מסכת כתובות דף נ״ד עמוד ב׳

ארבע מאה זוזי מן חמרא משמע אותו יין יהא משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה:

מפסדה מזוני מרבה לאכול:

דנייחד לה בצוואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבל עליה דאפי' גבי כתובה תנן (פאה פ"ג מ"ז) הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה לישנא אחרינא דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי:

כל שכן שריבה לה מזונות אם אמר קרקע זו למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים טלי קרקע זו להעדפה דאי לשעבדה למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים לכך:

שכנגדי אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי:

במזונות בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך:

הדרן עלך נערה

מתני' אף על פי אם רצה - בגמרא פריך פשיטא:

ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת וא"ת דבפרק התקבל (גיטין דף סה:) גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי נפק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דהרפניא וקאמר התם (דף סו.) דלא קנה רבי אבינא דחמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר אלא מחמרא קאמר ואין סברא לחלק בין מחמרא למן חמרא ויש לומר דהתם נמי מסיק מחמרא לייפות את כחו:

דנייחד לה ארעא למזונה אע"ג דלעיל (כתובות נב:) נתחרט ר' יוחנן על מה שהשיאן עצה הכא אין גנאי כיון דבדעתה תלוי אם תרצה לקבל:

למזונות ריבה לה מזונות כו' תימה דבפ' המקבל (ב"מ דף קד:) מסיק דלא שנא אמר לכתובתה ל"ש אמר בכתובתה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן גבי הבו לה ארבע מאה זוזי לברת ויש לומר דהכא דווקא לפי שהיא מוחזקת במזונות אמרינן למזונות ריבה לה מזונות אבל התם אין הבת מוחזקת אי נמי התם לא הוה ליה למימר אלא הבו לה ארבע מאה זוזי ומדקאמר לכתובתה משמע דעם של בעל קאמר דליהוי ארבע מאה זוזי אבל הכא דצריך לפרש למזונות יש לחלק:

הדרן עלך נערה

מתני' אף על פי אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף - תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב"ב קנז. ושם) אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא וי"מ דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואע"פ שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומטעם זה אור"ת שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אע"פ שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

למורדת אליבא דר' יוסי לא איצטריך דאפי' לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה דהא אמר לקמן במתני' לעולם פוחת והולך שאם נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה אלא לרבנן איצטריך שאינו פוחת אלא כתובה דתוספת נמי ככתובה:

ולפוגמת איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר:

ולתובעת פירש בקונטרס שאם תבעה תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פירושו אליבא דרבנן דאמרי לקמן בפרק אלמנה (כתובות דף צז:) משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת דיש לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה:

מתני' מן הארוסין בתולה גובה מאתים. יש מפרשים: אפילו מן המשועבדים. ורבנו שרירא ז"ל, וכן הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הי"א) פירשו: מן המחוררין שלא עלתה על דעתה שאלו רצה למכור עד שעת נישואין שלא ימכור, והראשון נראה עיקר, דסתם לשון גובה מן המשועבדים משמע. ועוד, דגובה מן האירוסין ודאי כגובה מן הנשואין הוא ובין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, דקאמר תנא קמא לצדדין בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, זה מן המחוררין וזה מן המשועבדים.

גמרא פשיטא, מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו'. והוא הדין דהוה מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ותנא קמא קתני ליה, ואי נמי, משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן וכדדייקינן ממתניתין מדקתני רצה להוסיף, אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מן שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי, כן נראה לי. מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן כדי שלא לבייש את מי שאין לו קא משמע לן, מהאי לישנא משמע דאפילו לערב ולכתוב התוספת סתם בכלל העיקר קאמר, כלומר שאלו רצה לכתוב ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזין אלף רשאי, דאלו בכותב מאתים בפני עצמן ותוספת בפני עצמו מאי מבייש מי שאין לו איכא, הא למה הדבר דומה למי שהכניסה שום גדול שאין נמנעין מלכותבו לה משום שלא לבייש את מי שאין לו, אבל זה שכותב לזו מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן ולזו כסף זוזי חמש מאה נמצאת מבייש לזו שאין מוקרין בתוליה של זו, וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל (עיי' אוצה"ג עמ'), ולפיכך מי שבא לרבות ולכלול בעיקר הכתובה כותב ומוסיף ואינו נמנע. אלא שקשה לי קצת לשון שלא לבייש מי שאין לו, אלא כן הוה להו למימר שלא לבייש מי שאין לה.

אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי פירוש: תוספת כתובה ככתובה אבל נדוניא כחוב דעלמא הוא ואינו בכלל כתובה. ויש מרבוותא דפרישו, דאפילו נדוניא בכלל כתובה כדאשכחן לה בכמה דוכתי דאיקרי כתובה כדאמרינן בפרקין דלעיל (כתובות מח, א), אפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה, אפילו כתובתה בבית אביה בעלה יורשה. וקבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדוניית כתובה, כדמוכח בפרקין דלעיל (כתובות מז, ב), ואינו מחוור לי, דהא אמרינן הכא דתנאי כתובה ככתובה דמי לעוברת על דת משה ויהודית, ואילו נכסי צאן ברזל אינה מפסדת, כדאמרינן לקמן בשילהי אלמנה ניזונת (כתובות קא, ב), אם היא זינתה נכסיה מי זנו, ואם תאמר, דמפסדת היא בלאותה שאינן קיימין, מכל מקום אנן תנאי כתובה ככתובה אמרינן דמשמע דלגמרי שוו להדדי וכדדייק לישנא דרצה להוסיף ונדוניא לא שוותה לכתובה לגמרי בזו, דאי לכתובה מפסדת בכל ענין ואפילו יחד לה מטלטלי לכתובתה והן בעין, ואילו נכסי צאן ברזל בלאותיה קיימין נוטלתן ויוצאה, ומיהו ודאי בכלל לשון כתובה היא, ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת דמשום לישנא אתי לה כלומר, שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה ומחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה, והלשון כולל אותם, אבל לדיניהן בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי כתובה משום דמדיליה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל בה יותר משאר חובות דעלמא, והכא תוספת ותנאי כתובה ככתובה קאמר.

למורדת ונפקא מינה לתנא קמא ולר' יהודה דאמרי במתניתין עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, אבל ר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך לא נפקא מידי למורדת, דהא אפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה.

לתובעת פירש רש"י ז"ל: התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות. וכן פירש רבנו אלפסי ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל, והא קיימא לן כרבנן דאמרי בפרק אלמנה נזונת (לקמן כתובות צז, ב) מקצת כסף הכל כסף, ואפילו גבתה כל כתובתה ולא נשאר לה על היתומים אלא מקצת כסף, הרי זו ניזונת, וכל שכן שלא תפסיד מזונותיה בתביעת תוספת לבדו, ופירש הוא ז"ל: לתובעת, כשם שתובעת מקצת כתובה נזונת במקצת הנשאר, כן תובעת כל העיקר נזונת בשביל התוספת דמכלל הכתובה הוא, ואינו כחוב אחר דעלמא. ואין הלשון מתיישב בו, דתובעת משמע שהדין בשביל התביעה ואדרבה אינו אלא בשביל מה שלא תבעה והוה ליה למימר ולנזונת. ויש מפרשים: שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספת בכלל והפסידה מזונותיה, דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל תוספתא לא, קא משמע לן, ואינו מחוור לי, דאי לאשמעינן שהתוספת בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת. ויש לומר, דקא משמע לן דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ברישא ולא תוספת אלא אף התוספת תבעה בכלל כתובתה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש: שמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בבית דין, אבל אם תבעה בבית דין מקצת כסף לאו ככל כסף, דכיון שהעיזה פניה בבית דין על המקצת כאילו העיזה על הכל, ולאו מיגר אלמנותה היא. ומדברי הרב בעל ההלכות ז"ל נראה, שאינו מפרש לתובעת לענין תוספת אלא לומר לתובעת בו בדין תנאי הכתובה אחר הכתובה, פירוש: כי תביעת כתובתה אנו חושבין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדו אותן, דמשעת תביעה ואילך לא קרינן בה מיגר אלמנותיך, וקא משמע לן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות ולמדתיה ממה שכתב הוא ז"ל, אמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות, תנאי כתובה ככתובה. עד כאן לשונו. והרמב"ן נר"ו פירש דברי רבנו אלפסי ז"ל: דלאו למימרא שהפסידה מזונותיה בתביעת התוספת לבד כל שנשאר כל עיקר כתובה, אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר. פירוש: כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות, הוא הדין בניזונת מחמת תוספת, אם תבעה התוספת בבית דין כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה, וקא משמע לן שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה, אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה, ותזון עד שעת גוביינא, קא משמע לן.

ולעוברת על דת משה ויהודית וכו' פירוש: עוברת על דת וחברותיה השנויין בפרק המדיר (לקמן כתובות עב, א) וכדאמרינן בשילהי אלמנה ניזונת (לקמן כתובות קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כלל וכל שכן מנה מאתים.

רוחא ליתמא פירוש וה"ה לזולא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החומץ שלא להפסיד כלום דכל חמרי משתעבדי להכי וכדאמרי' במסכת גיטין בעובדא דגנבי מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פרישנא בארוכה בס"ד. דנייחד לה ארעא למזונותי' פירש רש"י ז"ל שתצוה כך (לבניו) [לפניה] אולי תקבל עליה דאפי' לכתובה תנן [הכותב] כל הכות' כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אביה כתובת' רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ע"כ ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך (אלא) אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמינו כעורכי דיינים ולא קשי' שהרי שאינו עושה כדי לפחות מן הראוי לה [ואם פחתו מן הראוי לה] אינו מועיל אלא בשקבלה עליה ונתרצית:

פרק חמישי אע"פ אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. בתלמודא מפרש מאי קמ"ל ואמאי קתני האי לישנא רצה להוסיף.

מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו [כיון] דקבל בשעת נשואי' על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטר פסיקתא שהם דברים הנקנים באמירה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב וכדאמר' לקמן מנה אני חייב לך בשטר חייב דאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעול' [כיון] ששעבד עצמו בכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ובירושלמי (התיבו) [הוסיפו] לומר עוד שאפי' לאחר נשואים הוא מתחייב דבעי ליתן כמה ולא למהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקרא לא למשבק לה. ודעת רבותי כיון דלא פירשו כן בתלמודא דילן לא עבדינן כהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי הוא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירש ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לחנפי' בעלמא כדברי הרב אברצלוני וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואין ומיהו (ממתנה מועטת) [מתנת מעות] שנוהגין לכתוב אינה כלו' שאין מתני' אלא על דבר המסוים שיזכה בה המקבל לשעתו (ויש לו) [ויטלנו] לעצמו ואם נאנס [נאנס] לו וזה ברור.

מן הארוסין בתולה מאתיים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבי' שרירא גאון ז"ל שלא עלתה על דעתו (שלא) [שאלו] רצה למכור מנכסיו (על) [עד] שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפילו מן המשועבדים משמע ועוד דקתני גובה מן הארוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוא אפילו מן המשועבדים משמע (וה"ק בהדיא ליתני) [ות"ק נמי בהדדי תני] להו גובה את הכל ולא לצדדים נקט לה:

גמרא כלומר למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמעינן דתנאי כתובה ככתובה דמיא אי נמי משום פלוגתא דר"א בן עזריא ורבנן הוה ליה למתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים אלמנה מנה ואלמנה נמי אם הוסיף לה אפילו ק' מנה. נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין וכו'. למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא מהו דתימא קיצותה עבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו האי טעמ' תמיהה טובא מאי לביש את מי שאין לו ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן נכסיו לבניו ואשתו כשם שהוא נותן לעוברי דרך. וי"ל דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' (אם) [עם] הכתובה ולומר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי מאה מנה רשאי סד"א קיצותא עבדי רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כדי שלא יהא בושה לבנות ישראל שזו כתובה מרובה וזו כתובה מועטת ואם רצה להוסיף מוסיף לה באנפי נפשה קמ"ל שכולל וכותב ואינו נמנע כן פי' בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פי' דנקט שלא לבייש את מי שאין לו י"ל דכולה חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כך נראה לי:

רצה ליכתוב לא קתני אלא להוסיף פי' רצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו כדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הוא דבר א' וכדאמר מוסיף על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיר. מסייע לה לרב איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמיא פירש רש"י ז"ל תנאי כתובה שהוא מתנה להוסיף וכן במזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמיא והקשו בתוס' שהרי המוחל' יש לה מזונות (ומורדת) [ומוכרת] יש לה כתובת בנין דכרין. ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין משמע דההיא תנא לא קאמר שתנאי כתובה ככתובה דמיא וה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעלה עסקינן השתא וקרי לה תנאי כתובה אלא לענין מפני שהוא המתנה בעצמו כדפי' רש"י ז"ל ויש אומרים דינא ככתובה שהרי כתובה שמה בהרבה מקומות וכדאמרי' תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמר אי נמי הבו לה ד' מאות זוזי לכתובה ואמרי נמי אע"פ שכתובתה בבית אביה והדין דין אמת במה שבדין כתובה כגון מוחלת ומוכרת כתובתה וכיוצא בהן אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל תדע דהא אמרינן דנפק' מיניה לעובר' ועובדת כוכבי' ומזלות והרי עובר' הפסדי' כל אותם שהם של קיימי'. וא"ת אין אומרים בה תנאי כתובה ככתובה אלא לענין מה שאמרו לגבותו מן הקרקע ומן הזבורי' שהם מקולי כתובה אין לנו לדון בו נדוניא שקבלו עליו בנכסי צאן ברזל אלא דינו ככתוב'. למאי נפקא מינה למוכרת נראים הדברים של רבינו חננאל ז"ל כיון (דפטר הכי) [דפרט הני] דדוקא לדברים האלה הנפרטים וכיוצא בהם אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל אבל יש שאר דברים שאין תוס' כעקר ותדע לך דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת כדאי' בפ' אלמנה נזונות וכן האומר פתח פתוח מצאתי [אינו] נאמן להפסידה תוספת כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת א"כ אמאי לא פרט הכא תנא היו בה נדרים ונדבות או מומין שאין להם תוספת וכתובה. וי"ל דדינייהו בכלל עוברת ומוכרת קאמר למוכרת ולמוחלת פי' שהמוכרת ומוחלת כתובה סתם אף התוספת בכלל ולמורדת פי' רש"י ז"ל דתנן לקמן בפ' המדיר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד כמה הוא פיחת כנגד כתובתה דלא תימא כנגד מנה ומאתיים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין ע"כ. ובוודאי אליבא דת"ק אצטריכא להא דאלו לר' יוסי קאמר שהוא פוחת עד שתפול לו ירושה ממקום אחר וכ"ש תוספת ואפי' לא היתה דינו ככתובתה ונדוניא נמי דינו ככתובה לפחות ממנה ואפילו לת"ק:

לפוגמת פירש"י ז"ל דאי לא אשמעי' לא תגבי אלא בשבועה הא אפילו אינו בתנאי כתובה דינו כן שאף בחוב בעלמ' דינו הפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה אלא ודאי הא קמ"ל שכל שפגמה כתובתה לבדו או התוס' לבדו הרי הוא כאלו פגמה לשניהם. ולתובעת פירש"י ז"ל שאמר תובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות פי' אע"פ שלא תבעה עיקר והקשו בתוס' דהא ק"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ אפי' הוה תנאי כתובה ככתובה דבר אחד אמאי אין להמזונות דהא שייכא מקצת כסף לכך פי' בתוספ' בהיפך דהא קמ"ל שאם תבעה (עוד) [רק עיקר] כתובה בב"ד יש לה מזונות והא איכ' מקצת כסף שהוא ככל כסף וה"ה דאשמעינן שהתובעת כתובתה סתם מסתמ' אפילו תוס' בכלל ואין לה שבחו ואין לה מזונות לשבח פירש"י ז"ל דאמרינן בבכורות שאין האשה גובה כתובה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב ובעל חוב גובה ממנו וזה מקולי כתובה ואשמעינן הכא שאין תוס' כדין חוב אלא כדין כתובה ומסתברא שהנדוניא דינו ככתובה לענין זה וכן דעת מורי ז"ל ולשבועה פי' רש"י ז"ל לכל הצריכה לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא אית' אצטריך למנקט בהדיא לאשמעינן דפוגמת כתובה מהני (לה שבועה) [להשביעה] אף על הכתוב' שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמני מר"ן ז"ל בכולם היא נשבעת [*) חסר וכצ"ל על מה שיש לה בו ריעותא (המו"ל). ] כי בכולם יש חשד בין בכתובה ובין בתוס'. ואין פי' רבינו ז"ל נכון בזה משום הכי לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמיא שאין (כתוב) [בחוב] בעלמ' [יש] שבוע' כשנפרע שלא בפניו ובכולה אידך לכן פי' בתוספ' דהא קמ"ל שאם [נשבעת על כתובתה כצ"ל [המו"ל].] ישבע על השבוע' סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה בלא שבועה אף התוספת בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה (שם) שמא לא נשבעת אלא על העיקר כתובה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם שהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על הכתובה כן הדין על התוספ' משא"כ על החוב דעלמא שגובה בשבועה:

אמר תנו ארבע מאות זוזי מדמי היין לבתי ואותה שעה היו מאה מדות של יין נמכרות בארבע מאות והוקר היין ועמדו חמשים מדות בארבע מאות אין נותנין לה אלא חמשים מדות בארבע מאות שהכל תלוי בארבע מאות שהזכיר ואם הוזל צריכין להשלים עד ארבע מאות וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא היה בו דין אחר כמו שיתבאר בגיטין פרק התקבל ס"ו א' וכתבו בו גדולי המפרשים שהריוח לבת וכמו שאמרו שם מחמרא ליפות את כחו ובתוספות כתבו שאף בזו רווחא ליתמי ולא אמרו שם ליפות את כחו אלא לאפוקי מדר' אבא דאמר חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר והילכך לא קנה ועליה אמרו ליפות כחו הוא כלומר לארבע מאות כיון ומה שאמר מחמרא ליפות כחו כלומר שמראה הוא להם מקום שאם לא יזדמנו להם מעות יוציאום מן היין ולפי מה שפירשנו מה שאמר רווחא ליתמי לפי המעשה נאמר שהרי אלו היה בהפך היה עליהם להשלים כמו שביארנו ומכל מקום יש מפרשים בראשונה שאלו הוקרה הנדוניא אינו נותן אלא כשיעור הסך שהיתה שוה בשעת הצואה ובשניה שאלו הוזל היין אין נותנין לה אלא יין שהיה שוה ארבע מאות בשעת הצואה ואין נראה כן:

מי שייחד בשעת מיתתו קרקע לאשתו לצורך מזונותיה וכגון שהיה בו כדי מזונותיה אם משכירותו אם מפירותיו אם אמר לה מזונות ריבה לה מזונות כלומר ומזונותיה המצומצמים על היתומים ואם רוצה בהרוחת מזונות יש לה אותה הרוחה על אותה שדה אבל אם אמר לה במזונות קצץ לה מזונות ואין לה על היתומים כלום אחר שיש בו כדי מזונות המצומצמים ומתוך כך מי שהיה מתירא שתהא אלמנתו מפסדת במזונות יהא מיחד לה קרקע בשעת מיתתו בכדי מזונותיה בצמצום ושוב אין לה מזונות על היתומים:

ולענין ביאור מה שאמר ר' יוחנן למעלה נ"ב ב' עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ועכשו חזר ונתן עצה ולא אמר כן מפני שזו לא בא להפקיע ממנה את הראוי לה אלא לשמרה שלא תפסיד ליתומים אבל אותה הנזכרת למעלה נתן עצה להפקיעה שלא יתחייבו ברפואתה:

ונשלם הפרק ת"ל:

אע"פ שאמרו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק החמשי שבה שענינו לבאר דין תוספת וזמן הראוי ליתן לאשה קודם שתנשא כדי לפרנס את עצמה וכן במלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ובדין מצות עונה היאך היא לכל אדם והיאך דנין במורדת על בעלה או במורד על אשתו וכן המשרה את אשתו על ידי שליש במה הוא חייב וכן ביארנו שזה החלק הכולל כל אלו הענינים אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר דין כתבה ותוספת ועל אי זה צד תוספת נגבה ועל אי זה צד אינו נגבה השני לבאר בו זמן הנתון לאשה לפרנס את עצמה קודם שתנשא וכשהגיע זמן שהוא מעלה לה מזונות אם אוכלת בתרומה אם לאו אם היא אשת כהן ובכלל זה המקדיש מעשי ידיה של אשתו היאך דנין בהן השלישי במלאכות שהאשה צריכה לעשות לבעלה הרביעי בדין עונה ובדין מורדת על בעלה או מורד על אשתו החמשי בדין משרה אשתו על ידי שליש:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה דברים ארכי הענינים הן ממין אלה שהוזכרו הן משאר דינין על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה ר' יודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמשים זוז ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות לר"ם הלכה כר' אלעזר ור' מאיר:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לומר קיצבא עשו חכמים בדבר שלא להוסיף כדי שלא לבייש את מי שאין לו אלא יוסיף כמה שירצה אלא שאין לפחות משיעור מנה מאתים כמו שיתבאר ולשון הגמרא בזה מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל ויש למדין מכאן שלא היה מנהגם לכתוב עקר כתבה בפני עצמו ותוספת בפני עצמו שאם כן מאי בשת איכא אלא הכל היה מעורב כלומר שהיו כותבין זוזי אלף ואם כן אף בזמן הזה אם רצה לכתוב מהר בתוליכי כסף ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי וכו' כסף זוזי אלף רשאי ולדעתי אע"פ שאם עשה כן איפשר שיועיל מכל מקום אינו נכון שהמהר נאמר על עיקר הכתבה והתוספת הוא בתוך הכתבה אבל אינו נכלל בלשון המהר ומכל מקום כל שהוא בתוך הכתבה היה ראוי לחוש לבשת אלא שהעלו בה שאין חוששין נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם כתב לה ואף זו פירשו הגאונים דוקא מן המשוחררים הא מן המשועבדים לא שלא עלה על דעתו שלא למכור בין אירוסין לנשואין ואף גדולי המחברים הסכימו בה אלא שהדברים מתמיהים שכל לשון גובה אף ממשעבדי משמע והילכך כל שכתב להן בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אף מן המשועבדים אבל לא תוספת ואע"פ שכתב לה ואפילו מבני חרי שלא משום איקרובי דעתא כתב ר"ל שיהא נושא חן בעיניה עד שנאמר מטעם זה שתהא גובתהו אף מן האירוסין אלא לא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה והלכה כר' אלעזר בן עזריה ומכל מקום כל שכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה יתבאר בגמרא שגובה את התוספת שחיבת חפה קונה ודוקא בחפה הראויה לביאה כגון שהיא טהורה אף לאחר כניסה אבל אם כנסה ופרסה נדה מיד נשאר הדבר בגמרא בספק ומתוך כך כתבו בה גדולי הפוסקים שאינה קונה וכל שגובה תוספת כתבו הגאונים שאף בלא קנו מידו כן שאין התוספת צריך קנין אלא באמירה בעלמא הוא נקנה דבההיא הניתא דנסיב לה גמר ומקנה ומה שאמרו בפרק רביעי מ"ג ב' אחד זה ואחד זה מן הנשואין אינה דומה לזו דההיא בחזר וכתב לה בשעת נשואין ודאי מחלה את הראשונה על הדרך שביארנוה שם ר' יהודה אומר אם רצה וכו' פירוש הדברים חוזרים למה שכתבנו שהתוספת תלוי ברצון הבעל אבל לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה אי אפשר אפילו התנו בכך כמו שהתבאר ועל זו אמר ר' יהודה שכל שכתב לה מיהא כתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אפילו כתבה היא לו מצד אחר התקבלתי במקצתה רשאין ואין בזו עקירת כתבה ואע"פ שלא התקבלה שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהיא כמי שגבאתם וסומכין על הנשאר שלא להיות קלה בעיניו להוציאה ולפי מה שיתבאר בגמרא אף ר' יהודה מודה שדוקא מועיל תנאי זה לפחות מן הכתבה בדרך זה ר"ל בכתיבה ואע"פ שהוא סובר בעלמא אין כותבין שובר בזה מיהא הואיל ואינו נותן לה בשוברה כלום אין חוששין אלא ישמרהו אם ירצה ואם לאו איהו דאפסיד אנפשיה או שמא בשוברתה מתוכה ר"ל שהשובר עצמו בתוך הכתבה אבל דרך תנאי שבעל פה אינו כלום אע"פ שהוא תנאי שבממון מפני שהכתבה מדברי סופרים וחכמים עשו חזוק בזו יותר משל תורה וזהו שאמרו בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא ולאו דוקא על פה שלא מצינו חלוק בתנאי בין בשטר לעל פה אלא בשטר קנייה כגון שדי מכורה לך אלא כך פירושו טעמא דכתבה ליה התקבלתי כלומר שכתב לה מאתים וכתבה לו היא אחר מכן התקבלתי ממך מנה הא על פה כלומר שלא כתב לה תחלה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה וכנסה מתחלה על תנאי זה אינו כלום וזהו לשון על פה שאין לבעל שובר מהם אלא שמעיקרא אין לה אלא כך הא כל שכתב לה כתבה כראוי והודת על פה שהתקבלה לדעת ר' יהודה מיהא מהני ויש מפרשין שאף הודאתה שבעל פה אינו מועיל ומסיימים בה שמאחר שאתה אומר שכל שהודאת בעל פה שהתקבלה מקצתה או שהתנה לסמוך על מקצת כתבה אינו כלום כל שכן שמותר לעשות כן שאף היא יודעת שאינו כלום ונבעלת על סמך כתבה ובא ר' מאיר לומר שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אף בדרך התקבלתי בין בכתב בין בעל פה או בדרך אחר לא הועיל וכתבתה מאתים אלא שאעפ"כ בעילתו בעילת זנות מפני שהיא סוברת שתנאה קיים ונבעלת שלא על סמך כתבה והלכה כר' מאיר וכתבו קצת מפרשים שאף בשאר חובות כל שכתב לו התקבלתי אפילו לא קבל פטור אף מדיני שמים שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהוא כאלו התקבל:

תוס' בד"ה אם רצה כו' תימה דעכשיו נהגו כו' מתנה ש"ח להיות כשואל כו' עכ"ל יש מקשים כיון דאמתני' דהכא ל"ק להו משום דאיכא לאוקמא בדאית ליה נכסים כמ"ש הרא"ש אם כן הך דמתנה ש"ח להיות כשואל נמי אינו ראיה דאימא דאיירי נמי דאית ליה נכסים ומאי אולמיה ליה מהך דהכא ויש ליישב דהתם משמע להו שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו בקנין לעשות לו שמירה מעולה כשואל ולהתחייב אם לא יעשה כן משא"כ הכא דאינו מקנה לו אלא ממון דמצי איירי שפיר דיש לו נכסים ודו"ק:

בד"ה ולפוגמת איצטריך דאם פגמה כתובתה כו' אפילו היה הכתובה בשטר אחד כו' עכ"ל דמה שפרש"י לקמן דאיצטריך למנקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהניא כו' אין זה מספיק דאכתי הוה בכלל דלשבועה דומיא דלענין הנפרעת שלא בפניו וע"א מעידה כו' דהוו בכלל דלשבועה לפי פרש"י ועוד דלא א"ש לפרש כן למאי דמשוה שאר שטרות לכתובה לענין פוגמת כמו שהקשו לפרש"י גבי ולשבועה אבל לפי פירושם ניחא דאפילו הוה התוס' בשטר אחד לא תגבי ליה כיון דפגמה הכתובה וק"ל:

ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ק' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלשה מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא: רווחא ליתמי פירוש וה"ה לזילא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החמיץ שלא להפסידו כלום דכוליה חמרא משתעבד להכי וכדאמרינן בגיטין בעובדא דגנבה מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פירשנו בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל: וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל רווחא ליתמי וה"ה אם הוזל דהיה ההפסד עליהם דהכי אמרינן בכיוצא בזה במסכת בתרא בפרק מי שמת לא כתב לה מחמרא אלא כדי ליפות כחה שהראה מקום שיהיו המעות מזומנים אבל ודאי כוונתו היה שאם יפסד היין שלא יפסיד הוא. מפי מורי הרב נר"ו. ע"כ:

מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. אמרו ליה לאבוכון גוסס היה שנייחד לה ארעא למזונא נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסידו אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל דהוה קא מפסדא מזוני כלומר היה דרכה בחיי אביהם לבזבז הממון ולהוציא יותר מדאי והיו יראים שתעשה כך אחר מיתת אביהם כי חייבין היתומים לזון את האלמנה על השפע ועל ההנהגה שהיתה נזונת עם בעלה ולפיכך נתן להם ר' יוחנן עצה לייחד לה אביהם קרקע ידוע למזוניה בשעת מיתתו כדי שאח"כ לא תוכל לבקש ענין אחר ולא תבזבז ממונא וכשבא המעשה לפני ר"ל אמר דלא מהני מידי דכ"ש שריבה לה מזונות ונוכל לומר דמפני שהכיר בה שהיתה מוציאה הרבה ושיקפידו היתומים אם תוציא כל כך נתן לה זה השדה להעדפה. ע"כ: דנייחד לה ארעא למזונותיה פרש"י ז"ל שתצוה כן בפניה אולי תקבל עליה דאפילו לכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה אף על פי שלא כתב לה ע"כ. ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ולא קשיא שהרי אינו עושה כדי לפחות מו הראוי לה ואם פיחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא כשקבלה עליה ונתרצית בדבר. הריטב"א ז"ל. ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמו שאמר לעיל משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי: למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר מכדי ספקא משאר נכסיו. למזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. לא קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו שוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל למזונות ריבה וכו' פרש"י ז"ל כשאמר במזונות רצה לומר בעבור המזונות ונמצא שבזה קצץ לה הכל אבל כשאמר למזונות לא נתכוון אלא להעדפה כדאמרן והסכימה דעת המפרשים דמיירי במחלק לפניה והיא שותקת כדאמרינן בפרק מי שמת כתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה ושותקת הכא נמי לא איבדה מזונותיה אלא בכה"ג. ונראה למורי הרב נר"ו להעמידה אפילו בשלא חילק לפניה ומאי דאמרינן גבי כתובה שלא איבדה כתובתה אלא במחלק לפניה והיא שותקת מיירי בשלא כתב אלא קרקע מועט ולפיכך אם לא היה לפניה לא איבדה כתובתה דלאו כל כמיניה להפסיד כתובתה בדבר מועט אבל הכא מיירי כשייחד לה קרקע הראוי למזונות אשה בינונית ולפיכך כשאמר במזונות מוכחא מילתא שקצץ לה במזונות ואין בה כח לבקש מהם העדפה אח"כ ואע"פ שלא אמר בפניה כיון שנתן לה דבר הראוי לאשה בינונית: סליק פרק רביעי

אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' ואיכא למידק אמאי נקט גובה ולא נקט כתובתה מאתים כלישנא דמתני' דפ"ק דתני בתולה כתובתה מאתים כו' וה"נ מסיים ואזיל אם רצה להוסיף וכו' דהיינו בעת הכתיבה ולא בעת הגבייה. ודע דבגמרא פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמהא שמעינן דמצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כסופא איכא בהכי וכו' ע"כ. והלכך ה"פ דמתני' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים פי' א, על גב דנאבד כתובה גובה מאתים מתנאי ב"ד וכדתן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כדאיתא בפ' הכותב ואלו התוס' אלו לא הוציאה שטר כתובתה לא גבייא לה כלל וכיון שכן אית לן למימר דלא מצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כך וכך דהא לא ראי זה כראי זה אפ"ה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה וכו' פי' למכתב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ך אם רוצה. בגמרא פריך פשיטא. פי' הוקשה לו לרש"י ז"ל דלישנא דאם רוצה להוסיף משתעי בשעת הכתיבה וקא פתח ותנא אע"פ שאמרו בתולה גובה וכו' דקא משתעי בשעת הגבייה ותירץ ז"ל דבגמרא פריך פשיטא ובמאי דמשני לה תלמודא מתרצא נמי הך קושיא. וכתב עוד ז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא ע"מ לכונסה. ע"כ. פי' הוקשה לו דכיון דמיירי בכותב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא היכי מחלקינן בינייהו והא כי היכי דהמנה מאתים הויא מן האירוסין הכי נמי התוספת דהא כיילינהו בחד לישנא ובסך אחד ותי' ז"ל דכיון דסוף סוף התוספת כתב לה מדעתו הרי הוא מוחלק ועומד דמאי דכתב לה מדעתו לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כנ"ל ולקמן בגמרא גבי הא דפריך פשיטא נכתוב מאי דכתבו המפרשים ז"ל בס"ד:

אם רוצה להוסיף וכו' לכאורה משמע דכי פריך תלמודא בגמ' פשיטא אמאי דאמרינן דיכול להוסיף מאה מנה קא פריך ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכיון שכן אכתי קשיא דלמה ליה לאורוכי במתני' כולי האי ליתני בקוצר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' יכול להוסיף אפילו מאה מנה. לכך נראה לפרש דהא ודאי ליכא לאקשויי פשיטא אעיקרא דמתני' דיכול להוסיף דהא מצי לשנויי דהא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה א"נ נקט הכי משום פלוגתא דראב"ע ורבנן אלא הכי פריך דאי לא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה למה ליה למיתני אם רוצה דמשמע דהא אתא לאשמועינן דאם ירצה לעשות כן יעשה פשיטא ודאי דהאדם רשאי בשל עצמו ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל אם רוצה. בגמרא פריך פשיטא. פי' אמאי דקתני אם רוצה פריך בגמ' פשיטא כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל אפילו מאה מנה יוסיף ובגמרא פריך פשיטא. ע"כ. והכל אחד דכיון דקתני אם רוצה צריך להאריך נמי ולמיתני יוסיף ובמהדורא בתרא תקן ותפס כתחלת לשון המשנה דקתני אם רוצה וכו' וכדכתיבנא. וז"ל הריטב"א ז"ל אם רצה להוסיף וכו' בגמרא מפרש מאי קא משמע לן ואמאי קתני כי האי לישנא רצה להוסיף. ע"כ: אפילו מאה מנה וכו' מדהאריך ותני אפילו מאה מנה ולא קצר ותני אם רוצה להוסיף יוסיף דמה לי חד מנה או מאה מנה דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה שמעינן דאפילו אין לו מאה מנה יכול להתחייב ואין להקשות דא"כ מאי פריך תלמודא פשיטא דילמא הא אתא לאשמועינן דמדקתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' משמע דלא מצי לאוסופי כלל אפי' ביש לו קא אשמועינן רבותא ומכל מקום יש לדחוק לישנא דמתני' ולמימר דלא איירי מתני' אלא דוקא ביש לו והא דקתני אפילו מאה מנה לאשמועינן אף על גב דאיכא כיסופא טובא דזה כתובתו מרובה וזה מועטת ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו' עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל אם רצה להוסיף וכו' ובגמרא פריך פשיטא שתנאו קיים ומתרץ מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל כלומר מתניתין אתא לאשמועינן דאפילו אם בעיקר הכתובה עצמה רצה להוסיף לכתוב במקום זוזי מאתן אלף זוז או יותר מוסיף ולא אמרינן כיון דחכמים תקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אלא אם רצה מוסיף. ושואלים רבני צרפת ז"ל על מה נהגו העולם לכתוב תוספת אפילו מי שאין לו שום דבר והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והיאך יכול להקנות לה מה שעתיד להרויח דבשלמא מה שנוהגין לכתוב בשטרות מה שקניתי ושאקנה מפני שזה אינו הקנאה אלא שמשעבד נכסיו אבל הכא שמקנה האיך יועיל הקנאה כזו. והנראה נכון למורי הרב נ"ר דהכא כיון שמקנה לה בסודר הוה ליה כלוקח שאע"פ שהסודר אינו שוה אלא פשוט הוא קונה אותו הסודר שנוטל בו הקנין באלף זוז או אלפים וגבי לוקח לא דיינינן ליה מקנה דבר שלא בא לעולם אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח. ובתוספות מתרצי' דכיון שמודה לה הודאת פיו כמאה עדים דמי. ע"כ: וז"ל הריטב"א מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו דכיון דבשעת נשואין קבל על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטת פסיקתא שהן דברים הנקנין באמירה בההיא הנאה דמתחתנין אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב הוא וכדאמרינן לקמן חייב אני לך מנה בשטר חייב דאע"ג שאין אדם מקנה דשלב"ל מתחייב הוא בדשלב"ל כיון ששעבד עצמו לכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל ובירושלמי הוסיפו עוד לומר שאפילו אחר נשואין הוא מתחייב בדברים דבעי למיתן כמה ולא מהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקא ליה ומשבק ודעת רבותי דכיון דלא פירשו הכי בגמרא דילן לא עבדינן בהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחייא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובת שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואיו ומיהו מתנת מעות שנוהגין לכתוב אינה כלום אם לא נתחייב לה בלשון חיוב ואפילו היו ברשותו באותה שעה שאין מתנה אלא על דבר מסויים שיזכה בו המקבל לשעתו ויטלנו לעצמו ואם נאנס נאנס לו וזה ברור. ע"כ: גובה את הכל אפילו תוספת והא דאוקימנא בפירקין דלעיל הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ה"מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריות עד שעת חופה שכותב לה כתובה אבל מן המחוררין גובה אפילו מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ומיירי כשכתב לה כתובה ותוספת משעת אירוסין ולפיכך ס"ל לת"ק דכיון דאקני לה מיד זכתה בכל ור' אלעזר בן עזריה סבר כת"ק בנשואין דגובה הכל דחיבת חופה קונה אפילו התוס' אבל מן האירוסין אינה גובה אלא עיקר כתובה בלבד אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא לדעת שהוא כונסה ואפילו כשהוא מגרש אותה בע"כ אינה גובה התוספת דלעולם אין לה שום זכות בתוספת עד שעת נשואין. ע"כ: מן האירוסין בתולה גובה מאתים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבינו שרירא ז"ל שלא עלתה על דעתו שאלו רצה למכור מנכסיו עד שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפי' מן מהשועבדין משמע ועוד דקתני גובה מן האירוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוי אפילו מן המשועבדין ות"ק נמי בהדדי תני להו גובה את הכל ולא לצדדין נקט לה. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:

רבי יהודה אומר וכו' מלתא באפי נפשה קאמר ולא מפלג פליג. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

גמ' פשיטא מהו דתימא וכו' וה"ה דהוי מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ות"ק תני לה וא"נ משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן מדקתני רצה להוסיף אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מי שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי כנ"ל. ועוד נ"ל דרבה קא קשיא ליה דאי לאשמועינן תנאי כתובה ככתובה אם כן משום פלוגתא דר' אלעזר ות"ק ליתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לאלמנה מנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל וכו' אבל השתא דקתני רצה להוסיף יוסיף משמע דאתא לאשמועינן שהרשות בידו להוסיף וזה פשיטא ומה קא משמע לן. זה נראה לי יותר נכון. הרשב"א ז"ל:

במשנה אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף מוסיף יש לי לדקדק בלשון המשנה דנקיט לה בהאי לישנא ואף למאי דמפרשינן בגמרא דקמ"ל דלא אמרינן קיצותא עבדי רבנן מ"מ הו"ל למיתני אע"פ שאמרו בתולה כתובתה מאתים כו' ומה ענין לשון גובה לכאן. ועוד דהא סתם משנה ר"מ ושמעינן ליה דכתובת בתולה דאורייתא וא"כ מאי אע"פ שאמרו דקאמר ודוחק לומר דאגב אלמנה נקיט הכי מכל זה נ"ל דאמתני' דפרקין דלעיל קאי דקתני לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה גובה מפני שהוא תנאי ב"ד ודייקינן התם בגמרא שאפילו אם התנה מעיקרא לפחות מכתובתה לא מהני וכדפרישית לעיל דמגופא דמתניתין דייקינן הא מילתא וא"כ קאמר הכא שפיר אע"פ שאמרו דלעולם גובה אע"פ שהתנה לפחות לה וקס"ד דכי היכי דלא מצי למיפחת ה"נ לא מצי להוסיף קמ"ל דיכול להוסיף. ואע"פ דלחד לישנא מוקמינן מתני' דלעיל כר' יהודה היכא דלא כתב התקבלתי. מ"מ רישא דמתניתין דהכא אתיא ככ"ע ואמחילה דע"י תנאי קאי וכדפרישית. והשתא א"ש נמי הא דר' יהודא דקאמר אם רצה לכתוב לה התקבלתי וארישא קאי דאע"ג דאינו רשאי לפחות אפ"ה יכול לכתוב התקבלתי כנ"ל:

בתוספות בד"ה אם רצה להוסיף כו' ושאל ר"י לרבינו אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפ' הפועלים כו' אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דהתם אין חילוק בין אית ליה נכסים או לית ליה כיון דסוף סוף לא משעבדי נכסיו בשעת התנאי אלא משעת האונסים כדאיתא לעיל פ' אלו נערות דף ל"ד ע"ב וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דאפ"ה מתחייב כיון שאמר בלשון חיוב ומחייב גופו לקיים זה התנאי וכיון שחל עיקר החיוב בשעת התנאי ממילא אישתעבדו נכסיו בין אם היה לו עכשיו או אם לא היה לו וקנה אח"כ. דאדם משעבד דבר שלא בא לעולם במה שהחיוב חל מיד וא"כ שפיר מייתי ראיה דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב ומש"ה שייך נמי השיעבוד בגופו לענין חיוב תוספת כתובה אפי' אי לית ליה נכסים עכשיו ומה"ט הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו וכן מצאתי בירושלמי ר"פ איזהו נשך מימרא דרב נחמן שם. כן נ"ל בכוונת התוספות ומה שכתבו בלשון דמשמע דאיירי בכל ענין אע"ג דלמאי דפרישית ממקומו הוא מוכרע אלא משום דאכתי היה באפשר לדחות דהתם מיירי ששיעבד לו בפירוש נכסיו משעת משיכה מעכשיו על תנאי הזה וע"ז כתבו שפיר דמשמע דלא איירי בהכי אלא בכל ענין דסתמא דמילתא דלא משתעבדי אלא משעת אונסים כדפרישית וזה ברור וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל אלא שקיצר ומהר"א בן חיים נדחק בזה ללא צורך ודו"ק:

קונטרס אחרון תוס' בד"ה שאם רצה להוסיף שכתבו דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב נראה לי שמכאן הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלב"ל ובדבר שאינו ברשותו והיינו נמי מה"ט גופא שהחיוב חל על הגוף לקיים מה שקיבל עליו וכן נ"ל להדיא מלשון הירושלמי בפ' איזהו נשך גבי אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרם ולוקח אני בהם יין וכו' א"ל הרי לי אצלך וכו' ומקשה שם במה קני רב נחמן ב"י סבר חייב להעמיד לחבירו לענ"ד א"א לפרש בע"א אלא כדפרישית דרב נב"י מוקי לה כשאמר בלשון חיוב ומחייב את גופו לכך להעמיד ולקיים תנאו ובמקום אחר הארכתי:

שם במשנה ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז בעילת זנות נראה הטעם כיון דלא סמכה דעתה שנשאה לשם אישות אלא כפילגש שאין לה כתובה וכן נראה מלשון הירושלמי שהביא אמתני' דהכא איזהו אשה ואיזהו פילגש ופליגי נמי ר' מאיר ור' יהודה ולפ"ז איכא למימר דאזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דפלגש אין לה כתובה הו"ל בעילת זנות ואע"ג דאכתי אי פוחת לבתולה ממאתים אכתי נשאר לה כמו כתובת אלמנה מ"מ לא פלוג רבנן ורבי יהודה לטעמיה דאפילו פילגש יש לה כתובה ואם כן לא שייך כאן ענין בעילת זנות כן נ"ל:

בתוספות בד"ה ולפוגמת איצטריך כו' פי' אפילו היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר עכ"ל. הוצרכו לפרש כן לפי שיטתם דלקמן דבשטר חוב נמי שייך האי דינא דפוגמת וא"כ לא נפקא מינה בהא דתוספת כתובה ככתובה לענין פוגמת אלא בהא מילתא דמיקרי פוגמת אף ע"ג שהוא בשטר בפני עצמו משא"כ למה שאפרש לקמן בשיטת רש"י דלא שייך הא מילתא דפוגמת בשטר חוב לכך לא הוצרך רש"י לפרש כאן כפי' התוס' ועיין לקמן:

בד"ה ולתובעת עיין בהר"ן ובספר מגיני שלמה ליישב שיטת רש"י:

רש"י ד"ה דנייחד לה וכו' ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי עיין לעיל דף מט ע"ב רש"י ד"ה מיבעיא וצ"ע:

תד"ה אם רצה להוסיף ומשני בשקנו מידו ומשמע בכל ענין אעפ"י שאינו מקנה לו נכסים. דבריהם סתומים דמאי אולמא ההיא דהתם מההיא דהכא דאם נוקמי מתני' דהכא רק באית ליה נכסי נוקמי גם מתני' דהתם בהכי, וכבר נתקשה בזה מהרש"א, לענ"ד נראה דהתם לא מיירי מדין שיעבוד נכסים דהא לר"פ ולל"ב דרבא לעיל (דף לד) דלשואל משעת מיתה אחייב ואם מת השואל קודם שנאנסה אין גובין מנכסיו, וללישנא דמתנה ש"ח להיות כשואל משמע כשואל ולא יותר והיינו דשעבוד הוא משעת אונסין, ולזה איך משעבד נכסיו ע"י קנו מידו הא סתם קנו מידו היינו קנין חליפין [ אאב"ה כמ"ש תוס' לקמן דף נה ע"ב ד"ה מתנת שכ"מ] ואין יכול להקנות בק"ס שיחול לאחר ל' דהדרא סודרא למריה אלא שיחול לאחר ל' במעכשיו וא"כ יהיה יותר משואל שיהיו נכסיו משועבדים מעכשיו אלא ע"כ דהשעבוד הוא על גופו שמתחייב עצמו להתחייב בחיובי דשואל ומוכח דשעבוד גופו לשלם לא הוי קנין דברים, אח"כ הראו לי שכ"כ בספר כתובה:

וי"מ כו' מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי קשה דבמקום דחב לאחריני לא יהיה מהני באופן אם לוה כבר מקודם לכן מאחר וכ' לו דאקני, ואחר שנשאה קנה נכסים דהוי לוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם מהני רק מדין הודאה איך מחייבים להב"ח ויהיה הדין דיגבה רק הבע"ח, וי"ל דס"ל כהפוסקים דבדאקני קודם שקנה יכול לחזור מש"ה מהני הודאתו דלא גרע מחזרה:

תד"ה אם רצה מתנה ש"ח להיות כשואל וכו'. ע' במהרש"א שהקשה דאימא דמיירי ג"כ במשעבד נכסיו. ותירץ דהתם משמע שאינו מקנה הנכסים רק שמשעבד גופו לעשות שמירה מעולה ע"ש. ועדיין יש לעיין מנ"ל זה לתוס' אימא דמיירי שמשעבד נכסיו. והנלע"ד ע"פ מה דאמרי' לעיל (דף לד עב) אר"פ היתה פרה גנובה לו וכו' משעת שאילה אתחייב באונסים קמ"ל. אמר רבא הניח להם אביהם וכו'. והרמב"ם פוסק כמ"ד משעת שאילה אתחייב לה באונסים. והפוסקים חלקו עליו שם ע"ש. והנה לפום ריהטא יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מסוגיא דבב"מ (דף צד) דפריך במאי בדברינו. ומשני בשלקח מידו. ור"י אמר אפילו תימא בלא קנו וכו'. משמע עכ"פ דקנו מהני. ומעתה אם איתא דבשואל משעת מיתה נשתעבדו הנכסים. א"כ זה ש"ח שמתנה להיות כשואל. מתנה ג"כ באם יארע אונס יתחייבו הנכסיס בשעת האונס והוי כמתנה שישתעבדו לאחר ל' יום. והיכי מהני קנו מידו דהא הוי כקונה בק"ס שיקנה לאחר זמן דלא מהני דהדרא סודרא למרא. כדאיתא בנדרים (דף מח ע"ב) אע"כ כשיטת הרמב"ם דבשואל משעת שאלה אשתעבד נכסים. וה"נ הש"ח מתנה באם יארע אונס ישתעבדו הנכסים מעכשיו דשפיר מהני קנו מידו: אולם לאחר העיון נראה דלא מוכח מידי. ואדרבא משמע קצת דלא כהרמב"ם. והיינו דלכאורה יקשה מאי צריך לשנויי בשקנו מידו ולא משני בפשוטו דמתנה הש"ח באם יאבד הבהמה יהיה המשיכה שמושך הבהמה כקנין. וממילא חייב בדמיו. ודומה לזה בר"פ המפקיד כשתגנב ותרצה ותשלמני וכו' אולם לשיטת החולקים על הרמב"ם ופוסקים דמשעת מיתה איחייב באונסים א"ש דמשמע דש"ח מתנה להיות כשואל. והיינו שישתעבדו נכסים משעת מיתה. וא"כ א"ל דמקנה לו הבהמה. דממנ"פ אם יקנה הבהמה מעכשיו שיתחייב בדמיו מעכשיו זהו לא הוי כשואל. ואם נאמר דמקנה לו דרגע א' קודם אונס יהיה הבהמה קנוי לו. א"כ היה הדין דבקיימ' באגם בשעת מיתה דלא לקני דכלתה לה משיכה כדאמרינן ר"פ המפקיד א"נ דקיימא באגם. ולזה משני הש"ס בשקנו מידו. ולא קשה מה שהקשינו דהדרא סודר' למרי'. ז"א לא דהקנין הוא על שעבוד נכסיו בשעת אונס. אלא דהקנין הוא על שמשעבד נפשו לשמור מהאונסים ולהיות כשואל. ואם יארע אונס ממילא נתחייב. ובפרט לפ"מ שהמתיק הש"כ ח"מ (סי' רצב סקמ"ד) דאף למ"ד משעת מיתה אתחייב לה מ"מ על גופו השעבוד מיד רק שעבוד נכסים הוא רק מיתה ע"ש. א"כ א"ש דברי הש"ס דמשני בשקנו מידו. אבל בלא קנין לא הו"מ למימר דמשיכת הבהמה יהיה לקנין שיהא הבהמה קנוי לו דבזה היה חילוק דבקיימא באגם בשעת מיתה לא לקני. אולם לשיטת הרמב"ם דמשעת משיכה אתחייב לה שפיר יקשה דאמאי לא משני הש"ס דמתנה באם יאנס יהיה המשיכה שיהא קנוי לו מעכשיו ומהני אף בקיימא באגם בשעת מיתה. ואפשר לומר דל"ש לומר שיהא הבהמה קנוי לו בשעת משיכה. דא"כ יהא חייב כשיעור הדמים דמעכשיו. ובאמת דין השואל דבשעת שאילה נשתעבדו הנכסים לשיעור דמים שישוה הבהמה בשעת אונס. ואם נימא דלא יקנה הבהמה מעכשיו רק רגע א' קודם אונס. א"כ לא היה מהני דקיימא באגם וכנ"ל. באופן שאין ראי' לשום א' מהפוסקים מסוגיא דבב"מ. מעתה הדר' לדברי תוס' שהתחלנו. דשפיר הוכיחו מההיא דב"מ דס"ל לתוס' כשיטת הפוסקים דמשעת מיתה נשתעבדו נכסי'. וגם זה הש"ח מתנה כן. א"כ א"ל דקנו מידו היינו על הנכסים שישתעבדו דקשה כנ"ל דהדר' סודר' למרי'. אע"כ דקנו מידו היינו על הגוף לחיוב שמירה ושפיר מוכח דמהני קנין הגוף. ודוק היטיב: