן ימנית. והנה זה היצר של זנות מכניס באדם ארבע מאות כוחות של קליפת רע עין שהם מספר קש ובהם ממלא ארס של תאוה רעה בקרב האדם מעבר לעבר שבזה מכריחו לחטוא ולפגום בריתו בעריות כולם ולכן התורה התירה לו יפת תואר במלחמה כדי להשביע עין החומר שלו במקצת התאוה לפי שעה ובזה יוכל להתגבר על יצרו אחר כך להשליך ולשפוך הארס של הקש אשר בקרבו וישאר נקי ובר! ופעולה זו של שפיכת הארס של זה הקש שישפוך מקרבו נרמזה באותיות שכנגד אותיות יצר הרע והוא כנגד אותיות הָרָע באלפא ביתא יש אותיות 'שפו' וכנגד יו"ד של יצר יש ך' הרי אותיות 'שפוך' וכנגד צר דיצר יש אותיות 'קש' הרי צירוף 'שפוך קש' רמוז כנגד אותיות יצר הרע. ולזה אמר לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא ' כְּנֶגֶד ' יֵצֶר הָרָע רצונו לומר התירה ביאה על יפת תואר במלחמה בעבור הרמוז כנגד יצר הרע שהוא שפוך קש כלומר כדי שבזה המקצת שהותר לו במלחמה יוכל להתגבר לעשות פועל זה של שפוך קש שישפוך ארס של קש מקדם.
Ben Yehoyada on Kiddushin 21b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף כ״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־545 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״הָהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.…״
- קטע 247 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״…״
- קטע 310 מילים
נפתחת ב״וְהַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה. דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן. דִּכְתִיב:…״
- קטע 529 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא…״
- קטע 619 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אוֹמֵר: מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת…״
- קטע 746 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ:…״
- קטע 833 מילים
נפתחת ב״דְּרַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – כָּלַל.…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ –…״
- קטע 1011 מילים
נפתחת ב״מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי…״
- קטע 1121 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא מַרְצֵעַ הַגָּדוֹל.…״
- קטע 1240 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ:…״
- קטע 1319 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן, מַהוּ שֶׁיִּמְסוֹר…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״אוֹ דִילְמָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן…״
- קטע 1530 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: כִּי…״
- קטע 1622 מילים
נפתחת ב״וְאִם תֹּאמַר אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה…״
- קטע 1729 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: כֹּהֵן, מַהוּ בִּיפַת תּוֹאַר? חִידּוּשׁ…״
- קטע 1814 מילים
נפתחת ב״בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי,…״
- קטע 1928 מילים
נפתחת ב״כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה שְׁנִיָּה, רַב אָמַר: מוּתָּר,…״
- קטע 2058 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא…״
- קטע 2126 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״ – בִּשְׁעַת שִׁבְיָהּ.…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת קידושין דף כ״א עמוד ב׳ · קטע 15 — “…הֲוֵיתוּ בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, בְּאִיסְקוּמְדְּרֵי אִיטַּלְּלִיתוּ? מַאי טַעְמָא לָא…”
לשון המקור
הָהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
תָּא שְׁמַע: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים? לְרַבּוֹת כׇּל הַגְּאוּלּוֹת שֶׁנִּגְאָלוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה. מַאי לָאו בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְעֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל? לָא, בָּתֵּי חֲצֵרִים וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה. בָּתֵּי חֲצֵרִים בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם.
וְהַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה. דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וְגוֹ׳״
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן. דִּכְתִיב: ״וַעֲבָדוֹ״ – וְלֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. ״לְעֹלָם״ – לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָא וְהַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ – לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁנִּקַּח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי אוֹמֵר: מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת – אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת. דָּבָר אַחֵר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא הַמַּרְצֵעַ הַגָּדוֹל.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִים אֵין רוֹצְעִים אֶלָּא בַּמִּילְתָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְאִם תֹּאמַר: בְּמִילְּתָא הֵם רוֹצְעִים – הֵיאַךְ עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן יֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם? הָא אֵין נִרְצָע אֶלָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל אֹזֶן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?
דְּרַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – כָּלַל. ״מַרְצֵעַ״ – פָּרַט. ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
רַבִּי יוֹסֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְלָקַחְתָּ״ – רִיבָּה. ״מַרְצֵעַ״ – מִיעֵט. ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה, רִיבָּה הַכֹּל.
מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי מַיעֵט – מַיעֵט סַם.
אָמַר מָר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא מַרְצֵעַ הַגָּדוֹל. מַאי מַשְׁמַע? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ, הָכָא נָמֵי: ״הַמַּרְצֵעַ״ – מְיוּחָד שֶׁבַּמַּרְצְעִין.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִין, אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בְּמִילְתָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְיֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם! אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: אָמַר קְרָא: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ״ – לְמוּחְזָק שֶׁבְּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן, מַהוּ שֶׁיִּמְסוֹר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֲנִים וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל,
אוֹ דִילְמָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת? רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: כִּי הֲוֵיתוּ בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, בְּאִיסְקוּמְדְּרֵי אִיטַּלְּלִיתוּ? מַאי טַעְמָא לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ מֵהָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם.
וְאִם תֹּאמַר אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, תִּיפּוֹק לִי דְּבָעֵינָא: ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״ וְלֵיכָּא, תּוּ לָא מִידִּי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כֹּהֵן, מַהוּ בִּיפַת תּוֹאַר? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֵן וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל, אוֹ דִילְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת? רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר.
בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, דְּלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע.
כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה שְׁנִיָּה, רַב אָמַר: מוּתָּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר. רַב אָמַר: מוּתָּר, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרַיא – אִישְׁתְּרַי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר, דְּהָא הָוְיָא לַהּ גִּיּוֹרֶת, וְגִיּוֹרֶת לְכֹהֵן לָא חַזְיָא.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִירָא, דְּהָוְיָא לַהּ גִּיּוֹרֶת. כִּי פְּלִיגִי בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, רַב אָמַר: מוּתָּר, דְּהָא לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר, כֹּל הֵיכָא דְּקָרֵינָא בַּיהּ: ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – קָרֵינָא בַּיהּ: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״. כֹּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינָא בַּיהּ: ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – לָא קָרֵינָא בַּיהּ: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״ – בִּשְׁעַת שִׁבְיָהּ. ״אֵשֶׁת״ – וַאֲפִילּוּ אֵשֶׁת אִישׁ. ״יְפַת תּוֹאַר״ – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע. מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר