מסכת כתובות דף ס״ד עמוד א׳

משום דרב זביד גברא רבה הוא ולא יערער על דברינו מחמת ענותנותו:

מפכיתו דינא לחובתו:

ומשהינן לה אולי תחזור בה:

תריסר ירחי שתא ותו לא:

שתבע הוא והיא מורדת:

תבעה היא והוא מורד:

אין נזקקין לה לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה:

לארוסה מבעי ליה וכותבין אגרת על הבעל:

משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכיון דתפסה לא מפקינן מינה וי"ל דהוה נמי שיראי טובא דלא הות תפיסה ובלישנא קמא קאמר משום דרב זביד גברא רבה אחנפיתו ליה משום הך שירא דהות תפיסה ובאיכא דאמרי קאמר משום הנך שיראי דלא הות תפיסה אלא הבעל היה תפוס:

תבע לחלוץ נזקקין לו פי' בקונט' והיא אינה רוצה אלא להתיבם וכן תבע לייבם פירוש והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותימה דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא ויחלוץ לה וי"ל שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה ועי"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמ' דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא:

מאי שנא לייבם דלא וא"ת. אי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה אחרונה כדמשמע פשטא דמילתא א"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא והא לייבם לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם ומאי שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפילו לייבם נמי נוכל לכופה ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה מילתיה דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה נזקקין לחלוץ ואין נזקקין לייבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כרבי יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה אלא דניחא ליה לאוקמא תרווייהו כשתבע לייבם דדומיא דארוסה קתני שתובע לכנוס והיא. מורדת. ר"ת. וק"ק דאיך תיסק אדעתין למימר דאתי לפי משנה ראשונה אדרבה לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו וי"ל דאפי' לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף לט: ושם) אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם על כרחה אי נמי י"ל תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם דווקא אין נזקקין לו: ודיני חליצה ויבום פירש בקונטרס בהחולץ (ג"ז שם) גבי הא דמייתי התם מתניתין דבכורות (דף יג. ושם) משנה ראשונה ואחרונה דמייתי הכא ואמר רב עלה דאין כופין ופירש בקונטרס דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ היכא דניחא לתרוייהו ליבומי דנימא תרוייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת ומיהו היכא דאיהו צבי ובעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה לא מצינן לאטעויי כייפינן ליה לחלוץ דאמר רב ששת בפ"ק דיבמות (דף ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו כו' ולא תימא מוכה שחין דווקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דתנן בהמדיר (לקמן כתובות דף עז.) מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן והלכתא כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרוייהו עכ"ל ואור"י דמה שהביא ממוכה שחין ומבורסי אינה ראיה דדוקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותו להוציא ומה שהביא נמי מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפילו בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא הוה לן למימר דכופין ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה הוא למה ליה למימר דאין כותבין אגרת מרד עדיפא מינה ה"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו משמע אין נזקקין לו לכתוב אגרת מרד אדרבה נזקקין לה וכייפינן ליה ולהכי נראה לר"י דרב איירי בכל ענין דודאי בכל ענין אין כופין ואף לפי' ר"ת דמפרש דאמר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות יבום קודמת ונ"מ בזמן הזה היכא שידוע לנו שמתכוונין למצוה כגון אותן שבאין לחלוץ דאותן ודאי אין מתכוונין לא לשום נוי ולא לשום אישות אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותן מן היבום דקי"ל כאבא שאול כמו שפירשנו ביבמות (דף לט: ד"ה אמר רב) וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין:

אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא הוא אפכיתו ליה לדינא עלויה והא מיבעיא בעא לה רבא ולא איפשטא. איכא למידק, דהא ודאי כיון דלא איפשטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמי, יש לומר דאינהו אף בלאותיה שנשארו ביד רב זביד הוו מפקי מיניה ויהבי לה, דהא לא הפסידה בלאותיה קיימין קאמרי', ומשום הכי אמר להו דמאי דלא תפסה מיהא לא נפיק מיניה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי אסיקנא והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה, והיינו ממש דרב גמדא. והכא משמע דלא פסקינן כחד מינייהו, דאם איתא הוה ליה לבעל הגמרא לאסוקי במילתיה ולמימר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה כרב גמדא. אלא נראה לי, דאדרבא, הא דאמר רב גמדא בלישנא בתרא שפיר קאמר, דכיון דנכסים בחזקתיה ואין לה בהם אלא שעבוד בלחוד, כיון דלא ידעי אי איתיה לשעבודא או לא מספק לא תטול היא, ואפילו תפסה מפקינן מינה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואדרבא מאי דקאמרי אמימר ומר זוטרא ורב אשי ללישנא בתרא, אי נמי רב גמדא ללישנא קמא קשיא. ויש לי לומר, דמאן דאית ליה האי סברא דלא מפקינן מינה, היינו משום דאלים שעבודה באותן נכסים לפי שהן שבח בית אביה, ויכולה היא ליטלם בכתובתה בעל כרחו דבעל דיכולה היא לומר שלי אני נוטלת כדאיתא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, א), הלכך הרי היא כשלה ולא מפקינן מינה אלא בראייה. וכל שהדין מסופק מאי דתפסה מינייהו לא מפקינן מינה, ולא עוד, אלא מאי דלא תפסה חשבינן כאלו הן ברשותה, ואפילו תפס בהן הבעל מפקינן מיניה ויהבינן לה. ומאן דאית ליה הכא דמאי דתפסה מפקינן מינה, עביד לשיעבודה כשאר שעבודין דעלמא דמפקינן מיניה, כן נראה לי.

והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר כלומר, דלא איפשטא אם הפסידה בלאותיה הקיימין דתפסה לא שקלי מינה, ואפילו תפסה בעדים, דהא ספוקי מספקא לן הני ברשותא דמאן קיימי. דלא תפסה לא יהבינן לה.

ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא כלומר, כשאמרה מאיס עלי, אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כיון שעברו עליה ד' שבתות בהכרזה ושלחו לה מבית דין ולא חזרה בה הפסידה הכל, ואם רצה הבעל לגרש מגרש ואין בכך כלום, והדעת נותנת דלמה משהין אותה והלא אפילו חזרה בה ונתרצית לו מה שהפסידה מכתובתה הפסידה, ואם רצה הבעל להשהותה צריך הוא לכתוב לה כתובה אחרת, אם כן שהייתה מה זו עושה. ויש מפרשים, דאכולהו קאי, ולומר שאם פחתו לה כתובתה שבעה טרפעיקים בשבת כתנא דמתניתין, אי נמי, אחר ששלחו לה מבית דין והכריזו עליה ושלחו לה שנית כרבותינו אף על פי שהפסידה הכל, אינו מגרש עד השלמת שנים עשר חדש. ואף על פי שאינה מרווחת כלום בשהייה זו, אפשר שעשו כן משום שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני החשד, וכמו שאמרו בנדרים (סו, א) מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה. ולענין פסק הלכה במורדת, קיימא לן כרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת. וכן פסקו הראשונים ז"ל, ורבנו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמר אתימר היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דאלמא מתשמיש הוא דהויא מורדת כרב הונא. כלומר, דהתם איכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בה בעינא ליה ומצערנא ליה. ומיהו אין זו ראיה דהא אסיקנא דכולי עלמא מורדת מתשמיש הויא מורדת, ומשום הכי איצטריך לאשמעינן באיזה ענין הויא מורדת מתשמיש. ומכל מקום אפשר נמי דממלאכה הויא מורדת כר' יוסי בר חנינא, וזו מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל ונדה בת תשמיש היא, ואם איתא מאי קשיא ליה נדה לימא נדה משום מלאכה, ושמואל נמי מאי דוחקיה לתרוצי דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, לימא ליה נדה משום מלאכה היא, וגם זו אינה ראיה, דהא דומיא דחולה משמע להו כולה ברייתא דלא משום מלאכה היא, וכדאוקימנא לה לעיל דפרכינן מינה למאן דאמר ממלאכה ומסייעי מינה מאן דאמר מתשמיש. והראיה הנכונה מדבעא מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת ואמר לו צא ולמד משוק של זונות, אי נמי זו יצרה מבפנים וזו יצרה מבחוץ, ואם איתא דממלאכה נמי הויא מורדת, אכתי לא שמענו אלא מורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת, אדרבא צערא של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה, אלא על כרחך הלכתא כרב הונא דממלאכה לא הויא מורדת, שאין מרד בממון אלא באומרת איני עושה כופה אותה בשוט, או שאינו זנה, או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו. ולענין דיני המורדת, היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, קיימא לן כרבותינו דחזרו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, כדדרש רב נחמן בר רב חסדא ור' חנינא ורבה משמיה דרב ששת דכלהו סבירא להו הכין. ושתי פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, ואיכא מאן דאמר דיכול הבעל לגרש אותה מיד ואם גרשה אחר ד' שבתות של הכרזה הפסידה כל כתובתה. ואיכא מאן דאמר (רמב"ם אישות פי"ד ה"י) דלעולם אינו מגרשה אלא לאחר שנים עשר חדש, והראשון נראה עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה עיקר כתובה ולא תוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל, וכדתנן עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, והכל בכלל ואפילו נכסי צאן ברזל, ואפילו הכניסה לו קרקע. ולא נסתפקו בגמרא בבלאותיה הקיימין אלא באומרת מאיס עלי וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו תפסה מפקין מינה, וכל שכן מה שכתב לה הוא מדידיה. ובתשובות רבנו האי גאון ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל אפילו מה שכתב לה מתנה אחר נשואין למיפק ולמישקל לא יהב לה, וכן כתב הרב ן' מגאש ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהן כלום ונוטלת בלאותיה הקיימין ויוצאה, ואפילו לא תפסה מוציאין מבעל ונותנים לה, דלא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה שהן נכסי מלוג שלה, אינן בכלל כתובה. ויש מי שאומר דאפילו בלאות של נכסי מלוג שלה שביד הבעל אין מוציאין מידו, וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן. ולענין האומרת מאיס עלי ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום ובלבד שיגרשני, אינה מפסדת כלום עד שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש. ואם גירש תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה, ואין מכריזים עליה, שאין כופין אותה לבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא. ואין חוששים שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום. וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניה ועיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב, ולא נתן לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא דלמשקל ומיפק לא כתב לה. אבל בבלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל איבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה, ואסיקנא דכיון דלא אתמר לא כמר ולא כמר מאי דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה, מאי דלא תפסה לא יהבין לה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא בלאותיה הקיימין שלה, ואפילו לא תפסה יהבין לה, ואין לה מזונות מהבעל תוך הזמן הזה, דכיון שאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ח) המורדת ויוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואם מת הבעל תוך הזמן הזה גובה כל כתובתה מן היורשין, שהרי לא הפסידה כלום עד לאחר שנים עשר חדש. ואם מתה היא יורשה והוא קובר אותה. וכן אם חזרה ונתרצית תוך הזמן הזה לא הפסידה כלום מה שאין כן באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דמה שהפסידה הפסידה. לאחר י"ב חדש אם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת. ומיהו אפילו באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמרו כאן, אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, אבל כייפינן ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם (אישות פ"ד ה"ח) שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. ואין דבריו במקום זה מחוורים, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויים במשנת אלו שכופין אותן להוציא (לקמן כתובות עז, א) או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות ותנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו אלמא אין כופין ואף לא מבקשים, ואף על פי שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם, אפילו הכי חוששים שמא עיניה נתנה באחר כל שכן בזו. ותנן נמי ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב), הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה, ואם מתחלה נתכוונת לכך מבקשים ממנו. והתם כיון שנדרה ממנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפילו הכי אין כופין, ובריש פרק הנזקין (גיטין מט, ב) אמרו, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם איתא האיך הוא יכול לשהותה לימא מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנים לו כתובה ממנה, ותנן בפרק המדיר (כתובות עז, א) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. וההוא ודאי מאוס הוא לה מפני מומיו ואפילו הכי אין כופין. ויש שדוחין שאין כופין להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרושי המשנה שלו ביבמות פרק בית שמאי (קיד, ב) דכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובה, וכל מקום שאמרו מבקשים כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה וכו' לאחר מיתת בעלה מבקשים מן היבם שיחלוץ לה, היינו שמבקשים שיחלוץ ויתן לה כתובה, ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה. וליתא דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו נתינת הכתובה, אדרבא כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם (לקמן כתובות עז, א) היו בו מומים, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמר, צריכה למימר דאם היו בו מומין מעיקרא וסברה וקיבלה שאינה יוצאה ונוטלת כתובה, אטו כתב לה כדי למישקל ומיפק בעל כרחיה, ובכי הא מי אמר רבן גמליאל במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחך אין כופין אפילו ליתן גט קאמר, ורבן גמליאל ליתן גט בלא כתובה קאמר אליבא דמאן דאמר היו, כן נראה לי. וגרסינן בירושלמי בריש פרקין רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תמרוד ביה ויכולה היא לומר לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה, דאלמא לעולם אין כופין אותו לגרש. וגרסינן נמי בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (פי"א ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול, והא תנינן המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין, לימד שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא, אלא כופין ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט. זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו שהגאונים ז"ל תקנו להוציאה, הכל כמו שכתוב בהלכות, ואפשר שלא תקנו הגאונים ז"ל כן אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשיו אין מקילין בדבר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) והר"ז הלוי ז"ל. ירושלמי (פ"ה ה"ח) אמר ר' יוסי אלין דכתבין אין שינא אין שינת תנאי ממון הוא ותנאו קיים.

דאמרינן ליה זיל לא מיפקדת, ארוסה נמי לית לה זיל לא אבל ממדיר ומורד באשתו לא קשיא ליה דהנהו כבר נתחייבו לה שעל מנת כן נשאת לו ולפיכך מוסיף לה ויוציא ויתן כתובה, ואם תאמר והא תנן ביבמות פרק בית שמאי (שם) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא ולא אמרינן לה לא מיפקדת איכא למימר דאוסיפי לא מוספינן לה משל יבם משום דאמרינן לה לא מיפקדת הא ליבם כופין להוציא כדי שלא תתעגן לעולם כיון דנדרה מעיקרא ולא אפשר למהדר בה, אי נמי איכא למימר דהתם בבאה מחמת טענה. ואסיקנא דהא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כמצוה אמצעית דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום הא למשנה ראשונה שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה כותבים עליה אגרת מרד והיינו ברייתא דקתני אחת לי ארוסה ואפילו שומרת יבם וכיון דקיימא לן כמשנה ראשונה ממילא אידחיא לה הא דשמואל וכותבים עליה אגרת מרד וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכותיו.

ומשהין תריסר ירחי מתא אגיטא לפיכך פירש רש"י ז"ל ופי' הוא הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כההיא עובדא דרב זביד דעליה קיימין דמשהין תריסר ירחי שתא אגיט' דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזו' בה ואם חזרה בנתיים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאלו כשאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבינו ולמה משהין אותה אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר דאכריזו עליה ד' שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטא שעד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא אולי תחזור בה. ואם חזרה בנתיים לא הפסידה כלום וכן נראה עיקר דאלו בדאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רז"ל ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר י"ל לפי שיטה זו דלבתר דהכריזו עליה ד' שבתות והפסיד כתובתה משהין גיטה עד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה) ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרה מכ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד ובדרך שאמרו במסכת נדרים מה ראתה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בנתיים תשאר עם בעלה ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם ז"ל פירשה באומרת בעינא ליה ומצערא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל ופירוש הנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ד' שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהין לה אגיט' תריסר ירחי שתא ולפי' רבינו ז"ל דבאומרת מאיס עלי אין נזקקין לה אפי' הכי משהו לה אגיטה תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומכאן ואילך אם רצה נגרש (איש) [יגרש] ואין נזקקים לה כלום בענין הכתוב' א"נ כיון דמגרשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז משיטת הראשונים ז"ל:

אמר רב טובי בר אשי קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פי' ע"כ הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכוותא דרישא הוה סיפא ואלו באגרת מרד דארוס' היינו כשתובע לכנוס דאי כשתובע והיא אינה רוצ' להתגרש מאי מרדותא איכא הרי האשה יוצאת שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולא סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חלוצה דוק ותשכח:

מיתיבי אחת ארוסה וכו' אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפילו בסתם וה"ה דמפסידה תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דר"א בן עזריה. ל"ק כאן שתבע הוא וכאן שתבעה היא וכדקאמר רב תחליפא וכו' פי' דמתני' כשתבע הוא לייבם והיא אינ' רוצה לייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהוה ליה מורדת מתשמיש אפ"ה אין כותבין עליה אגרת מרד וכדשמואל דאמר שמואל תבע הוא נזקקין לו לכתוב עלי' אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב אגרת מרד והשתא לא ידעינן מ"ש ובסמוך פריך לה תלמודא ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דא"כ רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת על הארוסה לארוסה מיבעיא ליה בדין דמצי למפרך מסיפא גופא דאירי בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא והאי דנקטינן קושיא מר שא משום דסיפא בתרא גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט כי האי לישנא דסיפא ובודאי דמעיקרא כדאוקמי' בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למימר על טענות ארוסה ועל טענות שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא היפך כוונתו כך נראה לי ופרכינן מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן ליה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו' למה כותבי' אגרת מרד עליה. וא"ת תקשי ליה נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד את אשתו מתשמיש המטה נימא ליה זיל דלא מפקדת וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה וא"ת והא תנינא ביבמו' מצוה בגדול לייבם לא רצה חוזרין על האחין לארצו חוזרין אצל הגדול אומרי' עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זילי לא מפקדת. ותו הא דתניא התם במה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זילי לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ ויש מתרצים דהנהו בבאו מחמת טענה ואחרים תרצו והוא הנכון דלא אמרינן טענה דזילי לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותבעת לכתוב עליו אגרת מרד דמשום הא לא דיינינן ליה באומרת לקונסו ממון כיון דלא מפקדא אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהם או כופין לחלוץ כשאינו ראוי לכנוס שלא תהא כאלמנות חיות:

אלא בבא מחמת הטענה דאמרה בעינא ליה חוטרא לידא ומרה לקבורה יש שפי' דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמצי טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי כשטען הוא וא"ת מ"מ אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מתרצה אמאי אין נזקקין לה. וי"ל דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דהא מוקמינן לה כשתבעה לייבם והוא אינה רוצה אלא לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תליא רחמנא לייבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבא מחמת טענה אלא כשתבעה לייבם והוא אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דא"כ דכוותה הוא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש וא"כ אמאי כותבין עליה אגרת מרד והלא אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה אלא אידי ואידי כשתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדמפרש:

דאמר ר"פ א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטא כותבין אגרת מרד תבע לייבם פירש"י ז"ל והוא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שהוא אינו מתכוין משום מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה והקשה עליו ר"ת א"כ כי פרכינן השתא על הא' אוקימתא מאי שנא לייבם ומ"ש לחלוץ ומאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן ליה אם תבע לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש לייבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע הייבם דוקא היא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היה לרוצה לעשות שום דבר הא ודאי אין נזקקין לו וא"ת א"כ לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחד' גוונ' דריש' מיירי כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וסיפא בשרוצה לחלוץ ואינה רוצה לייבם וי"ל דכולה חדא גוונא הוא שהיא אומרת היפך דבריו וא"ת כיון דסיפא מיירי כשהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע לייבם מצי למימר כמה דאגידה ביה לא יהיבי ליה אחריתי לחלוץ כדאמרה ויהיב ליה אחריתי וי"ל דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחין שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תי' ר"ת דטענת לא יהבי לי' אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהב ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי ליה אחריתי דכוותא דהא ובה מיתבא דעתאי טפי ונסחי איכ' דגרסי לקמן הכי נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישי' דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוות' והכל עולין לענין א' ופרכינן מ"ש ליבם דלא דאמרינן לי' זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי לימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי. וא"ת בלא"ה נמי מצי למפרך דא"כ ארוסה נמי למה כותבים עליה אגרת מרד לימא זיל נסיב איתתא אחריתי ויש לומר דהכא בארוסה כיון דאיהו גופ' קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה משמי' איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר' יוחנן פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם בין תבע לחלוץ:

אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה והוא תובע שלא במצו' וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף כשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינה רוצה בכך צריך וכ"ש כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל למשנה ראשונ' דאי כשתובע לחלון הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמי בהכי כלל ואי כשתובע ליבם למשנה ראשונה כל שתובע ליבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכ' לאוקמה בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתובע לייבם ולמשנה אחרונה כשתובע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לה כשרוצה לייבם או לחלוץ ואע"פ שמהפך דבריה דמכ"מ אין כותבין אגרת מרד עליו דבדידיה תליה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא כי אתיא מחמת טענה דבעי חוטרא ליד' ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה לשניה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליג כלל ור' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא דמשנה אחרונה היא ויש שכתבו דליכא הפרש בין משנה א' למשנה אחרונה אף כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרי' לעיל דיכול למימר כמה דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי דההיא טעמא לא אידחי לעיל כלל וא"ת וא"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן כשתבע לייבם כאן כשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה ראשונה וכדאוקמי' השת' ודשמואל כשתבע ליבם ומתני' כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומא פסקא קמא דקיימינן לית לן למיעקרי' בכדי וי"ל דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמי כשתבע לגרש והיא אינה רוצה דלא שייך בה מורדת כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא כשמואל כיון דאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו ע"כ בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתנית' דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצי' לאוקמי ההיא כדאיתא וההיא כדאיתא ארוסה כשתובעת לכנוס ושומרת יבם כשתובעת לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקימתא ולמעבד אוקימתא אחריתי לכך הנכון כדברי רבינו הגדול וכן דעת התוספת דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא נמי בפלוגת' דמשנ' ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו כשתבע לחלוץ ושמואל דמשנה ראשונה ומתניתן דמשנה אחרונה משום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתובע לחלוץ כדכתיבנא ומשום האי טעמא נמי לא אוקמא כפירוקא קמא כאן כשתבע ליבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הלכך למשנה ראשונה תבע (לחלץ) לחלוץ אף על פי שהיא רוצה ליבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא ביה זו לא יהבי ליה אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא במצוה והיא טוענת במצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עלי' אגרת מרד ואע"ג דבדידיה תלה רחמנא מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך דשמואל אתיא בין למשנה אחרונה ובין למשנה ראשונה ורבי יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאלו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתני' דהכא דאוקי בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכך פסק הרמב"ם ז"ל ור"ת ורוב בעלי תוספות ז"ל פסקו הלכה כמשנה אחרונה ורבי יוחנן וכמימרא קמייתא דשמואל הלכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע ליבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל כשאינו הגון לפי ראיית ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן נמי בפרק מצות חליצה בההיא אתתא דאתיא לקמיה דר"ח בר אבא וכן בבת חמוה דר' פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצו' לפום פסק דלעיל ור' הגדול הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה הראשונה שכן חזרה לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי ולענין מורדת דעלמא הא אסיקנא לעיל דהלכתא כר' הונא דאמר מורדת דממלאכה לא הוה מורדת וכשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותי' שמכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ומתרינן בה ב' פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמוראי דפליג עליה לפי הפי' נכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה הפסידה כתובת' לאלתר עיקר כתובה והתוס' והנדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים ז"ל דאדעתיה למשקל ולמיפק לה לא יהב לה אא"כ התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאי ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימים לדעת הגאונים ז"ל כל שתפס המהם לא מפקינן מינה ובקרקעות חולקין וכן דעת מורי ז"ל הרב הלוי אבל יותר נכון דמורדת גמורה דמפסידה אפילו בלאותי' הקיימים משום קנסא ואע"ג דכי זנתה לא מפסדת להו כשמעתין דלעיל באומרת מאיס עלי וכן דעת הרשב"א ז"ל והאומרת מאיס עלי שאינה רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משטת הגאונים ז"ל דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ד' שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם ולא הפסידה בלאותי' הקיימין מה שתפסה ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גירשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותי' ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהין לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתינו ולדעת רבותינו ז"ל ולדעת הגאונים ז"ל והרשב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראים דברי האומר דאע"ג דמשהין לה מכ"מ מפסדת לד' שבתות כל כתובתה לאלתר ואע"ג דחזרה בה אח"כ לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראים הדברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפי' לה כלום תוך י"ב חודש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת אומר לפ"ז שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חודש מפסדת עיקר ותו' ומה שלא תפסה מנדוניא ומתנה סתם שנתן לה בעלה. ולענין ירושת מורדת נראים הדברים שכל שמתה קודם שנתגרשה בעלה יורשה כדין דלית לן למקנס במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסים בחיי' תוך זמן זה בעלה מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהוא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסים וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו אוכל פירות בנכסי מלוג ולא קנסינן לה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות והאומרת מאיס עלי שמשהין אותו י"ב חודש נראים דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת לא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חודש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום:

אלו הן דיני המורדת לפי שיטת התלמוד והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ולדורות תקנו ואין לנו לזוז מזה משטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת העיר הרי זה תנאי ממון וקיים ככל שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולים לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתי' דידהו:

כיון דמיפחת פחית לא מחזי כשכר שבת ומכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלא משום שכר שבת פוחתין לה ולמראית עין הוא דאיכא למיחוש וכל דפחית ליכא מראית עין אבל כל שפוחת בחובו בפירוש לשכר שבת אסור כן נראה לי:

ארוסה שהגיע זמנה לינשא ולא רצת לינשא לו אף היא קרויה מורדת ואם כתב לה כתבה דנין בה על פי מה שכתבנו הן בפחיתת כתבה הן בהפסד כתבה ביחד וכן הדין ביבמה שתבע אותה היבם ליבום ולא רצת להתיבם דנין אותה כמורדת ותצא בלא כתבה על הדרכים שהזכרנו שאין הלכה כדברי האומר במשנה אחרונה חזרו לומר מצות חליצה קודמת אלא כרבנן שאמרו יבמות ל"ט ב' יבמה יבא עליה מכל מקום וכופין אותו לחלוץ ואם תבעה לחלוץ ולא רצת כופין אותה ונוטלת כתבה ואפילו אמרה לו לישא אשה אחרת ושלא ליזקק לה אף למזונות אין נזקקין לה שאף הוא אומר כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי ואפילו היתה לו אשה אחרת שמא הוא רוצה באחרת:

אף המורד על אשתו כשם שדנין בנשאוי כך דנין לפעמים בארוס ויבם כל שתבעתו ארוסתו או זקוקתו ולא רצה אם אין לה כתבה כגון ארוסה ושומרת יבם מן האירוסין שלא נכתבו להן כתבה דאומרין לו או כנוס או פטור וכופין אותו בנדוי ובשמתא ואין בזו חלוק בין באה מחמת טענה לשלא מחמת טענה אבל אם יש להם כתבה והיא רוצה להוסיף כתבתה אם אינה באה מחמת טענה אלא שאומרת רוצה אני להזדווג עם בעלי כשאר הנשים לעסוק בפריה ורביה אין נזקקין לה שהרי אינה מצווית בכך אלא כופין אותו בנדוי ושמתא לכנוס או לפטור וליתן כתבה ואם באה מחמת טענה כלומר אע"פ שאיני מצווית רוצה אני בבנים להשען עליהם בעת זקנותי והוא ענין בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה נזקקין לה לדון בה בדין מורד בתוספת כתבה על הדרך שהזכרנו ומורד ממלאכה מיהא כל שאינו רוצה לזונה כופין אותו או בבית דין או בנדוי ובשמתא עד שיזון:

גדולי האחרונים שבספרד כתבו בשמועה זו שלא נאמר להשהותה שנים עשר חדש אלא בנשואה ודאי או ארוסה ודאי ושומרת יבם ודאי אבל ספק נשואין וספק אירוסין וספק זיקה אין משהין אותן כלל אבל כל שהבעל טוען שיכול הוא לברר נותנין לו זמן ואם לא בירר כופין אותו מיד דלמיסרה הוא דאהני ספיקא אבל לעיגונא לא ואם באו עדי קדושין והעידו שלא בפניה שנתקדשה לפלוני אע"ג דלמיסרה מהנו הואיל ולאקנוייה לזה לגמרי לא מהנו שהרי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כופין אותו מיד ואין דנין בה דין מורדת לאשהוייה וכן אם יש שם רמאות הואיל ובדין מרמה בעינן דרישה וחקירה בממון אע"ג דבקדושין לא בעינן מכל מקום כל דלא מיבדקי בדרישה וחקירה נהי דלמיסרה מהנו מכל מקום לא מהני במורדת לאשהוייה ולמדת מדבריהם שאף בדין מרמה אין עדי קדושין צריכין דרישה וחקירה לאסור ולהצריכה גט ונראה הטעם שלא אמרו כן אלא לחומרא שלא להוציא ממון על פיהם אבל להקל ולהתיר אשת איש לעלמא לא וכבר כתבנו בזה דעתנו בסוף אחרון של יבמות:

מצות עשה ליבם את אשת אחיו על הדרך שכתוב בתורה וכל שלא רצה ליבם מצות עשה לחלוץ אלא שמצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שיתבאר במקומו:

תד"ה תבע לחלוץ כו' וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא כו' עכ"ל משום דהשתא דלא נזקקין אפילו לו אינו אלא בתבע לחלוץ ע"כ הא דרב תחליפא משמיה דשמואל בתבע הוא דנזקקין לו היינו נמי בתבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ודומיא דהכי בתבעה היא דאין נזקקין לה היינו נמי בתבעה לחלוץ והוא אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות כו' ודו"ק:

ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא לפי' רש"י ז"ל ופירושו הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כדהוה עובדא דכלתיה דרב זביד דעלי' קיימינן דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזור בה ואם חזרה בינתים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאילו בדאמרה בעינא ליה היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבותינו ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עלה כלל אלא לאחר י"ב חדש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר שהכריזו עליה ארבע שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטה שלא תתגרש עד י"ב חדש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרתה מ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד וכדרך שאמר במסכת נדרים מה ראה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בה בינתים תשאר עם בעלה ויחזור ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם פירשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל לפי פירושו. והנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ארבע שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהינן לה אגיטא שתא ולפי' רבינו ז"ל דאמר דבמאיס עלי אין נזקקין לה אפ"ה משהינן לה אגיטא תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומשם ואילך אם רצה לגרש יגרש ואין נזקקין לה כלל בענין הכתובה א"נ דכיון דגירשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז מזה משיטת הראשונים. הריטב"א ז"ל: אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פירוש על כרחן הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכותא דרישא הויא סיפא ואלו באגרת מרד דארוסה היינו כשתובע לכנוס ואינה רוצה היא דאי כשתובע לגרש והיא אינה רוצה להתגרש מאי מורדת איכא הרי האשה יוצאה שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולה סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חליצה דוק ותשכח:

מיתיבי אחת לי ארוסה כו' אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפי' בסתם וה"ה דמפסדא תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה. הריטב"א ז"ל: אגרת מרד אם מרדה שלא רצתה להנשא לזמן שנתנו חכמים לבתולה עד י"ב חדש ושלשים יום לאלמנה ב"ד כותבין ליה אגרת מרד שיהא פוחת והולך מכתובתה שלא תאמר היום או מחר לא מרדתי ותתבע כתובתה על שומרת יבם אם לא רצתה להתייבם אינו פוחת לה מכתובתה לכתוב אגרת מרד:

לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא וכדאמר רב תחליפא כו' פי' מתנית' בשתבע הוא ליבם והיא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא להתייבם ולא לחלוץ ולפיכך כותבין עליה אגרת מרד ומתני' כשתבעה היא להתייבם והוא אינו רוצה דהוה ליה מורד מתשמיש ואפ"ה אין כותבין עליו אגרת מרד וכדשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב עליו אגרת מרד והשתא לא ידעינן מאי שנא ובסמוך פריך לה תלמודא. ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דאם כן רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מבעי ליה ובדין הוא דמצינן למפרך מסיפא גופא דאיירי' בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא ליה והא דנקטי' קושיין מרישא משום דסיפא בתרה גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט ההוא לישנא בסיפא ובודאי דמעיקרא בדאוקמינן בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למידק על טענת ארוסה ועל טענת שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא הפך כוונתו כנ"ל. הריטב"א ז"ל.

ולא מחוור ועוד מאי קאמר במאי אוקימנא להא דשמואל כו' הוא לשון מיותר הוא ועוד מאי קאמר הא לא קשיא תני לארוסה אטו (ש)מאן דמגיה הברייתא מחמת קשיא. ונראה דהא ודאי יש לדחוק לשון על ארוסה ועל שומרת יבם דפירושו על טענת וכמו שפי' הרב ומיהו דחיקא טובא דלמה ליה לעקם הלשון ובשומרת יבם לא הוי עקום לשון כולי האי דכבר שמואל גופיה אמר בדוכתא אחריתי תבעה היא אין נזקקין לה והלכך הכא נמי ה"ק אין כותבין אגרת מרד על טענת שומרת יבם והא דנקט שמואל במימריה תבע הוא תבעה היא ולא נקט להדיא מורדת ומורד היינו משום דמלתא בטעמא קאמר דמ"ה תבע נזקקין לו משום דמפקד אפריה ורביה ותבעה היא אין נזקקין לה משום דלא אפקדה אפריה ורביה דהאי טעמא דרב תחליפא אמר שמואל בדוכתיה קאי וכגון שלא באה מחמת טענה א"נ שיש לה בנים מבעל אחר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל שתבע הוא. והיא מורדת. תבעה היא. והוא מורד. אין נזקקין. לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה. ע"כ. פי' לפירושו שתבע הוא והיא הויא מורדת גמורה תבעה היא והוא מורד גמור ואם תשאל אמאי לא קאמר להדיא מורדת ומורד תשובתך משום דרב תחליפא נקט הכי ורב תחליפא גופיה מלתא בטעמי' קאמר לאורויי דהיינו טעמיה משום דלא מפקדא אפריה ורביה וכדכתיבנא. ומ"מ שמעת מינה דמאי דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פי' על טענת שומרת יבם ואידך דשמואל קא מגלי לן על האי פירושא וכדכתיבנא. ומיהו אכתי פריך תלמודא דכולא מימרא דשמואל אוקימנא בשתבעה היא וניחא שומרת יבם וכדכתיבנא אבל ארוסה דלא מיירי בה שמואל בשום דוכתא אמאי קאמר על ארוסה לארוסה מבעי ליה ומשני הא לא קשיא תני לארוסה פי' כיון דניחא לך שומרת יבם תני נמי בארוסה לארוסה כנ"ל וקל להבין. ועוד מצינן לתרוצי דמ"ה נקטינן קושיין מארוסה ולא משומרת יבם דגבי שומרת יבם הא אדכר יבם במאי דקאמר שומרת יבם ולא קאמר יבמה ועוד דאיכא לחלק בין מאי דקאמר כותבין למאי דקאמר אין כותבין ומאי דכתיבנא ניחא טפי כנ"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כאן שתבע הוא והיא מעכבת פוחתין לה אבל תבעה היא והוא מורד אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד עליו דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה והאי דקאמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה מוקמינן במסקנא בדתבע הוא ותבע הוא נזקקין לו לארוסה על הבעל מבעי ליה והכי נמי אין כותבין אגרת מרד על היבמה על היבם מבעי ליה. ע"כ:

מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן זילי לא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו'. ולמה כותבין אגרת מרד עליו וא"ת ותקשי לן נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד על אשתו בתשמיש המטה נימא לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה. וא"ת הא דתניא ביבמות [לט א'] מצוה בגדול ליבם לא רצה חוזרין על האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זיל לא מפקדת. ותו הא דתניא התם [קיא ב'] יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זיל לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ. ויש מתרצים דהנהו בבאה מחמת טענה ואחרים תירצו והוא הנכון דלא אמרינן האי טענה דזיל לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותובעת לכתוב עליו אגרת מרד משום הא לא דיינינן ליה במורד לקנסו ממון כיון דלא מפקד' אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהן או כופין אותו לחלוץ בשאינו ראוי לכנוס שלא תהא אלמנות חיות. הריטב"א ז"ל. והרא"ה כתב וז"ל קשיא דאמרי' התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מפקדת ואיכא למימר דה"ה דיכול לאקשויי מינה ובמסקנא הא ליתא להאי טעמא א"נ אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקי"ל דתו לית ליה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהירא דהכא נמי הא פרישנא דאיהו לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקום נדר שאני דמ"ש אלא כדפרישנא ע"כ. ואנן הא כתיבנא לעיל דשיטת רש"י ז"ל היינו דטעמא דלא מפקדא אפריה ורביה לרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל בדוכתיה קאי דמ"ה מחלק ביבמה בין תבע הוא לתבעה היא:

עוד כתב הרא"ה אלא בבאה מחמת טענה הכא נמי בבאה מחמת טענה כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא ודאי הכי הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולאו דוקא דקא בעיא איהי למטען אלא כלומר דאיכא נמי טעמא ואפילו היו לה בנים שאינה יודעת איזה יכשר הכא נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל כמיניה דמעגן לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי דאידחי ליה האי פירוקא הילכך תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דבהא ודאי כופין אותו ודומיא דארוסה דחשבינן ליה ודאי מורד כשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל ה"ק תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא וברשותיה הויא ואי בעי חליץ ואי בעי מייבם וכיון דכן תו ליכא לאוקמיה דההיא דשמואל בשתבעה היא לייבם והוא רוצה לחלוץ דא"כ אפילו בארוסה נמי דכותה שתבעה היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אידי ואידי שתבע הוא כו'. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא כו' יש שפירשו דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמציא טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי שתבע הוא וכו'. ואם תאמר מכל מקום אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מיתרצא אמאי אין נזקקין לה ויש לומר דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה בנים מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דההיא מוקמינן לה כשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא ליבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבאה לה מחמת טענה אלא בשתובעת ליבם והוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דאם כן דכותה הויא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש ואם כן למה כותבין עליו אגרת מרד והלא האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה. ע"כ: אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדר' פדת אמר ר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטה כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשתבעה ליבם ופרש"י ז"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבע ליבם והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שאינו מתכוון לשם מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן כי פרכינן השתא על האי אוקמתא מאי שנא לייבם ומאי שנא לחלוץ מאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה. לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן לה תבע אף לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש ליבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היתה רוצה לעשות שום דבר הא ודאי נזקקין לו. ואם תאמר אם כן לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחדא גוונא דרישא מיירי כשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם סיפא בשרוצה לחלוץ ואינו רוצה לייבם. ויש לומר דכולא חד גוונא היא שהיא אומרת הפך דבריו. ואם תאמר כיון דסיפא מיירי שהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע ליבם מצי למימר כמה דאגידה בי לא יהבי לי אחריתי ליחלוץ כדקאמר ויהבי ליה אחריתי ויש לומר דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחיו שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תירץ ר"ת דטענת לא יהבי לי אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהבי ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי לי אחריתי דכותה דהא ובהא מיתבא דעתאי טפי ונוסחי איכא דגרסי לקמן הכא נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישנא דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוותה והכל עולה לענין אחד.

ופרכינן מאי שנא לייבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אחריתי. ואם תאמר בלאו הכי מצינן למפרך דאם כן ארוסה נמי למה כותבין עליה אגרת מרד נימא ליה זיל נסיב אחריתי ויש לומר דבארוסה כיון דאיהו גופיה קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה מן שמיא איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר"י פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם לתבע לחלוץ. הריטב"א ז"ל:

בא"ד ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה כו'. ולכאורה אריכות לשון הוא שאינו ענין לפי' ר"ת דלפירש"י נמי יש לפרש כן כדפרישית אלא משום דלפירש"י לא איירי עיקר מילתא דכפינן לענין כתובה אלא דכפינן לה להיות תחתיו וא"כ מעיקרא נמי אין צורך לפרש מצערנא ליה בכה"ג אלא לענין תשמיש גופא מצערת אותו כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה אלא לצערו הוא דעבדה משא"כ לפי' ר"ת דעיקר מילתא דשמעתין לחלק בין מאיס עלי היינו לענין הפסד כתובה וזה לא נזכר ונרמז היטב בלשון כפינן לה לכך הוצרך ר"ת לפרש דממילא הכי הוא דהא דמחלק מעיקרא בין בעינא ליה ומצערנא ליה היינו שמצערתו ורוצית כתובתה וא"כ ממילא דבמאיס עלי דפליגי אי כפינן לה היינו נמי לענין כתובתה ובעיקר פירושו של ר"ת שהוצרך לפרש כפינן לה בכה"ג שנראה דוחק ולא מפרש בפשיטות דלא כפינן לה להיות תחתיו או דכפינן לה ע"י שמכריזין עליה ואין כופין אותו ג"כ לגרש כדמסיק בסוף הדיבור בשיטת רש"י דלפ"ז אזלו להו כל הקושיות שהקשה ר"ת אלא שכבר כתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך דלא משמע ליה שיסבור שום אדם דכופין אותו שתשמשתו בע"כ ופשיטא נמי שאין להכריז עליה בבתי כנסיות כדפרישית וא"כ לר"ת נמי פשיטא ליה האי סברא דלמ"ד כפינן לה לא איירי אלא ע"י שתחזור בה כיון שבעלה לא יגרשנה מחמת כתובה דהוי מחילה בטעות כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא מ"ש שומרת יבם דלא כו' ארוסה נמי נימא לה זיל לא מפקדת. ואע"ג דבאשה נשואה לכ"ע כותבין עליה אגרת מרד ולא אמרינן לה זיל לא מיפקדת שאני התם דבלא"ה משתעבד לה בשאר כסות ועונה משעת נשואין ולא שייך לומר לא מיפקדת אלא בארוסה ושומרת יבם דלא נתחייב בשאר כסות ועונה אלא שאנו רוצין לכתוב אגרת מרד משום דאגידא ביה ומתעגנה על ידו וא"כ איכא למימר דלא מיקרי מורד אלא היכא שבאה מחמת טענה שא"א לה להתעגן אבל באינה באה מחמת טענה לא שייך לקרותו מורד כיון דלא מיפקדא. ואף לפי שיטת היש מפרשים שהביאו התוספות לעיל בשמעתין והיא שיטת הרמב"ם ז"ל דבטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא וכתבתי שם הטעם שאין רשאי לעגנה ומשמע דבכל ענין איירי אפילו באינה באה מחמת טענה דבכל ענין קי"ל כמ"ד לא כפינן לה אלא דלמסקנא לא קאי נמי האי שקלא וטריא דהכא ואין ה"נ דבין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה אין ה"נ דכופין שאין רשאי לעגנה אלא הא דקאמר שמואל תבעה אין נזקקין לה היינו כשהוא רוצה לחלוץ ובתבע הוא ליבם והיא רוצה לחלוץ נזקקין לו והיינו אליבא דמשנה ראשונה או דכולה מילתא דר' תחליפא א"ר שמואל איירי נמי למשנה אחרונה ובתבע הוא לחלוץ והיא אינה רוצית אלא ליבם נזקקין לו ובתבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דלמשנה אחרונה נמי אין כופין אלא בנתנה אמתלא והכא איירי בלא אמתלא מבוררת כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה תבע לחלוץ כו' פי' בקונטרס כו' וכן תבע ליבם פי' והיא אינה רוצה אלא לחלוץ עכ"ל. בפירש"י שלפנינו לא נמצא דמפרש הכי בבא דסיפא אלא דנראה שהתוס' הכריחו כן מפירש"י דהא בבבא דרישא דקאמר נזקקין לו ודאי לא הוכרח רש"י לפרש דאיירי שהיא רוצית להתיבם דהא כ"ש אם אינה רוצית לא ביבום ולא בחליצה דנזקקין לו אלא ע"כ דכל עיקרו של רש"י היינו משום בבא דסיפא דקאמר תבע ליבם אין נזקקין לו ולא משמע ליה לרש"י לפרש שהיא אינה רוצית לא ביבום ולא בחליצה דא"כ לא שייך אין נזקקין לו דהא ודאי נהי דאפשר דאין כותבין עליה אגרת מרד אכתי יש לכופה כמו שכופין על כל מצות עשה ואע"ג דרש"י מפרש להדיא דנזקקין לו היינו לכתוב עליה אגרת מרד היינו משום דהכי הוא קושטא דמילתא בבבא דרישא דהא מוקמינן לברייתא דאחד ארוסה ושומרת יבם בהכי משא"כ בבא דסיפא דקאמר אין נזקקין פשטא דלישנא משמע דאין נזקקין לו כלל. וא"כ ע"כ איירי שהיא רוצית לחלוץ ומש"ה מפרש נמי בבא דרישא בכה"ג איפכא שהיא רוצית ליבם כן נ"ל בכוונת התוספות בשיטת רש"י ז"ל. ואע"ג דרש"י ז"ל כתב להדיא בד"ה אין נזקקין לו דא"ל זיל נסיב אחריתא ואי כשהיא רוצית לחלוץ בלא"ה מצי למינסב אחריתא שיחלוץ לזו אלא דמשום הא לא איריא שהרי הוא אינו רוצה לחלוץ לפי שאין רוצה ליתן לה כתובה כדמסקי נמי התוס' הכא וא"כ הוא מתעגן על ידה וסד"א דנזקקין ומיקרייה מורדת לכך כתב רש"י דלא הוי הכי משום דאמרינן ליה זיל ונסיב אחריתא והיינו כמסקנת הגמרא דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא אלא שכל זה נראה דוחק לפרש כן בשיטת רש"י דנראה דבריו כסותרין דכיון דמפרש אין נזקקין כמשנה אחרונה לא הוצרך לפרש דאמרי' ליה זיל נסיב אחריתא ועוד דלמאי דפרישית שמפרש כן לפי המסקנא דהדר ביה מסברא דאגידא ביה א"כ בתבע הוא אמאי נזקקין לו וכותבין אגרת מרד עליה ואמאי לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתא ולולי דברי התוספות היה נ"ל בשיטת רש"י דכל פירושו בזה היינו דוקא במימרא דר' יוחנן לחוד דאמר לשון אין נזקקין לו דמשמע אין נזקקין לגמרי כדפרישית דמש"ה ע"כ איירי שהיא רוצית לחלוץ והיינו דכתב רש"י דמש"ה אין נזקקין לו ואמרינן ליה זיל ונסיב אחריתא והיינו ע"י שיחלוץ לזו ויתן לה כתובתה והא דמקשה בגמרא בסמוך מ"ש לחלוץ לאו אדר' יוחנן מקשה אלא אמימרא דשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואיירי מסתמא שהיא אינה רוצית לא לחלוץ ולא להתיבם. והיינו דומיא דכותבין על ארוסה דקאמר דאיירי בכה"ג דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. שהיא סתם מורדת שכותבין עליה אגרת מרד וכדפרישית לעיל בשיטת רש"י שהיא אינה חפצה מרצונה ליטול גט אלא לצערו ולהקניטו שיהא אגיד בה דאי ברוצית לחלוץ א"כ אמרה לא בעינא ליה ובכה"ג אפילו בארוסה נמי זימנין דאין כותבין בנותנת אמתלא וכמו שאבאר בסמוך וא"כ מקשה שפיר מ"ש לחלוץ ומ"ש ליבם. כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא כיון שהיא אינה רוצית כלל לא לחלוץ ולא להתיבם והכי נמי דייק לישנא דשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד ולא קאמר אין נזקקין כדאמר ר' יוחנן אע"כ כדפרישית דשמואל איירי שאינה רוצית כלל וא"כ ודאי נזקקין אלא שאין כותבין אגרת מרד כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ונתיישב' קושיית התוס' ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו' ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי כו' עכ"ל. הא דלא קשיא להו בפשיטות אעיקר מימרא דרב תחליפא אמר שמואל אין נזקקין לה נראה משום דלמסקנא דשמעתין דמוקמינן לשמואל כמשנה אחרונה פשיטא להו דהא דאמר רב תחליפא אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו היינו שהוא רוצה לחלוץ כדפרישית לעיל והיא רוצית להתיבם א"כ בכה"ג מסיק שפיר תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דנהי דלמשנה אחרונה מצות חליצה קודמת מ"מ אין כופין אותו לחלוץ כדאיתא פ' החולץ וכדמסקו התוספות בסמוך בד"ה ודיני חליצה אלא דעיקר כוונת התוספות כאן כיון דהמקשה דקשיא ליה ליבם נמי כיון דאגידא ביה כו' ולא אמרינן דיחלוץ לה אע"כ דהמקשה משמע ליה בפשיטות דכולה מילתא דנזקקין ואין נזקקין היינו שא' מהם אינו רוצה לחלוץ ולא ליבם דהכי משמע ליה פשטא דלישנא וא"כ מקשו התוספות שפיר דלפ"ז מאי קאמר מעיקרא המקשה גופא שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה ותיפוק ליה דבלא"ה מצי להקשות בפשיטות כיון שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם פשיטא דתבעה היא נזקקין מההיא דהחולץ ולא משמע להו דשני מקשנים הם אלא מסתמא חד מקשן הוא דשקיל וטרי כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה מ"ש וא"ת כו' וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתא דר"י לפי משנה ראשונה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דמלשון רש"י בד"ה אין נזקקין לו משמע דמעיקרא נמי מפרש מילתא דר"י למשנה אחרונה ואפ"ה לא תיקשי קושיית התוספות לפירושו משום דעיקר קושיית המקשה לאו אמימרא דר"י גופא מקשה דודאי איכא לתרוצי כקושיית התוספות אלא אהא דבעי לאוקמי למימרא דרב טוביה נמי בכה"ג ושמואל דאיירי מאגרת מרד ע"כ היינו שאינה רוצית לחלוץ ולא להתיבם דומיא דשאר מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיהא אגיד בה וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בד"ה ודיני חליצה ויבום כו' מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובתה כו' עכ"ל. לכאורה מכל הני טעמי לא שמעינן מידי לענין דנוטלת כתובתה אלא נראה דמסברא פשיטא ליה דכיון דמדינא כופין אותו א"כ אין לה להפסיד כתובתה דאע"ג דבאשה דעלמא שטוענת מאיס עלי פשיטא ליה לרש"י לעיל דמפסדת כתובתה וכתבתי דמשמע דסובר נמי דכופין אותו להוציא כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו אלא דאכתי לא דמי דהתם מדינא שתפסיד כתובתה שהרי לא תקנו לה כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ היכא דאיהו בעי לה ואיהי דטענה מאיס עלי אדרבה היה מהראוי שיתקנו חכמים לו כתובה מינה דידה כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה אבל אמרה מאיס עלי ותירצו דכיון שאין הדבר מצוי ברוב נשים לא תקנו וא"כ לפחות מיהא מהני האי טעמא דאיהי נמי לא תשקול מיניה כתובתה משא"כ בשומרת יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון והיה מהראוי שתטול מיד אלא משום שהיא שומרת יבם ואגידא ביה תקנו חכמים שלא תטול שמא ירצה ליבמה וא"כ היכא שכופין אותו לחלוץ בשום ענין סובר רש"י בפשיטות דשקלא נמי כתובתה נמצא דלפ"ז מסתייע שפיר לסברא זו שכתבתי לעיל דדין היבמה שנותנת אמתלא שוה לדין שאר נשים שטוענות מאיס עלי באמתלא דבשניהם משמע דס"ל לרש"י דכופין אותו לפטרה שלא תתעגן אלא דלענין כתובה יש לחלק ביניהם מטעמא דפרישית ודוק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואור"י דמה שהביא כו' וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא כו' ואדרבא יש להוכיח כו' עדיפא מיניה הו"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין כו' עכ"ל. ולכאורה נראה לענ"ד ליישב כל קושיות אלו חדא מגו חדא דודאי לרש"י גופא יש לחלק בין מוכה שחין ובורסי לשאר אמתלא דאל"כ למה כתב רש"י כן למשנה אחרונה הא במוכה שחין אפילו למשנה ראשונה נמי הדין כן דהא ילפינן מקרא ובשאר אמתלאות ודאי דע"כ רש"י מודה דהא מסקינן בשמעתין דלמשנה ראשונה כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כדאיתא בברייתא להדיא וא"כ למאן דלא מפליג בין מאיס עלי לשאר מורדת א"כ ה"נ איירי בכל גווני ובסברא זו לא אשכחן פלוגתא אלא ע"כ דשיטת רש"י היא כך כיון דאשכחן מיהא דילפינן מקרא דמצות יבום דאמר קרא יבמה יבא עליה בע"כ לא הוי בע"כ ממש אלא דשוה לשאר נשים שאם הוא מאותן שכופין אותו להוציא ה"נ ביבמה אין כופין אותה להתיבם בכה"ג. וא"כ כיון דלמשנה ראשונה כן הוא מעיקר הדין באותן שמנו חכמים א"כ ממילא דלמשנה אחרונה נמי כיון דאפילו בלא אמתלא אין כותבין עליה אגרת מרד כדקאמרי שמואל ורבי יוחנן אלמא דלמשנה אחרונה אדרבה שומרת יבם עדיפא משאר נשים דהא בכה"ג בארוסה דעלמא כותבין עליה מרד וכיון דהכי הוא ממילא דבנותנת אמתלא כל דהו שבכיוצא בזו בשאר נשים דעלמא אי טוענת מאיס עלי באמתלא לא כפינן לה וכתבנו לעיל דלפ"ז משמע משיטת הש"ס שכופין אותו לגרשה כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכתבתי דרש"י נמי בהאי שיטה קאי כמו שדקדקו הפוסקים משמו וא"כ כ"ש דבשומרת יבם כה"ג כופין אותו לחלוץ והטעם בשניהם שאינו רשאי לעגן אותה ואדרבה שומרת יבם עדיפא שנוטלת כתובתה מהטעם שכתבתי בסמוך כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י והוא כפתור ופרח והיא מסכמת לשיטת הרמב"ם ז"ל ואע"ג דמלשון הרמב"ם משמע דביבמה אין כופין אותו לחלוץ אלא במומין ממש שכופין להוציא היינו משום דהרמב"ם ז"ל פוסק כמשנה ראשונה וא"כ יבמה גריעא משאר נשים דעלמא משא"כ לשיטת רש"י ז"ל שפוסק כמשנה אחרונה וכן פסקו התוספות א"כ שומרת יבם עדיפא משאר נשים כמו שהוכחתי מסוגיא דשמעתין א"כ יפה פסק דבכל אמתלא כופין לחלוץ כמו בשאר נשים לגרש אלא דהתוספות לשיטתייהו דבשאר נשים שטוענות מאיס עלי נמי אין כופין אותו לגרש ומ"מ אין קושייתם מוכרחת להקשות על פירש"י ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י. והואיל דחביבים עלי דברי רש"י ז"ל וזכיתי ליישב דבריו בפסק זה ראיתי להזכיר עוד חדא מילתא דתמיהא טובא ותיוהא קא חזינא בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' החולץ שאחר שכתב והעתיק לשון רש"י ז"ל כתב וז"ל לולי שיצאו הדברים מפה קדוש היה נ"ל בהיפך מהא דתניא בפרק מצות חליצה גט מעושה כשר חליצה מעושה פסולה ובודאי חליצה מעושה מן הדין ע"י חכמי ישראל קאמרי דומיא דגט מעושה דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט כדאיתא בגיטין וצ"ע עכ"ל. ויש לתמוה על פה קדוש של אדונינו הרשב"א ז"ל מה ראה לומר כן דהא בהאי דפ' מצות חליצה גופא מקשה הש"ס באמת היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי ואי דלא אמר רוצה אני אפילו גט נמי פסול ומסקינן דאין ה"נ בהכי מיפרשי ברייתא גט מעושה וחליצה מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני הרי להדיא שלא כדברי הרשב"א ז"ל ונתקיים שפיר שיטת רש"י ז"ל דהיכא דאיכא אמתלא וטענה מבוררת דאמרה לא בעינא ליה משום טעם כופין אותו חכמים עד שיאמר רוצה אני לחלוץ. דבלא"ה ע"כ דהכי הוא אפילו במוכה שחין גופא שכופין אותו לחלוץ. ובהכי א"ש מאי דהוי קשיא לי על שיטת רש"י ז"ל היאך כופין לחלוץ ואקרינן לה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל הא רוצה להקים שם לאחיו ואנן לא שבקינן ליה ולמאי דפרישית א"ש דכפינן ליה עד שיאמר שאינו רוצה ליבם אלא לחלוץ ודברי הרשב"א ז"ל לא ידעתי ליישב וצ"ע ומה שיש לדקדק עוד על שיטת רש"י ז"ל מהא דמקשינן בחייבי לאוין ניתי עשה ונדחי לא תעשה ולא אמרינן דמלמדין אותה שתאמר לא בעינא ליה כתבתי לעיל בפ' אלו נערות דף מ' ע"ש:

קונטרס אחרון בלשון התוספות בד"ה ודיני חליצה ויבום הבאתי לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק החולץ שהשיג על פירש"י מסוגיא דפרק מצות חליצה בענין גט מעושה וחליצה מעושה ותמה מאד על פרש"י ולענ"ד אדרבא יש לתמוה יותר על דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה שהוא נגד הסוגיא דש"ס ודבריו צע"ג:

גמרא כותבי' אגרת מרד על ארוסה וכו', יש לע' לשיטת הפוסקים דארוסה לית לה כתובה למאי נ"מ הוי מורדת דהא בלא"ה לית לה כתובה, ואם אח"כ יתרצו ליכנוס, בלא"ה יצטרך לחייב כתובה מטעם שלא תהא קלה, כמ"ש בש"ע סי' ע"ז, והי' נ"ל כיון דבמורדת נשואה הפסידה כתובה ותנאי כתובה דהיינו פרקונה וקבורת', ואם אח"כ תחזור וירצה הוא לקיימה אין לה רק כתובה מטעם שלא תהא קלה אבל ת"כ הפסידה, ודומה למ"ש הרא"ש בפ' נערה בסוגיא דמוחלת כתובתה ע"ש, ה"נ בארוסה חשבי' לה שהפסידה כתובה ות"כ, ואם אח"כ ישא אותה לא יחייב רק כתוב'. אבל לא ת"כ דלא עדיפא מאלו הי' לה גם באירוסין ת"כ והפסידה, כנלע"ד, וק"ל: