מסכת כתובות דף צ״ז עמוד א׳

אם נטלן במתנה לא כך כחו יפה שיוכל לטרוף לקוחות על החוב ולא יוכל לטרוף על המתנה אף זו על המזונות לא תוכל לטרוף לקוחות ועל הכתובה תטרוף אותם ואם מפני היתומים שלא יאמרו הכל לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך יכולה היא להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות ואם תצטרך לכך יבאו ויעידו ואת הנמכר לכתובה לא תודיע מפני הלקוחות:

מוכרת לשנים עשר חודש כדי מזונות של שנה תמכור יחד:

והלוקח לא ימסור לה כל המעות אלא דמי מזונות של חדש בחדש שאם תינשא יחזיר מה שבידו ליורשים:

מהו שתחזור ותטרוף אותם הקרקעות עצמן:

ארמלתא דזבין שדה יתומים למזונות או לכתובה וקבלה עליה אחריות:

אחריות איתמי אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהן היה החוב:

טרפא והם יחזרו על היתומים:

מוכרת והולכת למזונות:

או דלמא נהי דאחריות דעלמא כו' ולא דמי לההיא דלעיל (כתובות דף צב.) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה משמעון באחריות דבמסקנא אמר רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה לא דמי דהתם ודאי כיון שראובן לוה דין הוא שיטרפו ממנו הקרקע ואין על שמעון לפרוע כיון דבאת לידי ראובן הנאה שקבל המעות אבל הכא שהיורשין חייבין לה מזונות יכולה למכור ולחזור ולטרוף שהרי כשחוזרת וטורפת חוב שלה היא נפרעת ואין כאן עיוות הדין כלל:

וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר וא"ת מאי נפקא לה מינה בין מה שהיתה מוכרת למזונות ובין מה שתמכור לכתובה נפקא מינה שתוכל למכור ביחד כדי כתובתה אבל למזונות אינה מוכרת אלא לששה חדשי' ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום ועוד אם נשאת אחר שמכרה הלוקח לא יתן כי אם אחת לל' יום ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטלטלין נינהו ומזונות אבדה:

מאי סמך לה ש"מ שיירא אין לא שיירא לא וא"ת תקשי מהכא לרמי בר חמא דהוה בעי למימר לעיל גבי ראובן שמכר שדה לשמעון דאפילו אחריות דנפשיה לא קביל עילויה והא בהך ברייתא אמרי' גבי אשה אחריות דנפשה מיהא קיבלה עלה וכ"ש התם לפי מה שפירשנו לעיל וי"ל דמצי למימר רמי בר חמא דהכא ודאי אחריות דנפשה מקבלת [אע"ג דאחריות איתמי היינו מעלמא אבל אנפשה מיהו קיבלה] דהא אינה מוכרת בהדיא שלא באחריות אבל התם שמכר לו בהדיא שלא באחריות אפילו אחריות דנפשיה לא קביל עילויה. מ"ר:

מאי סמך לה ש"מ שיירא אין לא שיירא לא וא"ת תקשי מהכא לרמי בר חמא דהוה בעי למימר לעיל גבי ראובן שמכר שדה לשמעון דאפילו אחריות דנפשיה לא קביל עילויה והא בהך ברייתא אמרי' גבי אשה אחריות דנפשה מיהא קיבלה עלה וכ"ש התם לפי מה שפירשנו לעיל וי"ל דמצי למימר רמי בר חמא דהכא ודאי אחריות דנפשה מקבלת [אע"ג דאחריות איתמי היינו מעלמא אבל אנפשה מיהו קיבלה] דהא אינה מוכרת בהדיא שלא באחריות אבל התם שמכר לו בהדיא שלא באחריות אפילו אחריות דנפשיה לא קביל עילויה. מ"ר:

זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני כו' וכגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר דליזבן תורי קא זבין להו דאי שתק הוו להו דברים שבלב וכן בפרק ב' דקידושין (דף מט:) גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל התם נמי בדגלי דעתיה ויש דברים שאינו מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה כגון אם היה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל דזהו דבר שאין רגילין למכור אדעתא דהכי התם ודאי אין מועיל גילוי דעת שאם לא תאמר כן מעכשיו אין צריך לשום תנאי אלא גילוי דעת בעלמא ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן תנאי כפול אלא ודאי גילוי דעת במילתא שאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה ויש דברים דאפילו גילוי דעת אין צריך כגון שטר מברחת דלעיל פרק האשה שנפלו (כתובות דף עט. ושם.) וכן ההיא דבפרק מי שמת (ב"ב קלב. וקמו:) דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב. מ"ר:

אי הכי היינו דא"ל רמי בר שמואל לרב נחמן א"כ נמצאת מכשילן כו' - פי' רש"י אי הכי היינו ודאי דא"ל נמצאת מכשילן כו' א"ל בצורתא משכח שכיחי וחייש דלמא אתו ארבי בעקולי והדרי זביני דאי בדאתו ממקום קרוב או שבאו לאלו לבדן דטעמא משום דזבין ולא איצטריך ליה זוזי הדרי זביני מילתא דלא שכיח הוא וליכא מכשול וקשה לפירוש זה דמאי הוכחה היא לעולם אימא לך משום דלא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ומיהו כל שכן היכא דהוו בעקולי כדמוכח שמעתא דאז הוי מקח טעות יותר ואם כן שפיר קאמר דנמצאת מכשילן לעתיד הואיל דבכל ענין הדרי זביני כדפרשינן הלכך נראה כמו שפירש רשב"ם אי הכי קושיא הוא הואיל דאמר דהאי הדרי זביני דוקא משום דבעקולי הוו קיימי היכי קאמר בצורתא בנהרדעא משכח שכיח הלא זאת בצורתא דארבי בעקולי הוו קיימי פשיטא דלא שכיח הוא ובשלמא אי פשטינן מינה זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני היינו ודאי דשכיחא דרוב פעמים היה להם בצורתא וניחא נמי לפי זה הא דפסקינן הלכתא לפי פשיטת הבעיא:

אמר אמימר הלכתא מוכרת למזונות מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום פי' רש"י ז"ל שלא ימסור לה הלוקח מעות אלא מזונות של חודש בחדש שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשים ע"כ ואומר רש"י ז"ל שאם היו בענין שלא היה מוצאין לוקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות וכי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כי כשפוסקים מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה פחות מל' יום וכן לא"א כדי שלא תצטרך להתבזות בב"ד כל יום על מזונותיה:

בעי מיניה מרב ששת מוכרת מזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתוב' פי' מאותן קרקעות שמכרה אם לא תמצא נכסים בני חורין כיון דאחריותא איתמי טרפה או דלמא מצי למימר לה אחריות' דנפשיך קבילי קבלת ובודאי דהא פלוגתא לא שייכא בפלוגתא דרבא ורמי בר חמא דלעיל בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות דאפי' לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה דהתם הוא לפי שמכר בפי' שלא באחריות משא"כ שזה שמכרה סתם ואפי' לרבא דאמר התם דמקבל עליה אחריות דנפשיה דהתם הוא לפי שמכר בשלו ממש אבל זו שאינה אלא שליח ב"ד דינא דתהדר עליה ולא מחייב באחריות דנפשיה. אמר להו רב ששת תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר פי' רש"י ז"ל דמוכרת והולכת למזונות עד שלא ישאר קרקע ליורשים אלא שיעור כתובה ואותו השאר יהא סמך לה לגבות משום כתובה והקשו בתוספת ומאי נפקי מינה אם תמכור הכל למזונות בלא שיור או לכתובה ומה הנאה יש לה בזה ותירצו שאם מכרה למזונות (ליקח פרנס) [לוקחת מפרנס] א' לשלשי' יום ואם לכתובה פורעת לה הכל ביחד ונכון הוא וי"ל עוד דלא קתני אלא לאשמועינן שאינה חוזרת וטורפת לכתובה וצריכה שיור והרי"ף ז"ל פי' שמוכרת למזונות עד כדי כתובתה ולא יותר שלא יהא תנאי גדול מן העיקר מיהו ה"מ בדלא אפשר לאחותי אלא במכירת קרקע אבל כל שאפשר לה להיות נזונת מפרי דמקרקעי ומאגרא דביתי כגון שיש שם קרקעות שאפשר להשכירם או להחכירם ולתת לה מזונות מהם נזונת והולכת לעולם כאנשי גליל וכן אם תפס למזונות אפי' דסקיא מלא מעות אין מוציאין מידה כדאיתא לעיל והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות דאמרי' אמרה גרשני בעלה מתפרנס' והולכת עד כדי כתובתה בלבד ואוקימנא כששמעו בו שמת ודווקא משום דאמרה גרשני בעלה מתפרנסת והולכת הא לאו הכי היתה מתפרנסת והולכת לעולם ולשון התלמודא מוכיח יותר כפי' רש"י לכן פי' בתוספ' עיקר והא דקי"ל שאינה חוזרת וטורפה לכתובה דאחריות דנפשיה קיבל עליה עלה אמור ר"ת ז"ל דוקא אלמנה שמכרה ומפני שמכרה לצורך עצמה אבל ב"ד או אפטרופס שמכרו בנכסי יתומים לא אבדו זכותם שיש להם באותו קרקע ודוקא בזכות שיש להם בקרקע ההוא מחמת חוב אבל זכות שיש להם בגופה של קרקע לומר שהיה קרקע שלהם אבדו כיון דשעבוד מעשה דומי' דהעורר על השדה והוא חתים עליה בעד מוכח בפרק בפרק חזקת הבתים וכדכתיב' התם בס"ד. ואפי' אשה זו לא אמרן אלא שאינה חוזרת וטורפת לכתובה או כיוצא בו משעבוד שהיה לה על הקרקע זו בשעה שמכרה אותו אבל אם בא עליה שום זכות אחרי כן חוזרת עליו ולא אמרינן בהא אחריות [דנפשיה] קבילי עליה והרי היא זו כאלו חזר הלוקח ולוה ממנה שחוזרת על הקרקע ההיא:

זבין ולא אצטרכי ליה זוזי פירש"י ז"ל מכר שדהו ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלונית או פרקמטיא באותה מקום ולא אצטריכא ליה זוזי שחזרו בהם המוכרים ע"כ ונראים הדברים אע"ג דלא גלי דעתיה בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע ומיהו דהוה ידוע לזה ומפורסם לכל דאי לא דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואחרים פי' דבעינן דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר אבל לא התנה כן וה"ה אם דבר שאינו מפורסם לכל והוא מתברר ממאי דכתיב' במסכת קדושין לההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל בס"ד:

א"ה היינו דא"ל שמואל לר"נ ו פי' רש"י ז"ל דבניחותא אמר ליה ודרך הוכחה דאי הכי היינו ודאי הא דאמר לי' נמצאת מכשילם לעתיד לבוא ואמר ליה בצורתא משכח שכיחא דחיישינן לארבי בעיקולי דאי כשבאו ממקום קרוב או כשבאו לאלו לבדם ומשום דלא אצטרכי ליה הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול והקשו בתוס' עליה דאדרבה לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ולא מפרסמא להא מלתא וכיון כי אתו ארבי קלא אית להו למלתיה ועוד דמה הוכחה יש כאן דלעולם אימא לך דמשום דלא אצטרכי ליה זוזי הדרי זביני ומיהו כ"ש דהדרי משום ארבי בעיקלי ואתה מכשילן לעתיד לבא כיון דבכל ענין הדרה זביני לכך פי' בשם ר"ש ז"ל דבאתמאה אמר ליה דא"כ היכי קאמר נמצאת מכשילן לעתיד לבא דהא וודאי לא שכיח דקיימי ארבי בעיקולי ומשום דאדחי ליה פסק תלמודא והלכתא זבין ולא אצטריכי ליה זוזי הדרי זביני ואלו לפי' רש"י ז"ל לא אתי שפיר פסקא דבסמוך דהא אשכחן דדוקא משום ארבי בעיקולי הוא דהדר זביני כר"נ אלא שיש לומר דאע"ג דהיינו סברא דר"נ בעלי התלמוד הסכימו דבלא"ה נמי דינא דהדר זבניה:

אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד פי' בתלמודא בפרק א"מ שאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא כדפרישנא ההם בס"ד ולעולם אינה מוכרת שלא בב"ד מומחין אלא אחר שתלך לב"ד או תשבע ותדור ליתומים ואח"כ נותנים לה רשות למכור מנכסיו בב"ד הדיוטות ובתלמודא פרישנא טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום מזוני ופי' רש"י ז"ל שמוכרת למזונות דת"ק סבר בין מן הארוסין שמוכרת לכתוב' בין מן הנשואין שמוכרת למזונות שלא בב"ד ור"ש אמר מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה יושבת ומתענה עד שימכרו לה בב"ד אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואין פי' זה נכון דא"כ הכי הו"ל למתני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר נמזונות מוכרת שלא בב"ד לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואמאי סתום ותליא מילתא בארוסין ונשואין לכך הנכון דהכי פי' בין מן הארוסין שאין לה מזונות להפסיד ובין מן הנשואין שיש לה מזונות ותפסידם עכשיו בגבייתה מוכרת שלא בב"ד לכתובה ור"ש אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונותיה אבל מן הארוסין שאין לה מזונות לא תמכור ומסתברא שלא אמרו שתמכור שלא בב"ד אלא לעיקר כתוב' דבהא חששו לחינא אז שלא תתבזה בב"ד אבל לא לענין תוספת כל היכא דליכא משום מזונות ואע"פ שאמרו תנאי ככתובה ואמרי' למוכרת התם כבר פי' דהיינו לענין שאם מוכרת כתובתה מכרה נמי תוספת ולקמן נפרש יותר בס"ד:

בשלמא מן הנשואין לפי' רש"י ז"ל שפי' במשנתינו הכי פירושו בשלמא מן הנשואין מוכרת כתובתה שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה ולפיכך אין ממתינ' עד שימכרו בב"ד והכי מוכח פי' דהאי לישנא במסכת ערכין פי' שום היתומים גבי נזקקין לכתובת אשה אלא מן הארוסין מ"ט וכו' ואיכא דקשי' לי' דאי משום דתפסיד מזונותי' הא כבר הפסידתם משהגיע כתובתה לב"ד אינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועות אלמנה והרי"ף הביא ראיה דאלמנה שמכרה או נתנה קרקע הראוי לה לכתובתה קודם שתלך לב"ד ותשבע שבועות אלמנה אם נשבעה אחרי כן שבועת אלמנה מתנתה או מכירתה קיים ומסתברא שאפי' לפי דינו אין בזו תירץ לקושיא זו דהשתא אמתני' קיימי דמיירי שמוכרת שלא בב"ד לכתחילה ובודאי שאין נותנים לה רשות בב"ד למכור עד שתגיע כתובתה בב"ד ותשבע שבועת אלמנה וגם [אין] ראיה מכאן לדבריו ז"ל דאיכא למימר כשנשבעה כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונותי' כגון שהלכה לב"ד ואמרה אני רוצה לישבע על כתובתי כדי שיהיה הדבר מזומן לה לגבות כ"ז שארצה וגם כדי שלא יפסידו יורשי אם אמות קודם שאשבע דודאי מקבלים שבועתה אע"פ שאינה יוצאת לגבות עכשיו כתובתה וכההיא דאמר במס' שבועות כגון שנשבעה ומתה ובכה"ג לא הפסידה מזונותי' ונותני' לה רשות בב"ד כשהלכה לגבות כתובתה שתהא מוכרת שלא בב"ד כדי שירויחו היתומים מזונותיה:

ולענין דינו של הרמב"ן ז"ל דאלמנה שמכרה או שנתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתובתה מעשיה בטלים ואע"פ שתשבע בסוף.

כל שמוכרת למזונות או שתובעתם בב"ד וב"ד מוכרין לה אין מוכרין אלא לכדי ספוק ששה חדשים ולא יתר על כך ואף זו כשב"ד מוכרין הם מוכרין על מנת שלא יהא הלוקח נותן לה בבת אחת אלא נותן לה מזונותיה משלשים יום לשלשים יום ומכל מקום יראה כשהיא מוכרת בלא ב"ד שבדיעבד מיהא אם נטלה נטלה וכן אם מכרה ליתר מכרה:

אלמנה המוכרת בנכסי יתומים בין לכתובה בין למזונות אחריות מכירתה על נכסי היתומים ואעפ"כ אם מכרה למזונות אינה חוזרת על אותו קרקע בעצמו לכתובתה כלומר שאינה יכולה לומר הרי לא קבלתי אני אחריות על נכסים שלי אלא על נכסי היתומים והרי הוא כמי שמכרוהו היתומים או אביהם שמאחר שמכל מקום היא מכרה נהי דאחריות דעלמא לא קבילה עלה אחריות דנפשה מיהא קבילא ואם שיירה בנכסי היתומים גובה כתובתה מאותה שיור לא שיירה אינה גובה כלל ובתלמוד המערב נראה שאם נתיקר טורפת באותו מותר דתני היא מוכרת והיא טורפת בתמיהה אמ"ר יונה שהוקיר המקח וכן אמרו שם ולא אמרינן לה חוי זביניך כלומר אם את טורפת מה מכרת כלומר דאחריות דנפשיך מיהא קבילת והשיבו בשהוקיר המקח ומכל מקום נראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו וכשם שביארנו באלמנה המוכרת שאחריותה על נכסי היתומים כך בית דין שמכרו בנכסיהם למה שראוי להם אחריות מכירתם על נכסי היתומים:

יש מי שלמד מכאן שהמורשה שמכר והטיל אחריותו על נכסי המרשה שאם היה למורשה תביעה על אותו קרקע שמכר אומרים לו אחריות דנפשך מיהא קבילת ואינו כן שלא נאמר אלא באלמנה וכיוצא בה שמוכרת להנאתה ולמזונותיה אבל שליח דעלמא לא שאם כן כל אחד מרשה בעל חובו למכור ויקבל מעותיו והפסיד בעל חוב אחריותו ומכל מקום יראה שאם היה חייב לו מאתים והרשהו למכור במאתים ושיפרע הוא במנה ויקח הלה מנה האחר שאין המוכר המורשה יכול לטרוף השדה עוד באותו מנה הואיל ונהנה וקבל ממנו פירעון אחריות דנפשיה מיהא קביל:

אלמנה המוכרת למזונותיה נאמר בכאן שמוכרת והולכת עד כנגד כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ופירשו בענין זה גדולי הפוסקים שאינה יכולה למכור לצורך מזונות אלא עד כנגד כתובתה ונראה הטעם שלא העלו בתנאי כתובה ביתר מן הכתובה וכעין מה שאמרו נ"ב ב' אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינה פודה ומשמכרה למזונות כנגד כתובתה אינה יכולה למכור עוד למזונות אלא תטול כתובתה וזהו שאמדו וסמיך לה וכו' כלומר אותו השאר יהא סמך לה לגבות כתובתה משם והקשו לעצמם ממה שאמרו בפרק אחרון ק"ז ב' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה והעמידוה בששמעו בו שמת ואלו לא אמרה גרשני ניזונת והולכת כמה שתרצה אבל מאחר שאמרה גרשני איהי דאפסידה אנפשה ואינה מתפרנסת אלא עד כדי כתובתה אלמא אלמנה דעלמא מיהא מתפרנסת ביתר מכדי כתובתה ותירצו הם דהתם כדאפשר לאיתזוני בלא מכירת קרקע כגון פירי דמקרקעי ואגרא דבתי וזהו שאמרו שם ניזונת ולא אמרו מוכרת הא כל דלא אפשר לאיתזוני בלא מכירת קרקע דוקא ניזונת עד כדי כתובתה ומכאן ואילך היתומים יכולין לכופה ליטול כתובתה וגדולי המפרשים תמהים עליהם מפני שלדעתם פירי דמקרקעי ואגרא דבתי מטלטלי נינהו וראוי הוא ואינה נזונת לא מן המטלטלין ולא מן הראוי ולא נאמר לגבות מהם אלא בפרנסת הבת שהיא לענין פרנסה כבעלת חוב דאחי וגובה מן הקרקעות של אביהם אף במה שהשביחו היתומים וכן בעלמא דבתי אבל למזונות לא ואם בתפשה בראוי מיהא אין תפישה מועלת שהרי ניכסי דקנו יתמי נינהו ומכל מקום יש חולקים לומר שלענין זה אינו ראוי וכבר כתבנו מזה בבתרא וכן לענין מטלטלים סוברים שכל שבאה ליזון מן הקרקע וראו ב"ד שאינה צריכה למכור ודאי אומרין לה שתזון מפירותיו שאינם אלא כאומרים טלי שדה פלוני שיהיו פירותיו למזונותיך שהרי משעבוד גוף הקרקע היא ניזונת ולי נראה לתרץ לשיטה זו שעד כדי כתובתה מוכרת בלא רשות ב"ד הא משמכרה נגד כתובתה אינה מוכרת אלא תתבע למזונותיה לב"ד וסוף הדברים שמוכרת כל כמה דצריך לה אף בשיעור כמה כתבות וזו שבכאן פירושה שמוכרת למזונותיה עד כדי שתשייר בכדי כתבתה וזהו שאמר וסומך לה שתגבה כתובתה מן השאר ומשמכרה עד שלא נשאר לה אלא בכדי שיעור כתובה תטול כתובתה ותלך שלא תאכל הכל ותטרוף לכתובה וכן פירשוה גדולי הרבנים וגדולי המחברים והם הם הדברים ואף גדולי הרבנים הוסיפו בפירושם דבדליכא משעבדי עסקינן כלומר דאי איכא משעבדי טרפא מיניהו ואין יכולין לטעון הנחת מקום שמה שהניחו למזונות היה צריך לה ואע"פ שאין למזונות אצל משועבדים כלום מכל מקום כל שהניחו והוא צריך לה למזונות מוכרת למזונות ואחר כך טורפת לכתובה וכמו שפירשו למעלה במוכרת סתם ואומרת למזונות מכרתי:

מי שמכר מאונס מעות ואחר כך נתברר הדבר שאינו צריך למעות כגון שמכר ליקח שוורים ונמצא שאינו צריך לשוורים כגון שנתנו לו אחרים באותה שעה או שהיה בצורת ומכר ליקח תבואה ובאו ספינות של חטים או שהיה חפץ לקנות שדה פלני וחזר בו המוכר המקח חוזר ודוקא בשגלה דעתו בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אע"פ שלא התנה שאם לא כן הדברים שבלב הן וכן שחזר בו מצד הסיבה שאירעה שאם חזר בו בלא סיבה אף אנו אומרין קום זבון וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בשני של קדושין:

המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מן הארוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין אמר הר"ם פי' ענין שלא בב"ד שלא בב"ד מומחין אבל יהיו בית דין הדיוטות ובתנאי שיהיו יודעין ובקיאין בשומת קרקע אשר מכרו וממה שיחוייב שתדעהו שאלמנה נזונת מן המטלטלין (עי' בפיה"מ הנדפס בגמ') תחת והלכה כר' שמעון:

אמר המאירי אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין כלומר לא סוף דבר למזונות שאם תצטרך לילך לב"ד בכל פעם ופעם שהיא צריכה למזונות יש כאן טורח ובזוי ותשישת הגוף וענוי אלא אף לכתובה וזהו מה שאמר בין מן הנשואין שיש כאן מזונות בין מן האירוסין שאין כאן אלא כתובה מוכרת שלא בבית דין ופירשוה בגמרא משום חינא ר"ל שיהיו בעליהן לחן בעיניהן ולא ימנעו מלינשא ואע"פ שאמרו יותר משהאיש וכו' היכא דמיתבזיין דילמא מימנעי ויש מפרשין שתהא האשה נושאת חן בעיני האנשים ויקפצו לנשאם ובזיונם מפקיעתם בכך שחוששין שמתוך רשעתם הוא ומה שאמרו אלמנה מן האירוסין דלא נפיש חן דידה לפירושא קמא דמאחר שאין שם חבת ביאה לא ילפי שאר נשים מינה ולפירושא בתרא שאין חושדין אותן לומר שמתוך רשעתו הוא ובגמרא פירשו עוד טעם אחר שאין אדם רוצה שתתבזה וכו' ר"ל אף בארוסה והוא שאמרו בתלמוד המערב חס אדם על כבוד אלמנתו בין מן הנשואין בין מן האירוסין ומוכרת שלא בבית דין פירושו בית דין מומחין אלא שלכתחלה צריך בית דין הדיוטות הבקיאים בשומא כמו שביארנו ר' שמעון מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מצד המזונות אבל מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות וכתבה הואיל ובפעם אחת היא נגבית אין כאן טרח יתר והלכה כתנא קמא וכמו שביארנו והלכה רווחת גם כן שהטעם מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וגרושה יראה מתלמוד המערב שאף על כבודה אדם חס ושתהא רשאה למכור שלא בבית דין והוא שאמרו שם כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך אדם חס על כבוד גרושתו דאמ"ר יעקב בר אחא ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו כהדא אינתתיה דר' יוסה הגלילי הוה מעיק ליה סגי סלק ר' אלעזר בן עזריה לגביה אמר ליה ר' שבקה דלית היא מן יקרך אמר ליה פורנה סגי ולית לי ממרקא אמר ליה אנא יהיב לך פורנא ושבקה אזלה ואינסיבת לסנטורא דקרתא אינחית מנכסוי ואיתעביד סגי נהורא כל יומא הות מחזרא ליה על כל קרתא ומדברא ליה חד יומא חזרתיה על כל קרתא ולא איתיהיב לה כלום אמר לה לית הכן שכונה חרין אמרה ליה אית הכן שכונתא דמשבקי ולית בחיילי עיילא להמן שארי חבט לה עבר ר' יוסי הגלילי שמע קלהון מיתבזי בשוקא נסבון ויהבון בגו רשו דיליה והוה מסיק להון מזונין כל יומין דהוו בחיין על שם ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו אפילו כן אציתון עילוייהו בליליא ושמעין קלה דהות אמרה טב דייא צערא לבר מן גופא מן דייא גופא כלומר טוב היה לי שיהא הצער חוץ מן הגוף ושאהיה רחוקה מבית המגרש משהוא תוך הגוף שאני זוכרת תמיד צערי ואבלי ובשתי על שבאתי לכך ואין גופי כל היום בלא צער זהו נוסח תלמוד המערב ומכל מקום אין אנו פוסקין כן לענין הלכה זו שלבזוי שלפני ב"ד מיהא אינו חושש עליה ומתוך כך אינה מוכרת אלא בבית דין על הדרך שנבאר עכשו בגמרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה או דלמא כו' נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות כו' עכ"ל בגירסת גמרות שלפנינו ליתא הכי אלא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה כו' אבל דברי התוספות כגירסת הרי"ף שם ועיין דברי הרא"ש שם בזה וק"ל:

בד"ה וסמך לה כו' וא"ת מאי נפקא לה מינה בין מה שהיתה מוכרת כו' עכ"ל דודאי מדברי התנא מיהא שמעינן דשיירא אין לא שיירא לא דהיינו שלא תחזור ותטרוף אבל הך מלתא מצי לאשמועינן דא"נ שתגבה הכל במזונות שלא תחזור ותטרוף ומאי נפקא לאשה זו מינה שתגבה השאר לכתובה או למזונות כיון שלא תחזור ותטרוף וליכא לאקשויי ומאי קושיא ואימא דנפקא מינה לאשה זו דעצה טובה הוא לה שלא תגבה אותה למזונות אלא לכתובה משום דלא ליקרו לה רעבתנותא דלא שייך למימר הכי אלא גבי דלכתוב מפורש לכתובה מכרה יפה לה אבל הכא בלא כתיבה מפורש לא נפקא לה מינה מידי כיון שתוכל לומר הכל מכרתי לכתובה ודו"ק:

בד"ה מאי סמך כו' תקשי מהכא לרמי ב"ח כו' וי"ל דמ"ל רמי כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה ליישב בע"א דהתם דאפילו אחריות דנפשיה לא קביל היינו דאיהו גופיה לא טריף אלא בעל חובו דאתי מחמתיה לא קביל עליה אבל הכא איהי גופה שמכרה דלא תטרוף ודאי דקבילית עלה וק"ל:

כיצד מוכרת למזונות דלעשר שנין פשיטא לן דאינה מוכרת למזונות דדלמא מנסבא בינתים ותו לית לה מזוני א"נ דדלמא מתה לה ונמצא שהפסידו היתומים שלא כדין ולא נוכל נמי לומר שלא תמכור אלא לחדש אחד בלבד לפי שאין אדם מצוי שיקח קרקע כל שהוא כזה אלא לכמה חדשים ראוי שתמכור בבת אחת ומשני מוכרת לי"ב חדש כלומר מוכרת כדי שתספיק מן הדמים לי"ב חדש דלקרקע כזה שכיחי קופצים לקנות ולא לפחות והלוקח מפרנס אחת לשלשים יום כלומר אין הלוקח שקונה אותו קרקע שהיא מוכרת למזונות נותן את המעות ביחד דדלמא תמות לה תוך י"ב חדש ונמצא שגבתה שלא כדין אלא נותן לה בכל חדש וחדש כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או תמות יחזיר הלוקח השאר ליתומים. וששה חדשים דלסיפוק של ששה חדשים איכא קרקע דחזיא למזבן. רבינו יהונתן הכהן. וכן פרש"י במהדורא קמא. ואומר רבינו מורי ז"ל שאם היה בענין שלא היו מוצאין ליקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרין ביותר לפי ראות עיני הדיינין כדי שיהיו לה מזונות וכי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות משלשים יום וכן לאשת איש כדי שלא תצטרך להתבזות בבית דין בכל יום על מזונותיה. הריטב"א ז"ל:

הלכתא מוכרת לששה חדשים וכו' כתב הרמ"ה ז"ל מוכרת קרקע כדי לפרנסה לצורך ו' חדשים דקים להו לרבנן דבציר מהכי ליכא קרקע דמזדבן בפני עצמה ואין הלוקח נותן לה כל המעות מיד אלא כל חדש וחדש נותן לה כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או שתמות יחזיר את השאר ליורשין ומסתברא דהכי נמי עבדינן לגבי מזונות הבנות היכא דהניח בנים ובנות לא שנא הניח נכסים מרובין לא שנא מועטין דכיון דלית להו לבנות זכות בגוף הנכסים ואפשר דמיתו ביני ביני וזכו בנים בכולהו נכסי מוכרות לששה חדשים ולוקחות מפרנס אחד לשלשים יום אבל היכא דלא הניח אלא בנים ובעו לאתזוני מנכסי דאבוהון לא שייך בהו האי דינא כל עיקר אלא כל היכא דחזינן להו ריוח ליתמי לזבוני כחדא או פורתא פורתא מזבנינן ואפילו גבי מזון האשה והבנות נמי מסתברא דהני מילי לגבי ארעתא אבל לגבי בתי דאי מזבנינן מינה מקצת קא בצרי דמיה טובא ואיכא פסידא ליתמי מזבנינן להו כחדא דלא חיישי רבנן אלא לפסידא דיתמי וכל היכא דאיכא פסידא דיתמי מיבעי לן למיחש לפסדייהו כי היכי דלא לפסדו ע"כ. תלמידי רבינו יונה ז"ל: בעו מניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה פי' מאותן קרקעות שמכרה אם לא תמצא נכסים בני חורין כיון דאחריותא איתמי טרפה או דלמא מצו למימר לה אחריותא דנפשך קבולי קבלת ובודאי דהאי פלוגתא לא שייכא בפלוגתא דרבא ורמי בר חמא דלעיל בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות שאפילו לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה התם הוא לפי שמכר בפי' שלא באחריות משא"כ בזו שמכרה סתם ואפילו לרבא דאמר התם דמקבל עליה אחריות דנפשיה התם הוא לפי שמכר בשלו ממש אבל זו שאינה אלא שליח ב"ד דינא הוא דתהדר עליה ולא מיחייב באחריות דנפשיה. הריטב"א ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה וכתבו דלא דמי להא דרבא דהתם סברא הוא כיון שהקרקע ביד ראובן וב"ח דראובן טורפה הימנו אין על שמעון מוטל לפרוע חובו של ראובן אבל הכא שהמכירה הראשונה היתה למזונות שהיו היתומים חייבין לה למה לא תטרוף שנית כיון שאחריות על היתומים הרי היא כאלו חוזרת היא וגובה מן היתומים חוב שלה ורמי בר חמא אית ליה סברא אחרינא דשאני הכא דלא מכרה בהדיא שלא באחריות אלא דאמרינן דאחריותא הוי איתמי אבל אחריות דידה קבילת עלה אחר שלא פירשה שלא באחריות אבל לעיל שמכר בהדיא שלא באחריות אפילו אחריות דנפשיה לא קביל עלויה וכ"כ הרא"ש ז"ל. עוד כתב הרא"ש ז"ל אע"ג דאבעיא ליה במוכרת למזונות איכא למימר שמכרה לכתובתה פשיטא ליה דאינה חוזרת וטורפת לכתובה דכשמוכרת למזונות לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דאבעי להו לשיורי בנכסים כדי כתובתה אבל כשמכרה לכתובה היו סבורין הלקוחות שנתקבלה כל כתובתה או שמא הוא הדין נמי דמספקא להו במוכרת לכתובה כיון דטעמא משום דאחריות דנפשה לא קבילת עילויה ומשום דאיירי כולה סוגיא במוכרת למזונות נקט כמו כן הכא מוכרת למזונות וגם לר' יוסי מוכרת סתם ומתני' נמי לא קאמרה דכותבת למזונות מכרתי אלא משום עצה טובה הלכך לא ידעי לקוחות אם מכרה למזונות או לכתובה. עכ"ל הרא"ש:

תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר כו'. פרש"י ז"ל דהאי עד כדי כתובתה אינו רוצה לומר שלא תמכור יותר מכשיעור כתובתה דודאי יכולה למכור למזונות יותר אלא ה"ק מוכרת מעצמה מן הנכסים למזונות ששה חדשים ואח"כ חוזרת ומוכרת למזונות ששה חדשים אחרים וכן לעולם עד שלא ישארו מכל הקרקעות אלא שיעור כתובתה בלבד וכשתגיע לזה השיעור תשאירנו כדי שיהיה לה לגבות כתובתה ומדקאמר שתשאיר שיעור כדי כתובתה שמעינן שאינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו ממנה דאם איתא שיכולה לחזור עליהם למה צריכה להשאיר שיעור כתובתה תחזור ותטרוף מאותם הלקוחות בעצמם אלא ודאי מפני שאינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו ממנה מתוך כך אמרו שתשייר כדי שעור כתובתה ובגמרא דייק ומה הוכחה איכא מהכא דדלמא לעולם אית לך שיכולה לחזור ולטרוף מהם ומאי דאמרינן שתשייר כדי שעור כתובתה עצה טובה קא משמע לן שאם תמכור ותחזור אח"כ ותטרוף מידם יקראו אותה הדרניתא כלומר חוזרת מדבורה שמוכרת וחוזרת וטורפת ומהדרינן אם כן ליתני וגובה כתובה מן השאר דמשמע עצה טובה דלא תגבי כתובתה אלא מן הכא ולא תהדר בה ממה שזבנה. מאי סמוך לה כלומר אמאי קפיד לאשמועינן בעיקר זביני דלא מזבנה אלא עד סמוך לכתובתה ומאי אכפת לן אם מוכרת הכל למזונות כל זמן שלא תחזור בה אלא ודאי מדקפיד שתשאיר כדי כתובתה שמעינן שאם לא תשאיר אינה יכולה לחזור ולטרוף מהלקוחות שקנו ממנה. וא"ת כיון שהכל לעצמה ומאי נפקא לן מינה אם תמכור הכל לצורך מזונות או תמכור מקצת למזונות ותשייר מקצת האחר שתמכור אותו לכתובה. יש לומר דנפקא מינה שאם תמכור לכתובה תקח כל המעות ביחד ותרויח בהם ואם תמכור למזונות אינה לוקחת אלא מעט מעט כדאמרינן לקמן מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ומיירי כשאינה מוצאה נכסים משועבדים יכולה למכור כל הנכסים למזונות ואח"כ טורפת מאותם לקוחות בסך כתובתה ואינם יכולים לומר לה הנחנו לך מקום לגבות הימנו שיכולה היא לחזור ולומר להם אותו שהנחתם כבר נפרעתי ממנו למזונות וכיון שנפרעה ממנו למזונות אין כח בידה לבטל אח"כ ותטרוף מידם לצורך הכתובה. זו היא שיטת רש"י ז"ל. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל וא"ת מאי נפקא לן מינה אם תמכור למזונות או תמכור לכתובה ממה נפשך תגבה הכל וי"ל דעצה טובה קמ"ל דמוכרת במעט מעט למזונות וכשלא ישאר אלא כדי כתובתה תמכור הכל ביחד כדי שתתפרנס מן הריוח דאלו תמכור למזונות לא תוכל למכור אלא לאחר י"ב חדש ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ועוד נפקא מינה כשלא נשתייר כי אם כדי כתובתה אם תמכור למזונות ונשאת לאחר שמכרה לא תוכל לגבות מהם כתובתה דהוו מטלטלי ע"כ. אבל הרי"ף ז"ל פירש דעד כדי כתובתה ר"ל שיכולה למכור למזונות עד שיעור סכום הכתובה ולא יותר דמזונות מכח כתובה נינהו ולא עדיפי מכתובה גופה וקשיא ליה הא דגרסינן בפרק שני דייני גזירות שאם אמרה גרשני בעלי ולא פרע לי כתובתי מתפרנסת עד כדי כתובתה בלבד אבל אם שמעו שמת נזונת והולכת עד לעולם והיכי אמרינן הכא ואם מת בעלה אינה נפרעת אלא עד כדי כתובתה בלבד ותירץ הרב ז"ל דהיכא דצריכה למכור קרקעות אינה מוכרת אלא עד כדי כתובתה אבל היכא שיש שם פירות שיכולה לזון מהם נזונת לעולם. וחכמי פרווינסיא' ז"ל היו תופסין על זה שהיאך נזונת האשה מן הפירות דהא קיימא לן דאין מוציאין למזון האשה והבנות מן השבח ששבחו הנכסים אחר מיתת הבעל ומן השבח ששבחו בחייו גם כן אינה נזונת דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואפשר לדחות ולומר דמיירי כגון שבית דין מצוים עליה שתגבה מן הפירות למזונותיה כדי שלא יצטרכו למכור מן הקרקעות. ואומר מורי הרב נר"ו דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן הכא שאינה מוכרת אלא עד שיעור כתובתה זהו כשמוכרת מעצמה וכיון שאינה מוכרת אלא עד שיעור כתובתה ברשות בית דין אין לה למכור יותר משעור כתובה ואח"כ ב"ד מוכרין ונותנין לה וכי אמרינן התם נזונת לעולם ר"ל דנזונת על פי ב"ד דהתם לא איירו באיזהו שיעור תוכל למכור מעצמה אלא שאמרו נזונת סתמא והיכא שיש שם קרקעות והאשה באה לעכב ליתומים שלא ימכרו אותם י"א שאינה יכולה לעכב ויש אומרים שיכולה לעכב ודייק הכי מדאמרינן יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו דמשמע דוקא כשקדמו ומכרו אבל אם קודם המכירה הלכה לבית דין ועכבו בידה אינם יכולין למכור ולאותם האומרים שאינה יכולה לעכב נצטרך לומר דמאי דקאמר קדמו לאו דוקא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

זבן ולא אצטריכו ליה זוזי מהו פרש"י מכר שדהו ואנו יודעין שהיה חפץ לקנות שדה פלוני וכו'. עד שחזרו בהם המוכרים עכ"ל. ונראה מדבריו דבעיין אע"ג דלא גלה דעתיה בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע ומיהו כשידוע זה ומפורסם לכל דאי לאו הכי דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ואחרים פירשו דבעיין דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר אלא שלא התנה וכן הדין אם הוא דבר שאינו מפורסם לכל והוא מתברר ממאי דכתיבנא במסכת קדושין בההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל בס"ד. הריטב"א ז"ל. וכ"כ להדיא רש"י במהדורא קמא וז"ל זבין ולא אצטריכו וכו' שגלוי לכל שרוצה ליקח באותן מעות חפץ אחר ומכר אגב ההוא צורך ולבסוף לא רצה בעל החפץ למכרו לו מי הוי כמקח טעות או לא ע"כ. ושיטת התוס' כפי' אחרים ועל פרש"י קשה דא"כ כיון דמבעיא להו אע"ג דלא גלה דעתיה מאי פשיט ליה מההוא דרב פפא וההוא דבצורתא דלמא הנהו מיירו בדגלי דעתיה להדיא. ור' יהונתן הכהן אזיל בשטת רש"י ז"ל וז"ל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כלומר מי שמוכר שדהו לאחד מפני דבר ידוע ומפורסם לכל שהיה רוצה לקחת באותן המעות ולבסוף לא אצטריכו ליה זוזי כלומר ולבסוף לא נצטרך לאותן המעות שלא רצה בעל אותו החפץ למוכרו לו מי אמרינן דהוי מקח טעות כיון שהכל יודעים דעתו שלא היה מוכרו אלא מפני אותו חפץ שנתן לבו עליו ואע"פ שלא התנה עמו בפירוש כמאן דאתני דמי ולא מקרי דברים שבלב או לא דאמרינן דדברים שבלב הן כיון דלא אתני עם הלוקח בפירוש ע"כ. ותלמידי רבינו יונה אזלי בשטת התוספות ז"ל וז"ל זבין ולא אצטרכו וכו' פירוש אם מכר שדהו כדי לקנות במעות שוורים או שום דבר אחר וגלה דעתו בפירוש בשעת המכר דלדעת זה היה מוכר ואח"כ נתבטל לו המקח שהוא רוצה ליקח מהו מי אמרינן כיון דלא אתני בהדיא דעל מנת כן היה מוכר לא הוי מקח טעות ולא יתבטל או דלמא כיון דגלי דעתיה בעידן זביני כאלו אתני דיינינן ליה ויתבטל ומסקנא דהדרי זביני וה"מ כשחזר בו אותו שהי' בעל הפרקמטיא אבל אם בעל הפרקמטיא מוכר בשוויו והוא מתחרט ואינו רוצה לקחת המכר של השדה קיים יהיה דאמרינן ליה זיל זבין כיון שהיכולת בידו לקנות אם ירצה והכי משמע בעובדא דההוא דזבנינהו לנכסיה דבעי למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק כלומר כיון דאי בעי סליק השתא המכר קיים דאמרינן ליה זיל סליק והכא נמי כיון דאי בעי זבין המכר קיים דאמרינן ליה זיל זבין ע"כ: בצורתא שביום אחד נתייקרו למעלה למעלה והיה יוקר בצורת באותה מדינה זבנינהו כ"ע לאפדנייהו בחיטי לסוף אתו להו חיטי להנהו דזבין אפדנייהו והוו להו כזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. התם לא משום דזבין ולא אצטריכו זוזי הוה דלא להו לחודייהו אתו חיטי אלא לכ"ע נמי אתו דאגלאי מלתא דארבי בעקולי הוו קיימי כלומר שהספינות שהיו מביאים בהם התבואה לנהרדעא היו עומדות בעקלקלות המים ולא היו יכולים לבא בחריפות דנהרא משום דרדיפי מיא והוו אזלי סמוך לשפת הנהר וטעו במיא דהוו סבירי דלא אתיין כלל הנהו ארבי ואינהו אדעתא דבצורתא זבין ושובע גדול היה דהא אתיין ארבי וההיא שעתא לא אצטריכו ליה זוזי כלל דאי הוו ידעי דארבי בעקולי קיימי לא הוו זבני לאפדנייהו אבל הכא לאו מקח טעות הוה דבההוא שעתא דקא מזבין צריך להו לזוזי ודעתו לקנות החפץ ואי לא הוה הדר ביה בעל החפץ איהו לא הוה הדר ביה והוה ליה למיזל בתר דעתיה דבעל החפץ מקמי דלזבין. אי הכי משום דזביני בטעות הואי בניחותא גרסינן להאי אי הכי א"כ דהדרי אפדני נמצאת מכשילן לעתיד לבא דלכי הויא בצורתא לא מזבני להו חיטי דחיישי למקח טעות דאי משום זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ליכא מכשול דלעתיד לבא לא חיישי מוכרין להכי דלא שכיח דליתו להנהו לחודייהו חיטי והלכתא הדרי זביני דכמקח טעות דמי. ל"א אי הכי משום דארבי בעקולי הוו קיימי אמר רב נחמן דהדרי אפדני לעתיד לבא כי לא הוו ארבי בעקולי. רש"י במ"ק:

וזה לשון הריטב"א ז"ל אי הכי היינו דא"ל שמואל לרב נחמן וכו' פרש"י דבניחותא א"ל ודרך הוכחה דאי הכי היינו ודאי הא דא"ל נמצאת מכשילן לעתיד לבא וא"ל בצורתא משכח שכיח דחיישינן לארבי בעקולי דאי בדאתו ממקום קרוב או שבאו ליה לאלו לבדם ומשום דלא אצטריכו ליה הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול. ובתוספות הקשו עלה דאדרבא לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ולא מפרסמא להא מלתא וכי אתו ארבי קלא אית ליה למלתא ועוד דמה הוכחה יש בכאן לעולם אימא לך דמשום דלא אצטריכו ליה הדרי זביני ומיהו כ"ש דהדרי משום ארבי בעקולי ואתה מכשילן לעתיד לבא כיון דבכל ענין הדרי זביני לכך פירשו בשם ר"ש דבאתמהא אמר ליה דא"כ היכי קאמר נמצאת מכשילן דהא ודאי לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ומשום דאדחי ליה פסק תלמודא והלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ואנו לפרש"י ז"ל לא אתי שפיר פסקא דבסמוך דהא אשכחן דדוקא משום ארבי בעקולי הוא דהדרי זביני כדרב נחמן אלא שיש לומר דאע"ג דהיינו סברא דרב נחמן בעלי התלמוד הסכימו דבלאו הכי נמי דינא דהדרי זביני ע"כ:

מתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו' פירשו בגמרא בפרק אלו מציאות שאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא כדפרישנא התם בס"ד ולעולם אינה מוכרת שלא בב"ד מומחין אלא אחר שתלך לב"ד ותשבע או תדור ליתומים ואחרי כן נותנים לה רשות למכור מנכסיו בב"ד הדיוטות ובגמרא פירשנו טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום מזוני ופרש"י ז"ל (כשמוכרת למזונות) דת"ק סבר בין מן האירוסין שמוכרת לכתובה בין מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד ור' שמעון אמר מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה יושבת ומתענה עד שימכרו לה בב"ד אבל מן הארוסין שאין מכירתה אלא לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד. ואין פירוש זה נכון דא"כ הכי הו"ל למתני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר למזונות מוכרת שלא בב"ד לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואמאי סתים ותלי מלתא בארוסין ונשואין לכך הנכון דה"פ בין מן הארוסין שאין לה מזונות להפסיד בין מן הנשואין שיש לה מזונות ותפסידם עכשו בגבייתה מוכרת שלא בב"ד לכתובה ור"ש אומר מן הנשואין גובה שלא בב"ד כדי שלא תפסיד מזונותיה אבל מן הארוסין שאין כאן מזונות לא תמכור ומסתברא שלא אמרו שתמכור שלא בב"ד אלא לעיקר כתובה דבהא חששו לחינא או שלא תתבזה בב"ד אבל לא לענין תוספת כל היכא דליכא משום מזוני ואע"פ שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי ואמרה למוכרת התם כבר פירשו דהיינו לענין שאם מכרה כתובתה מכרה נמי תוספת ולקמן נפרש יותר בס"ד. הריטב"א ז"ל. ויש לי לתרץ שטתו של רש"י ז"ל דלהכי לא תני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד כי היכי דלא נטעי דדוקא מן הנשואין מיירי ומשום דמפסדת מזונות מוכרת אפילו לכתובה אבל מן הארוסין לא תמכור אלא בב"ד קמ"ל דמן הארוסין נמי תמכור שלא בב"ד ור' שמעון פליג דאפילו מן הנשואין לא תמכור לכתובה שלא בב"ד אלא למזונות והיינו דחזר ר"ש ותני מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ולא קצר במאי דמודה לתנא קמא כנ"ל:

גמ' בשלמא מן הנשואין לפרש"י ז"ל שפירש במשנתנו ה"פ בשלמא מן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה ולפיכך אין ממתינין עד שימכרו בבית דין והכי מוכח פירושא דהאי לישנא במסכת ערכין פרק שום היתומים גבי נזקקין לכתובת אשה אלא מן הארוסין מאי טעמא וכו'. ואיכא דקשיא ליה דאי משום שתפסיד מזונותיה הא כבר הפסידם משעה שהגיעה כתובתה בב"ד אינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנה אם נשבעה אחרי כן שבועת אלמנה מתנתה או מכירתה קיימין ומסתברא שאפילו לפי דינו אין בזה תירוץ לקושיא זו דהשתא אמתני' קיימינן דמיירי שמוכרת שלא בב"ד לכתחלה ובודאי שאין נותנין לה רשות בב"ד למכור עד שתגיע כתובתה בב"ד ותשבע שבועת אלמנה וגם (כן כתב הרמב"ן לקמן בד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו') אין ראיה מכאן לדבריו ז"ל דאיכא למימר כשנשבעת כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונות כגון שהלכה לב"ד ואמרה אני רוצה לישבע על כתובתי כדי שיהא הדבר מזומן לגבות כל זמן שארצה לגבות וגם כדי שלא יפסידו יורשי אם אמות קודם שאשבע דודאי מקבלין שבועתה אע"פ שאינה רוצה לגבות עכשיו כתובתה וכההיא דאמרינן במסכת שבועות כגון שנשבעת ומתה ובכה"ג לא תפסיד מזונות ונותנין לה בית דין רשות שכשתמלך לגבות כתובתה שתהא מוכרת שלא בב"ד כדי שירויחו היתומים מזונותיה ולענין דינו של רבינו הרמב"ם ז"ל דאלמנה שמכרה או נתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתובתה מעשיה בטלין ואע"פ שתשבע לבסוף. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק בשלמא מן הנשואין מש"ה מוכרת שלא בב"ד דכל שעתא צריכה היא למזוני ולא יכלה למיזל כל יומא ויומא לב"ד ע"כ:

ברש"י בד"ה אם נטלן במתנה כו' אף זו כו' ואת הנמכר לכתובה לא תודיע מפני הלקוחות עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין בכוונת רש"י ז"ל שאף מה שמוכרת למזונות לא תודיע ללקוחות שאם תודיע יהיו נאמנין לומר שמכרה לכתובה כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי כו' מלבד שאין לשון רש"י סובל כן שכתב להדיא דאת הנמכר לכתובה לא תודיע אלא דעיקר פירושו תמוה במ"ש דכיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי יהיו נאמנין והא ליתא דהא בהאי דאביי קשישא נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי ואפ"ה קאמר דכחה יפה וכדפרישית אלא דעיקר כוונת רש"י דהשתא משמע ליה האי וכן כחה יפה דקאמר ר' יוסי דומיא דלא כן יפה כחה דקאמר אביי קשישא דהמשל דומה לנמשל והיינו דבכל צד כחה יפה דמה שרוצית למכור בבירור למזונות מפני היתומים שלא יאמרו פרענו תוכל למכור בפני עדים ומה שרוצית למכור סתם שיהיה כחה יפה אחר כך לא תעמיד עדים ויהיה כחה יפה אח"כ דמפני הלקוחות תאמר שמכרה ג"כ למזונות ותגבה כתובתה מהלקוחות ואם יאמרו היתומים פרענו יהיה לה דמי המכירה לכתובה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ותו לא מידי:

בתוספות בד"ה וסמך לה כו' וא"ת מאי נפקא לה מיניה כו' וי"ל דנ"מ שתוכל למכור ביחד כו' עכ"ל. נראה דלשון וסמיך לה קשיא להו דלא משמע להו דעיקר ברייתא לא קתני אלא לדיוקא דאין טורפת לכתובתה ממה שמכרה למזונות אע"כ דעיקר מילתא נמי קתני לרבותא אלא דלכאורה אכתי מילתא דפשיטא היא דאם תרצה לגבות כתובתה בפעם א' שהרשות בידו ואדרבה יותר כחה יפה אף במה ששיירה שאם רצתה גובית למזונות ואפשר שתוכל לגבות כתובתה אם תמצא לו נכסים ממקום אחר או מלקוחות ואם תרצה לגבות לכתובתה מילתא דפשיטא היא דכל האלמנות יכולות לתבוע כתובתן בכל עת שתרצה ונראה שמפני כך מפרש הרי"ף ז"ל דעיקר דינא דברייתא היינו שאין מוכרת למזונות לעולם אלא כדי שיעור כתובתה וממילא שמעינן מדיוקא דסמיך לה שתגבה כתובתה דוקא ממה ששיירה ולא ממה שמכרה למזונות ובזה נתיישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל בשמעתין ושאר מפרשים על הרי"ף ז"ל כן נ"ל וכ"כ בס' המקח לרבינו האי גאון כשיטת הרי"ף ז"ל:

קונטרס אחרון גמרא א"ל תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מהשאר עיין בתוס' וכתבתי דלענ"ד משום הך קושיית התוס' מפרש הרי"ף ז"ל בענין אחר דלעולם אי אפשר לה למכור למזונות אלא כדי שיהא בין הכל שיעור כתובתה ולא יותר וכן מצאתי להדיא בספר המקח לרבינו האי גאון ז"ל:

בגמרא איבעיא להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני כו' ולכאורה יש לתמוה דלא שייך הא מילתא כלל בסוגייא דשמעתין וליכא למימר דשייך הך איבעיא נמי באלמנה שמכרה למזונות ואח"כ מסלקין לה היורשין כתובתה דתו לא צריכא להנך זוזי שהרי אין לה מזונות והיא ניזונת מדמי כתובתה אלא דבזה לא שייך לומר הדרי זבינא דהא כי הדרי לאו לדידה הדרא אלא ליורשין ואי איכא לספוקי בהא היינו אי הוי זביני בטעות לגמרי ואפשר דאיירי בענין שהיורשים מסלקין לה דמי כתובתה באותה שדה עצמה שמכרה למזונות אפ"ה הוי שפיר לא איצטרכו לה זוזי שהיא יכולה ליזון מפירות הקרקע שלה משא"כ כל כמה שלא סילקו לה הקרקע לכתובתה לא היתה יכולה ליזון מפירות הקרקע דפירות מטלטלי נינהו ולא אגביה מינייהו למזונות ועיין בלשון הרי"ף ז"ל בהא דלעיל שאם יש פירות בשדה שניזונית מהן אף ביותר מכדי כתובתה והקשו עליו ג"כ דאין גובית מעמלי דבתי ויש ליישב ודו"ק:

במשנה אלמנה בין מן האירוסין כו' ומשמע מפרש"י דעיקר פלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן מוכרת שלא בב"ד בין לכתובה ובין למזונות ולר"ש דוקא למזונות מוכרת שלא בב"ד ולא לכתובה כלל. אלא דלפ"ז לשון המשנה תמוה דכל הני כללי ופרטי למה לי דהו"מ למיתני בלשון קצרה כי האי לישנא דפרישית ואפשר דאגב אורחא אתא לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן דאפילו באלמנה מן האירוסין דקס"ד דלא נפיש חן דידה כדאיתא בגמרא אפ"ה מוכרת שלא בב"ד מיהו הר"ן כתב דאחרים מפרשין דלר"ש נמי כל שיש לה מזונות מוכרת אף לכתובה שלא בב"ד משום דטיבותא היא ליתמי כדי שתפסיד מזונות ולכאורה כן נראה ג"כ מלשון הגמרא דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני ולא קאמר בשלמא מן הנשואין למזוני משא"כ להאי פירושא א"ש דמשום רווחא דיתמי לענין מזונות תקנו שתמכור אף לכתובה שלא בב"ד אלא שהר"ן ז"ל הקשה על זה דאכתי לרבנן מה הועילו חכמים בתקנתן שעדיין תוכל למכור למקצת כתובתה ובזה לא הפסידה מזונותיה כדמשמע ממתני' דלקמן. ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי הועילו בתקנתן שאם תתחיל למכור לכתובתה ממילא יסלקו לה היורשים המותר לפטור ממזונות דלאו בשופטני עסקינן וכמ"ש הרא"ש ז"ל לקמן שאם מכרה למקצת כתובתה הרשות ביד היתומים לסלק לה המותר בע"כ ובר מן דין לא ידענא במאי פשיטא ליה להר"ן ז"ל דלהאי פירושא סברי רבנן דמכרה למקצת כתובתה יש לה מזונות דילמא רבנן דהכא כר"מ ס"ל דלהאי פירושא מצינן למימר דרבנן בהא נמי ס"ל דהפסידה מזונות כר"ש דברייתא דלקמן ואף מלשון המשנה דלקמן נמי אין הכרח לפרש כן כמו שאבאר במקומו אי"ה והארכתי בזה משום דלכאורה לישנא דגמרא משמע כהאי פירושא ובחדושי הריטב"א ז"ל כתב שנראה מפרש"י כהאי פירושא ואולי גירסא אחרת היה לו דמפרש"י שלפנינו משמע להדיא דלא כהאי פירושא ודו"ק: