מסכת כתובות דף ה׳ עמוד א׳

משום חשבונות שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח):

מפקחים מוציאין לאור:

פיקוח פושקונברמ"ש בלעז:

טרטיאות פלטי מלכים ושלטונים:

ללמדו אומנות מצוה הוא דכתיב (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה אשר אהבת למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה ואמרינן בקידושין (דף כט.) שאביו חייב ללמדו אומנות:

שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת:

שחל להיות בשני בשבת שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יום כפורים:

ידחה לשלישי בשבת שמא ישחוט בן עוף לצורך סעודת מחר:

שמא ישחוט בן עוף יש גורסים בו עוף אע"ג דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת ה"נ הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיהו נ״ו:ב׳) ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה׳:ז׳) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו':

אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני כו' תימה אמאי נקט יום כפורים דלא הוי אלא לרבי יוסי הגלילי כדתנן (חולין דף פג.) בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו' וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמאי לא נקט חד מד' פרקים דהוי לכ"ע וי"ל דבערב יום הכפורים היו רגילין להרבות בעופות ובדגים כדמשמע בבראשית רבה (פי"א) גבי ההוא חייטא דזבן נונא כו' משום דהוי יום סליחה וכפרה ובהנהו ד' פרקים היו מרבים בבהמות דליכא למגזר שמא ישחוט:

אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי פי' בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא כדקמיבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בששי משום ברכה אבל השתא דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:

אי נמי משום שקדו וא"ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה וי"ל דלהאי שינויא הוי פירוש הברייתא הכי אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי פי' משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וא"ת משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם:

מאי איכא בין ברכה לשקדו אע"ג דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אי נמי בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה ובין לישנא דאי נמי משום שקדו ומשני דאיכא בינייהו אדם בטל אי נמי י"ט שחל להיות כו' דללישנא דטעמא דברייתא משום שקדו ולא משום ברכה הכא דליכא שקדו נבעלת אם ירצה בחמישי אבל ללישנא קמא דטעמא דברייתא משום ברכה כדמשמע פשטא דברייתא אפילו באדם בטל או בי"ט שחל להיות בערב שבת דליכא משום שקדו מכל מקום משום ברכה תבעל בששי ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת:

דאילו בשמים ובארץ כתיב אף ידי וגו' דמשמע חדא אע"ג דמסיים קרא וימיני טפחה שמים ואמר בשילהי הקומץ רבה (מנחות לו: ושם) דיד היינו שמאל א"כ תרתי כתיב מ"מ בחד מעשה ליכא אלא חד אבל במעשה צדיקים בחד מעשה כמו בית המקדש כתיב תרתי ידים:

השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף מסתברא דמשום הכי קא מהדר לאוקמא בהאי טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה, כי היכי דתיקום מתניתא כהלכתא, דקיימא לן (להלן כתובות י, ב) דמותר לבעול בתחילה בשבת.

איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי בבית אפל, ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו, (נדה יז, א) הא לאו הכי, ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא חיישינן דאיקרוריה דעתא דעונה וחצי.

אי הכי אלמנה נמי תבעל פירוש, אי אמרת בשלמא טעמא דברכה דקאמר בר קפרה לאו טעמא הוא, דברכה דדגים אבל אדם לאו מילתא היא, וטעמא דנבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא וברכה עושה אותה סניפין, משום הכי אלמנה נבעלת בששי ואינה נבעלת ביום ה' אעפ"י שנאמרה בו ברכה לדגים, אלא אי אמרת עיקר טעמא דבר שנשאת בו, ומשני אלמנה ברכה אחריתי אית לה עדיפא דהיינו ברכה דאדם.

שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך התקינו וכו'. וכיון שהתקינו שלשה לשמחה הוא אסור במלאכה. וגרסינן בתוספתא (פ"א ה"א) התקינו שיהא בטל חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה נמצא שמח שלשה ימים. וממנה לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן. ובפירקי דר' אליעזר בפרק י"ו (בסופו) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה כך החתן אינו עושה מלאכה.

גזירה שמא ישחוט בן עוף להכי נקט ישחט ולא נקט יבשל משום דשחיטה דבר קל ולא דכור והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כנגד גוזל קל ויש גורסים בו עוף כלומר בע"ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאלו שבת לשון נקיבה וא"צ לכך:

אלא מעתה יום הכיפורים שחל בשני בשבת ידחה פרש"י ליום ג' שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך סעודת יום הכיפורים ואיכא דקשיא ליה דהיאך דוחה יוה"כ משום גזירה זו ומתרצי דהא עדיפא כדאמרי' משום ירקא ומשום מתיא. ויש שפירשו דה"ק שידחה יו"כ משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב שלו והלשון דחוק לפירוש זה:

איבעיא להו בתולה נשאת אפילו בליל ד' דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן אלא בלילה ואחרים פירשו דדווקא ביום ד' קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל ד' דאיכא ג' עונות לא דהא לא שנו לעיל לכנוס בג' אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בג' ויבעול ליל ד' ועוד דהא במתני' דקתני ומשכים לב"ד מכלל דאין בין בעילה להשכמת ב"ד אלא השכמה אחת א"ו בד' ביום קאמר וכגון שיהא בועל בבית אפל וכן עיקר:

ולא חיישי' לאקרורי דעתא כי הא דליכא למימר דלא חיישי' לשום אקרורי דעתא דא"כ למה נשאת בד' א"ו כדאמרן וכן פירש"י ז"ל:

טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישי' וא"ת ותיפוק ליה מ"מ משום ברכה וי"ל כגון דאמר לא איכפת לן בברכה. וא"ת וה"ה משום אקרורי דעתא נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט וי"ל דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקיט טעמא דברכה דלא קביע.

אי הכי אלמנה תבעל בחמישי פירוש בשלמא לדידי דדגים בברכה לא דדגים הוה עיקר ליתנא טעמא דאקרורי דעתא אלא דנקט לסימן בעלמא טעמא דברכה אלא לדידך דאמרת דסימן דדגים לאדם מלתא היא אלמנה נמי תבעל בחמישי ולא נשהי מצוה עד למחר ופרקינהו ברכה דאדם עדיפא:

אי נמי משום שקדו דאפ"ת דברכה דדגים עדיפי משום שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו הא וודאי ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפי תרווייהו מברכה דדגים ותנא נקיט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא:

למחר משכים לאומנתו והולך פירש"י ז"ל שאין משתה באלמנה אלא יום אחד כדלקמן והקשו עליו דלא קאמר לקמן יום אחד אלא לברכה אבל לשמחה שלשה ימים ולא קשה מידי דלקמן הכי קאמר דמעקרא מקמי דשקדו לא ה"ל אלא יום א' למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד דתקנו משום שקדו ג' ימים לשמחה האמורים מכאן דהנהו בתר תקנת שקדו קאמר להו ואחרים פי' דמקמי שקדו תקנו (שני)[ג'] ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש תקנה זו והיה משכים לאומנתו לפיכך תקנו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת בששי והביאו ראיה לפי' זה התוספתא דתקנתא התקינו שיהא בטל ג' ימים לפיכך תקנו ה' ו' ושבת שהם ימי בטילה:

חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת כגון אם רצה לעשות סעודת מצוה במוצאי שבת בלילה או באחד בשבת מותר לחשב בשבת את דמיה וכן פוסקין ונודרין צדקה לעניים בשבת ולא אמרו אין מקדישין אלא במקדיש כלי או דבר ידוע שנראה כמקח וממכר:

וכן מפקחין פקוח רבים ר"ל כל השתדלות להצלה של רבים והוצאת עסקיהם לאור אע"פ שאינו פקוח נפשות והולכין לטרטסות של גוים ולקרקרסיאותיהן וערכאותיהם לדבר עמהם לפקח על עסקי רבים אע"פ שהדבר בספק אם יועיל אם לאו ואף צרכי יחיד כל שיש בו צד מצוה כגון שדוך תינוקות או השתדלות ללמדו ספר או אמנות:

כבר ביארנו שכל שאין בו מקום להשכמה לב"ד אשה נשאת בכל יום ומכל מקום בסוגיא זו אמרו שלא לבעול בשבת ובמוצאי שבת ולא משום ביאה שהרי מותר לבעול בתחלה בשבת כמו שיתבאר למטה אלא מגזירה שמא ישחוט בן עוף והוא שהיה מנהגם להאכיל בן עוף לבני הבית בלילה של ביאה ראשונה לסימן טוב שיפרו וירבו כתרנגולים ואם יבעול במוצאי שבת או בערב שבת שמא ישחטנו בספק חשיכה ויש מפרשים שחיטת בן עוף לצורך סעודה ולא תפש בן עוף אלא ששחיטתו קלה וישחוט קודם שיזכור וכיון שנאסרה הביאה נאסרה אף הכניסה ולדעת זה לא הותר לבעול בתחלה בשבת אלא בשכנס קודם ערב שבת או למי שאינו עושה סעודה כלל וכן פסקו גאוני ספרד ויש פוסקין שאין גזירת בן עוף הלכה כלל אלא שאסור לכנוס ערב שבת ומוצאי שבת מפני כבוד שבת כמו שנזכר בתלמוד המערב על הדרך שכתבנו למעלה ואיפשר שגזירת בן עוף וכבוד שבת הנזכר בתלמוד המערב אחד הוא ומכל מקום אנו פוסקין לדחות גזירת בן עוף ודברי תלמוד המערב ואשה נשאת לדעתנו בכל יום ואף אנו נוהגים לכנוס בששי כמו שכתבנו למעלה שהרי סתם אמרו מותר לבעול בתחלה בשבת:

מכיון שעיקר התקנה ברביעי מפני שאם היה לו לטעון ישכים עיקר התקנה הוא שלא לבעול עד הלילה ומכל מקום סתם הדברים כך הוא שכל הכונס ביום מתיחד בלילה וכן שהדברים נאים מפני שחמשי נאמרה בו ברכה הא למחות בידו אם רצה לבעול ביום רביעי עצמו בבית אפל או באפלת טלית לתלמיד חכם לא שהרי אלו לא בעל אף בלילה אין אומרים לו להמתין עד רביעי הבא וכן אלמנה מכיון שעיקר תקנתה משום שקדו עיקר התקנה שלא לבעול עד הלילה שתהא שמחתו מושכתו שלא להשכים ומכיון שלא השכים ערב שבת חוזר ומונעו שלא לצאת כלל וכן שהדברים נאים שלא לבעול עד הששי מפני שנאמרה בו ברכה לאדם שהיא חביבה יותר הא למחות בידו שלא לבעול ביום חמשי עצמו לא וכל שכן באדם בטל או שהיה ערב שבת יום טוב שמותר לו לכתחלה לבעול בחמשי הואיל ואין טעם שקדו נעקר ממנה בכך שאין עקר הטעם משום ברכה אלא משום שקדו והוא הדין שבאדם בטל ובאלמנה מותר לישא בכל יום ומשום בר קפרא אינה אלא לדעתנו שבא בטעם קביעות הימים משום ברכה לבד כמו שהזכרנו בדברי תלמוד המערב למעלה אבל לתלמוד שלנו אין הטעם אלא לבתולה משום טענת בתולים ולאלמנה משום שקדו ולא הביאו גדולי הפוסקים דברי בר קפרא אלא לכתחלה ולסימן טוב בעלמא וכן מה שפסקו בבתולה שנבעלת בחמשי ואלמנה בששי אינה אלא לכתחלה:

ולענין ביאור אני מפרש שלא הביאו דברי בר קפרא לסמוך עליהן להיות עקר התקנה משום ברכה אלא כך הוא הפירוש טעמא דמשום ברכה אבל לאיקרורי דעתא בשיעור מועט כזה לא חיישינן ואם כן לדידן דאתינן עלה מטעם איקרורי דעתא אף הוא בועל ברביעי שמכל מקום אנו תקננו לרוב בני אדם ואם רצה אחד מהם להקדים או לאחר אין לנו והקשו אם כן אלמנה מיהא שאין בה טעם איקרורי דעתא תבעל בחמשי משום ברכה שכל שאין בה טעם שלנו נהא תולין אותה בטעם בר קפרא ותירץ אין הכי נמי אלא דברכה עדיפא ליה אי נמי דאפילו באלמנה אית לן טעמא אחרינא משום שקדו למדת לדעתנו שמותר לכנוס אף בששי ומותר לבעול לכתחלה בשבת ולשיטת שאר מפרשים דוקא בשכנס קודם ערב שבת ונשתהא:

לעולם יהא אדם נזהר שלא לישב במושב ליצים שלא להשמיע לאזנו דבר שאינו הגון ודברים בטלים שלא יהו מושכות אותו ומבטלות הימנו תלמוד תורה דרך צחות אמרו ויתד תהיה לך על אזניך אל תיקרי אזניך אלא אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:

תד"ה א"נ משום כו' אלמנה נשאת בה' ונבעלת בו' פי' משום שקדו כו' עכ"ל ועיקר טעמא ותחלת תקנה משום שקדו הוא דמה"ט מקרי עבריינא ולכך לא ניחא להו לפרש הברייתא הכי דקאמר טעמא משום ברכה דאדם ואם תאמר משום ברכה דדגים היה להם להניח ברכה דאדם לא חשו לכך הואיל דאיכא נמי משום שקדו דאם כן ה"ל עיקר התקנה משום ברכה דלא הוה אלא עצה טובה בעלמא ומיהו אע"ג דטעמא דשקדו עיקר ועדיף ליה מ"מ אי לאו ברכה דאדם לא היו מתקנים משום שקדו כיון דאיכא ברכה דדגים שסותר תקנת שקדו ודו"ק:

בד"ה מאי איכא כו' מ"מ בעי ל"ל טעמא דברכה כו' ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודיה כו' עכ"ל על זה סמכו במה שכתבו מעיקרא מ"מ בעי ל"ל טעמא דברכה דאי להך לישנא דקאמר א"נ משום שקדו צריך שפיר טעמא דברכה דאי לאו הכי לא היו עושין תקנה משום שקדו כיון דברכה דדגים סותר אותה כמ"ש לעיל אלא להך לישנא קמא דקאמר ברכה דאדם עדיפא ומשום שקדו לחוד נמי תקנו ביום ה' וכן משום ברכה לחודה כיון דעדיפא מברכת דגים אלא דאי לאו שתקנו משום שקדו לחוד לא הוי תקנו נמי משום ברכה לחוד כדפי' התוספות לעיל קאמר שפיר ל"ל כלל טעמא דברכה ומשני כו' כמ"ש התוס' ועיין במהרש"ל שכתב קרוב לזה ודו"ק:

בתוס' ד"ה א"נ משום שקדו וא"ת וכו' הא בברייתא וכו' א"ל הא גבי בתולה תנא בברייתא טעמא דברבה ואפ"ה יש בה עוד טעם דטענת בתולים וטעם דשקדו שיהא אדם טורח בסעודה ג' ימים כדלעיל משום דגבי בתולה איצטריך לטעמא דברכה משום דתבעל בה' ולא מספיקין לן הני טעמי לחוד בלא ברכה אבל גבי אלמנה אם איתא דס"ל לברייתא טעמא דשקדו שיהא שמח עמה ג' ימים האי טעמא לחוד מספיק לן לכל מילי דאית בה ול"ל טעמא דברכה אלא ודאי לא ס"ל להאי בדייתא טעמא דשקדו כנ"ל כוונת התוס' בהאי קושיא דמקשו:

ד"ה מאי איכא וכו' עד מ"מ בעי למ"ל טעמא דברכה וצ"ל דקושיית הגמרא דמקשה מאי איכא לא אתי אלא לשנויא קמא דשני ברכה דאדם עדיפא וס"ל לגמ' דאף לאותו שנוי' מסתמא ל"פ האי ברייתא אאידך ברייתא דס"ל לברייתא קמייתא נמי טעמא דשקדו ולכך פריך מאי איצטריך ול"ל טעמא דברכה דאילו לשינוייא בתרא דא"נ משום שקדו לא פריך מידי דל"ל טעמא דברכה דהא איצטריך ליה תנא דברייתא כמו שפירשו התוס' בדבור שלפני זה:

בא"ד א"נ בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה וכו' פירוש דס"ל לגמרא דמסתמא גם ללישנא דברכת אדם עדיפא ס"ל נמי טעמא דשקדו דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום כמ"ש התוס' בסמוך בסוף דבור זה אלא ללישנא דברכת אדם עדיפא ס"ל דאפ"ה טעמא דברכה עיקר וללישנא דשקדו ס"ל דטעמא דשקדו עיקר ולכך פריך מאי איכא כלומר מאי נפקא מינה וק"ל:

וחשבונות של מצוה מי אסירי והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה כו'. וכתוב בשיטה ולא תימא לחשוב בלבד אבל לפסוק לכתחילה לא משום דהוי כמקדיש ותנן אין מקדישין בי"ט שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדבורו וכן פירש ר"ן ז"ל ע"כ. ולהכי מייתי הכא תרווייהו דדילמא מ"ה במוצאי שבת לא דלמא איידי דטריד לעשות סעודה בלילה יחשוב בשבת מהו צריך להוציא ויפסיק נמי לפלוני מאכל כך ולפלוני כך לכך מייתי דלפסוק נמי שרי. ולא תימא דוקא שאינו טורח ללכת מפני כן ממקום למקום אבל לטרוח ללכת ממקום למקום אסור והילכך איכא למימר דמ"ה במוצאי שבת לא פן מחמת טרדתו ילך למקום שמוכרין הבשר והתרנגולים ושאר צרכי סעודה לפקח שם על ענין סעודתו לכך מייתי דאמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן הולכין לבתי כנסיות כו' דאפילו להתקבץ וללכת לבתי כנסיות כו' שרי. ואכתי איכא למימר דמתקבצין לפקח בשבת אבל אין מוציאין לאור עד מוצאי שבת וכיון שכן הכא איכא למימר דבמוצאי שבת לא פן יפקח ויוציא לאור ממש הכנת סעודה בשבת לכך קאמר דאמר ר' יעקב בר אידי מפקחין כו' בשבת וכתב רש"י מפקחין. מוציאין לאור. והיינו לפי הספרים דמייתו אמר ר' יעקב כו' הולכין לבתי כנסיות כו' ברישא והדר מייתו ואמר ר' יעקב בר אידי כו' מפקחין פיקוח כו' ומיהו ברוב הספרים המדוייקים מייתו ברישא מפקחין והדר הולכין לבתי כנסיות כו' ולפי זאת הנוסחא יהיה הצריכות כן לא תימא לפסוק צדקה שהיא מצוה ידועה ומפורשת בתורה אבל לפקח ולהוציא עסקי רבים שאינו אלא שלום העיר הוה אמינא אסור קמ"ל. ולא תימא דוקא שאינם טורחים ללכת מפני כן ממקום למקום כו' וכדכתיבנא. ומייתי נמי דאמר ר' שמואל בר נחמני כו' הולכין לטרטיאות כו' פירוש דלא תימא דוקא לבתי כנסיות של ישראל דלא מיחזי כדרך חול אבל לטרטיאות כו' אסור וכיון שכן איכא למימר דמ"ה למוצאי שבת לא פן מתוך טרדתו ילך למקום מוכרי גוים לפקח על עסקי סעודתו לכך מייתי הך דר' שמואל דאפילו בהכי שרי ולא תימא עסקי רבים שאני דהא ללמדו אומנות דאינו מצוה כ"כ ואפילו שדוכין וקיומין דמתחזי טפי כדרך חול שרי הילכך כל מאי דעביד מתוך טירדת הסעודה שרי ואם כן למוצאי שבת אמאי לא, כן נראה לי:

שמא ישחוט בן עוף להכי נקט ישחוט ולא קאמר יבשל משום דשחיטה דבר קליל ולא דכיר והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כגון גוזל מדדה שהוא יותר קל וי"ג שמא ישחוט בן עוף כלומר בע"ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאילו שבת לשון נקבה הוא. ואין צריך לכך, הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה שמא ישחוט בן עוף פירוש לצורכי הסעודה ולהכי נקט בן עוף לפי שהוא קל לשוחטו ולא יתן אל לבו שהוא שבת עד שישחטנו. ע"כ:

אלא מעתה יום הכפורים שחל וכו' פרש"י ידחה יום הכפורים ליום הג' שמא ישחוט בן עוף בשבת משום סעודת יום הכפורים ואיכא דק"ל דהיאך דוחין יום הכפורים משום גזרה זו ומתרצינן דהא עדיפא דדחינן משום ירקא ומשום מתיא ויש שפירשו דהכי קאמר שידחה י"ה משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב של י"ה ודחוק הוא פירוש זה. הריטב"א ז"ל: ובגליון תוספות כתוב הקשה מהר"ר משה פולק אם ידחה י"ה ליום ג' יהיה שביעי של ערבה ביום שבת ותירץ מהר"ר אברהם כשחל בא' בשבת ונדחה ליום ב' לא ידחה ויהיה ביום א' פירוש ידחה מיום ב' ויהיה כדינו ביום א'. ע"כ:

שחל להיות בשני בשבת לא נקט באחד בשבת לפי שאין י"ה באחד בשבת שאם כן נמצא ראש השנה ביום ו' ולא אד"ו ר"ה אם כן שאם חל באחד בשבת יום תשיעי שבו הסעודה הוא בשבת ובודאי כבר הכין צרכי הסעודה בע"ש דבודאי הוא יודע בכמה יספיק לסעודתו אף על פי שאנו חוששין לשחיטת בן עוף בשבת אם יבעול כדאמרינן השתא דאתית להכי כו' משום דאינו יכול לכוון בע"ש לשיעור האוכלין. שיטה ישנה:

והקשו בתוספות אמאי נקט יוה"כ דלא הוי אלא לר' יוסי הגלילי כדתנן בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו'. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב י"ה בגליל אמאי לא נקט חד מד' פרקים דהוי לרבנן נמי ולכ"ע ולאו בגליל דוקא, פירוש לפירושו כגון שחל אחד מד' פרקים אלו באחד בשבת ואף על גב דביוה"כ אמרינן שחל להיות בשני וכתבו בשיטה שאם חל באחד בשבת יום תשיעי כו' היינו משום דאין סעודה בי"ה אלא בערב י"ה ומע"ש מכין לכל מאי דצריך בשבת אבל יום טוב שחל להיות באחד בשבת אינו מכין בע"ש כי אם בי"ט עצמו אבל ביום טוב שחל להיות בשני בשבת אין כאן גזירה לשמא ישחוט בן עוף בשבת ותירצו בתוס' דערב יוה"כ היו רגילים להרבות בסעודה בעופות ובהנהו ד' פרקים הוו מרבים בבהמות ואין הגזרה אלא שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר קל וכדכתיבנא לעיל וא"ת ודקרי לה מאי קרי לה והא בקל יש לתרץ התם אית ליה רווחא וכו' וי"ל דסעודת נשואין אין עושין אותה ביום א' אלא בג' ימים וכדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים הילכך קודם השבת הכל מוכן וליכא למגזר שמא ישחוט בן עוף אבל חל להיות יום הכפורים בשני בשבת אין דרך להכין סעודתו כי אם בו ביום ומקדים הלילה לפי שהכל טרודים לבקש ולהכין צרכי סעודתו לכך ירא פן לא ימצא די סעודתו וטריד ולכך איכא למגזר שמא ישחוט בן עוף ולהכי פריך אלא מעתה י"ה וכו' ומשני התם לנפשיה וכו' אם כן התם אית ליה רווחא ואיכא למיחש שמא פן יזדמן לו אחד חשוב שלא היה בדעתו וישחוט בן עוף בעבורו. כן נראה לי:

השתא דאתית להכי ע"ש נמי וכו' מסתברא דמר הכי קא מהדר לאוקמי בהא טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה כי היכי דתיקו מתניתא כהלכתא דקיי"ל דמותר לבעול בתחלה בשבת, הרשב"א ז"ל. ואי מהא לא איריא דהא במתניתא דלעיל קתני בהדיא ומפרישין את החתן וכו' מפני שהוא עושה חבורה אלא מהדר לאוקמה כהאי טעמא כי היכי דתיקום כולא מתניתין בחד טעמא וכתבו תלמידי הרב ר' יונה דה"פ אם נתיר לו לבעול בשבת יצטרך לעשות סעודה ולתת לאכול לשושבינין ולקרובים בליל שבת ושמא ישחוט בן עוף בששי בערב ולא יהיה לו שהות לתקנו ויבא לידי חילול שבת וכן אם יבעול בליל מ"ש יצטרך לעשות סעודה בליל מוצאי שבת אחר בעילה ושמא מתוך טרדת הסעודה ישחוט בן עוף לצורך הסעודה קודם יציאת הכוכבים, ומדחזינן במסקנא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת שמעינן דמאי דתניא בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש אין טעם הברייתא משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף אלא הטעם הוא מפני איסור שבת דקא עביד חבורה ואתיא אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור אבל לדידן דקיי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוון מותר לא חיישינן לחבורה ומותר דאם איתא שהברייתא היתה אוסרת משום גזרה שמא ישחוט בן עוף לא היה התלמוד חולק על הברייתא ומתיר שאין דרך התלמוד לחלוק על הברייתא בלא סיוע ברייתא אחרת או משנה אלא ודאי טעם הברייתא משום איסור שבת וליתא אלא אליבא דר' יהודה ולית הילכתא כותיה אלא כר' שמעון כדכתיבנא, ומ"מ למדנו דבמוצאי שבת אסור גזרה שמא ישחוט בן עוף וכ"ת האיך אפשר דבע"ש יהיה מותר ובמוצאי שבת יהא אסור י"ל דמתוך כן התירו בע"ש דהכא ליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף שמאחר שיודע שבשבת אינו יכול להוסיף ולא לגרוע יתקן הכל מבעוד יום אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מפני שאף על פי שיתקן בע"ש לא יגמור התיקון שיאמר בלבו עדיין יש לי שהות בתיקון מוצאי שבת ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש לשחיטת בן עוף, וה"ר מאיר הלוי ז"ל פירש דמאי דאמרינן בגמרא דאסור לבעול בשבת מטעם גזרה שמא ישחוט בן עוף היינו שמא ישחוט אותו במוצאי שבת קודם יציאת הכוכבים כי מי שבועל בליל שבת אינו עושה הסעודה עד מוצאי שבת ולפיכך כתב דכיון שאנו רואין במסקנא דמותר לבעול בתחילה בשבת ולא חששו לשמא ישחוט בן עוף כל שכן דבמוצאי שבת מותר וריא"ף ז"ל שכתב סתם מותר לבעול בתחילה ולא כתב גזרה שמא ישחוט בן עוף נראה שכך היא דעתו ודעת מורי הרב נ"ר נוטה כמו השיטה הראשונה שכתבנו ולשני הדעות הללו יש לשאול היאך התירו לשום אדם לבעול בתחילה בשבת והלא איכא למיחש לאיקרורי דעתא שהרי לא ימצא בית דין עד יום ב' וי"ל דמיירי במקום שב"ד קבועין בכל יום שיכול להתרעם ביום א' ועדיין אין דעת מורי הרב נ"ר נוחה בזה דלפום האי פירושא נצטרך לומר דבשתי לילות ויום אחד לא חיישינן לאיקרורי דעתא ונוכל לתרץ דמיירי במקום שאין בית דין קבוע כלל אלא כשיש לאדם תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להן ובוררין להם בית דין ובכה"ג ליכא למיחש לאיקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר ויתרעם בפניהם ואחר כך לא יוכל להעמידם. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. תלמידי הרב ר' יונה ז"ל:

בתולה נשאת בד' ונבעלת בד' ולא חיישינן לאקרורי כו' תימא לי דאם כן תנשא בג' היכא דטרח ליה ותיבעל בליל ד' וביום רביעי וליל חמישי ליכא לאקרורי דעתא וא"ת כי ליכא אקרורי דעתא ה"מ לנבעלת ברביעי דליכא אלא מקצת יום רביעי וליל חמישי אבל לנבעלת בליל רביעי איכא איקרורי דעתא אם כן היכי אמרינן דשרי לבעול בליל שבת כדאמרינן לקמן ולעיל נמי אמרו מפני שהוא עושה חבורה ואמאי והא איכא יום שבת וליל ראשון ואיכא למיחש לאיקרורי דעתא אלא ש"מ בכי האי שעורא לא חיישינן ואיכא למימר דלמאי דאמרינן נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי בשלישי לא תנשא שמא תיבעל בו ביום ומאחר שאינו רשאי לבעול ביום אף על פי שרשאי בלילה לבעול גזרו שלא תנשא בו ומיהו למאי דקס"ד בתולה נבעלת בליל חמישי נשאת ברביעי אף על פי שאין ראוי היום לבעילה שאי אפשר לינשא ביום אחר ולפי זה קשה לי מה שנהגו עכשיו לישא ביום ששי ואין היום ראוי לבעילה משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא עד יום ראשון שבו ביום אי אפשר לבא לבית דין שאם כן בתולה נשאת ליום חמישי ותיבעל בו ביום אלא מאי אית לך למימר שאי אפשר לפי שאין ב"ד יושבין אלא עד חצות וכבר עבר זמן ב"ד דמכתב כתובה וכניסה לחופה ומברך ז' ברכות ואפשר שמפני כך שנינו שלא תנשא בחמישי מפני שמנהג הוא לבעול בו בלילה ולא בו ביום תיכף כניסה לחופה שישראל קדושים וצנועים הם ואין משמשים מטותיהם ביום אבל עכשיו מותר לישא בששי שאם רצה לבעול בו ביום רשאי שהרי ב"ד קבועים בכל יום ואפילו בששי לפי מה שפירש' ואם נהג מנהגן של קדושים ובעל בליל שבת הא ליכא משום אקרורי דעתא הילכך שרי. ואם תשאל והא איכא משום גזרת בן עוף איכא למימר ההיא ברייתא ליתא דתניא לעיל ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכו'. ור' אמי דשרי למבעל בתחלה בשבת לא חייש לבן עוף וליכא למימר כי שריא בשכבר עשה סעודתו דתקנת חכמים היא שלא יבעול בתחלה ליל שבת ואפילו במקום שאין לחוש לבן עוף משום מקום שיש לחוש שהרי תקנת רביעי אינה צריכה אלא לאשת כהן וגזרו על הכל. ועוד נראה שזמן סעודתו לכל היא לילה של בעילה ולא היה מי שלא נהג כן כדקא פסיק ותני ברייתא סתם ודר' אמי נמי משמע שעדיין לא עשו כלום שהרי עדיין לא כתבו כתובה לפיכך התירו דורות אחרונים לישא בששי. ועוד שאנו נוהגין לעשות סעודה בליל בעילה ולא ביום של מחר כלל הילכך ליכא למיחש לבן עוף כמו שלא חשש ר' אמי. ורבינו הגדול ז"ל השמיטה לההיא דתניא לא יבעול ולא אסר משום בן עוף והמחוור שבדבריהם הם דכי ליכא משום אקרורי דעתא [הנ"מ מיום ד' לה' אבל מליל ד' איכא משום איקרורי דעתא] וכשהתירו לבעול בלילי שבת תחלה לא אמרו אלא כשכבר כנסה מזמן מרובה [דהתם לא חיישינן לאיקרורי דעתא דלא תקינו רבנן אלא שלא תנשא מפני שדרכן לישא ביום ולבעול בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה] לא הטריחו עליו לסמוך ליום ב"ד ועוד דר' אמי דלמא למבעל בשבת שרי ובמקום שב"ד קבועים בראשון אבל בלילי שבת לא והא דתניא לעיל לא יבעול תחלה לא בע"ש הכי קתני בין יש אונס שמותר לכנוס בכל יום בין אין אונס אסור בלילי שבת משום חבורה ואף על גב דמשום איקרורי דעתא ליכא במקום אונס שהרי אפילו בשני מותר ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכן כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל. הרמב"ן ז"ל: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וקשיא לן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי הוא דטריח ליה דליכא משום שקדו דהא אמרת דבהכי ליכא משום איקרורי דעתא וי"ל הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום אבל כיון דאיכא כולו יום רביעי ואור חמישי בהא חיישינן לאיקרורי דעתא וכי תימא אם כן היאך התירו לבעול בתחלה בשבת ואמימר דאורי הכי אפילו היה מקום שבתי דינים קבועים בכל יום והא איכא כולה שבת ואור א' בשבת ההיא כשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום הראוי לב"ד ולפי זה צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי שמן הנראה בכאן שהוא שלא בא כהלכה ונראה לי לומר שטעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה וששי נמי לדידן שבתי דינים קבועים בכל יום כשלישי בשבת לדידהו וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף וקי"ל כוותייהו. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אבעיא להו בתולה נשאת בד' ונבעלת בד' יש שפירשו אפילו בליל רביעי דישראל קדושים הם והם משמשים מטותיהם בלילה ואחרים פירשו דוקא ביום ד' קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל רביעי דאיכא ג' עונות לא דהא לא שרינן לעיל לכנוס בג' אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בשלישי ויבעול ליל רביעי ועוד דהא דמתני' קתני משכים לב"ד מכלל שאין בין בעילה לתרעומת ב"ד אלא השכמה אחת אלא ודאי בד' ביום ד' אמרינן כגון שיבעול בבית אפל וכן עיקר. ע"כ: וכן כתב הרשב"א ז"ל דביום ד' מיירי ובבית אפל ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו לא לאור כי קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דעונה וחצי. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה ונבעלת בד' ביום וא"ת והלא ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם אלא בלילה הא אמרינן עלה אם היה בית אפל מותר אי נמי תלמיד חכם מאפיל בטליתו וי"מ בליל רביעי וקשיא עליה והלא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה י"ל כגון שבירך בלילה וא"ת הא דתנן בית הלל אומרים נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות ואם כן הוו להו חמשה לילות י"ל עד ולא עד בכלל, ע"כ:

ולא חיישינן לאקרורי דעתא פירוש לאקרורי דעתא כי האי דליכא למימר דלא חיישינן לשום איקרורי דעתא דאם כן למה נשאת ליום רביעי אלא ודאי כדאמרן וכן פירש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. ואין לפרש דהכי קאמר לא חיישינן לאקרורי דעתא משום דה"ל ספק ספקא ספק ימצא לה בתולים ספק אם לא ימצא לה וא"ת לא ימצא לה ספק יתקרר דעתו בהאי פורתא ספק לא יתקרר דהא לעולם איכא ספק ספקא ואפ"ה חשו חכמים שלא יהיה עמה באיסור כל ימיו ותקנו שתנשא ברביעי שפעמים בשבת וכו' כדקתני במתני' אלא ודאי דה"ק אפילו יהיה בודאי שלא ימצא לה בתולים אפילו הכי לא חיישינן לאקרורי דעתא כולו האי והכין דייק לשון רש"י ז"ל כנ"ל:

בגמרא א"ל אביי אלא מעתה יה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו'. ופרש"י ידחה לשלישי בשבת ואע"ג דאם ידחה יוה"כ לשלישי בשבת ע"כ יוקבע ר"ה בא' בשבת וקי"ל לא אד"ו רא"ש אפ"ה פריך שפיר דהא דלא קבעינן ר"ה ביום א' היינו דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו נמי משום גזירה ולא אלים הך גזירה מגזירה דשמא ישחוט בן עוף ואדרבא התם איכא תקנתא שיתקנו שלא ליטול ערבה כל עיקר בשבת כדתקנו לענין שופר ולולב משא"כ בהך גזירה דשמא ישחוט ליכא תקנתא אחריתי וק"ל ועיין בסמוך. והשתא נמי א"ש הא דמקשה הש"ס דלידחו יוה"כ מדמדחינן ביאת מצוה דאנן חזינן דזימנין כי מיקלע יוה"כ בחד בשבת דמשום גזירת ירקא ומתיא דחינן ליה לשני בשבת ומאי אולמא האי גזירה וכו' אע"כ דלא חיישינן כלל לשמא ישחוט בן עוף וכ"ש למאי דפרישית לעיל דהא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול במוצאי שבת ע"כ קאי נמי אאונס שמת לו מת ומשהינן למת עד למחר אלמא דגזירת שמא ישחוט דוחה להשהות המת וביה"כ איפכא:

בגמרא השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף ויש לדקדק מאי איצטריך להאי טעמא כיון דבאידך ברייתא נקט בהדיא מפני שהוא עושה חבורה ואי משום דהאי טעמא לא סליק אליבא דהלכתא דמסקינן לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת א"כ האי טעמא דשמא ישחוט בן עוף נמי אידחי מהלכתא מהך גופא דמותר לבעול כמ"ש התוספת שם להדיא ויש ליישב דאכתי לא ניחא לתלמודא לאוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא בתרי טעמא לענין ערב שבת בטעמא דחבורה ולענין מוצאי שבת בטעמא דבן עוף מש"ה מוקי לה בחדא טעמא ועוד י"ל דנפקא מינה בטעמא דבן עוף בע"ש לבחור שנשא אלמנה דמשום חבורה ליכא ואע"ג דקיי"ל הנך דכנסין ארמלתא בערב שבת צריך לכנוס ולבעול ביום אפ"ה עיקר סעודה בלילה הוא כנ"ל וק"ל:

קונטרס אחרון גמרא השתא דאתית להכי ע"ש נמי גזרה שמא ישחוט בן עוף. לפי פשט ההלכה משמע דהא דמוקי לה בהאי טעמא ולא מוקי לטעמא דע"ש משום חבורה כדאיתא בברייתא דלעיל להדיא ע"כ היינו משום דניחא ליה לאוקמי הך ברייתא אליבא דהלכתא דלא חיישינן לטעמא דחבורה דאיפסק הלכתא לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת. ולפ"ז משמע דלמאי דמוקי לטעמא דע"ש משום שמא ישחוט בן עוף הוי שפיר אליבא דהלכתא. והיינו כמו שפסקו הרמב"ם ז"ל וסייעתו דהא דאמרינן לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת היינו היכא דלא שייך טעמא דשמא ישחוט כגון שכבר כנסה קודם לכן כסתם בתולה דניסת ברביעי. ואע"ג דברייתא דהכא נמי קתני לשון לא יבעול מ"מ נ"ל דע"כ איירי שלא כנסה עד ע"ש דהא הך ברייתא איירי היכא שאירע אונס שמת אביו של חתן או אמה של כלה ועלה קתני דאע"ג שהתירו לו לכנוס בשאר ימים אפילו הכי לא הותר לו לכנוס לא בערב שבת ולא במוצאי שבת משום טעמא דסעודה דשמא ישחוט כן נ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. מיהו התוספות והרא"ש וסייעתם שכתבו לקמן דמהא דפסקינן הלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת לא חיישינן נמי לטעמא דשמא ישחוט משום דפשיטא להו שאי אפשר לבעול בעילת מצוה בלא סעודה. ונראה שיצא להם כן מדמסקינן הכא דטעמא דהך ברייתא דערב שבת נמי משום שמא ישחוט ואפ"ה קתני לשון לא יבעול ולא קתני לא יכנוס ש"מ דעיקר סעודה בליל בעילת מצוה דוקא ואפ"ה שרי דלא חיישינן לשמא ישחוט דקי"ל כרבנן דברייתא דמתירין לבעול בתחלה בשבת. ולולי דברי רש"י ותוספת היה נ"ל לקיים וליישב המנהג דנוהגין לכנוס בערב שבת ובמוצאי שבת ולא חיישינן לשמא ישחוט היינו משום דקיי"ל כהך שינוייא דלא חיישינן לשמא ישחוט בן עוף אלא היכא דליכא הרווחה. ויש לי לפרש דלא מיקרי דלית ליה הרווחה אלא בכה"ג דאיירי בברייתא דאיירי באירע אונס שהיה טבחו טבוח ימים הרבה קודם יום הנשואין דע"כ הכי הוא כמ"ש בפנים דמסתמא היה בדעתו לישא ביום ד' כדינו אלא דאפ"ה היה דרכן לטבוח מקודם וכיון שמת אביו של חתן א"כ לא הכין כלל שאר צרכי סעודה בעופות ומש"ה קתני שפיר דאין להתיר לו לכנוס ולבעול בע"ש או במוצאי שבת דכיון דלא הכין כלל ולית ליה הרווחה חיישינן שפיר שמא ישחוט בן עוף משא"כ היכא שמותר לבעול בכל יום וקבע זמן הנשואין תחלה בערב שבת או במוצאי שבת הוי דומיא דיוה"כ ושאר ימים טובים דמיקרו אית ליה הרווחה דמסתמא מכין מעיקרא כל מה שצריך לו כך היה נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספות וסייעתם לא כתבו כן ועכ"ז לא נמנעתי כדי ליישב המנהג בפשיטות יותר:

בתוספות בד"ה אלא מעתה וכו' תימא אמאי נקט יוה"כ וכו' עדיפא הוי מצי לאקשויי דבהנך א' מד' פרקים לא הוי משני בגמרא מידי דהתם אית ליה רווחא וזה לא שייך אלא בעי"כ כדפרש"י שהסעודה אינו עד למחר משא"כ באינך מצוה נמי בלילה ועוד דמאי מקשה הש"ס מיוה"כ דלידחי דהא אי מידחי סוף סוף מיקלע ר"ה בא' בשבת והוא א' מד' פרקים ואיכא נמי הך גזירה גופא דשמא ישחוט בן עוף ומכ"ש לשיטת הפוסקים דאיכא מאן דאמר מצוה להתענות בר"ה וא"כ ע"כ א' מד' פרקים הוא לענין סעודת הלילה ויש ליישב וצ"ע:

בגמרא טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן ואין להקשות מנ"ל דהא דקתני טעמא דברכה היינו לענין שאין נבעלת בד' דלמא בלא"ה אין נבעלת ברביעי משום אקרורי דעתא והא דנקט טעמא דברכה היינו דלא תנשא בא' בשבת אפילו היכא דלא שייך שקדו כגון דטריח ליה אלא משום דהש"ס פשיטא ליה טובא דמשום טעמא דברכה לא הוי עקרינן הנשואין מא' בשבת היכא דטריח ליה וע"כ דטעמא דברכה למעוטי דלא תיבעל ברביעי. ולפ"ז היה נ"ל ליישב הא דמקשינן בסמוך אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי משום ברכה דדגים דמלבד דלשון אי הכי אינו מובן לכאורה כמ"ש התוספות תו קשיא לן יותר אטו מי לא ידע המקשה דברכה דאדם חשיב מיהא כמו ברכה דדגים ולמאי דפרישית א"ש דודאי אגופא דברייתא לק"מ דפשיטא דברכה דאדם עדיפא ואדרבא קודם התקנה בתולה נמי היתה ניסת בחמישי ונבעלת בששי משום ברכה דאדם אלא משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד' ואלמנה כדקיימא קיימא אבל עכשיו דמסיק הש"ס למיפשט האי בעיא מדקתני טעמא דברכה ולא ניחא ליה דקתני טעמא דברכה למעוטי א' בשבת אע"כ דמשום ברכה לחוד לא הוי עקרינן א' בשבת וממילא דברייתא דבר קפרא לא איירי בדטריח ליה דאי מיירי בדטריח ליה לא הוה דחינן והוי נשאת בא' בשבת כמש"ל וא"כ כ"ש דמשום ברכה לא היה קובעין כלל יום מיוחד אלא היתה נשאת בכל יום אלא לפי שתקנו יום מיוחד לבתולה תקנו ג"כ לאלמנה כמ"ש הר"ן ותוס' י"ט וא"כ מקשה שפיר אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי שיהא יום א' מיוחד לבתולה ולאלמנה כיון דאיכא נמי ברכה דדגים וע"ז משני הש"ס ברכה דאדם עדיפא ליה פירוש דנהי דמשום ברכה דדגים לא תקנו יום מיוחד אבל משום ברכה דאדם מעיקרא נמי היה יום קבוע דברכה דאדם עדיפא טובא כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא פירשו כן ולפי שיטתם צ"ל דהמקשה הוי סבר דברכה דדגים עדיפא טפי מברכה דאדם שהם פרין ורבין יותר מכל הבריות כדכתיב וידגו לרוב ועוד דבדגים כתיב ויברך אותם לאמר פרו ורבו משמע דברכה היינו שיפרו וירבו משא"כ באדם ויברך אותם ויאמר אליהם פרו ורבו איכא למימר דברכה מלתא אחריתי היא ויאמר פרו ורבו היינו למצוה בעלמא כו' ודו"ק:

תָּנִי בַּר קַפָּרָא בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים. נראה לי בס"ד הטעם שבחרו יום ברכה לדגים לבתולה ולא לאלמנה מפני כי ברכה של הדגים שהיא ברכה של רבוי אין שולט בה עין הרע כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ.) על פסוק וְיִדְגּוּ לָרֹב (בראשית מח, טז) מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהן אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם, ובנשואי אלמנה אין מטילים עין הרע אבל בנשואי בתולה יש חשש עין הרע לכן בחרו לה יום שניתנה ברכה של הדגים שהיא שמורה מעין הרע כן זו תהיה שמורה מעין הרע. ועוד נראה לי נתנו לבתולה יום שנתנה בו ברכה לדגים שיש לבתולה דמיון קצת עם הדגים דאמרו רז"ל בחולין (חולין סג:) שיש שבע מאות מיני דגים וידוע דהבתולה היא אחוזה בסוד בת שבע ולכן תקנו לה שבעה ברכות וידוע כי בת שבע כל אחת כלולה ממאה בעולם הבריאה והרי היא סוד שבע מאות. ונראה לרמוז דגים [57] גימטריא זן [57] כמנין א ־ ל הוי ־ ה [57] שמאיר ביצירה ולזה אמר הכתוב מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן (תהלים קמד, יג) כי הבתולה יש לה זָוִית מְלֵאָה דם בתולים ואלו הבתולות מְפִיקִים שפע מִזַּן שהוא מספר שם הוי־ה אֶל זַן הם שבעת ימי המשתה שלהם. והנה הראשונים שתקנו בתולה נשאת ליום הרביעי היו עושין החופה והסעודה ביום הרביעי קודם ערבית והיה נחשב יום הרביעי מן שבעת ימי המשתה ואם כן שבעת ימי המשתה נגמרים ביום שלישי יום שהוכפל בו כִּי-טוֹב (בראשית א, ט-יג) והוא לסימן טוב שגם החתן והכלה תוכפל שמחתם שיזכו לבן זכר בקרוב ויקיימו 'שָׂשֹׂן' זו מילה (מגילה טז:) הרי טובה כפולה. והנה נודע שהשבת הוא התחברות חתן וכלה והוא מתחיל הכנסתו מיום רביעי ונשלם ביום שלישי ולכן עשו גם כן בנשואי חתן וכלה כזאת שמתחילים ביום רביעי ונשלמים ביום שלישי. גם תקנו הבעילה בליל חמישי כי החמישי במספר הקדמיי כזה אבגד"ה הוא עולה ט"ו [15] כמנין שם י־ה וידוע איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.), אך האלמנה נבעלת בשישי אשר במספר הקדמיי הוא עולה א"ך [21] לשון צער שזוכרת בעלה הראשון ומצטערת וגם הוא מספר אהי־ה [21] שצריך לה שמירה משם אהי־ה שלא יזיק לה ההוא רוחא דשביק בה בעלה הראשון וכבר נעשה מעשה נורא בדבר זה והובאה בחיים שאל חלק ב' ומחמת אותה מעשה תיקן רבינו הרש"ש ז"ל תפלה וכונה בעבור לדחות ההוא רוחא וכנזכר באמת ליעקב ניניו ז"ל.