מסכת קידושין דף ט״ז עמוד א׳

לאחרת לקיחת קידושין:

הניחא כו' פלוגתייהו לקמיה:

אדון כותבו בתך קנויה לי ונותנו לאב כדרך שאר קידושין שהבעל כותב בתך היא מקודשת לי:

אלא למ"ד אב כותבו לא יליף משאר קידושין ומנליה דקני ליה שטרא:

לא תצא כצאת העבדים בשן ועין בראשי איברים כעבד כנעני שאם סימא את עיניה וכן עינו של עבד עברי אינו יוצא בכך אלא נותן לו דמי עינו וזה משלים שש ויוצא:

אבל נקנית היא כקנין עבדים כנענים והם נקנין בשטר כדלקמן (קידושין דף כב:) דאיתקש לקרקעות דנקנין בשטר בכסף ובחזקה:

ומאי ניהו חזקה ולקמן (שם) מפרש כיצד בחזקה שיכפוה לעשות מלאכה אחת:

והתנחלתם אותם בעבד כנעני כתיב אותם כאחוזה הנקנין בחזקה ולא אחר:

בעובד כוכבים שישנו תחת ידך פי' בקונטרס אם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואין אתה רשאי לבא עליו בעקיפין וא"ת תיפוק ליה מדכתיב (ויקרא כ״ה:נ׳) וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל דאי בעובד כוכבים שאינו תחת ידך לא ציית וי"ל דאי מהתם ה"א דמיירי בעובד כוכבים שאינו תחת ידך דאתי קרא למימר שמודיעין לו את הדין לעובד כוכבים אם ירצה לשמוע לקבל עליו דין תורה אבל בעובד כוכבים שישנו תחת ידך ה"א לא ניתיב ליה כלל קמ"ל הא קרא דאייתר שהרי הרבה יובל כתיבי בפרשה לומר שאפילו יכול להוציאו בעל כרחו לא תבא עליו בעקיפין ולא יצא אא"כ ישלם כסף ואע"ג דכתיב וחשב עם קונהו דדרשינן ליה שידקדק עם קונהו ולא יכעוס עליו ואע"פ שאינו תחת ידך פעמים שיכול להערים עליו ולהטעותו בדין וחשבון וא"ת אי בעובד כוכבים שישנו תחת ידך מה שייך יובל ולמה לי נמי דקדוק כלל וי"ל דהכא שהעובד כוכבים בטוח עליו ונתן לו מעות על מכר גופו בא הכתוב להשמיענו שצריך לדקדק:

שכן מוציא בבת ישראל הא דלא נקט שכן מכניס דהוא דמי טפי משום דבגט כתיב בהדיא:

לימא ליה באפי תרי זיל תימה אמאי פריך גמרא לימא ליה באפי תרי זיל אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור בפ' השולח (גיטין דף לח.) ולמה לי שטרא ואפילו למ"ד (שם:) דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום הפקעת איסור כדי להתירו בבת ישראל וא"כ בע"ע למה לי שטרא דבלאו הכי מותר וי"ל דאין ה"נ ומיהו לא הוה קשה למה לי שטרא ליפקוה בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרות לבד משטר אלא הכי קשיא ליה אף כשבא להוציאו בשטר למה לי שטר אותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את בן חורין הרי את לעצמך כדתנן בהמגרש (שם דף פה:) אותו לשון עצמו יאמר לו בע"פ דס"ד דאין צריך אלא מחילה כמו מחילת חוב בעלמא ולבסוף דמסיק ע"ע גופו קנוי לשון הכתוב בשטר אין מועיל בעל פה:

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי מדלא חשיב במתניתין שטר משמע דסבר דעבד עברי אין גופו קנוי ותימה דרבא דקאמר עבד עברי גופו קנוי היכי פליג אמתניתין וליכא למימר דרבא דייק מברייתא הכי וליה לא סבירא ליה הכי דאמר לקמן בפירקין (קידושין דף כח.) עד היכן גלגול שבועה ומסיק רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי וי"ל דמתני' נמי סברה דגופו קנוי והא דלא חשיב שטר משום דתנא דמתני' לא חשיב אלא יציאות שהם בע"כ של אדון אבל שטר מדעתו של אדון:

והרב שמחל על גרעונו אבל אם לא היה גופו קנוי היתה מחילה מועלת ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעי קנין ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה:

מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ואם תאמר חופה תוכיח שמוציאה מרשות אביה ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון וי"ל מה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו ולכך אינה מוציאה מרשות אדון תאמר במיתה שמוציאה מרשות אב בע"כ:

הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בשטר אף אמה העבריה מקניא בשטר אבל קדושי כסף דאחרת ליכא למיגמר מאמה העבריה. דכיון דיציאת אמה בכסף ויציאת אחרת ליתא בכסף, ולא גמרינן לה מאמה דמעטינן קרא מספר כריתות, אף קנינא לא גמרינן מינה.

הא דאמרינן הניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר. קשיא לי אם כן אף בשטר אירוסין דגמרינן לה משטר גרושין נמי מאי איכא למימר, דהא שטר גרושין מקנה כותבו ושטר אירוסין קונה כותבו, ואם כן היכי גמרינן ליה מיניה. ויש לומר דהתם מיהא שוין הן בכתיבת הבעל דזה וזה בעל כותב והיא מקבלת.

מסבתרא שטר הוי ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל והא דלא קאמר שכן מכניס בבת ישראל, משום דאליבא דרח חסדא דאמר שטר אמה אב כותבו הוא דפרקינן השתא, ולדידיה שטר אירוסין לא דמי לשטר אמה העבריה, דהתם קונה כותבו ושטר אמה מקנה כותבו.

אילימא דכתב לה שטרא אדמיה היינו כסף כלומר כל שנתרצה אדון בכך אינו יכול לחזור בו דהיינו כסף, אבל בעל כרחיה דאדון לא, דהשתא נקיט מרגניתא בידיה ויהבינן ליה חספא, כדאיתא לקמן (קידושין יח, א) גבי מפדין אותה בעל כרחיה, דאמרינן סבר רבא למימר בעל כרחיה דאדון, אמר ליה אביי מאי ניהו דכתיבנא ליה שטרא אדמיה נקיט מרגניתא בידיה ויהיבנא ליה חספא. ומיהו אכתי קשיא לי מאי קאמר היינו כסף, דאם כן המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת, דשטרא דכתיב עליה היינו כסף. ויש לומר דהשתא הוא דקאמרינן הכי, משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב, אבל למסקנא דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק, דכסף אין כאן שטר אין כאן. וצריך עיון.

לימא ליה באפי תרי זיל ואם תאמר ומאי קושיא איתא להאי ואיתא להאי, ועוד אי לאהדורי בתר יציאות קא בעו, כי פריק רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, כלומר ואי אמר ליה זיל לא קני נפשיה, אכתי ליקשי ליה ולפקריה, ותיקשי מהא לשמואל דאמר בפרק השולח (גיטין לח, א) המפקיר עבדו יצא לחירות. ותירץ ר"י הזקן ז"ל דהכא לא מהדר בתר יציאות, אלא הכי פירושו אילימא שטר שחרור דאי כתיב ליה הרי את לעצמך הרי את בן חורין דהוא ניהו גופו של גט שחרור, כדתנן בפרק המגרש (גיטין פה, ב) למה לי דליכתוב ליה הכי בשטרא, לימא ליה הכין על פה, כלומר לימא ליה באפי תרי זיל הוי לעצמך, ומשני דגופו קנוי ושטרא בעי, אבל דבור על פה לא אלים דליקני ליה גופיה.

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי כלומר לענין פדיון, דאינו יכול למחול לו גרעונו אלא בשטר, אבל לענין מציאה ופדיון מעשה וזכוי ערב אין גופו קנוי, ואין ידו כיד רבו, כדאיתא בבבא מציעא (יב, ב) גבי מציאת עבדו ושפחתו העברים, ובגיטין פרק התקבל (גיטין סה, ב). ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה. ותירץ הרמב"ן דכיון דשני קנינין הן בעבדות אחד קנין ממון והוא קניון דמעשה ידיו, ואחד קניו איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדבור, דומה לקנין אישות, שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין אסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קניון איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות, הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, אלא הוי ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ע"כ. ולפי דברי רבינו נראה מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אין צריך שטר שחרור, אלא במחילת גרעונו סגי ליה. וצריך עיון דהא סתמא תניא.

מיתת האדון לאו שיורא הוא דאיתיה נמי באיש פירש רש"י ז"ל איתא באיש בנרצע דאיהו נמי יוצא במיתת האדון כדתנן במתניתין. והוצרך ז"ל לפרש כן, משום דכשאינו נרצע עובד הוא את הבן ולאו דומיא דאמה העבריה הוא. וקשיא לי דבהא מתניתין מיהא דעבד עברי קונה עצמו בשנים ויובל דקתני בה יתירה עליו אמה העבריה, שייריה למיתת האדון, דהא מתניתין לא בנרצע מיירי, ואי אמרת דעבד עברי כללא הוא לנרצע ושאינו נרצע. וכי קתני בתר הכי הנרצע קונה את עצמו במיתת האדון, הכי קאמר כל העבדים קונים עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף, ויש אחד מהם שקונה עצמו במיתת האדון, ומאי ניהו, נרצע, אם כן לא שייריה כלל, אדרבה תניא, ועוד דאם כן בהא מתניתין גופא קתני דבר שאין לו קצבה, דהיינו מיתת האדון, והיכי דחינן בסמוך תנא דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני, ומסתברא דאיתיה באיש בכל איש קאמר, דהא נמי שאינו נרצע אינו עובד לא את הבת ולא את האח, וכי קתני מלתא דליתא כלל באיש כגון סימנין, מלתא דשייכא באיש לא קתני, וכן פירשו בתוס'.

בשטר מנ"ל אמר עולא דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקני' בשטר כדילפינן מויצאה והיתה אף אמה העבריה מקניא בשטר. איכ' דקשי' ליה אמאי לא מקשי' נמי אחרת לאמה העברי' ונימ' מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מוהפד' אף אחרת מקניא בכסף קיחה ואין כסף למיגמר קדושי כסף למה לי. והא לא קשיא כלל לפום מאי דכתיבבא לעיל דלא ילפי' כסף באמה. העבריה מוהפדה אלא הוא דיליף ליה כדילפינן הכא שטר והיינו דאקשי' לעיל אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בכסף מקניא בכסף אלמא שקונה באמה מכסף קדושין דאשה נפקא וזה מבואר בעצמו:

הניחא למ"ד שטר אמה העבריה אדון כותבו שפיר אלא למאן דאמר אב כותבו. פי' שכותב בתי קנוי' לך דומיא דשטר מכר שכותב שדי מכור' לך היכי מקשינן ליה שטר קדושין דהא לא דמו כלל דאלו שטר קדושין כותב הבעל שהוא לוקח ושטר אמה העבריה כותב האב שהוא מוכר וליכא לדמויי לשטר מכר קרקע שכותבו מוכר דלא אשכחן בשום דוכתא שהוקש עבד עברי לקרקע דאם כן היה נקנה בחליפין או בחזקה:

גירסת רוב הספרים שטר היה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ואיכא דקשיא ליה לימא שכן קונה בבת ישראל דהכי עדיף ליה למגמר קנין מקנין. ולאו קושיא היא חדא דכיון דקידושין מיציאה נפקא לן דכתיב ויצאה והיתה מיציאה שהיא עיקר עדיף ליה למגמר. ותו דהשתא למ"ד שטר אמה העבריה אב כותבו שקלינן וטרינן וכיון דכן עדיף לן למנקט שטר גירושין דדמי ליה דהכא והכא מקנה כותבו מלמנקט שטר קדושין דלוקח כותבו. ויש ספרים דגרסי שכן קונה בבת ישראל. ואינו נכון דשאני התם דלא שייך שטרא והכי פירושו חזקה קנייה אלימתא היא שקונה במקום שאין דעת אחרת מקנה אדרבה הוה ליה לרבויי שכן קונה בנכסי הגר פי' מש"כ בשטר שאינו קונ' בנכסי הגר מיהת אע"פ שקונ' בשאר נכסי ופרקי' באישות מיהא לא אשכחן פירש וכח דשטר עדיף דעביד מעשה באישות בין לאיסור בין להיתר:

אי בעית אימא להכי אהני אם אחרת למגמר מינה להכא דשטר רבי לן קרא. וקשיא לן אכתי בין לרב הונא בין לרב חסדא אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בשטר נקנית בשטר עבד עברי מנלן בשלמא מכרוהו ב"ד יליף מאמה העבריה ומהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אלא מוכר עצמו מנלן הניחא למ"ד דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שטר שכיר מאי איכא למימר. ואיכא למימר דלדידי' להכי כתב רחמנא כצאת העבדים בלשון רבים משום דיוקא דדייקינן מינה אבל נקנה בקנין העברים להקיש עבד עברי לעבד כנעני בדין זה דמה זה בשטר אף זה בשטר. וצ"ע:

והא דאמרינן בגרעון כסף כתיב והפדה פי' דיליף מכרוהו ב"ד מאמה העבריה ויליף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד בג"ש למאן דיליף שטר שכיר ולמאן דלא יליף שטר שכיר יליף מנמכר לעכו"ם מוכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף פי' ודוקא מדעתו של אדון אבל בע"כ לא כדאמרינן לקמן שקיל מרגניתא בידי' ויהבינן ליה חספא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בו ואינו מחייב מי שפרע במטלטלין כדאיתא בירושלמי בהדיא וכדכתיב' לעיל וכיון דכן אף אינו מגרע פדיונו במלוה. אלא שטר שחרור ל"ל שטר' לימא ליה באפי תרי זיל:

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי ורב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול (פי') וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציאה ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידי ולא בשום מידי אחרינא. ואיכא למימר דאלו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברי' דלימא לי' זיל וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגט אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברי' ולפי' המפקיר עבדו אע"פ שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור וכן עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כשלא כתב עליו אונו ומשום האי טעמא נמי אמר רבה דבע"ע נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי ליה בדברים והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור וה"ה נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו לזכות במחילה זו במעשה ידיו אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה ולאמימר דאמר התם במסכת גיטין שהמפקיר עבד כנעני יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור וה"ה ודאי דאמר הכי בעבד עברי אמר לך דהפקר עדיף ממחילה דהפקר הוא ענין סלוק רשותו וזכותו לגמרי ופקע ביה אפילו קנין איסור שזוכה בו העבד בעצמו לגמרי כאלו יצא ע"י כסף אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מעשה ידיו. ואגב אורחין שמעי' מהכא דמחילה אינה צריכה קנין ומיהו כשיש בה קנין הגוף כמלוה על המשכון לא סגי ליה במחילה כדכתיבנא לעיל וכדבעינן למימר קמן כך קבלתי פי' שמועה זו מפי מורי רבינו נר"ו. ותמיהא לן תנא דמתניתין אמאי לא קתני שקונה עצמו בשטר וליכא למימר דס"ל דעבד עברי אין גופי קנוי ובדברי' נפיק דא"כ דתנא דמתניתין פליג אמתניתא היכי דייק רבא הכא ממתניתא דעבד עברי גופו קנוי אדרבא נשמע ממתניתין דהלכתא היא דאין גופו קנוי. ואיכא למימר דתנא דמתניתין מילי דאתי בעל כרחו של אדון דהיינו שנים ויובל וגרעון כסף קתני אבל שטר דהוה מדעתו של אדון לא קתני דההוא פשיטא ליה:

אמר ריש לקיש אמה העבריה קונה עצמה במיתת אב מרשות אדון מק"ו כו' מאי שייר דהאי שייר. פי' לשון זה הוא במקומות הרבה בתלמוד ושנים מהם בפרק קמא דבבא קמא ורבותינו בעלי התוס' מפרשים אותו דלעולם אין התנא משייר דבר אחד אלא שני דברים וכשמשייר דבר אחד ראיה הוא שאינו שיור אלא משום דלא ס"ל ולהכי אמרינן מאי שייר דהאי שייר דאיהו לא משייר חדא מילתא ומהדרינן דשייר מיתת אדון והוה ליה במיתת אב שתי דברים ופרכינן אי משום מיתת אדון לאו שיורא הוא דכיון דאיתא נמי בעבד עברי דהא זימנין דנפק במיתת אדון כשאין לו בנים שאינו עובד את האח לא שייך למתני יתירה עליו אמה העבריה אע"ג דהאי שנוייא דחיקא הוא דמ"מ יתירא היא עליו אמה העבריה לצאת במיתת אדון כשיש שם בן שאינה עובדת את הבן מה שאין בן בעבד עברי אפילו הכי הא עדיף לן לדחוקי מלאחזוקי תנא דלהוי שיירנא דלעולם דחקינן ומשוינן ולא אמרי' דשייר מידי עד דחזינן בהכרח דשייר חדא מילתא דהשתא אמרינן דשייר אידך משום דלאו אורחא לשייר חדא מילתא בלחוד והיינו דאמרינן בפ"ק דב"ק בשמעתא דפלגא נזקא מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר ומהדרינן אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר והתם רבי יוסי הגלילי יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ואפ"ה דחקינן לאוקמי תנא כוותיה ולאו לאחזוקי דשייר מידי וכ"ש בהא דהכא. ותו לא מידי וזה הנכון:

שטר אמה העבריה האב כותבו והוא שכותב על הנייר או על החרס בתי מכורה לך בתי קנויה לך ואם כתבו האדון ר"ל שכתב בתך מכורה לי או בתך קנויה לי אינו כלום:

הגר שמת ואין לו יורשים כל המחזיק בנכסיו זכה בהם כמו שיתבאר:

כל שביארנו שהעבד נקנה בכסף אף שוה כסף בכלל שנאמר ישיב גאלתו לרבות שוה כסף ככסף ואם נתרצה האדון לעבד לכתוב לו שטר על דמיו יוצא בשטר זה אלא שאף זה בכלל כסף הוא ומכל מקום יש כאן יציאה בשטר והוא גט שיחרור ושאלו עליה בגמרא שטרא מאי בעי לימא ליה באפי תרי זיל ותירץ זאת אומרת שאין אומרין בעבד עברי שאין גופו קנוי עד שנאמר חוב ממון לבד הוא עליו ודיו במחילה אלא גופו קנוי למלאכתו כעין דקל לפירותיו עד שיגיע זמנו ואחר שכן הרב שמחל על גירעונו ר"ל מה שנגרע מהשלמת עבודתו אינו מחול ואפילו מחל יכול לחזור ולהשתעבד בו שאין מקום בזה למחילה אלא לשיחרור והילכך אינו מחול אלא בשטר או בקנין שהקנין סתמו שטר הוא ומכאן הסכימו רוב גאונים שהמחילה אינה צריכה קנין שהרי אמר לימא ליה באפי תרי זיל ואין לפרש באפי תרי ובקנין שהקנין אין אומרים עליו באפי תרי ששטר גמור הוא הואיל וסתמו לכתיבה עומד ועוד שאינו אומר לימא ליה באפי תרי לבד אלא שאומר גם כן זיל כלומר שאינו צריך אלא ליתן לו רשות לילך ואלמלא שגופו קנוי היה מספיק לו בכך וגדולי המחברים כתבו שאם אמר הריני מוחל לך חוב פלוני אינו כלום שמא כמהתל הוא ואע"פ שאמר כן בפני עדים עד שיאמר בלב שלם ובנפש חפצה ואינו צריך קנין ויראה לי אף לדבריהם שכל שנראה לעדים שאינו כמהתל שהוא מחול ואם אמר אתם עדי אין צריך לומר שמחל ואף גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה פשרה אינה אלא בקנין ומחילה שאינה דרך פשרה אינה צריכה קנין דלא ליחסרא משיכה ואפילו אתם עדי אין צריך בה אלא שלשופרא דשטרא כותבין בה קנין אבל מחילה דרך פשרה צריכה קנין שמאחר שהפשרה ר"ל כשתובע זה את זה ובררו להם שנים לבצוע ביניהם צריכה קנין מן הנתבע לתובע שיפרע מה שיאמרו הם כמו שביארנו בראשון של סנהדרין אף התובע צריך שיקנו ממנו למחול השאר שהכל דין אחד הוא ומכל מקום גדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם דוקא בשאין שם משכון אבל יש שם משכון מחילתו צריכה קנין וכמו שאמרו כאן זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי וודאי לאו קנוי לגמרי קאמר שאם כן מה בינו לכנעני אלא קנוי כעין משכון וכמו שאמרו באמה היא גופה משכון היא והילכך אין מחילתה אלא בקנין או בחזרת משכון ואף גדולי הדורות כתבו כן בהדיא בסוגיא זו ומכל מקום יש אומרים גופו קנוי לגמרי לעבודתו כדין דקל לפירותיו כמו שביארנו וכן מי שמלוה את חבירו על משכונת קרקע ומחל החוב צריך שיקנה לו גוף המשכונא שהרי גופה קנויה למלוה הא משכון של מטלטלין קנה במחילה ואינו צריך קנין ולא החזרת משכון כך נראה לי וכבר מצאתי סעד לדברי בחמשי של קמא כמו שביארנו שם ואף קצת מפרשים כתבו שלא נאמר כאן זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי אלא לתנא דבריתא שהזכיר שטר בדברים שהעבד קונה עצמו בהם אבל לתנא דמתניתין שלא הזכיר בה שטר לא וודאי הלכה כתנא דידן ואין נראה כן חדא שהרי בפרק זה אמרו רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי ואף בפרק הגוזל זוטא אמרוה כן אלמא הילכתא היא אלא שבמשנתנו לא שנה אלא יציאה הבאה על כרח האדון מה שאינו בשטר שחרור ואע"פ שבפרק השואל אמרו בעבד עברי שאין גופו קנוי פירושה שאין גופו קנוי במוחלט:

ובתלמוד המערב נחלקו במי שמחל שטר חוב לחברו חד אמר מחל וחד אמר לא מחל עד דיהדר ליה שטריה ר"ל או שיקנה על מחילתו ונראה לפסוק כדעת האומר מחל לשיטתנו שאין השטר יתר ממשכון ומכל מקום לדעת האומרים שהמשכון אין מחילתו כלום במלוה בשטר נראה לפסוק גם כן כמאן דאמר לא מחל ואף לגדולי הדורות ראיתי שפירשו בה עד דהדר שטרא משום דהוה ליה שטרא כמשכון ואף אנו חזרנו אחר כן לדבריהם מכח שמועה אחרת שבתלמוד המערב כמו שכתבנו בחמשי של קמא:

סימנין אין מוציאין מרשות האב שהרי כל שבח נעוריה לאביה אבל מיתת אב מוציאה את הבת מרשותו שלא לזכות בו יורשיו להיות מעשי ידיה שלהם אלא לעצמה שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ומכל מקום מיתת אביה אינה מוציאתה מרשות אדון כלל והנרצע קונה עצמו במיתת אדון כאמה ועליו אמרו בסוגיא זו מילתא דאיתא באיש לא קתני שהרי אינה יתרה בזה על כל העבדים דהא נרצע נמי קונה עצמו במיתת אדון:

סימנין אין להם קיצבה למעלה ר"ל שאם הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות עדין היא קטנה אפילו נראו בה סימני אילונית עד שתהא בת עשרים וכשתגיע לשנת עשרים אם נראו בה שתי שערות תהא נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת ואם נכנסה לתוך שנת עשרים שלשים יום ולא הביאה שתי שערות אם נראו בה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם אין בה סימני אילונית הרי היא קטנה עד שתביא שערות או שתגיע לרוב שנותיה ר"ל שלשים וחמש שנה ויום אחד:

גמרא שייר מיתת האדון אי משום מיתת האדון כו' אע"ג דקתני ליה בסיפא גבי נרצע ובמיתת אדון משום דלית ליה התם שיורא אחרינא אבל גבי אמה עבריה שייר ליה שפיר דאית ליה שיורא אחרינא דהיינו מיתת האב ודקאמר כיון דקתני באיש לאו שיורא הוא היינו נמי דגבי נרצע קתני לה אבל גבי אמה עבריה דיתירה היא על הע"ע לא קתני לה דלא קתני לישנא יתירה אלא במילתא דליתא כלל בע"ע וק"ל:

תוס' בד"ה לימא ליה כו' ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני כו' יוצא בהפקר כו' עכ"ל ואפילו אי בעינן נמי גבי הפקר בפני תרי מ"מ קשיא להו מהפקר גם למאי דמסיק דע"ע גופו קנוי לו דהא עבד כנעני גופו קנוי לו ומועיל בו הפקר והמגיה בדברי התוס' אמאי לא פריך ויפקירנו טועה דמשמע דלדברי המקשה אמרו כן ואינו אלא דלמסקנא נמי קשה כמ"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' מדלא חשיב במתני' שטר משמע כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר דסגיא ליה זיל באפי תרי ל"ק להו דליחשביה נמי במתני' בדאומר ליה זיל באפי תרי דלאו היינו קניה דקתני וקונה את עצמו אלא מחילה בעלמא וכצ"ל גם לפי האמת דסגיא בהפקר ולא חשיב ליה משום דאין זה קניה ודו"ק:

גמרא אלא בעכו"ם שישנו תחת ידך ואתא לאשמעינן שלא יבא עליו בעקיפין וקשיא לי אכתי לרבי ל"ל האי קרא דהא מדדריש רבי באלה נגאל ואינו נגאל בשש ומה אם הקפיד הכתוב בקרא יתירא שלא יצא בשש שלא יבא בעקיפין מיבעיא ונראה דאי לאו האי קרא הוי אמינא דבאלה אתא למעט נמכר לגר צדק וממילא שמעינן דנמכר לעכו"ם נמי אין כופין אותו להוציאו בשש אבל אם נוכל לבא עליו בעקיפין שפיר דמי ואיצטריך האי קרא והא דלא יליף רבי מקר' דוחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו אפשר דלית ליה האי דרשה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הגוזל או שנא' דאיצטריכו תרי קראי חדא שאסור לגזול העכו"ם להוציא ממנו העבד שלא כדין דה"ל גזילה ממש כיון דגופו קנוי כדאית' בהגוזל ואידך קרא לאשמעינן דאפילו להטעותו בחשבון אפ"ה אסור ולשיטת התוספות יש לפרש עוד בע"א וק"ל. ובזה נתיישב מה שהקשו התוספות לעיל אק"ו דרבי דבדין הוא שנמכר לעכו"ם נגאל באלה כדי שלא יטמע דאכתי איכא ק"ו מנמכר לגר צדק ואע"ג דבפ' הגוזל בעי הש"ס לאוקמי וחשב עם קונהו בגר ומקשינן עלה והא כולהו התם כתיבי היינו במאי דילפינן מפשטא דוחשב עם קונהו משא"כ לענין מיעוטא דשש דלא נפקא אלא מדיוקא דבאלה שפיר איצטריך למעט גר:

שם הקישה הכתוב לאחרת למאי דפרישית לעיל דעיקר הקישא לענין קידושי ייעוד איירי אפשר דה"נ איירי בהכי דכיון דהקישה הכתוב לאחרת שמייעדה בשטר כמו בכסף והיינו ע"כ אותו שטר שכתב תחלה לאב בתך קנויה לי והיינו לשם קנין ולשם אישות אם ירצה בסוף בע"כ של אב דומיא דייעוד בכסף וא"כ ממילא ניקנית בשטר דאל"כ היאך מייעדה בשטר בע"כ של אב ולפ"ז מקשה שפיר הניחא למ"ד אדון כותבו דהיינו דומיא דקדושין גמרינן כדפרישית לעיל גבי ובעלה למעוטי דאינה נקנית בביאה:

שם ובשטר מנלן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח כו' ומקשינן עברי לעברייה ומוכר עצמו בג"ש דש"ש ואף למאן דלית ליה ג"ש דש"ש יליף בבנין אב דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שהארכתי בזה בתחלת הסוגיא גבי בכסף מנלן ומקשינן אשכחן ע"ש:

רש"י בד"ה לא תצא כצאת העבדים בשן ועין בראשי אברים כעבד כנעני כו' עכ"ל. ולכאורה אין לו מקום לכאן לענין דרשה דנקנית כקנין עבדים ונראה דקשיא ליה לרש"י דפשטא דקרא דלא תצא כצאת העבדים משמע לכאורה דקאי אעבד עברי דכתיב לעיל מיניה בהאי פרשה בפרשת משפטים משא"כ עבד כנעני לא כתיבא בהאי ענינא. לכך פרש"י דבלא"ה דרשינן להאי קרא דלא תצא כצאת העבדים לענין שן ועין דשייך בעבד כנעני וא"כ לענין קנין העבדים דדייקינן נמי מכצאת מרבינן נמי קנין שטר דשייך בעבד כנעני מיהו לענין פשטא דקרא דקי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו נלע"ד דלא תצא כצאת העבדים קאי נמי שלא תצא כצאת ע"ע דלעיל מיניה שיוצא לעולם בשש ויובל וגרעון משא"כ באמה העברייה זימנין דאין יוצאה בכל אלה מיד הלוקח וכגון שייעדה וכדאמרינן לקמן בבריית' יש בעברייה שאין בעברי שאין יוצאה בשש וביובל וגרעון ומוקמינן לה כגון שייעדה ועלה קאי קרא ואם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וכן מצאתי להדיא בפירוש הרשב"ם ז"ל בחומש ואלא ילפינן מינה נמי שאין יוצאה בשן ועין. ונראה דהיינו מדכתיב כצאת העבדים וה"ל למיכתב כצאת העבד כדכתיב כי תקנה ע"ע אע"כ תרתי שמעת מינה שאין יוצאה בשש ויובל וגרעון כע"ע והיינו כשייעדה ואין יוצאה ג"כ כעבד כנעני בשן ועין והכי דייק לישנא דהעבדים שני מיני עבדים ע"ע וע"כ ומדכתיב כצאת שמעינן נמי הא שנקנית כקנין עבדים כנענים בשטר כדאמרינן בסמוך כן נ"ל וק"ל:

בגמרא אמר קרא והתנחלתם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה ואף ע"ג דלקמן דרשינן מאותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם שאין מוריש זכות בתו לבנו איכא למימר דתרתי שמעת מינה ולקמן בסוגיא דוהתנחלתם יבואר לנכון:

שם באישות מיהא לא אשכחן ואיבעית אימא להכי אהני הקישא דאחרת קשיא לי לשינוי' קמא הקישא דלאחרת למאי איצטריך דלכאורה לא מיבעי' לן לדרשה אחריתא ונראה ליישב משום דלקמן דף כ' משמע דלענין שאינה יוצאה בראשי אברים בעינן תרי קראי דלא תימא ניתיב לה דמי עינה והדר ליפוק ופרש"י שם דדוקא מייתור' דקראי דרשינן תרתי והיינו אליבא דחכמים דהתם דדרשי אם בגפו יבא בגפו יצא שאינו יוצא בראשי אברים משא"כ לר"א בן יעקב דפליג לית לן אלא קרא דלא תצא כצאת העבדים ואכתי נימא דניתיב לה דמי עינה והדר ליפוק מש"ה איצטריך לרב חסדא לשינויי' קמא הקישא דאחרת ללמדך שאינה יוצאה בשן ועין משא"כ לר"ה ולשינוייא בתרא דר"ח דאיצטריך הקישא דאחרת לענין קנין שטר תו לא שמעינן מינה שאין יוצאה בראשי אברים דנהי דאין היקש למחצה מ"מ לענין ראשי אברים סד"א דאיכא ק"ו שיוצאה בראשי אברים מעבד כנעני שאינו יוצא בשש ויובל וגרעון ואפ"ה יוצא בראשי אברים ע"ע ואמה העברייה לא כ"ש וכיון דהקישא איצטריך למילתא אחרית' לית לן לאפוקי מק"ו וע"כ לרב הונא ולשינוייא בתרא לרב חסדא סברי כחכמים דלקמן דדרשי נמי אם בגפו יבא בגפו יצא לענין ראשי אברים כן נ"ל נכון ומכ"ש דלפי שיטת התוספות דריש מכילתין שכתבו דלענין הקישא דאחרת אי איצטריך לריבוי קנינים לא ילפינן מינה מיעוט קנינים איכא למימר דה"ה לענין מיעוט יציאות ודוק היטב:

תוספות בד"ה לימא ליה באפי תרי זיל תימא כו' אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דהא הפקר גופא קי"ל שאינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ולעשירים כשמיטה דכתיב ונטשתה דמהתם ילפינן הפקר וא"כ מאי הפקר שייך בע"ע שאין שום אדם יכול לזכות בו ואף למוכרו אינו רשאי אף שגופו קנוי משא"כ בעבד כנעני דאיתקש לשדה אחוזה ויש לו בו קנין גמור למוכרו וליתן במתנה מש"ה שייך ביה נמי הפקר שהרי כל אדם יכול לזכות בו ואע"ג דלשמואל המפקיר עבדו יצא לחירות כבר כתבתי בפרק השולח דף ל"ח דהיינו אם העבד רוצה לזכות בעצמו משא"כ היכא שקדם אחר וזכה בו והעבד רוצה בכך הוי שפיר הפקר והארכתי עוד שם בענין הפקר דעבד כנעני וכל זה לא שייך בע"ע שאף אם לא יזכה העבד בעצמו אין שום אדם יכול לזכות בו וא"כ אין זה הפקר ולקמן דף כ"ג גבי בכסף ע"י עצמו אפרש עוד בזה אי"ה ע"ש גם מה שיש לדקדק בתירוץ התוספות מבואר בחידושי לפרק השולח ע"ש:

(קונטרס אחרון) דף טז תוספות בד"ה לימא ליה באפי תרי זיל והקשו אמאי לא פריך ויפקירנו כו'. וכתבתי דיש לתמוה טובא על קושייתם דהא קי"ל דכל הפקר שאינו לעניים ולעשירים אינו הפקר כמ"ש הכא דאין שום אדם יכול לזכות בע"ע א"כ מאי הפקר שייך ביה וצ"ע ליישב ונ"מ טובא בדין הפקר :