מסכת כתובות דף ע״ה עמוד ב׳

אין יכול לטעון דידע ונתפייס:

גמ' הבעל מהימן דאמר הואיל וספק הוא אם הטעתו ואם לאו העמד ממון על חזקתו:

מני רבי יהושע היא דאמר בפ"ק היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך לא מפיה אנו חיין שתהא נאמנת אלא העמד ממון על חזקתו ולא אזלינן בתר חזקה דגופא לומר הואיל וספק בידינו על שעת אירוסין מה היא העמד הגוף על חזקתו של קודם לכן והרי נולדה בתולה והכא נמי לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה:

אתאן לרבן גמליאל דאמר דהתם היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא:

תברא קשיא רישא לסיפא:

מי ששנה זו לא שנה זו רישא לרבי יהושע והוא הדין לנכנסה לרשות הבעל וסיפא לרבן גמליאל וה"ה לעודה בבית אביה שאין לנו טעם לחלק בין עודה בבית אביה לנכנסה לחופה:

לא תימא רבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אפי' במקום שאין חזקת ממון עומדת נגדה להכחישה:

היכא דאיכא חזקה דממונא עומדת לנגדה כי הכא:

אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון תימה לרב דמוקי כולה מתני' כנסה ונמצאו עליה נדרים בקידשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי הואיל והתנה על מנת שאין בה מומין ונראה לרשב"א דכשהתנה לא על מומין שבגלוי נתכוין דאותן ראה ונתפייס אלא על מומין שלא ראה נתכוין וכשיש נמי מרחץ באותה העיר אית לן למימר שלא התנה אלא על מומין שאין נבדקין על ידי מרחץ כגון ריח הפה ונכפה הקבוע לו זמן וקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל וה"ק אינו יכול לטעון אפי' הביא הבעל ראיה אינו מועיל לו כלום:

תברא פירש רבינו חננאל שבועה:

מי ששנה זו לא שנה זו קשה דא"כ אמאי נקט ברישא עודה ברשות האב וסיפא נכנסה לרשות הבעל איפכא הוה ליה למיתני דהוה רישא רבותא טפי וסיפא רבותא טפי ואומר רשב"א דדוקא נקט הכי דכי היכי דפליגי רישא וסיפא בפלוגתא דר"ג ורבי יהושע ה"נ פליגי בהכי דתנא דרישא סבר דדוקא עודה בבית אביה צריך להביא ראיה אבל נכנסה לרשות הבעל אין צריך להביא ראיה דאפילו יביא הבעל עדים דעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו כיון שנשאה חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה וניפייס הוא ותנא דסיפא סבר אע"ג דנכנסה לרשות הבעל ואיכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס כו' כשהביא הבעל ראיה הוי מקחו מקח טעות דאין אדם מתפייס במומין:

אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא פירוש אע"ג דאיכא חזקה אחרת כנגד חזקת הגוף כי הכא דבלאו חזקת ממון יש חזקה אחרת דהעמידנה בחזקת פנויה דדוקא כי איכא חזקת ממון לא אלימא ליה חזקת הגוף כנגד חזקת ממון אבל היכא דליכא חזקת ממון אלימא ליה חזקת הגוף משאר חזקות דאי ליכא שום חזקה אחרת כנגדה מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאזיל בתר חזקת הגוף כיון דאין דבר מכחישה וההיא נמי דמייתי איכא חזקה אחרת כנגדה כמו שאפרש ומיהו תימה לר"י דהיכי מצי למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה וכי תימא אדרבה העמד אותה בחזקת שלימה והשתא הוא דנעשה מום הרי מום לפניך דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרי' כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וכי תימא העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר הרי חסר לפניך ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף:

ספק טמא הקשה רבינו תם מ"ט דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה דהא אמרינן בפ"ק דחולין (דף י:) מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא בתר חזקה ומייתי לה מקרא אומר ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה שהיה בו נגע אחד שחין או מכוה קודם והיה מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה וכן משמע בשלהי נזיר (דף סה: ושם) דבנזקק לטומאה איירי והשתא מייתי שפיר דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דהעמידנו בחזקת שלא היה בו נגע אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנו בחזקת טומאה כנגדה וה"נ הוה אמרי' לעיל אי לאו חזקה דממונא וא"ת והיכי יליף מהתם דשאני התם דכתיב קרא כדיליף בסוף נזיר מלטהרו או לטמאו דפתח בו הכתוב לטהרה תחילה וי"ל דמהתם גמרינן והא דלא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא בראוה מדברת ומעוברת בפרק קמא (לעיל כתובות יג.) משום דמעלה עשו ביוחסין:

שער לבן קודם לבהרת טהור דריש מדכתיב שער לבן בבהרת משמע שהבהרת קדמה:

אמר רבה קיהה וטיהר רבינו תם גריס רבא מההיא דהשוכר את הפועלים (ב"מ פו.) בעובדא דרבה בר נחמני:

רישא כאן נמצאו כאן היו ולא מצי למימר השתא העמד רשות האב על חזקתו דהא איתרע ליה שנמצאו ברשותו הילכך אזלינן בתר חזקת ממון והיא אומרת משארסתני נאנסתי התם נמצאת ריעותא ברשות הבעל שנשאה ולא מצא לה בתולים ולכך נאמנת לרבן גמליאל דלא איתרע חזקת רשות האב ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה דאי בענין שודאי לא נאנסה משנשאת אף על גב שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב הואיל דודאי ברשות אביה נאנסה:

אתאן לרבן גמליאל דמתניתין בריא ושמא הוא, דהיא ואביה טוענין בריא, ובעל אינו יכול לטעון אלא שמא.

אמר ר' אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ורישא דקתני עודה בבית אביה לאו דוקא דהוא הדין נכנסה לרשות הבעל. ונכנסה לרשות הבעל דקתני סיפא לאו דוקא, והוא הדין לעודה בבית אביה, אבל הכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא, וראוה מדברת וראוה מעוברת (לעיל כתובות יג, א) דליכא חזקה דממונא ואפילו הכי אמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין, התם [אמר ר' יהושע] מעלת יוחסין היא.

אמר רבא כהה טהור ואם תאמר, והא לא משום חזקה דגופא הוא אלא משום דגמיר לה מדכתיב (ויקרא יג, נט) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה, כדאיתא בשלהי מסכת נזיר (סה, ב). יש לומר דהתם אסמכתא בעלמא היא, דאי לא דסבירא ליה דאזלינן בתר חזקה דגופא לא דרשינן הכי מלטהרו או לטמאו, דבחד מינייהו איצטריך למיפרש קרא. הראב"ד ז"ל.

רבה אמר כולה רבן גמליאל היא, ומתניתין דוקא קתני

ורישא כאן נמצאו וכאן היו, וסיפא כאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן לגבי טומאה בריש פרק קמא דנדה (ד, א) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטומאות כשעת מציאתן וכמקום מציאתן. וההיא (לעיל כתובות יב, ב) דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היינו טעמא נמי דהימנה רבן גמליאל משום דנכנסה ברשות הבעל, כדקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים.

גמרא טעמא דמייתי אב ראייה הא לא מייתי בעל מהימן מני ר' יהושע היא דאמר לא מפיה אנו חיין וכו' פירוש דאי ר"ג דאמר התם דאיהי מהימנא כיון דאיהי ברי ואיהי שמא שהבעל אינו יכול לטעון אלא שמא אימא סיפא כנסה וכו' אמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו פי' דרישא ר' יהושע וסיפא ר' גמליאל תנא רישא בבית אביה וה"ה בבית חמי' תנא סיפ' בבית חמיה והוא הדין בבית אביה וא"ת כיון דכן איפכא הוה ליה למתני ברישא בבית חמיה ובסיפא בבית אביה והוה רבותא דלר' יהושע אפילו בבית חמיה שהספק נמצא ברשותו על האב להביא ראי' [דחזקה דממונא עדיפא ולר"ג אפילו בבית אביה על הבעל להביא ראיה] ואע"פ שלא נמצא הספק ברשותו. וי"ל דפשיטא ליה דלר"ג כולא מילתא תליא בחזקת הגוף וטענות בריא ולר' יהושע תליא בחזקת ממון ולאשמעינן דאיהו לא קפיד אלא בהא נקטה בלישנא דמתני' כך נראה לי. ובתוספ' תירצו משום דפליגי בהדי רבנן דסיפא בדין מומין שבגלוי נקט רישא בהאי לישנא וברישא לר' יהושיע נקט בבית אביה משום מומין שבגלוי שאלו בבית חמיה אפילו הביא הבעל עדים אמרינן דהא ראה ונתפייס ובסיפא [רבן גמליאל אשמועינן רבותא דאפילו בבית חמיה] אם הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היה בה מומין אלו אינו נותן לה כתובה ולא אמרינן ראה ונתפייס:

אמר רבא לא תימא טעמא דר' יהושיע וכו' אבל היכי דליכא חזקה דממונא אזל רבי יהושע בתר חזקה דגופיה פי' אע"ג דאיכ' ריעותא אחרינא כנגדה דאי לא פשיטא. וא"ת והא ראוה מדברת או מעוברת דליכא חזקה דממונא ולא אזיל ר' יהושיע בתר חזקה דגופה וי"ל דכיון שנסתרה רגלים לדבר שלא בדקה ובטלה חזקת גופה א"נ דהתם מעלה עשו ביוחסין:

גרסת רש"י ז"ל ור' יהושיע אמר כהה ופי' ז"ל ר' יהושיע אומר שדינו ככהה הנגע שהוא טהור ואינו נכון דבמסכת נזיר פרכינן עלה ודלמא כהה וטמא והנכון דה"ג ור' יהושיע כהה וכן הוא בתוס' ואית דגרסי כיהה והוא מלשון ולא כהה בהם דגבי בני עלי וכבר פרשתי במסכת נזיר ואיכא למידק דאלו התם פרכינן ודלמא כיהה וטמא ופרקינן הואיל ופתח ביה הכתוב תחלה בטהרה לטהרו או לטמאו ואלו הכא אמרינן דטעמא כר' יהושיע משום דאזיל בתר חזקה דגופא והנכון דלרבא ההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא דהא ודאי לאו ראיה ברורה הוא דבחד מינייהו הוה ליה לקרא למפתח והוה יותר טוב לפתוח בטהרה וכן תירץ הראב"ד ז"ל ובתוספת תרצו בענין אחר והא כתיבנ' ליה בדוכתא בס"ד;

אמר רבא רישא כאן נמצאו וכאן היו פי' רש"י ז"ל וכולא חד תנא ור"ג הוא דמודה ברישא דכיון דברשות האב נמצאו עליו להביא ראיה וההיא דהנושא את האשה אפי' שכבר נכנסה לרשות הבעל וברשותה נמצאת שאינה בתולה אבל כר' יהושיע ליכא לאוקמי ולמימר דמודה ר' יהושע בסיפא כיון דברשות הבעל נמצאו על הבעל להביא ראיה דהא במתני' דהנושא ברשות הבעל נמצאו ואפילו הכי פליג ר' יהושע ולא חש רבא לומר דלעולם כולה ר"ג משום דפשיטא דלא אפשר לאוקמי כר' יהושיע מטעמא דכתיבנא ומיהו קשיא לן למה טורח רבא לומר כאן לא תימא דר' יהושע וכו' ואי לפרושי לך דברי ר' יהושע הוה ליה למימר שם ששם עיקר דבריו לכך י"ל דמתני' אתא אפילו כר' יהושיע ולא לענין הכתובה אלא לענין הגט דליכא חזקה דממונא וכי ליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא ובסופה דאיכא נמצאו וכאן היו [עדיף מחזקה דגופא והיינו דנקטי' סיפא כאן נמצאו וכאן היו] לר"ג בלאו הכי נמי איהי מהימנא משום חזקה דגופא וטענת ברי אלא משום דר' יהושיע נקטינן לה דאי לאו הכי חזקה דגופה עדיף ליה נמי כיון דליכא נמי חזקה דממונא לא וכאלו אמר מודה ר"ג ברישא משום כאן נמצאו וכאן היו ומודה ר"מ [בסיפא] משום כאן נמצאו וכאן היה כנ"ל:

מה שנאמר בנגעי בשר ששער לבן שבו סימן טומאה דוקא בשקדמה בהרת לשער אבל אם קדם שער לבן לבהרת אין זה סימן טומאה וכל שהוא ספק אי זה קדם טמא וגדולי המחברים כתבו דוקא טמא מספק:

שאלו בגמרא לדעת רבא שאמר כאן נמצאו וכאן היו אף בשנכנסה לרשות הבעל כל שהביא הבעל מיהא עדים שברשות אביה היו בה אף משנתארסה נאמר שעל האב להביא ראיה שמאחר שיש עד שבבית אביה היו אע"פ שנתארסה בשעת ראייתם יש לומר כאן נמצאו וכאן היו ותירצוה משום דאית בה תרי חזקה העמד הגוף על חזקתו ומשנתארסה נולדו וחזקה אין אדם שותה אלא אם כן בודקו ר"ל שאין אדם כונס את אשתו לחפה בלא בדיקה ואימר ראה וניפס ואע"ג דאיכא למימר חזקה אין אדם ניפס במומין ואיתרע לה חזקת בדיקת הכוס מכל מקום הכא תרתי והכא חדא ושמא תאמר ואף כנגד חזקת הגוף איכא חזקת ממון איפשר שחזקת ממון כנגד חזקת הגוף אינה חשובה לכלום ועוד שכל במקום שתי חזקות אין אומרין העמד ממון על חזקתו ושמא תאמר תיתי כאן נמצאו וכו' ותצטרף בחזקת אין אדם ניפס וכו' ואם תאמר שאינה חזקה אלא סברא בעלמא והא מכל מקום איהי לחודא מרעא חזקת הגוף בהיו בה מומין ועודה בית אביה תירצו בה שחזקה זו הואיל ופעמים שהיא נאמרת על בית האב ופעמים על בית הבעל אינה חזקה גמורה וכן תירצו בה שחזקת אין אדם ניפס וחזקת כאן נמצאו חדא היא דהא כל חדא מיניהו צריכה לחברתה דמשום חזקת אין אדם ניפס אי לאו דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו לא הפסידה כתבתה ומשום כאן נמצאו וכאן היו אם ניפס לא הפסידה כתבתה הואיל ובחדא מיניהו לא מפסדא כתבתה אלא אם כן חברתה עמה חדא היא אבל חזקה דידה לא צריכי לסהדי שחזקת הגוף מועלת להגבותה כתבתה אף בלא חזקת בדיקת כוס וכן חזקת בדיקת כוס מועלת להגבותה כתבתה אף בלא חזקת הגוף וכל שכגון זו תרתי חזקי נינהו הא כל שיש עדים שעד שלא נתארסה היו בה הרי חזקת הגוף הלכה לה ואם מחזקת בדיקה הרי כנגדה חזקת אין אדם ניפס במומין וחזקת ממון:

בד"ה אבל במומין כו' דכשהתנה לא על מומין שבגלוי נתכוין כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דר' מאיר פליג נמי במומין שבגלוי ומשום הך סברא הואיל והתנה ודו"ק:

בא"ד וקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל וה"ק אינו יכול כו' עכ"ל אבל בהגהת אשר"י כתוב דלא פליגי רבנן אלא אסיפא דנכנסה לרשות הבעל דאילו ארישא שארוסה היתה יכול להיות שלא הכיר אפילו הם בגלוי והא נמי אם יש עמו מרחץ כו' ע"ש:

בד"ה תברא פר"ח שבועה עכ"ל עיין בערוך כדאמרינן במ"ק מאי תברא תברי בתי ע"ש:

בד"ה מי ששנה כו' ה"נ פליגי בהכי כו' אבל נכנסה לרשות הבעל א"צ להביא ראיה כו' ותנא דסיפא סבר כו' עכ"ל דליכא לאוקמא בכה"ג כולה כר' יהושע דעודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה להוציא מחזקת ממון ובנכנסה לרשות הבעל צריך הבעל להביא ראיה משום דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס כו' דאם כן תקשי כדפרכינן בעד שלא תתארס נמי דליכא למימר כדלקמן בשתתארס איכא חדא במקום תרתי דהא לר' יהושע (ג) חזקת הגוף ליתא כלל לגבי חזקת ממון ואם כן הני תרתי דבעל דהיינו חזקת ממון וחזקת דאין אדם מפייס במומין עדיפי מהנך תרתי דאשה דהיינו חזקת הגוף וחזקה דאין אדם שותה כו' אבל לקמן לר"ג ניחא כמ"ש התוס' לקמן ובזה יתיישב מה שתמה בזה מהרש"ל ודו"ק:

בד"ה ספק טמא כו' והשתא מייתי שפיר דאזיל ר"י בתר חזקה דגופא כו' אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנו כו' עכ"ל וק"ק דה"ל סברא דר"ג הפוכה מסברת ר"י דלר"ג חזקה דגופא עדיף מחזקת ממון ולא עדיף חזקת הגוף מחזקת הטומאה דמה"ט ספק טמא משום דאזלינן בתר חזקת טומאה לרבנן דר"י כמ"ש התוס' ולר"י אדרבה חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף וחזקת טומאה לא עדיפא מחזקת הגוף כדקתני ספק טהור ודוחק הוא לומר דהנהו רבנן דספק טמא לא ס"ל כר"ג דא"כ ה"ל תלתא מחלוקת בדבר ודו"ק:

אבל במומין שבגלוי כו' דהא ראה ונתפייס ור"מ לא שני ליה בין שבסתר בין שבגלוי אם היו בה קודם אירוסין מקח טעות הוא. רש"י במהדורא קמא: וכן כתבו תלמידי רבינו יונה דר"מ סבירא ליה דאפילו בגלוי יכול לטעון כי שמא לא ראה המומין כי יש נשים שנשמרות שלא יראו אותם בני אדם ויש גם כן בני אדם שאינם חוששין לבדוק כל כך. ולכאורה נראה דלא קאי אלא אסיפא דאלו ברישא האיך היה אומר דאפילו במומין שבגלוי לא נאמן האב עד שיביא ראיה שהרי במומין שבגלוי יכול הוא בעצמו לטעון בטענת ברי שמשנתארסה היו בה מומין הללו וכיון שיש לו חזקה וטוען טענת ברי היה לנו להאמינו בטענת ברי שלו ובחזקת הגוף שיש לאשה אלא במומין שבסתר בלחוד איירי לדברי הכל ולפיכך צריך האב להביא ראיה. עכ"ל תלמידי רבינו יונה:

וסוגיא דשמעתין לרש"י ז"ל משמע דאפילו בדטעין האב ברי בעי לאתויי ראיה ועיין בתוספות לקמן גבי אוקמתא דרב אשי וכבר כתבנו בזה בסמוך ומכל מקום מה שכתבו דר"מ פליג אפילו אמומין שבגלוי הכי מסתבר וכן כתב ה"ר ישעיה מטראני ז"ל ולאו מטעמייהו וז"ל בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי כו'. פי' משום דראה ונתפייס הוא מכלל דר"מ סבר דאפילו במומין שבגלוי ואמאי והא ראה ונתפייס הוא יש לומר דקסבר ר"מ שיכול לטעון ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל כדאמרי' בגמרא לקמן במלתיה דרשב"ג וזה ששתקתי לא שנתפייסתי בהם ומחלתי שחזקה אין אדם מתפייס במומין אלא סברתי שעל כל זאת אסבול מרוב אהבתה אבל עכשיו אין מתקבל הדבר בלבי והכי אמרינן לקמן בפרקין דקסבר ר' מאיר וחכמים סברי כיון דראה ונתפייס אין זו טענה. ע"כ: וגם הריב"ש ז"ל כתב בחדושיו דר"מ אכולה מילתא פליג דאע"ג דמודה ר"מ היכא דראה ונתפייס דאמרינן ראה ונתפייס ס"ל דאפי' מומין פעמים שאין אדם רואה אותם שהיא מכסה עצמה ומסתירן וכן נמי ביש מרחץ באותה העיר אפשר שכשיש בה מומין אינה הולכת במרחץ ואם הולכת היא נזהרת שלא יראוה. ע"כ: אבל ר"י בעל התוספות כתב דר"מ לא פליג אמומין שבגלוי מדפריך סתמא דתלמודא לעיל על פדחתו ראה ונתפייס הוא משמע דליכא מאן דפליג ואפשר דפריך לרבנן ומיהו אכתי איכא לאתויי ראיה דאי תימא הכין אם כן מצינו סמפון בעבדים לר"מ כגון בגלוי ולעיל קאמר סתמא דתלמודא שאין סמפון בעבדים אי דבראי הא קא חזי ליה הילכך לא פליג ר"מ אלא באם יש מרחץ באותה העיר והכי קאמר רבנן כי היכי דמודית לן במומין שבגלוי תודה לן במומין שבסתר ויש מרחץ באותה העיר. ולפי שיטתו ע"כ יש לנו לפרש דלא פליגי רבנן אלא אסיפא דנכנסה לרשות הבעל דאלו ארישא שארוסה היא יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי וכן כתוב בהגהת אשרי בשם ר"י ומרדכי דאי פליגי רבנן אפילו ארישא אטו מי פשיטא כולי האי בארוסה דידע ונתפייס עד דנימא דלא פליג ר"מ אמומין שבגלוי כלל אלא ביש מרחץ ודילמא בארוסה ס"ל לר"מ דאפילו מומין שבגלוי נמי יכול לטעון דלא ידע בהם ולא נתפייס אלא ודאי ס"ל לר"י ז"ל דבארוסה לא פליגי רבנן ובנשואה לא פליג ר"מ נמצא דליכא פלוגתא בינייהו במומין שבגלוי כלל. זו היא שיטת ר"י. והקשו התוספות על שיטה זו הואיל ולא פליגי רבנן אלא בנשואה אבל בארוסה יכול לטעון לרב דמוקי כולה מתניתין כנסה ונמצאו עליה נדרים בקדשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי הואיל והתנה על מנת שאין בה מומין והתנאי הויא בשעת קדושין ובאותה שעה הא לא ידע אפילו מומין שבגלוי ועל הכל התנה אפילו אמומין שבגלוי וכיון שכן מה שייך לחלק אבל לשמואל דמוקי מתניתין שקדשה סתם וכנסה סתם ניחא לכך פירש רשב"א בתוספות דלא שני לן בין ארוסה לנשואה כלל דלעולם במומין שבגלוי איכא למימר ראה ונתפייס והילכך איכא למימר כיון דקא ידע ממומין שבגלוי אפילו בשעת קדושין אם כן כשהתנה לא על מומין שבגלוי נתכוון דאותם ראה ונתפייס אלא על מומין שלא ראה נתכוון וכשיש נמי מרחץ באותה העיר אית לן למימר שהתנה על מומין שאינם נבדקין על ידי מרחץ כגון ריח הפה ונכפה הקבוע לו זמן. ומעתה לשיטה זו ע"כ הא דקאמרי רבנן אבל מומין שבגלוי כו' קאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל דלא שני לן בין ארוסה לנשואה לענין מומין שבגלוי דלעולם לדעת רבנן אמרינן בהו ראה ונתפייס ור"מ פליג בארוסה דלא מכרעא כולי האי למימר בה דראה ונתפייס עד דנדחוק לשון משנתנו ונימא דלא פליגי רבנן ורבי מאיר במומין שבגלוי והא דפריך תלמודא לעיל גבי פדחתו והא ראה ונתפייס היינו משום דאיירי בכנסה ושפיר פריך תלמודא לעיל סמפון בעבדים ליכא דדרך האשה להסתיר עצמה ולהסתיר מומיה מה שאין כן בעבדים דהא קא חזי ליה ואינו מסתיר עצמו אבל כשכנסה הא ודאי שפיר ידע בהו כמו בעבדים ואי פליג ר"מ אפילו כשכנסה במומין שבגלוי אם כן משכחת לה סמפון בעבדים וזו היא שיטת רשב"א ולשון אינו יכול לטעון קשה קצת לשיטתנו דמשמע דטענתיה לא הוי טענה הא אלו אייתי ראיה דהיו בה מומין קודם שנתארסה הרי הוא פטור מן הכתובה ואלו לשיטתו ז"ל כיון דאפילו כשהתנה אמרינן דלא על מומין שבגלוי נתכוון הילכך אפילו הביא הבעל ראיה אינו מועיל לו כלום ואפילו בארוסה ולשיטת ר"י מצינן לפרושי דאיברא ודאי כשכנסה אפילו הביא הבעל ראיה אינו מועיל כלום במומין שבגלוי דהא ראה ונתפייס הוא מיהו בארוסה איכא למימר דאי אייתי הבעל ראיה מועיל לו ויפטר מהכתובה דאפשר דלא ידע וכדכתיבנא לעיל אבל אי לא אייתי ראיה לא מצי למטען דילמא עד שלא נתארסה היו בה מומין אלו דהא מומין שבגלוי אי אפשר דלא ידע בהו אדם בכל כך זמן ואלו הוו לה קודם שנתארסה מידע הוה ידע דכולא אית להו וכיון שכן הכי קיימי רבנן ארשות האב דקאמר ר"מ האב צריך להביא ראיה כו' ואי לא אייתי ראיה הבעל מהימן ולא בעי לאתויי ראיה כלל וקא אמרי רבנן במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון דמידע ידע וכדכתיבנא ומיהו אי אייתי ראיה מועיל בארוסה אבל בכנסה אפילו מייתי ראיה אינו מועיל לו כלום ומשום ארוסה נקט לשון אינו יכול לטעון כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל: גמ' טעמא דמייתי האב ראיה וכו' הא פרישנא לה שפיר במתני' בסייעתא דשמיא: מני רבי יהושע אין להקשות דשניא ההיא דרבי יהושע דאפילו תימא משנתארסה נבעלה אכתי איכא למימר דבראשונה נבעלה ולא שייך בזה חזקת גופה ולהכי לא קאמר רבי יהושע שתהא היא נאמנת אבל הכא אי נולדו המומין לאחר שנתארסה ע"כ על הבעל ליתן כתובה די"ל דמ"מ במאי דפליגי הבעל עם האשה דהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך שייך שפיר בזה חזקת הגוף דעל טענתם הרי ספק בידינו על שעת אירוסין מה היא ואיכא למימר העמד הגוף על חזקתו והרי נולדה בתולה ואדרבה עדיפא טפי הך חזקה דאינה בעולה לפנינו כי אם מפיה ויש להאמינה במגו מה שאין כן הכא גבי מומין דהרי מומין לפניך ומה ראית לאמשוכי חזקת שלימה עד היום להעמידנה על חזקת שלימה עד היום שאני מוצא המומין אדרבה אימא איפכא כיון שהיא בעלת מום לפנינו כן היה אתמול ויומא אחרי עד יום לידתה שאפשר לומר שהיו בה המומין ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:

וכתב הריטב"א וז"ל מני ר' יהושע היא כו' פי' דאי רבן גמליאל הא אמר התם דאיהי מהימנא כיון דאיהי ברי ואיהו שמא ומסיים לה חזקה דגופה דחזקת דגופה וטענת ברי דידה עדיפא מחזקת דממונא דידיה כיון דטענתיה בשמא והכא נמי הכי הוא דאיהי ברי ואיהו שמא שהבעל אינו יכול לטעון אלא שמא ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל בפ"ק לדעת רש"י ז"ל דעיקר טעמיה דרבן גמליאל משום חזקת הגוף טענת ברי לא מעלה ולא מוריד כלל וכדעת רב נחמן דקי"ל כותיה ובהכי רהיט בכולא סוגיין דלא אידכר הרב ז"ל טענת ברי כלל: אתאן לר"ג כתב הריב"ש בחידושיו אף על גב דלא אמר רבן גמליאל אלא ברי ושמא אבל ברי וברי לא אמר כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתארמלה הכא נמי ברי ושמא הוא דהיא ואביה טוענין ברי שמשנתארסה היו בה מומין אלו והבעל אינו יכול לטעון אלא שמא דמנא ידע ע"כ. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א אבל רש"י כתב אתאן לר"ג דאמר. התם היא נאמנת דחזקה דגופה עדיפא. ע"כ. פי' אזיל לשיטתיה והכל תלוי בחזקת הגוף וכדכתיבנא בסמוך ויש לחלק בין ברי וברי ושמא ושמא וקל להבין: וז"ל רש"י במהדורא קמא בעל נאמן דעד שלא נתארסה הוממה ולא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ולא היו בה קודם אירוסין אלא אוקים ממונא אחזקת מאריה אמרינן ולא יהיב בעל כתובה דר' יהושע דאמר בפ"ק לא מפיה אנו חיין וטעמא משום דלית ליה חזקת הגוף בלא חזקת ממון. אם כן מהימן משום דאמרינן העמד הגוף על חזקתו ולא היה בה קודם שנתארסה ונוטלת כתובה דבתר חזקת ממון לא אזלינן כר"ג דאמר דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וטעמא משום דאזיל בתר חזקת הגוף וקודם אירוסין היתה בתולה. ע"כ: מי ששנה זו לא שנה זו ואם תאמר אם כן אמאי נקט ברישא עודה ברשות האב וסיפא נכנס לרשות הבעל איפכא הוה ליה למתניא דהויא רבותא טפי בתרווייהו וכתב רש"י ז"ל מי ששנה זו לא שנה זו. רישא לר' יהושע וה"ה לכנסה לרשות הבעל וסיפא לר"ג וה"ה לעודה בבית אביה שאין לנו טעם לחלק בין עודה בבית אביה לנכנסה לחופה. ע"כ. פי' כיון דאין טעם לחלק אין כאן רבותא טפי וכל בבא מינייהו נשנית באפי נפשה ומאן דשנה זו לא שנה זו הלכך ליכא לאקשויי כולי האי אמאי שניה בלישנייהו רישא מסיפא דכל חד נקט לישניה ורבי סדרינהו כדאשכח להו ותנא דרישא היינו כר' יהושע ולר' יהושע ודאי לא שני ליה דה"ה דנכנסה לבית הבעל דהא פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל אלא משום דס"ס עיקר טענתייהו באירוסין תלוי דהיא משארסתני אומרת נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך וסתמא דמלתא מיירי בענין שא"א להיות שנאנסה תחת בעלה לכך נקט תנא דרישא דסתים לר' יהושע מילתיה בנולדו בה מומין ועודה בבית אביה ומאן דסתים אליבא דרבן גמליאל דהיינו תנא דסיפא נקט מילתיה בנכנסה לחופה משום דסוף סוף מילתיה דרבן גמליאל בנכנסה לרשות הבעל הוא כיון דאית טעם לחלק נקט במילתיה ומי ששנה זו לא שנה זו ורבי כדאשכחינהו תנינהו כנ"ל: וז"ל ריב"ש ז"ל בחידושיו תברא מי ששנה זו לא שנה זו פרש"י ז"ל ורישא רבי יהושע וה"ה לנכנסה לרשות הבעל וסיפא רבן גמליאל וה"ה לעודה בבית אביה וקשה וליתני תרווייהו בחדא לישנא תרוייהו בעודה בבית אביה או תרווייהו בנכנסה לרשות הבעל או דליתני בעודה בבית אביה הבעל צריך להביא ראיה כר"ג דהוי רבותא טפי ובנכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראיה כרבי יהושע דהשתא הוי נמי רבותא טפי לדידיה. לכך פירשו בתוס' דתנא דרישא ותנא דסיפא כי היכי דפליגי בפלוגתא דרבן גמליאל ורבי יהושע פליגי נמי בפלוגתא אחרינא דלתנא דרישא דוקא נקט עודה בבית אביה דאי נכנסה לרשות הבעל אין האב צריך להביא ראיה אלא אף אם הבעל יביא ראיה שקודם שנתארסה היו בה אינו יכול לטעון כיון שנכנסה לרשותו דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ולית ליה לתנא דרישא חזקה דאין אדם מתפייס במומין ומ"ה נקט בסיפא מילתיה בנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה לאשמועינן דבראיה מיהא סגי ליה ולא אמרינן אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אלא חזקה אין אדם מתפייס במומין ואין זה נכון דהוה להו לגמרא לפרושי הך פלוגתא והנכון כפי' רש"י ולקושית התוס' יש לתרץ דאורחא דתנא למנקט הכי כי היכי דלא לתחזי להדיא דסתרן אהדדי רישא לסיפא משום הכי נקטינהו הכי דמשמע לכאורה דלא פליגי. ע"כ: וכן תירצו הרא"ה דמשום דמתחזי מתניתין דתיתי כולה בחדא שיטה קתני הכין ואינו מחוור לי דהא מי ששנה זו לא שנה זו ורבינו הקדוש בלישנא דאשכח תנינהו וכדכתיבנא ומה שכתבתי לתרץ פירושו של רש"י נראה לי נכון. ודע דלפי מאי דפרש"י ז"ל תברא לשון קושיא דקשיא רישא לסיפא וכן פי' בערוך בלשון שני הלכך אין לנו לפרש כפי' התו' כלל דכיון דמחמת דקשיא רישא לסיפא דחקינן למימר מי ששנה זו לא שנה זו הלכך אין לך לטפויי פלוגתא אחריתי דלא שייכא אקושיית רישא לסיפא ואדרבא אם באת לחלק בין עודה בבית אביה לנכנסה לרשות הבעל מעתה לא תקשי מרישא לסיפא אלא מדאקשת מרישא לסיפא אלמא דאין טעם לחלק בין עודה בבית אביה לנכנסה לחופה ושפיר מצינן לשנויי מי ששנה זו לא שנה זו וכדפרשי' אבל למאי דפריש ר"ח תברא לשון שבועה ומאן דמשתבע לאו על דבר הידוע קא משתבע אלא על דבר שיש לו פנים לכאן ולכאן אלמא דלא מכרעא קושית רישא לסיפא כולי האי ומצינן לחלוקי בינייהו אלא דקא משתבע דהכין הוא קושטא דמלתא ואפשר דקבלה בידו היתה כך והלכך קושית התוספות קושיא אלימתא היא ולית לה פתרי אלא לטפויי עוד פלוגתא בינייהו ושפיר מטפינן פלוגתא דהא מכח שבועה קא אתי כנ"ל. ולשיטת רש"י אכתי דחוק קצת דנקט תנא דסיפא נכנסה לרשות הבעל ולא קצר ותנא נשאת א"נ נכנסה לחופה אלמא דאיכא קפידא בכניסתה לרשות הבעל ולמאי דכתבו התוספות ניחא ולאוקימתא דרבא ניחא טפי: וז"ל הריטב"א מי ששנה זו לא שנה זו פי' דרישא רבי יהושע וסיפא רבן גמליאל תנא רישא בבית אביה וה"ה בבית חמיה ותנא סיפא בבית חמיה וה"ה לבית אביה. ואם תאמר כיון דכן איפכא הוה ליה למתני ברישא בית חמיה ובסיפא בית אביה והוי רבותא דלר' יהושע אפילו בבית חמיה שהספק נמצא ברשותו על האב להביא ראיה דחזקה דממונא עדיפא ולר"ג אפי' בבית אביה על הבעל להביא ראיה ואף ע"פ שלא נמצא הספק ברשותו וי"ל דפשיטא ליה דרבן גמליאל ור' יהושע לא שני לן בינייהו ולא הוי בהא רבותא טפי מהא דלרבן גמליאל כולה מלתא תליא בחזקת הגוף וטענת ברי ולר' יהושע תליא בחזקת ממון ולאשמועינן דאיהו לא קפדי אלא בהא נקטה בלישנא דמתני' כנ"ל. ובתוס' תירצו דמשום דפליגי בהדי רבנן דסיפא בדין מומין שבגלוי נקטו רישא בהאי לישנא וברישא לרבי יהושע נקט בית אביה משום מומין שבגלוי דאלו בבית חמיה ודאי מודה רבי יהושע שעל הבעל להביא ראיה שלא ראה אותם דאי לא ודאי אמרינן דראה ונתפייס הוא ובסיפא רבן גמליאל אשמועינן רבותא דאפילו בבית חמיה אם הביא הבעל ראיה שעד שלא אירסה היו בה מומין אלו אינו נותן לה כתובה ולא אמרינן ראה ונתפייס הוא ע"כ. ותוספות אחרות נזדמנו לו לרב שהתוס' שלנו לא פירשו כן ולא מצו נמי לפרושי הכין כעין מאי דכתיבנא במתניתין עלה דמומין שבגלוי דוק ותשכח:

אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל כו' הקשה ר"מ אמאי נטר רבא במילתיה עד הכא הוה ליה לאקבועי למילתיה בפ"ק גבי פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע ותירץ דרבא אדרבי אלעזר קאי והכי קאמר לדידיה לא בעי לאוקומי שום סתמא כרבי יהושע כיון דלא קיימא לן כותיה ומתרצנא דמתניתין כולה כר"ג כדאמרינן בסמוך כאן נמצאו כאן היו אבל היה תמוה על דברי ר' אלעזר דאוקי רישא כר' יהושע וסיפא כר"ג משום דמסופק אי הלכה כרבן גמליאל או כרבי יהושע כיון דבחדא בבא סתם בתרווייהו וזהו דוחק וטפי הוה ליה לאוקומי כולה כר"י ורישא לענין כתובה ודייקינן הא לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ולא יתן לה כתובה וסיפא לענין גט ודייקינן הא לא מייתי בעל ראיה אב מהימן וצריך ליתן לה גט ויהא אסור בקרובותיה דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף היכא דליכא חזקת ממון כנגדה. הרא"ש ז"ל: והרא"ה ז"ל פירש דהך דרבא היינו כמו הקדמה למאי דבעי לתרוצי דאיהו בעי לאוקמי מתני' כולה בין לר' יהושע בין לרבן גמליאל והיינו דהקדים מעיקרא לפרושי דכי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא והא דמוקים לה למתניתין אליבא דתרווייהו לרבי יהושע לענין גט דלענין כתובה אפי' בסיפא על האב להביא ראיה אלא כתובה ודאי לית לה ולא איירי במתניתין אלא לענין גט וגבי איסורא ודאי כיון דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר חזקה דגופא והיינו דקאמר כאן נמצאו וכאן היו הלכך ברישא דאכתי איתא בבית אביה על האב להביא ראיה ואם לא הביא ראיה אינה צריכה גט וסיפא על הבעל להביא ראיה ואם לא הביא ראיה הרי היא צריכה גט ואליבא דר"ג אתיא בין לענין גט בין לענין כתובה והיינו דברישא על האב להביא ראיה ואם לא הביא ראיה אינה צריכה גט ואין לה כתובה דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ובסיפא על הבעל להביא ראיה ואם לא הביא ראיה צריכה גט ויש לה כתובה. כן פי' הרא"ה. והריטב"א נמי פי' כן דלהכי טרח רבא לומר כאן לא תימא טעמא דר' יהושע כו' משום דבעי לפרושי דמתני' אתא אפילו כרבי יהושע ולא לענין הכתובה אלא לענין הגט דליכא חזקה דממונא וכי ליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא ובסיפא דאיכא כאן נמצאו וכאן היו עדיף מחזקה דגופא והיינו דנקטינן סיפא כאן נמצאו וכאן היו דאלו לרבן גמליאל בלאו הכי נמי איהי מהימנא משום חזקה דגופא וטענת ברי אלא משום ר' יהושע נקטינן לה דאי לאו הכי חזקה דגופא עדיפא ליה נמי כיון דליכא חזקה דממונא וכאילו אמר מודה ר"ג ברישא משום כאן נמצאו וכאן היו ומודה ר"י בסיפא משום כאן נמצאו וכאן היו ע"כ. ודוחק להעמיד משנתנו לענין גט דהא קתני ברישא ונסתחפה שדהו דמשמע דאיירי לענין ממונא וכדקתני באינך משניות דפ"ק ועוד דאין סברא דמשום סברא קלישתא דכאן נמצאו וכאן היו תצא אשה בלא גט כיון דכבר היא מוחזקת באשת איש ואנן בעינן לפרושי נמי דרבא בעי לתרוצי מתניתין אליבא דר' יהושע ולאו לענין גט אלא לענין כתובה ומתרצנא נמי אגב אורחין אמאי טרח רבא לומר כאן לא תימא כו' וכדבעינן למכתב בס"ד ובר מן דין מצינן לתרוצי דלהכי קאמר רבא הכא לא תימא ר' יהושע כו' משום דאי טעמיה דרבי יהושע משום דלא אזיל בתר חזקה דגופה הלכך רבן גמליאל דפליג עליה הכי קאמר דאזלינן בתר חזקה דגופה ומיהו אינו שולל דלא נזיל בתר חזקה דממונא כלל דאפשר דחשיבא ליה חזקה דממונא קצת ומיהו לא כחזקה דגופא והלכך לקמן במסקנא כד מהדרינן בתר חזקה לאשכוחי חדא במקום תרתי הוה לן למחשביה נמי חזקת ממון והוי להו תרתי במקום תרתי ותקשי לרבא אבל השתא דטעמיה דר' יהושע משום דחשיב ליה חזקת ממון הלכך רבן גמליאל דפליג עליה קאמר דחזקת ממון לא חשיבא כלל ולאו כלום הוא כנגד חזקת הגוף וכיון דכן שפיר משני רבא במסקנא דמשנתארסה הוה ליה חדא במקום תרתי ולא חשיבא חזקה דממונא כלל וכמו שתירץ רש"י לקמן כנ"ל וריב"ש תירץ בענין אחר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

לא תימא רבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל לכאורה משמע דהא אתא לאשמועינן דלא נימא דלא אזיל בתר חזקת הגוף ואפי' אין דבר מכחישו כלל והא ודאי ליתא דלא אסיק אדעתיה דשום חכם דר' יהושע יסבור כן דהא חזקה דאורייתא היא דאמרינן בפ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתיה ומייתי לה מקרא אלא הכי קאמר לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל אפילו היכא דאין חזקת ממון כנגדה ומיהו יש חזקה אחרת כנגדה אבל קשה דלשון כלל לא דייק דאפי' דמאן דקאמר לא תימא כו'. לעולם הוה אזלינן בתר חזקת גופה ומאי קאמר לא תימא כו' בתר חזקת דגופה כלל. רש"י כתב וז"ל לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל. אפי' במקום שאין חזקת ממון עומדת כנגדה להכחישה פי' לפי' הא ודאי לא אתא רבא למימר דלא נימא דרבי יהושע לא אזיל בתר חזקת דגופה כלל דפשיטא וכדכתיבנא אלא בדאיכא חזקת ממון קא מיירי והכי קאמר לא תימא בדאיכא חזקת ממון לא אזיל בתר חזקת הגוף כלל פי' כגון במשנתנו דאיכא תרתי ענין הכתובה וענין הגט וכיון דחזקת ממון מבטל כח חזקת הגוף הוה ליה כאלו אין כאן חזקת הגוף כלל ואפי' מה שאינו כנגד חזקת ממון כגון לאצרוכה גיטא לא תבעי דהרי היא מבוטלת מכח חזקת ממון לענין כתובה והוה ליה כאלו אין כאן חזקת הגוף כלל וגט נמי לא בעיא לא תימא הכין אלא מה שכנגד חזקת הממון לבד הוא בטל מחזקת הגוף אבל מה שאינו עומד כנגד חזקת הממון אפי' איכא מצד אחר חזקת ממון אזיל שפיר בתר חזקת הגוף לאצרוכי גיטא וכדכתיבנא והאי פירושא שייך שפיר למאי דכתב הרא"ש בשם רבינו מאיר וכדכתיבנא בסמוך דוק ותשכח. א"נ יש לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומ"מ מתרצא מיהא שפיר דרבא אתא לאשמועינן חידושא בסברת רבי יהושע. עוד יש לי לפרש כדמשמע לכאורה ולא תקשי פשיטא דכי אמרינן מקרא אוקי מלתא אחזקה היינו סיפא דאין שור שחוט לפניך כגון גבי הסגר הבית דפ"ק דחולין דלא ידיע אי בצר הנגע בשעת הסגר ולכך אמרינן אוקי מלתא אחזקה אבל היכא דהשור שחוט לפניך כגון הכא דתרי מומין לפניך איכא למימר דדילמא סבר רבי יהושע דלא אזלינן בתר חזקה אפי' שלא במקום חזקת ממון ושום חזקה אחרת כנגדה דהיא עצמה שוברה בצדה דמה ראית לומר העמידנה בחזקת שלמה כל מה שתוכל כיון דנולדה שלמה אימא איפשר העמידנה בחזקת מומין כל מה שתוכל כיון דהרי מומין לפניך ומיהו קשיא להו לתוס' דלמה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר אבל היכא דליכא חזקה כו' דהא במאי דקאמר רבא לא תימא ר' יהושע כו' אלא כי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופה היכא דאיכא חזקה דממונא ואמאי האריך תו ואמר אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' לכך פירשו בתוספות דהא אתא לאשמועינן דאף על גב דאיכא חזקה אחרת כנגד חזקת הגוף שמגרעת כחה כי הכא דאיכא חזקה אחרת דהעמידנה בחזקת פנויה והיו בה מומין קודם שנתארסה וקדושי טעות הוו ואפ"ה אי לאו חזקת ממון הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והשתא הוה דומיא דההיא ראיה דמייתי: וז"ל ריב"ש בחידושיו פירשו בתו' דרבא אתא לאשמועינן דאזלינן בתר חזקה דגופה אפילו היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה שמכחשת כח חזקת הגוף כי הכא דאיכא למימר העמידנה על חזקת פנויה ומעיקרא הוה מום ואינה מקודשת וקמ"ל דלעולם אזלינן בתר חזקה דגופה ובחזקת שלימה היא טפי משאר חזקות בר מחזקה דממונא והשתא אתי שפיר הא דמייתי לה תלמודא הכא דהא לעיל בפ"ק גבי מילתיה דרבי יהושע הוה ליה לאתויי ולא הכא דהא לא אתמר לתרוצי למתניתין אבל השתא ניחא דמשום דבמתניתין איכא חזקת דפנויה שמכחשת חזקת הגוף אשמועינן דלא תימא דטעמא דר' יהושע משום דלא אזיל בתר חזקת הגוף כיון שיש חזקה דפנויה כנגדה אלא טעמא דרבי יהושע משום חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופה טפי משאר חזקות. ע"כ: והקשו בתוס' לפי שיטתם דאמאי הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף הא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה דאין לה כתובה וכ"ת אדרבה העמד אשה בחזקת שלימה והשתא הוא שנולד המום הרי מום לפניך ואיתרע חזקתה וכי האי גונא אמרינן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע הן טמאות משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל ואם תאמר העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר הרי חסר לפניך ואע"ג דיש לחלק דההיא דמקוה הוו להו תרי חזקות בתרי גופים מוחלקין חזקת טמא וחזקת מקוה ומכרעיה דחזקת טמא עדיפא משום דחזקת מקוה איתרעי אבל הכא ליכא למימר הכי מכל מקום הכא נמי איכא למימר הכי דהרי מומין לפניך הויא חזקה דכיון דמומין לפניך העמידנה בחזקת מומין כל מה שתוכל וחזקת פנויה בהדה הוו להו תרי וחזקת שלימה הויא חדא וחדא במקום תרתי לא אמרינן. ותירצו בתוספות דחזקת פנויה חשיבא כמאן דליתא כלל לגבי חזקת הגוף משום שעומדת לינשא ולמאי דפרישנא ניחא טפי כלל דלא חשבינן חזקת פנויה לחזקה דאנן על הכתובה באנו לדין דמספקי' בשעת אירוסין אי שלימה הויא ויש לה כתובה או בעלת מום הויא ולית לה כתובה אבל על הקדושין לא מספקי' דהרי היא מקודשת לפנינו ולא נפל הספק על הקדושין כלל וחזקת פנויה נמי לא חשיבא כלל אפילו שלא כנגד חזקת הגוף כיון דעומדת לינשא ומשום הכי גריעא חזקת פנויה משום דהרי מומין לפניך וכדכתיבנא ולכך היינו אומרים דלרבי יהושע לא אהני חזקת הגוף כלל וכדפרשי' לעיל כנ"ל:

אם בהרת קודם לשער לבן טמא כתב רש"י במהדורא קמא אם בהרת קודם לשער לבן כו'. שכך כתוב בפרשה וגזרת הכתוב היא דכתיב וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן שנתלבן השער מתוך הבהרת דהיינו בהרת קודם לשער הלבן וטמאו הכהן ע"כ. פי' הוקשה לו דתקשי רישא לסיפא דמדתני אם בהרת קודם לשער לבן טמא משמע הא נולדו שניהם בבת אחת טהור ומדקתני סיפא אם שער לבן קודם לבהרת טהור משמע הא שניהם בבת אחת טמא ואי דייקת בדיוקא דרישא תקשי אמאי ספק טמא והרי כאן ספק ספיקא ולהקל ותירץ רש"י דנקט בהרת קודם לשער לבן משום דהכי כתיב בקרא וה"ה שניהם בב"א ועיקר טעמא דמלתא היינו דכל שנתלבן השער מתוך הבהרת אפילו באו שניהם בבת אחת בהרת קודם לשער לבן מקרי ואי ספק היינו פלוגתייהו דר' יהושע ורבנן ואין כאן אלא חדא ספיקא אם נתלבן השער מהבהרת או הוא מעצמו לבן כנ"ל. ובמהדורא בתרא קצר וכתב טעמא דהכי כתיב בקרא שער לבן בבהרת. עד כאן: ועוד נראה דבזה תירץ קושית התוספות דמאי טעמייהו דרבנן דמטמאי ואמאי לא אזלינן בתר חזקה ותירץ דהכי גזר הכתוב דכל היכא דאשכחן שער לבן בבהרת דהרי הוא טמא אם לא נודע בבירור שהיה שם זה השער לבן קודם לבהרת דהיינו שער לבן בלא בהרת אבל כל היכא דלא ידעינן אלא שער לבן בבהרת הרי הוא טמא. כן נראה לפרש לשון של מהדורא בתרא אבל הלשון של מהדורא קמא יש לפרש דכיון דטעמא דקרא משום שנתלבן השער מתוך הבהרת הרי אורחיה דשער להתלבן מחמת הנגע ולהכי טמא וכן תירצו התוס' בפ' כל היד ע"ש. ור"ת תירץ דלהכי אמרי רבנן ספק טמא ולא אזלי בתר חזקה משום דמיירי כשנזקק לטומאה שהיה בו נגע אחר כו' ככתוב בתוספות והשתא מייתי שפיר למאי דקאמרי הכא דאזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה אע"ג דאיכא חזקת פנויה כנגדה כמו שפירשו התוס' דהכי נמי קיהה וטיהר ר' יהושע גבי נגע משום דאזיל בתר חזקת הגוף והעמידנו בחזקת שלא היה בו נגע אע"ג דאיכא למימר העמידנו בחזקת טומאה שכבר נטמא בנגע אחר מ"מ בנגע זו לא איתרע חזקתו. והקשו בתו' השתא דאמרינן דהאי שמעתין דמי ממש לההיא דספק קדמה בהרת לשער לבן דהכא איכא חזקת פנויה והתם נמי נזקק לטומאה ואיכא חזקת טומאה נגד חזקת הגוף מעתה תקשי היכי יליף מהתם דשאני התם דכתיב קרא לטהרו או לטמאו דפתח בו הכתוב לטהרה תחלה פי' דהוה ליה לסיומי הפרשה בטהרה דבסוף הפרשה הוא דכתיב ופתח בטהרה תחלה לאשמועינן דספיקו טהור ותירצו בתוספות דמהתם גמרי' ועיין בפי' רבי שמשון ז"ל למס' נגעים סוף פ' רביעי ולשיטתנו ניחא דהכא אין שום חזקה כנגדה דחזקת פנויה לא חשיבא וכדכתיבנא וכי אצטריך לטהרו או לטמאו היינו היכא דנזקק לטומאה והכי מייתינן מהתם כיון דקרא מטהר אפילו נזקק לטומאה דאיכא חזקת טומאה כנגדה אלמא היכא דליכא שום חזקה כנגדה כגון הכא בשמעתין לא איצטריך קרא ופשיטא דאזלינן בתר חזקת הגוף. עוד הקשו בתוספות לשיטתם דלא חשיבא ריעותא הא דהרי מומין לפניך מעתה תקשי דהרי ראוה מדברת או מעוברת דליכא חזקה דממונא ולא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופה וריעותא דנסתרה ומעוברת לא חשיבא כיון דהרי מומין לפניך לא חשיבא שום ריעותא אפילו כדי לאשמועינן רבותא דלא נימא דר' יהושע לא אזיל בה בתר חזקה דגופה אלא משום חזקת פנויה היא דאמר רבא לא תימא כו' וכמו שכתבו התוס' ז"ל ותירצו בתו' דהתם מעלה עשו ביוחסין והריטב"א תירץ דכיון דנסתרה רגלים לדבר שלא בדקה ובטלה חזקת גופה ע"כ. ואתי שפיר לשיטתנו ולא לשיטת התוס' וכדכתיבנא. ואם תשאל לשיטת התוס' כיון דכי לא נזקק לטומאה אפילו ספק טהור אמאי קתני שער לבן קודם לבהרת טהור אפילו ספק נמי טהור ונזקק לטומאה אינו מעלה ומוריד היכא דשער לבן קודם לבהרת תשובתך להכי נקט הכי משום דבעי לאורויי דרישא דקרא דהכי דרשינן שער לבן בבהרת משמע שהבהרת קדמה וזהו שכתבו התוס' שער לבן קודם לבהרת טהור דריש מדכתיב שער לבן בבהרת משמע שהבהרת קדמה ע"כ א"נ משום דרש"י ז"ל כתב טעמא דהכי כתיב בקרא שער לבן בבהרת. ותירץ קושיות התוספות כדכתיבנא לכך כתבו התוס' דלא שמענו מהך קרא לטמא הספק וכמו שפירשנו לעיל ולא איצטריך קרא לטמא אלא לטהר שער לבן קודם לבהרת דדוקא קדמה הבהרת הוא דטמא אבל כל שלא ידעינן שקדמה הבהרת הרי הוא טהור וע"כ נצטרך לתרץ דבנזקק לטומאה קא מטמאי רבנן כנ"ל: גרש"י ז"ל ורבי יהושע אומר כהה ופי' ז"ל רבי יהושע אומר שדינו ככהה הנגע שהוא טהור ואינו נכון דבמסכת נזיר פרכינן עלה ודילמא כהה וטמא והנכון דה"ג ור' יהושע כהה וכן היא בתוספתא ואית דגרסי קיהה והכל ענין אחד הוא שהכוונה לומר כי רבי יהושע הקשה וערער בדבר ואית דגרסי קיהה מלשון קהו בה קהייתא ואית דגרסי כיהה והוא מלשון ולא כיהה בם דגבי בני עלי וכבר פירשתי במסכת נזיר בס"ד ואיכא למידק דאלו התם פרכינן ודילמא כיהה וטמא ופרקינן הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בטהרה לטהרו או לטמאו ואלו הכא אמרינן דטעמא דר' יהושע משום דאזיל בתר חזקה דגופה והנכון דלרבא ההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא דהא ודאי לאו ראיה ברורה היא דבחד מינייהו הוה ליה לקרא למפתח והוי יותר טוב לפתוח בטהרה וכן תירץ הראב"ד ובתוס' תירצו בענין אחר. הריטב"א ז"ל: ור"ת גריס ור' יהושע קיהה פי' עמד למנין דקיהה לשון אסיפה כמו מקהו אקהייתא בשוקא והשתא פריך התם בשלהי נזיר אימא עמד למנין והביא ראיה לדברי ת"ק וכמו שכתוב בתוס' בפרק כל היד. ורש"י תירץ בפי' המשניות דאפילו אי גרסינן רבי יהושע אומר כהה יש לתרץ דשפיר פריך התם בנזיר דיש כהה שאינו טהור כי ההיא דתנן בהרת עזה ונעשית כהה שעומד בארבע מראות דלא נתמעטה מארבע מראות ואכתי הוקשה לו ז"ל עיין בפירושיו שם ואפשר דלהכי כ' רש"י רבי יהושע אומר כהה. כדמפרש רבה. ע"כ. כלומר דצריכין אנו לפירושו של רבה ואילולי פירושו לא היינו יודעין אי טהור אי טמא קאמר ואפשר דלהכי קאמר ר' יהושע כיהה ולא אמר טהור להדיא כי היכי דלא נימא דר' יהושע טיהר משום חזקה וכמו שהקשו התוספות אבל השתא דקאמר כיהה אלמא דה"ק דהרי הוא ככהה הנגע ממראהו שהוא טהור מדינא ולא מדין חזקה ורש"י ז"ל כתב עוד בשם ר' משה הדרשן דגרסי' ור' יהושע קיהה מאי קיהה אמר רבא קיהה וטיהר כאדם שמקהה שיניו על חברו ואינו משגיח לדבריו כלומר קיהה בדבר ונחלק וטיהר וכן מצאתי בת"כ ור' יהושע קיהה טיהר אלמא ס"ל העמד הגוף על חזקתו ולא תטמאנו מספק. ע"כ. ולזאת הגירסא אפילו תימא דכי טיהר ר' יהושע בשלא נזקק לטומאה טיהר והכא איכא חזקת פנויה כנגדה אפ"ה מייתי ראיה כיון דקיהה רבי יהושע על רבנן דמטמאי אלמא דס"ל לר' יהושע דגדולה מזו אמרינן דהעמד הגוף על חזקתו ולכך רתח והקהה את שיניו אמאן דמטמא אפילו בכה"ג וכיוצא בזה אמרינן בזבחים בסוף פרק שני ובחולין פרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיה:

רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו וכו' ואיכא למידק טובא בהאי שמעתא חדא כיון דרבא אתא לאוקמי מתני' כר"ג למה ליה למנקט סיפא כלל לישני בקוצר רישא כאן נמצאו וכאן היו ועוד דקשיא מדידיה אדידיה דמדקאמר רישא כאן נמצאו וכאן היו משמע דחזקת הגוף לחודה מהניא אי לא יש כנגדה כאן נמצאו וכאן היו ושוב קאמר סיפא כאן נמצאו וכאן היו דאלמא משמע דמשום דקא מסייע לחזקת הגוף כאן נמצאו וכאן היו הוא דקא מהניא חזקת הגוף הא חזקת הגוף לחודה לא מהניא ועוד כי אותיב אביי לרבא ממתני' ומהדר ליה משנתארסה דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה כו' מאי קאי פריך עליה אי הכי עד שלא תתארס כו' והא לא מהימנינן ליה אלא משום חזקת הגוף ועד שלא תתארס אין כאן חזקת הגוף כלל ואף על גב דקא משני משום דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה כו' לא נדי מטעמא דחזקת הגוף כלל דאיכא תרתי קא משני.

ויש ספרים דגרסי א"ל משנתארסה היינו טעמא משום דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה כו'. ומהאי לישנא משמע דאין כאן אלא האי טעמא דחזקה אין אדם שותה כו' ולכך פריך אי הכי עד שלא תתארס כו' פירוש כיון דעיקר טעמא משום דחזקה אין אדם שותה כו' ואינו מחוור דאכתי מנא ידע דאהאי טעמא בלחוד קא סמיך עד דפריך עליה אי הכי כו' דילמא משום דאיכא תרתי וכדמשני ליה ועוד דברוב הנוסחאות לא גרסינן היינו טעמא אלא א"ל משנתארסה משום דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה כו' ומעתה קשיא טובא מנא ידע דאההיא טעמא בלחוד קא סמיך עד דפריך עליה ועוד מאי קא מהדר ליה אלא משנתארסה משום דאיכא תרתי כו' מאי אלא דקאמר והא מעיקרא נמי הכי מתרץ. וריב"ש ז"ל כתב בחדושיו וזה לשונו אלא משנתארסה משום דאיכא תרתי חזקה לאו מיהדר קא מהדר ביה מתירוצא קמא אלא פרושי קא מפרש דמעיקרא כי קאמר חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו משום האי טעמא הא דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו בהדי חזקת הגוף אלא שהמקשה לא הבין דבריו ע"כ. ואינו מחוור:

בתוספות בד"ה אבל במומין שבגלוי כו' תימא לרב דמוקי כו' ונראה לרשב"א כו' וקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל כו' עד סוף הדבור. ונ"ל דהמשך דבריהם כך הוא דאי לאו תירוצא דהרשב"א היה בהכרח לפרש משום האי קושיא גופא דלא איירי בהא דמרחץ אלא אסיפא ברשות הבעל דראה ונתפייס וא"כ איירי שפיר אפילו בהתנה בתחלה דאכתי שייך האי טעמא דראה ונתפייס ומחיל אתנאיה ולפ"ז דלא קאי ע"כ אלא אסיפא א"כ ע"כ דאפילו בעדים קאמר דאין יכול לטעון דבלא עדים בלא"ה בסיפא אין יכול לטעון דעליו להביא ראיה משא"כ לתירוץ הרשב"א דשפיר קאי ארישא ואפילו בהתנה וא"כ היה באפשר לפרש דלא קאי אסיפא דבמקום עדים ודאי לא סמכינן אהאי סברא מש"ה כתבו התוספות דאפילו לפירוש הרשב"א נמי קאי בין ארשות הבעל ובין ארשות האב והיינו אפילו במקום עדים כנ"ל בכוונתן ונראה שיצא להן כן משינוייא דר"א בסמוך דקאמר תברא מי ששנה זו כו' ולפ"ז לא שייך כלל לומר דלא קאי אלא ארישא לחוד דא"כ לא שייך למיתני הא מילתא אסיפא כיון דלא קאי סיפא ארישא אלא תרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנה זו אע"כ דקאי נמי אסיפא ואפי' עדים נמי לא מהני ודוק ועיין בסמוך:

ובעיקר דבריהם שכתבו דמהני חזקה שבודקה בקרובותיו אפילו במקום עדים ולקמן בשמעתין משמע דלגבי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו איכא נמי חזקה דאין אדם מתפייס במומין נראה דיש לחלק דודאי בחזקה דאין אדם מתפייס במומין איתרע לה חזקה דאין אדם שותה בכוס לומר דראה ונתפייס כיון דאין אדם מתפייס במומין איכא למימר דאע"ג דרוב בני אדם בודקין האי גברא ודאי לא בדקה דיש לך אדם שאינו בודק בעצמו שבוש בדבר וכ"ש היכא דמתנה דאתנאיה סמיך ולא הוצרך לבודקה משא"כ היכא דאיכא מרחץ שיכול ליבדוק ע"י קרובותיו והיא אינה מתביישת בכך ודאי חזקה אלימתא היא דאין לך אדם שאין בודקה בכך וכ"ש היכא דהתנה אמומין דגלי אדעתיה דקפיד א"כ מה היה להתנות בדבר שיכול לברר בנקל וכ"ש במומין שבגלוי דע"כ לא נתכוון לאותן מומין שראה בעצמו או ע"י קרובותיו במרחץ ומחל אותן מומין או שנולדו לה אח"כ כן נראה לי ובזה נתיישב ג"כ הא דמהני בדיקתו ע"י קרובותיו טפי מעד א' דהא מאה נשים כע"א דמיין ואילו הביאן האב בפועל לא הוו מהני מידי דראיה גמורה בעינן בעדים כשרים אלא דשאני הכא דודאי סמיך עלייהו ומהימן להו כ"ש בסיפא דרשות הבעל מכיון שלא חש לבדוק בעצמו אלמא דסמיך אקרובותיו כן נ"ל:

גמרא טעמא דמייתי האב ראיה כו' מני ר"י היא כו' אימא סיפא כו' אתאן לר"ג דאמר נאמנת פירש"י דאמר חזקה דגופא עדיף. משמע לכאורה משיטת רש"י ותוספות בהא שמעתין דלר"ג חזקה דגופא לחוד מהני אפילו להוציא ממון ולכאורה לעיל בפ"ק דף י"ב לא משמע הכי אלא דטעמא דר"ג משום דאיכא ברי ושמא בהדי חזקת הגוף או משום ברי ושמא בהדי מגו ע"ש ובחידושינו ואע"ג דבהא איכא למידחי קצת דלמאי דמסקינן טעמא דחזקה תו לא צריכין לטעמא דברי ושמא דחזקה לחוד נמי מהני לר"ג מ"מ בר"פ האשה שנתארמלה קאמר הש"ס להדיא דע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא ברי ושמא ומתמה התם ודקארי לה מאי קארי לה אלמא דפשיטא טובא דחזקה לחוד נמי לא מהני לר"ג וכן ברי ושמא לחוד נמי לא מהני דאלת"ה קשיא הלכתא אהלכתא כדאיתא לעיל בפ"ק דף י"ג אע"כ דדוקא תרוייהו בהדי הדדי מהני לר"ג לאפוקי ממונא ועוד דבלא"ה נראה לי דא"א לומר דע"י חזקה לחוד מוציאין ממון דא"כ בהא נמי אכתי תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כשמואל דכלל גדול בדין הממע"ה דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ כ"ש דאין הולכין אחר חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף וכדמוכח נמי בר"פ המוכר פירות גבי סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו ואע"ג דחזקה דהתם עדיפא מההיא דהכא ואפ"ה לא קי"ל כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים כמו שהארכתי בזה במקום אחר מיהו לולי פירש"י ותוספות דשמעתין סוגייא דשמעתין הוי א"ש משום דבמתניתין נמי מסתמא איירי בברי ושמא דהאב ובת מסתמא יודעין בדבר מתי נעשה המום והבעל אינו יודע וא"כ א"ש כר"ג דהכא נמי איכא ברי ושמא בהדי חזקה ואף לפירוש הר"ן ז"ל דמתניתין איירי בשמא ושמא אפ"ה י"ל דהו"ל כברי ושמא כמו שאבאר לקמן ובר"פ האשה שנתארמלה לא בא למעט אלא דבברי וברי לא קאמר ר"ג להוציא ממון כיון שהמוחזק טוען ברי מיהו להאי לישנא דלא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו ודאי לא מיתוקמא מתניתין דהכא שפיר כר"ג דהכא ליכא מגו ובר"פ האשה שנתארמלה משמע דמסקנא דהתם דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי הוי משום מיגו ע"ש ובחידושינו אלא דהכא משום דקשיא ליה סיפא דמתני' ארישא ע"כ בעי לאוקמי סיפא כר"ג ולמימר דטעמא דר"ג לאו משום מיגו אלא משום חזקה בהדי ברי ושמא או לפירש"י ותוספות משום חזקה לחוד עיין בחידושינו דף י"ב ובדף ל"ו בתוספות בד"ה החרשת ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

קונטרס אחרון גמרא טעמא דמייתי האב ראייה כו' אימא סיפא כו' אתאן לר' גמליאל. כבר כתבתי והארכתי במכילתין בכמה דוכתי דעיקר טעמיה דר"ג דקיי"ל כותיה דלכאורה מסוגיא דהכא משמע דעיקר טעמיה משום חזקת הגוף ולא משום מיגו והכי איתא להדיא בלשון הרי"ף ז"ל בפ"ק דמכילתין והכי משמע נמי בר"פ האשה שנתארמלה ובפרק אלו נערות דף ל"ו גבי חרשת ושוטה אלא דאכתי יש להסתפק אי טעמא דרבן גמליאל משום חזקת הגוף לחוד ואפילו בשמא ושמא או דוקא היכא דאיכא חזקה בהדי ברי ושמא כמו שהארכתי בכמה מקומות ובשמעתין ביותר וכל זה לפי משמעות שיטת רש"י ותוספות ושאר מפרשים. אמנם לפי מה שפירשתי בשמעתין מסברא דנפשאי משמע להיפך דלאוקימתא דרבא דאמר כאן נמצא כאן היה לא הוי טעמא במשארסתני נאנסתי משום חזקה אלא משום דאיכא נמי מיגו וכתבתי ג"כ דרב אשי בשמעתין נמי הכי ס"ל וכן נראה שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהל' אישות ובפירוש המשניות דטעמא דרבן גמליאל משום מיגו ונראה מדבריו שסובר דכיון דאיכא תרי שינויי בפרק קמא אי טעמא דר"ג משום ברי ושמא וחזקה או ברי ושמא בהדי מיגו מספיקא לא מפקינן ממונא עד דאיכא כולהו למעליותא ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דרבא ורב אשי הכי ס"ל ולפי שדבר זה צריך ביאור גדול והן דברים המצויין מאד אם נוציא ממון מחזקתו ע"י חזקת הגוף לחוד או בברי ושמא בהדי חזקת הגוף וכן בברי ושמא בהדי מיגו גרוע כי הנך דפרק קמא או שנאמר דלעולם אין להוציא ממון מחזקתו עד דאיכא כל הנך למעליותא ברי ושמא וחזקה ואיכא נמי מיגו גרוע בהדי הנך שכן שיטת הרמב"ם ז"ל והתימא על כל הפוסקים שלא ביארו בעיקרי דינים הללו כלום והרוצה לעמוד עליהם יעיין במה שכתבתי במכילתין וביותר בסוגיא דשמעתין כולי האי ואולי אזכה לבארן על מכונם בקונטרס כלל גדול אי"ה:

שם אתאן לר"ג דאמר נאמנת משמע דכר' יהושע לא מיתוקמא כלל ואף דלפמ"ש בפרק קמא דף י"ב דאיכא למימר דטעמא דר"י במשארסתני נאנסתי דאינה נאמנת היינו משום דאונס לא שכיח וכן באידך מתניתין דמוכת עץ אני נמי סובר ר"י דמוכת עץ לא שכיח כדאיתא להדיא בפרק אלו נערות דף ל"ו גבי החרשת ע"ש בתוספות ובחידושינו א"כ לפ"ז הוי אתי הכא שפיר אפילו כר' יהושע אלא דא"כ כ"ש דהוי קשה רישא דמתני' דהאב צריך להביא ראיה הוי דלא כמאן אלא ע"כ דר"י אפילו היכא דשכיח נמי קאמר דלא מהימנא משום דהממע"ה וא"כ ממ"נ קשיא רישא אסיפא כמו שפירש"י בשינויא דר"א דלמאי דלא ידע לחלק בין רישא דעודה בבית אביה לסיפא דנכנסה לרשות הבעל והיינו משום קושיית דא"כ משתתארס נמי מש"ה ע"כ צריך לאוקמי רישא וסיפא בפלוגתא דתנאי ולמימר דר"ג ור"י בחזקה לחוד פליגי או בחזקה בהדי ברי ושמא כדפרישית בסמוך ודו"ק:

בתוספות בד"ה מי ששנה כו' קשה דא"כ אמאי נקיט ברישא כו' ואומר רשב"א דדוקא כו' ה"נ פליגי בהכי כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דסוגיא כזו לא מצינן דהא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש במאי דלא הוי בחד ענינא דמה ענין פלוגתא דר"ג ור"י לפלוגתא דחזקה אין אדם שותה בכוס ולא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דתנאי כלל ועוד דלכאורה אדרבה מסתמא אי איכא למימר דפליגי הוי להיפוך דתנא דרישא דס"ל כר"י דאלים ליה חזקת ממון טובא אפילו לגבי חזקת הגוף וברי ושמא ה"נ אית לן למימר דמהני חזקת ממון לגבי חזקה שאין אדם שותה בכוס ותנא דסיפא דסבר כר"ג דלא אלים חזקת ממון ה"נ לא אלים לגבי חזקה דאין אדם שותה בכוס ויש ליישב בדוחק דתנאי דרישא וסיפא פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים דמתני' דתנא דרישא סבר כחכמים דאם יש מרחץ אינו יכול לטעון אפילו במקום עדים דאלים ליה האי חזקה דבדיקה וה"נ אלים ליה חזקה דבדיקה שבודקה בעצמו קודם נישואין אפילו במקום עדים ותנא דסיפא דאיהו ר"מ לטעמיה דאפילו במקום מרחץ לא אלים ליה חזקה דבדיקת קרובותיו ה"ה חזקה דבודקה בעצמו נמי לא אלים ליה אפילו בקודם נישואין כן נ"ל בשיטת הרשב"א ז"ל מיהו השתא דאתינן להכא נראה שלא הוצרך רשב"א לזה אלא משום דאזיל לשיטתיה בדבור הקודם דשייך פלוגתא דמרחץ אפילו ברישא מדהוצרך לתרץ קושיית התוספות וכדפרישית לעיל בלשון התוספות משא"כ לשיטת הגהות מרדכי והגהות אשר"י דלא שייך פלוגתא דר"מ וחכמים אלא אסיפא ולא ארישא דאין דרך לבדוק כלל קודם אירוסין א"כ א"ש בפשיטות דהא דלא קתני תנא דרישא מילתיה בנכנסה לרשות הבעל היינו משום דהתם איכא פלוגתא דר"מ וחכמים לחלק בין מומין שבגלוי לשבסתר ובין יש מרחץ או לא מש"ה ניחא ליה לתנא דרישא למיתני מילתא דפסיקא בעודה ברשות האב דבהא בכל ענין האב צריך להביא ראיה משא"כ בנכנסה לרשות הבעל לא הוי מילתא דפסיקא דבמומין שבגלוי או במרחץ לחכמים א"צ להביא ראיה אבל תנא דסיפא קתני נכנסה לרשות הבעל דהבעל צריך להביא ראייה ולמיתני עלה פלוגתא דר"מ וחכמים כן נ"ל נכון וכ"ש דא"ש טפי למאי דמשמע לעיל בפרק אלו נערות דף ל"ו גבי חרשת דר"מ ס"ל כר"ג כמו שהארכתי שם וכאן אין להאריך בזה יותר:

בא"ד כיון שנשאה חזקה אין אדם שותה בכוס כו' והקשה מהרש"ל ז"ל דלפ"ז הו"מ לאוקמי כולה כר"י ולומר דבסיפא מודה ר"י דאיכא תרי ספיקי כו'. וכתב מהרש"א ז"ל ע "ז דל"ק מידי דדוקא אליבא דר"ג שייך האי חזקה שאין אדם שותה למאי דלית ליה חזקת ממון והו"ל תרתי גבי חדא כדאמרינן בסמוך משא"כ לר"י דאית ליה חזקת ממון לא שייך לומר כן. ובמחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל שלא דקדק יפה מלשון מהרש"ל ז"ל שדקדק וכתב לשון ספק ספיקא ונתכוון בזה לדברי התוספות בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה ע"ש שכתבו דר' יהושע נמי מודה דבספק ספיקא מוציאין ממון מיד המוחזק ואדרבא משמע לעיל דף י"ד בגמרא דלר"י אלים ליה ספק ספיקא טפי מלר"ג ע"ש ולפ"ז מקשה מהרש"ל שפיר אלא דלפמ"ש שם בפ"ק בלשון התוספות דמה שכתבו דשייך ס"ס לענין ממון היינו היכא שהמוחזק טוען שמא בתרי ספיקי דהו"ל שמא גרוע מאד כיון דמספקא ליה בשני הצדדים משא"כ הכא דנהי דלענין מתי נולדו בה מומין טוען שמא מ"מ לגבי אידך ספיקא דשמא נתפייס לא שייך כלל לגבי הבעל שהרי עומד וצווח שלא נתפייס א"כ לא מיקרי ס"ס אלא בל' חזקה קאמר לה הש"ס בסמוך דריע טענת הבעל והיינו לר"ג דוקא כדמסיק הש"ס וא"כ אין מקום לקושיית מהרש"ל ז"ל אלא דמהרש"ל קאי בשיטת כמה גדולי האחרונים שהבינו מל' התוספות דף ט' דבכל ענין מהני ס"ס להוציא ממון היכא דשני הספיקות בעיקר הדין לב"ד וכבר השגתי עליהם שם בפ"ק דף ט' ע"ש באריכות ומכאן נמי סיוע להעמיד דברי דלעיל בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא אמר רבא לא תימא ר"י אזיל כו' לכאורה הסוגייא תמוה דמלבד דלא שייך הא מילתא כאן אלא לעיל בפ"ק בעיקר פלוגתא דר"ג ור"י הו"ל למימר הכי אלא ביותר קשה מצד הלשון דבתחלה קאמר אמר רבא כמימרא בפני עצמו ולבתר הכי קאמר רבא אמר לשנויי מתניתין ואיפכא הו"ל למימר ועוד דלפירש"י ותוספות דלאוקימתא דרבא כולה כר"ג מיתוקמא ולא איירי ר"י במתניתין כלל וא"כ מאי שיאטי' דמימרא דרבא אליבא דר"י הכא וכמעט שסותר בזה דברי עצמו וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו שכתב דרבא הקדים לומר כן כדי להעמיד אוקימתא דידיה בין כר"ג ובין כר"י כר"ג לענין כתובה וכר"י לענין גט ומלבד מה שיש לי לדקדק הרבה על פירושו אלא דלענ"ד דיש לתמוה עליו טובא בעיקר דבריו דהא בסיפא בנכנסה לרשות הבעל מסקינן לעיל דל"ש קידשה ע"ת וכנסה סתם ול"ש קדשה סתם וכנסה סתם לעולם בעיא גיטא למאי דקי"ל כרב אפילו בידוע שהיו בה מומין הללו קודם אירוסין וכדאסיק רבא גופא לעיל בקדש סתם וכנס סתם דצריכה גט מדבריהם ודוחק לומר דרבא לא ס"ל כרב אלא כשמואל ומוקי מתני' בקדש ע"ת דוקא או אוקמי מתני' בכנס ולא בעל ואין להאריך בדבריו יותר דמ"מ קשה יותר דתרי זימני אמר רבא ל"ל ומעיקרא הו"ל למימר אוקימתא דמתניתין כדמשני ולולי דמסתפינא היה נ"ל דהא מימרא קמייתא אמר רבה גרסינן ולא אמר רבא ורבה אדבריו דר"א קאי ואין זו הגהה דהרבה מצינו כזה בש"ס חילופי טעות המדפיסים בין רבה לרבא איכא טובא ועיין עוד בסמוך:

תוס' ד"ה מי ששנה זו וכו' קשה דא"כ וכו' ע' שבת צב ע"ב תוס' ד"ה תברא וע' יבמות י ע"ב תד"ה וליתני:

גמרא אימא סיפא אתאן לרבן גמליאל. לשמואל ליכא קושיא דהא סבר דכנסה סתם ויעויין בהתוס' לעיל דס"ל בחד תירוצא דדוקא בב' סתמות צריכה גט דבזה אמרי' תנא ספוקי מספקא אם קפדי אבל בקדשה לחיד בסתם ל"צ גט דאמרינן דודאי קפיד א"כ י"ל דמתני' כולה ר"י וברישא בעודה בבית אביה דודאי קפיד מש"ה על האב לה"ר אבל בסיפ' בנכנסה לרשות הבעל הוי ס"ס ס' דלא קפיד וס' דנולדו ברשות הבעל והוי ג"כ מתהפך מש"ה על הבעל לה"ר דבס"ס מוציאין ממון כמ"ש התוס' לעיל (דף ט) בסוגיא דפ"פ ועיין מהר"ש איידלס ויהיה הקושיא רק לרב דכנסה סתם קאי ארישא דקדשה ע"ת וכנסה סתם וצריכה גט משום דאאעב"ז ולענין כתובה בתנאי קאי וליכא ס"ס. לפ"ז יקשה על ר' אלעזר דמשני תברא הא לר"א לשיטתיה דס"ל דבבעל כ"ע ל"פ דצריכה גט ומוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בלא בעל וטעמא דרב משום אחולי אחלי ומדלית לה כתובה מוכח דהוי ספק אם אחולי, א"כ גם לרב הוי ס"ס ספק אחולי נולדו וס' דברשות הבעל ולשמואל הוי ס"ס דבתרי סתמי הוי ספק קפידא ואין הכרח לומר תברא. וצ"ל דר"א ס"ל כרב אשי דמשני לעיל על פרכת הש"ס דלשמואל מ"ש כתובה מגט דצריכה גט מדרבנן א"כ ס"ל דהוי ודאי קפידא וליכא ס"ס והוצרך ר"א לשנויי' אליבא דשמואל דתברא (ובאמת לא נחה דעתי בזה דרב אשי דמשני מדרבנן דלא ניחא ליה להמציא דהוי ספק קפידא אבל לר"א דס"ל אליבא דרב ספק אחולי פשיטא די"ל דלשמואל בקדשה ע"ת וכנסה סתם הוא דלא אמרינן דאחולי אבל בב' סתמות הוי ספק אי קפיד כיון דלרב אמרינן דלא קפיד ואחיל לתנאי' מה"ת לומר לשמואל דודאי קפיד. יותר מסתבר לומר דלשמואל הוי ספק קפידא אא"כ התנה כשקידשה). ורבא דאמר לעיל אליבא דשמואל דהוי ספק קפידא י"ל דסבר כאביי וטעמא דרב דאאעב"ז ולענין ממונא בתנאיה קאי וליכא ס"ס ור"א צריך לשנויי אליבא דשמואל ורבא צריך לשנויי' אליבא דרב. ואולם עדיין ק"ק דמ"מ יש לחלק דדלמא דוקא במשארסתני נאנסתי דמסייע להבעל חזקת ממונא גם חזקת פנויה לרבא דס"ל פ"ק (דף יא) דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות (ומשמע דברי הפוסקים דא"צ גט דבזה ל"א אאעב"ז והארכתי בזה בתשובה) וה"נ במומין ברישא בעודה בבית אביה דמסייע להבעל חזקת פנויה מש"ה על האב להביא ראיה אבל בסיפא בנכנסה לרשות הבעל דודאי יצתה מחזקת פנויה אם דבשעת האירוסין לא היה בה מום אם דבשעת הבעילה מחזקה דאאעב"ז מש"ה על הבעל להביא ראיה דבלאו חזקת פנויה עדיפא חזקת הגוף מחזקת ממון לחוד. ומה"ט קשה גם על רבא דאמר לא תימא טעמא דר"י דלא אזיל בתר חזקת הגוף וכו' דלמא גם נגד חזקת ממון אזיל בתר חזקת הגוף כמו בבהרת דאלים חזקת הגוף יותר מחזקת טומאה אלא היכא דאיכא חזקת פנויה נגד חזקת הגוף בזה מהני חזקת ממון:

תד"ה מי ששנה זו קשה דא"כ אמאי נקט ברישא עודה ברשות אב וסיפא כו'. וי"ל דעודה בבית אביה הוי רבותא יותר למאי דקיי"ל דברי עפ"י קרוב הוי ברי אבל ברי עפ"י נוגע לא (עי' ש"ך חוה"מ סי' ע"ה) א"כ ברישא אשמעינן דעל האב לה"ר אפילו לענין כסף קדושין אף דהוא טוען ברי עפ"י בתו, דזה לא שמעי' מנכנסה לרשות הבעל דהתם צריכה להחזיר כ"ק כיון דבתו היא נוגע לענין הכתובה הוי ברי ע"י נוגע, ולפ"ז י"ל הא דאמר רבא אח"ז לא תימא טעמא דר"י וכו' היינו דבא לסתור שינוי' דר"א דיקשה קושית התוס' הנ"ל ואי דלענין כ"ק הוי עודה בבית אביה רבותא יותר הא בעלמא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף וא"כ צריכה גט כמ"ש תוס' וס"ל לרבא כאמימר ב"ב (דף קמה ע"א) דהיכא דצריכה גט אין מחזירין כ"ק דלא לימרו קידושין תופסין באחותה והכי קיי"ל להלכה וא"כ א"א לומר דמיירי בכ"ק:

תד"ה ספק טמא הקשה ר"ת מ"ט דרבנן אמאי לא אזלינן בתר חזקה תמוה לי הא בכל ספק טומאה ברה"י לא מהני חזקה ואי דסתמא קתני אפילו ברה"ר הו"ל להקשות בקיצור הא הו"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור אפילו בלא חזקה כדהוכיחו תוס' בריש נדה:

בא"ד דשאני התם דכתיב קרא כו' דפתח בו הכתוב לטהרו וי"ל דדרשא דפתח תחלה בטהרה היינו דהתורה הורה לנו להוציא ספק זה מכלל חומר דשאר ספק טומאות דברה"י טמא ולא מהני חזקה, אבל מ"מ לא קיל יותר משארי איסורים ולזה פליגי בהי' לו נגע אחר דהוי חזקת טומאה דת"ק ס"ל דבעלמא לא אלים כ"כ חזקת הגוף נגד חזקת איסור ואסר מספק ה"נ הכא ור"י סבר דאלים חזקת הגוף ובעלמא כה"ג אזלינן בתר חזקת הגוף ה"נ בבהרת דאפקיה רחמנא מדין ספק טומאה ברה"י:

גמ' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והא דשמואל בקדשה ע"ת וכנסה סתם א"צ גט אף דהוי חזקה א"א שותה צ"ל דבקדשה ע"ת סומך על התנאי ואינו בודקה כ"כ או דבזה אלים יותר החזקה אין אדם מפייס כיון דחזי' דהתנה במפורש. אולם ק"ל דמאי פרכי' לשמואל בב' סתמות דמ"ש גט ומ"ש כתובה. הא החילוק בפשוטו דצריכה גט משום חזקה דא"א שותה נגד חזקה דא"א מפייס כדאמרי' הכא ולגבי כתובה מסייע אין אדם מפייס לחזקת ממון, וכן לרב בקדשה ע"ת וכנסה סתם למאי צריכה לטעמא דאאעב"ז או שארי טעמים הא צריכה גט מכח חזקה דא"א שותה דהרי לרב דמיירי בכנסה ע"ת מוכח ממתני' דהכא דגם בכה"ג הוי חזקה דא"א שותה נגד חזקה דאין אדם מפייס: