מסכת כתובות דף מ״ה עמוד א׳

סוקלין אותה על פתח בית אביה דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה והאי בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב דמפרש ביה קרא ואקרב אליה אלמא כשניסת:

ראו גידולים שגידלתם כלומר מבית זה יצאת הנבלה שבו זינתה:

באו לה עדים בבית אביה קודם שנשאת:

סוקלין אותה על שער העיר דכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא:

תידון בחנק כי היכי דאילו זנאי השתא לאו סקילה איכא אלא חנק דכי כתיב סקילה בזינתה נערה כתיב שנאמר כי יהיה נערה בתולה וגו' השתא נמי בחנק דכיון דאשתני גופא בין חטא להעמדה בדין אשתני קטלא לכדהשתא:

הוציא עליה שם רע שכנסה משבגרה ולא מצא לה בתולים ובא לב"ד:

הוא אינו לוקה אם כיחש:

ואינו נותן מאה סלע דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גורמין לו ליענש כדמתרץ לקמן ועקימת שפתיו בבוגרת הואי:

אמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחידוש הוא נראה דמתחלה מקשה ממוציא שם רע משום דס"ד דהש"ס דמסברא אמרינן ביה דתידון בסקילה ולא אמרינן הואיל ואישתני גופא אישתני קטלא הילכך מקשה דגבי נערה המאורסה נמי לית לן למימר דאישתני קטלא ומשני רבא שאני מוציא שם רע דחידוש הוא ולא מסברא אמרינן ביה הכי אלא משום דאשכחן דחדית ביה רחמנא כי האי גוונא דלא אמרינן הואיל ואישתני דינא אישתני קטלא והא דנקט נכנסה לחופה ולא נבעלה לאו דווקא אלא הכי נמי דהוה מצי למנקט ונבעלה למאן דמוקי מוציא שם רע דווקא בבעל [אלא נקט למאן דמוקי אע"ג דלא בעל] ולפי זה לא גרסינן בעלמא דאי גרסינן נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק משמע דהכא במוציא שם רע חייב סקילה אפילו זינתה אחר חופה והא ליתא דזינתה אחר חופה אפילו במוציא שם רע בחנק ולפי זה הא דקתני לעיל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בסקילה צריך לדחוק לרבא דאיירי במוציא שם רע דאי לא הוציא שם רע הויא לרבא בחנק דכיון דאישתני דינא אישתני קטלא ובדין דהוה ליה לאסוקי לעיל בההיא ברייתא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה ולא הוציא ש"ר בחנק דהשתא הוה מפליג בדידה ולא ה"ל למנקט בסיפא סרחה ולבסוף בגרה אלא משום דעיקר ברייתא אתא לאשמועינן דיני פתח בית אב וכיון דקאי מציעתא בנערה המאורסה בבאו לה עדים בבית אביה מסיק נמי סרחה ולבסוף בגרה בבית אביה במה שעומד בו השתא [והא דקאמר ואילו מוציא ש"ר אע"ג דהכל איירי במוציא ש"ר ה"פ ואילו מוציא ש"ר על האירוסין דאיירי ביה קרא הוי בסקילה אבל ק"ק דתני בשמעתין (לקמן כתובות מו.) לא אמר לעדים בואו והעידוני והן מעידין מאליהן היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אפי' בלא הוצאת ש"ר לא אמרינן הואיל ואישתני דינא אישתני קטלא ומיהו י"ל דאע"ג דלא אמר לעדים הרי הוציא ש"ר וחדית ביה רחמנא] ורבינו שמואל מפרש שאני מוציא שם רע דחידוש הוא שהרי נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בלא הוצאת שם רע וזינתה אחר חופה בחנק ואילו מוציא שם רע כי האי גוונא שזינתה אחר נישואין בסקילה דהכי משתמעי קראי דכתיב ואם אמת היה כו' ולא נמצאו בתולים לנערה וסקלוה משמע דבכל ענין שלא נמצאו לה בתולים הויא בסקילה ואפילו זינתה תחתיו ואע"ג דכתיב אל פתח בית אביה ובזינתה תחתיו אין כאן פתח בית אביה היינו משום דלא שייך לומר ראו גידולים שגידלתם והוי כמו יש לה אב ואין לה פתח בית אב או אין לה אב דהויא בסקילה אע"ג דליכא פתח בית אביה והיינו חידוש דבעלמא בלא הוצאת שם רע זינתה אחר חופה בחנק כדדרשינן לקמן מאורסה ולא נשואה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ובמוציא ש"ר בסקילה והשתא אתי נמי שפיר הא דלא נקט בברייתא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא הוצאת שם רע תידון בחנק דהא מודה רבא דלא אמרינן הואיל ואישתני דינא אישתני קטלא אבל קשה לרבינו יצחק לפירוש זה דהא לקמן (כתובות דף מח:) דרשינן לזנות בית אביה פרט שמסר האב לשלוחי הבעל וכל שכן היכא שנכנסה לחופה וההוא קרא דלזנות בית אביה במוציא ש"ר בהדיא כתיב:

דלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא ואע"ג דלעיל באלו נערות (כתובות דף לח: ושם) קרי לבעולה אישתני גופא הכא לא חשיב אישתני גופא אפילו למאן דלא מחייב במוציא שם רע אלא בבעל דהא כבר היתה בעולה מן הנואף ובבעילה דנואף לא חשיב לה שינוי הגוף דלא מיירי הכא אלא בשינוי הגוף אחר העבירה:

תנאי היא דתניא כו' וא"ת והא הכא ליכא אלא שינוי דינא והיכי מייתי לאישתני גופא דלעיל ויש לומר דלא מפליג לעיל בין אישתני גופא לאישתני דינא אלא לרבא דאמר מוציא שם רע חידוש הוא הילכך פריך ליה כיון דאמרת דחידוש הוא ואינה סברא אם כן יש לנו להעמיד בפחות שנוכל דהיינו לא אישתני גופא אבל לרב נחמן דאית ליה דמסברא קאמר דלא אישתני קטלא ולא מחידושא לדידיה ליכא לפלוגי בין אישתני דינא לאישתני גופא הילכך מייתי שפיר תנאי היא אי נמי יש לומר דלא מייתי אלא מדרבי שמעון דכיון דסבר הואיל ואישתני דינא אישתני קרבן כל שכן באישתני גופא ואינו חושש אלא להביא תנא דסבר כברייתא דשילא דלא משבשינן לה מקמי אידך ברייתא משום דברייתא דשילא לא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא אבל לאידך ברייתא לא מייתי שום ראיה מדרבנן דרבי שמעון ותדע דהא במסקנא משבשינן לההיא דשילא:

באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה ולאו דוקא, אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל פתח שער העיר ההיא.

סרחה ולבסוף בגרה ועודה בבית אביה,

תידון בחנק דבתר שעת העמדה בדין אזלינן, אף על פי שבשעה שזינתה נערה היתה דכיון דאישתני גופה אישתני קטלה.

ורמינהו נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע וכו' אבל מדידיה לדידיה לא קשיא, דאף על גב דתני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כדמעיקרא, השתא לא משמע ליה דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי לשילא, אלא שינוי הגוף לבד.

ואמר ליה רבא מוציא שם רע קא רמית עליה דשילא. לשילא כל מוציא שם רע חידוש הוא, דמדינא כל מוציא שם רע אפילו לא בעל הוה לן למימר שתדון כדהשתא ובחנק, דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי. ומשני קטלא, דהא נערה המאורסה בעלמא בסקילה ואלו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה השתא בחנק, אף על גב דלא אישתני גופה כלל, דמעיקרא בתולה נערה והשתא נמי אכתי נערה היא, אלמא כניסה לרשות הבעל חשבינן כבגרות, ומשני קטלא, ואפילו הכי על ידי הוצאת שם תדון בסקילה כדמעיקרא, אלמא חידוש הוא, ואי לאו חידוש הוה קשיא לדתני שילא מרישא לסיפא. ומיהו, לתני שילא הוי חידוש, אבל לדידן לאו חידוש הוא כלל, דלעולם בתר מעיקרא אזלינן.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא דילמא כי חדית רחמנא כלומר, אף כשתימצי לומר דמוציא שם רע חדוש הוא, אכתי לא חדית לן אלא בדלא אישתני, אבל היכא דאישתני גופא לא חדית, ומחידוש לא גמרינן, והילכך כשזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע, אם איתא דבעלמא אזלינן בתר השתא, הכא נמי הוה לן למימר דתדון בחנק כהשתא.

אלא אמר רב נחמן אישתני ולא אישתני אי משני קטלא, תנאי היא דתנן (הוריות י, א) חטאו עד שלא נתמנו, ומנויין כאישתני גופא היא.

גרסת הספרים והיא גרסת רש"י ז"ל באו לה עדים בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו בנערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורשה בעיר ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם וכו' וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה התורה לפרסמה לידון על שער ההוא. ויש שגורסין באו עליה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה ופי' הראב"ד ז"ל שזנתה כשהיתה הולכת בבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכן אמר הכתוב ומצאה האיש בעיר ומפני כן נידונית בשער העיר ההיא שאלו זנתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא שם רע דהא קרינא ביה לזנות בבית אביה ולרבותא נקיט קרא שבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטה תנא בלישנא דקרא ולא תני סתם כל שזנתה בבית אביה ואין הלשון הזה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו דלא מצינו שום מוציא שם רע אלא כשבאו עדים לאחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינים מסברותינו. וי"ל והיא גרסת הרמב"ן ז"ל באו עדים בבית חמיה שזנתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההי' וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דהא ליתא אלא (שראו) [שבאו] עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה הוא כדכתיב לזנות בית אביה ועוד דההוא דינו דפתח בית [אביה] וגרסת רש"י ז"ל הוא העיקר וכך גרסת התוס' ורמ"ה ז"ל:

סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק פירוש אסיפא קאי בדין נערה מאורסה דאלו רישא בדין מוציא ש"ר אפילו בגרה תידון בסקילה כדמעיקרא וכדאי' בברייתא ובסמוך אמרינן עלה מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר וטעמא רבא בזה משום דס"ל דסברא היא דניזול בתר השתא וכיון שלא זנתה השתא תידון בחנק דכתיב ביה היא נערה ודרשי' בפרק ד' מיתות נערה ולא בוגרת לסרחה ולבסוף בגרה שתידון בחנק שהכל הולך אחר שעת גמר דין והיינו דכתיב קרא הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר ואשמעינן שתהא נערה בשעת הדין ג"כ ומשום דמשמע ליה שכך הדין נותן כדפרכינן ליה לקמן ממוציא ש"ר אמר שאני מוציא ש"ר חדוש היא אדרבה אמינא בההוא דינא ונגמר מינה אלא ודאי כדאמרן והיינו דכי דחינן לה האי דשילא ואמרינן תני תידון בסקילה פריך תלמודא והא נערה כתיב ופריק הנערה שהיתה כבר דלמא מעיקרא סבירא לן דהנערה דהשתא משמע. והיינו דפרכינן למימר דכל דמשתני גופא קא משתני קטלא כלומר דניזיל בתר השתא דתידון כאילו זנתה השתא. ורמינהו וכו' מקדימין לבית הסקילה פי' רש"י ז"ל ישכימו בבקר לשם כי אין להם ניסה והמלטה מן המיתה הזאת ובתוס' פי' היא המיתה הקודמת להם לאפוקי שאם אין אנו יכולים במיתה הכתובה בו שממיתין אותה בכל מיתה שיוכלו להמיתה ובספר מפיק ליה מדכתיב ובערת הרע מקרבך. והא דדרשינן לה בפ' ד' מיתות מדכתיב מות יומת המכה תירץ הר"ר יוסף טוב עלם דאי מובערת הרע מקרבך הרעה זה ה"א דוקא לדונו באחת מיתות ב"ד ואשמעינן קרא ברוצח ועיר הנדחת דה"ה בכל מיתה שבעולם אם אי אפשר במיתה הכתובה בו:

אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה דעלמא שזנתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה בחנק ואלו מש"ר בסקילה פי' (רש"י) [ר"ש] ז"ל דברים כפשוטן שאם נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בלא הוצאת ש"ר ודינה בחנק כדין אשת איש ואם הוציא עליה בעלה ש"ר אע"פ שזנתה אחר שנכנסה לחופה דינה בחנק (כדין אשת איש ואם הוציא עליה בעלה ש"ר) בסקילה וזה ודאי חדוש גדול הוא מפני הש"ר וה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתידון בסקילה וא"ת וכי מפני שחדשה בו תורה דין אחד וחידשה בו דין שני אדרבה אין לך בו אלא חדושה בלבד וי"ל דכולהו חד חדוש הוא שגזרות הכתוב שכל דין מש"ר בסקילה וכן נראה שמפרש הרמב"ם אותה שכתוב בספר קדושה בפרק קדושה פרק ג' דין חדש יש במוציא ש"ר וכו' ואין פי' זה נכון שאין דין מש"ר בסקילה לעולם אלא כשזנתה בבית אביה וכדאיתא בקרא להדיא לזנות בית אביה ואמרינן לקמן פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן נמי פרט למסר האב לשלוחי הבעל וגם לא מצינו בדין מש"ר שיהא חילוק בין מש"ר או שבאו עדים מאיליה' לענין (דוק') [דינא] וכדתניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידוני. ועוד כי לפי זה לא היה צריך לומר כאן דהא נערה מאורסה בעלמא שזינתה בסקילה אלא דהא נכנסה לחופה וזנתה וכו' לכך הנכון כפירש"י ז"ל:

שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דחזינן דאע"ג דאשתני דינא בין חטאה לקטלא לא אשתני לקטלא שהרי נערה המאורסה שזינתה בסקילה ואם זנתה לאחר שנכנסה לחופה בחנק ואלו בדין מש"ר כשזינתה כשהיא נערה מאורסה ונכנסה לחופה ובאו עדים נדונת בסקילה כדמעיקרא ואע"פ שאלו זנתה השתא היתה בחנק אלמא אע"פ דאשתני דינא אשתני קטלא אלמא גזירות הכתוב במש"ר למיזל בתר מעיקרא ולפיכך דנו בה דאע"ג דאשתני דינא לא אשתני קטלא ותדון בסקילה כדמעיקרא והא דאמרינן דאלו מוציא שם רע בסקילה לאו דוקא אלא דין מוציא שם רע אמרי' אפי' באו עדים מאליהם ושמעינן מהכא דבעילה לא חשיבא שנוי הגוף דאי לא לבעייא לה משכנסה לחופה ונבעלת וזנתה בעלמא שהיא בחנק ואלו בדין מש"ר בסקילה מדכתיב ואקרב אליה שמעי' דאשתני גופא לא אשתני קטלא אלא ודאי כדאמרן דבעילה לא חשיבה שינוי הגוף ובדין הוא דמצי למנקט לה לענין שנוי דינא משנכנסה לחופה ונבעלה שזה הוא דין מש"ר לדברי הכל כשלא נבעלה פלוגתא דר"א ורבנן הוא והא דנקט כשלא נבעלה משום דלא תסיק אדעתיה דמשום שנוי הגוף נקיט לה למימר דנבעלה חשיב דאשתני גופא לא אשתני קטלא:

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכי דאשתני גופא לא. פי' משום דחדית רחמנא באשתני דינא דלא אשתני קטלא לא הוה לן למימר ביה דאשתני גופא לא אשתני קטלא אי איתא דבעלמא אשתני גופא אשתני קטלא דשינוי גוף עדיפא משנוי דינא אלא ודאי מדין מוציא שם רע שמעינן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש דאי אשתני דינא לא אשתני קטלא. והקשו בתוספות כיון דסבירא ליה דאשתני גופא לא אשתני קטלא ואם כן היכי אמרינן דחדית רחמנא במוציא ש"ר היכא דאשתני דינא דהא לא חדית רחמנא מידי ותירצו לדבריו דרבא קאמר לדידך דחשבת ליה חידוש לא חדית רחמנא אלא היכא דלא אשתני גופא:

אמר רב נחמן בר רב יצחק אשתני ולא אשתני תנאי הוא פי' אשתני גופא אי אמרי' אשתני קטלא או לא אמרי' אשתני דחוק, חטאו עד שלא נתמנו וכו', פי' וכיון דאמרי רבנן הרי הם כהדיוטות דמעיקרא אלמא סבירא להו דאי אשתני דינא לא אשתני חיובא דידהו ור"ש דאמר משנתמנו פטורים ס"ל דאי אשתני דינא אשתני חיובא, ופי' בתוספות דמדרבנן לא מוכחן מידי דדלמא אע"ג דאשתני דינא לא אשתני חיובא אלא סיוע לר' מייתינן דר"ש סבר לה כוותיה דאפי' אשתני חיובא אשתני דינא וכ"ש אשתני גופא וברייתא דלעיל פליגי אר"ש וסבר ליה כרבנן הכא ולא מפליג בין שנוי דינא לשנוי גופא אי נמי תנאי ממש קאמר ולפום סברא דרבא דלעיל דחשיב אליבא דשילא שנוי דינא כשנוי גופא:

ולענין ביאור מכל מקום למה שאמרו כאן תדון בחנק שאלו בה למימרא דכל היכא דאישתני גופה ר"ל קודם שבאו עדים אישתני קטלא ונעתקה מיתה הראויה בשעת מעשה למיתה הראויה בשעה זו אלו נעשה המעשה עכשו ורמינהי נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציאו עליה שם רע אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע כמו שביארנו במשנה אבל לענין מיתה מכל מקום בסקילה היא והילכך היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אע"ג דאישתני גופה לא אישתני קטלא והשיבו לעולם אישתני גופה אישתני קטלה דבתר גמר דין אזלינן ולא בתר חטאה ושאני מוציא שם רע דחדוש הוא כלומר שהרי בנערה המאורסה כל שזינתה משנכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה אפילו מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך אינה בסקילה אלא בחנק אע"פ שהיא עדיין נערה מאורסה כאלו זינתה משבגרה או נבעלה שאין נערה המאורשה בסקילה עד שתהא נערה ובתולה ומאורשה וברשות אביה ומאחר שאנו הולכים בתר השתא והדבר ידוע שמוציא שם רע אחר שנשאת הוא מוציאו אע"פ שמכל מקום מביא עדים שבעודה ארוסה זינתה היה לנו לומר דבתר השתא אזלינן והרי נשואה היא ומכיון דאלו זנאי השתא בחנק אף בהוצאת שם רע על זנות דמעיקרא בחנק ואם כן זו שהוציאתה תורה לסקילה חדוש הוא ומאחר שנתחדש כן במשנשאת נתחדש בה גם כן בבגרה ואחר כך הוציא שם רע ומכל מקום יש מפרשין בזו שכל שעל ידי הוצאת שם רע אם נמצא הדבר אמת ובאו עדים שזינתה כשהיתה נערה המאורסה אע"פ שזינתה אחר שיצאת מבית אביה אפילו זינתה אחר שנכנסה לחפה הואיל ולא נבעלה הרי היא בסקילה ואף גדולי המחברים כתבוה כן והדברים מתמיהים שהרי משנה שלימה שנינו נכנסה לחפה בחנק ומה שאמר ואלו מוציא שם רע בסקילה פירושו על הדרך שכתבנו אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום יש לומר לדעת גדולי המחברים שזו שאמרו נכנסה לחפה ולא נבעלה בחנק פירושה בשלא על ידי הוצאת שם רע ובאמת פשוטה של שמועה מוכחת כן ולדעת ראשון קשה לפרש מה חדוש יש בדין מוציא שם רע הואיל ועל זנות דמעיקרא הוא מוציאו ואף בעדים שלא על ידי הוצאת שם רע הדין כן וגדולי הפוסקים האריכו בזו ויש לדון דבריהם על שיטת פירושנו:

ולענין ביאור סוגיא הקשה רב הונא בריה דרב יהושע דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופה אע"ג דאישתני רשותא כגון שנכנסה לחפה אבל היכא דאישתני גופא כגון בוגרת לא חדית רחמנא ואם כן אי לאו דבעלמא נמי סרחה ולבסוף בגרה בסקילה אף במוציא שם רע לא אמרוה כן ומאחר שבמוציא שם רע אמרוה אף בעלמא כן ובתר מעיקרא אזלינן ובא רב נחמן והעמידה במחלוקת של תנאים ולא עלתה לו וסוף הדברים אמר לו ר' יוחנן תני תדון בסקילה ר"ל סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה וכן הלכה אלא שאין שם מלקות ולא מאה סלע כמו שביארנו במשנה:

כל מצות שבתורה שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת הדיוט מביא בהן על שגגתן כשבה או שעירה ונשיא מביא שעיר וכהן משיח פר חוץ מעבודה זרה ששלשתם שוים בה לשעירה חטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו קודם הבאת קרבנותיהם הרי הן כהדיוטות מפני שהולכין אחר המעשה אפילו לא נודע להם אלא אחר שנתמנו וכבר ביארנוה במקומה במסכת הוריות:

בד"ה אמר רבא כו' ואילו מוציא ש"ר כה"ג שזינתה אחר נישואין כו' והשתא א"ש הא דלא נקט בברייתא באו לה עדים בבית חמיה כו' עכ"ל ק"ק דלפירושו נמי תקשי לפלוג בדידיה לאסוקי לעיל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה תחתיו והוציא שם רע סוקלין אותה על שער העיר ולא ה"ל למנקט במציעתא באו לה עדים בבית אביה כו' ויש ליישב דניחא. ליה למיפלג וליתני כולה בזינתה בבית אביה ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' עד ולפי זה לא גרסי' בעלמא וכו' וכן הא דקאמרי' בסמוך ולפי זה הא דקתני וכו'. כתב כן לאפוקי לפי' רבינו שמואל שכתב לקמן בסמוך הוי הכל ניחא:

ד"ה תנאי היא וכו' עד היכי מייתי לאישתני גופא דלעיל פי' היכי מייתי מרבנן דר"ש אברייתא דלעיל דקתני ומשבגרה הוציא עליה ש"ר דבסקילה דלא אמרי' הואיל ואשתני גופא אשתני קטלא. :

ג"ה והיא גרש"י באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו דין נערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה תורה לפרסמה לידון על שער העיר ההיא. ויש שגורסין באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה ופירשה הראב"ד ז"ל שזינתה כשהיתה הולכת לבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכך אמר בה הכתוב ומצאה איש בעי' ומפני כן נדונית בשער העיר שאילו זינתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא ש"ר דהא קרינא בה לזנות בית אביה ולרבות' נקטא קרא כשבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטא תנא בהכי כלישנא דקרא ולא קתני סתם כל שזינתה בבית אביה. ואין לשון זה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו שלא מצינו דין מוציא ש"ר אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינין מסברתנו ויש גורסין והיא גרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההיא. וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה לא דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דההיא ליתיה אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה וכדכתיב לזנות בבית אביה ולא עוד אלא דההוא דינא בפתח בית אביה וגרש"י ז"ל היא עיקר והיא גירסת התוס' ורבינו מאיר הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל. והרב המגיד ז"ל כתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה וגרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה עיין שם. וכתב הרשב"א ז"ל באו לה עדים בבית אביה לאו דוקא אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל שער העיר ההיא. ע"כ:

סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק פי' אסיפא קאי דמיירי בדין נערה המאורסה דאילו רישא דמיירי בדין מוציא ש"ר אפי' בגרה תדון בסקילה כדמעיקרא וכדאיתא בברייתא בסמוך ואמרינן עליה מוצי' שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע וכו'. וטעמא דשמא בהא משום דס"ל דסברא הוא דניזיל בתר השתא וכיון שאילו זינתה השתא דינה בחנק כדכתיב כי יהיה נערה ודרשינן בפרק ד' מיתות נערה ולא בוגרת ה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק שהכל הולך אחר שעת גמר דין והיינו דהדר כתב קרא את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר לאשמועינן שתהא נערה בשעת הדין גם כן ומשום דמשמע ליה שכן הדין נותן כי פרכינן ליה לקמן ממוציא ש"ר אמרינן שאני מוציא ש"ר דחדוש הוא ומנא ליה דההיא חדושא הוא אדרבה אמינא דההוא דינא הוא ונגמר מינה אלא ודאי כדאמרן והיינו דכי דחינן לה להאי דשילא ואמרינן תני תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ופרקינן הנערה שהיתה כבר דאלמא מעיקרא ס"ל דהנערה דהשתא משמע דהיינו דפרכינן למימרא דכל היכא דאשתני גופה אשתני קטלא כלומר דניזיל בתר השתא שתדון כאלו זינתה השתא. הריטב"א ז"ל:

למימרא דכל היכא דאישתני גופה וכו' הא כתיבנא בסמוך מאי דפריש הריטב"א ועוד היה נראה דמאן דפריך ס"ד דכי קתני סרחה ולבסוף בגרה קאי נמי אריש' דקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' דהיינו נמי מוציא ש"ר ולהכי רמי מתנייתא אהדדי ואהדר ליה מוציא ש"ר קאמרת וכו' כלומר לא תתני סרחה ולבסוף בגרה אלא אסיפא דבאו לה עדים בבית אביה וכו' דאילו ארישא בגרה נמי תדון בסקילה וליתא להאי פירושא כלל דלישנא דלמימרא לא משמע הכין כלל אלא דברייתא דשילא לא מיירי אלא בנערה המאורסה בלחודא אלא דאנן בעינן למידק מסברא דנפשין דה"ה בכל דוכתא והיינו דקאמר ליה רבא מוציא ש"ר קאמרת כו' דאלמא דאיהו קאמר הכין ולא הברייתא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן מוציא ש"ר קאמרת. לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה. ע"כ כנ"ל: מקדימין לבית הסקילה פי' רש"י ז"ל ישכימו לבקר לשם כי אין להם ניסה והמלט' מן המיתה הזאת ובתוספות פירשו היא מיתה הקודמת להם ולאפוקי שאם אין אנו יכולין להמיתו במיתה הכתוב' בו שממיתין אותו בכל מיתה שיכולין להמיתו ובספרי מפיק לה מדכתיב ובערת הרע מקרבך והא דדרשינן ליה בפרק ד' מיתות מדכתיב מות יומת המכה תירץ הר"י טוב עלם דאי מובערת הרע הוה אמינא דדוקא לדונו באחת מארבע מיתות ואשמועינן קרא ברוצח ועיר הנדחת דה"ה בכל מיתה שבעולם אם אי אפשר במיתה הכתובה בו. הריטב"א ז"ל: היא וזוממיה ס"ד אלא או היא או זוממיה והיינו יכולין לתרץ בענין אחר דהיינו זוממי זוממיה ועתה לא תקשי מתניית' אהדדי דלהכי קתני בהך מתניתין דהיא בסקילה משום דהא ודאי אע"ג דלגבי דידה אשתני גופ' ואשתני קטלא מ"מ העדים שהעידו עליה שזנתה בעודה נערה ארוסה ונמצאו זוממין כיון דלא אשתני גופייהו ואינהו קא מחייבי קטלא אההיא שעתא דקא מסהדי הא ודאי דאינה בסקילה וכיון שכן זוממין זוממיה כחדא הילכך שלא לחלק במיתתן אנו דנין אותן בסקילה אבל כשאנו דנין אותה לבדה תדון בחנק וכדתני שילא כך היינו יכולים לחלק דהדוחה דוחה בקש כי היכי דלא נשבש הא דתני שילא לכך תלמודא מתרץ לישנא דמתניתין דהיא וזוממיה פירושו או היא או זוממיה ואין לתרץ דהיינו זוממי זוממיה דהא משמע דמאחר דיצא הדבר באמת לא הוה שם שום ערעור כדי שנאמר שהיה שקר עד שיהיו שם זוממים וזוממי זוממים לכך עדיף טפי לשנויי או הוא או זוממיה. ואין להקשות דמאי פריק דאו קתני דהא קתני נמי הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיה וכו' וע"כ או קתני הוא אינו לוקה וכו' אם שקר, היא וזוממי' וכו' אם אמת היה הדבר די"ל דמאחר שהיה אמת אין לומר שהיה שקר וזה שכתב רש"י ז"ל היא וזוממיה ס"ד. אם אמת היה אין שקר. והילכך מאחר דקתני היא אין לומר זוממיה ואם תשאל דהוה ליה לתנא לאקדומי זוממיה בהדי מאי דקתני הוא אינו לוקה לכך כתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פי' ואם היה תני בהדי אינו לוקה וזוממיה הוה משתמע דהמלקות היה בא לו על ידי עדיו שהוזמו והא ודאי ליתא דמפני שעדים הוזמו לאו בר מלקות הוא דאפשר שאמת היו דבריו אלא שהעדים הוזמו אבל לא הוכחשו לכך בעינן שיכחיש הוא עצמו את דבריו הראשונים. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נערה לא כתב כן שכתב וז"ל כיצד הוצאת שם רע הוא שיבאו לב"ד וכו' ואם הביא האב עדים והוזמו עדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים וכו' ע"כ. ואפשר לומר דבעינן תרווייהו שיזימו העדים שהביא הבעל וגם שהבעל עצמו יודה ששקר דבר ובהזמ' העדים לא סגי דהרי הוא צווח ואומר שזינתה תחתיו ואע"ג דעדיו הוזמו הרי לא הוכחשו והיום או למחר יביא עדים אחרים ואין ללקות על הספק אבל מאחר שהוזמו עדיו וגם הוא מכחיש דבריו הרי הדבר שקר בודאי לכך לוקה ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ונמצאו שהעידו שקר וכו' והרי לשון זה מיותר אלא ודאי כדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פירש שכחש דבריו הראשונים ולא בעי למימר שדבר שקר דאם כן הוה ליה למנקט אם שקר ודוק כנ"ל:

אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת כו' ה"פ למאי דתני שילא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא דבדהשתא דיינין לה. כל מוציא ש"ר דאמר רחמנא בסקילה לאחר שנכנסה לחופה הוא דהא אפי' מוציא ש"ר שלא בעל נמי אילו השתא זנאי בחנק וכי זנאי מעיקרא בסקילה אלמא לאו בתר השתא אזלינן הכא נמי אי בגרה לאו בתר השתא אזלינן אבל באו עדים בבית אביה דלא חדית בה רחמנא מידי אם בגרה בתר השתא אזלינן ובחנק ולאו למימרא דלדידן חידוש הוא אלא ס"ל לשילא דחידוש הוא וכי היכי דלא אותבת עליה מדאמר רחמנא מוציא שם רע בסקילה לא תותביה מברייתא ואקשינן ודילמא כי חדית רחמנא וכו' כלומר מנא לך הא דילמא שני התם דלא אשתני גופא ודינא הוא ותידון כדמעיקרא אבל היכא דאישתני גופא לא אמר רחמנא הכי ולא חדית במוציא ש"ר כלום. א"נ לעולם חידוש הוא וכי חדית ביה רחמנא בשלא נשתנה הגוף אבל לא חדית כל כך דאפילו נשתנה הגוף לא ישתנה הדין וליכא למגמרה מהדדי וכיון דהכי הוא האי תנא דסבר כדמעיקרא דיינינן לה אפילו בלא הוצאת ש"ר נמי אית ליה הכי דהא כי הדדי נינהו להך מלתא דלא חדית בה רחמנא מידי כך פירש רש"י ז"ל. אבל יש לדקדק אם כן מאי טעמא דמקשה אמאי לא אקשי ליה ממוציא ש"ר גופיה דאמר רחמנא בסקילה אי אמרת דס"ל שאני התם דלא אשתני גופא אם כן היינו דרב יהושע ולא קשיא דס"ל למקשה דמוציא ש"ר גופיה לשילא ודאי חידוש הוא ואין ללמוד מחידוש אפילו בדבר כיוצא בו ורבא אמר כיון דחידוש הוא גמרינן מיניה כל דבר דבתר מעיקרא אזלינן ביה ורב הונא אמר אפילו תימא דבר שכיוצא בו למדין ממנו שלא כדברי המקשה מיהו זו אינה דומיא לזו. אי נמי איכא לפרושי הכי בהדיא דקס"ד דמקשה טעמיה דשילא משום דאישתני גופא הוא וליכא למקשה מוציא ש"ר וחידוש נמי לאו חידוש הוא וא"ל רבא טעמא דשילא משום דאזיל בתר ידיעה הוא הלכך מוציא ש"ר חידוש ואין הדין נותן אלא בהוצאת ש"ר וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפילו לדידך שאמרת משום דאזיל בתר ידיעה הוא ומ"ה אמר חידוש הוא דילמא כי חדית רחמנא וכו' וזה נכון. ורבינו הגדול ז"ל כתב שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה בעלמא בסקילה ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אע"ג דהשתא נמי נערה בתולה היא כדמעיקרא כיון דאתיא לה לרשות הבעל אשתני דינא ואילו מוציא ש"ר אחר כניסתה לחופה אע"ג דאתיא לה לרשותיה לא דיינינן לה כדהשתא וכו' כדכתיב בהלכות ופי' לדברי הרב ז"ל כיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואף על גב דהשתא נערה בתולה היא אשתכח דרשות הבעל משוי לה כאילו אשתני גופה והוה לה כמי שבגרה ומשני קטלא, וכיון שכן מוציא ש"ר היכי משכחת לה לעולם אפילו מוקמת ליה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופה אשתני קטלא אלא ש"מ חידוש הוא וכדפירש רש"י ז"ל. ויש בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל בשמועה זו פירושים רבי' בשם גאוני עולם ז"ל ולא נתנו ליכתב ועליהם אמר רבינו הגדול ז"ל דליכא חד פירושא דסליק כהוגן. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו. מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה פירוש שאני מוציא ש"ר דאילו אליבא דשילא מוציא ש"ר לא משכחת לה בלא חידוש דכיון דקסבר שילא דהכי דינא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא כל מוציא ש"ר נמי הא אשתני דינא דכיון דנכנסה לחופה הא אשתני דינא דהויא בחנק אפילו לא נבעלה ואפ"ה לא אשתני קטלא והיא בסקילה כי בגרה נמי לא אשתני דינא והויא בסקילה אף ע"ג דבעלמא דינא הכי דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא שאני הכא דגלי ביה רחמנא וקשיא לן ומאי דקא איירי לה אמאי מקשה לה ממתני' ליקשי ממוציא ש"ר גופיה דאורייתא. וי"ל דהמקשה ס"ל דמוציא ש"ר דאורייתא לאו קושיא דהא שילא לא אמר אלא היכא דאשתני גופא אבל אשתני דינא מודה שילא דאפ"ה לא אשתני קטלא ואפילו בעלמא הלכך מוציא שם רע דאורייתא לאו חידוש הוא דהא הכי דינא אפילו בעלמא והיינו דמקשי ממתני' דקתני בהדיא בגרה ורבא אתא למימר דלאו הכי הוא אלא שילא בין באשתני דינא בין באשתני גופא אית ליה דהכי הוא דינא דאשתני קטלא הלכך מוציא ש"ר גופיה דלא אשתני קטלא חידוש הוא דהא אשתני דינא וכיון דכן הוא הדין נמי לאשתני גופא וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפי' לפי דבריך דמוציא שם רע חידוש הוא אכתי היכי מצי למגמר מינה תנא לבגרה דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא היכא דאישתני גופא לא חדית רחמנא והיכי מצי תנא למגמר חדושא רבה מחדושא זוטא אלא טעמא ע"כ משום דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותיובתא דשילא. אבל מתוך דברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא מפרש מוציא ש"ר חידוש הוא דכיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואע"ג דהשתא נערה בתולה היא אשתכח [דרשות הבעל משוי לה כאלו אישתני גופה וה"ל כמי שבגרה ומשתני קטלא וכיון שכן מוציא שם רע היכי משכחת לה] לעולם אפילו מוקמת לה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופא אישתני קטלא אלא לאו ש"מ חידוש הוא כדפרש"י ז"ל אבל אין לשונו מכריע יפה והנכון כלשון הראשון ומן התימה במה שכתב הרמב"ם ז"ל שנערה שזנתה אחר כניסתה לחופה ובאו עדים מאליהן בחנק הביא הבעל עדים הרי היא בסקילה ונראה שהוא מפרש דברים כפשטן ואילו מוציא ש"ר כי הא דאמרינן דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בסקילה וזהו חידוש שבמוציא ש"ר וזה תימה ומאי קאמר וכי חדית בה האי חידושא מאי הוי אטו משום דחדית ביה רחמנא בחדא מילת' אית לן לחדותי בה במילי אחריני אדרבה אית לן למימר אין לך בו אלא חידושו ותו דאי לא אשכחן דשני לן במוציא ש"ר בין הביא הבעל עדים לבא מאיליהן אלא לענין מלקות ולשלם מאה סלע אבל לא לענין מיתתה כלל ותו הא לזנות בית אביה דממעטינן מיניה לקמן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה לומר שהיא בחנק במוציא ש"ר כתיב וליתא. עד כאן: וז"ל הריטב"א ז"ל. אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה המאורסה דעלמא שזינתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה ופי' ז"ל דברי' כפשוטן דאם נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בלא הוצאת ש"ר דינה בחנק כא"א ואם הוציא עליה בעלה ש"ר אע"פ שזינתה אחר שנכנסה לחופה דינה בסקילה וזה ודאי חדוש גדול מפני הוצאת ש"ר וה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק. ואם תאמר וכי מפני שחדשה תורה דין א' נחדש בו דין שני אדרבה אין לך אלא חידושו בלבד. י"ל דכוליה חד חידוש הוא שגזרת הכתוב שכל דין מוציא ש"ר בסקילה וכן נראה שמפרש אותה הרמב"ם ז"ל ממה שכתב בספר קדושה פ"ג דין חדש יש בהוציא ש"ר וכו'. ואין פירוש זה נכון שאין דין מוציא שם רע לעולם אלא כשזנתה בבית אביה וכדאיתא בקרא בהדיא לזנות בית אביה ואמרינן לקמן פרט לנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן נמי פרט למסר האב לשלוחי הבעל וגם לא מצינו בדין מוציא ש"ר שיהא חלוק בין שהוציא ש"ר או שבאו עדים מאיליהן לענין דינא וכדתניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידוני וכו' ועוד כי לפי זה לא היה צריך לומר כאן דהא נערה המאורסה בעלמא שזנתה בסקילה אלא דלימא הכי דהא נכנסה לחופה וזנתה וכו' לכך הנכון כדפי' רש"י ז"ל שאני מוציא שם רע דחידוש הוא דחזינן בה דאע"ג דאשתני דינא בין חטאת לקטלא לא אשתני קטלא שהרי נערה המאורסה שזינתה בסקילה ואם זנתה לאחר שנכנסה לחופה בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר שזינתה כשהיא מאורסה ונכנסה לחופה ובאו עדים נדונת בסקילה כדמעיקרא ואע"ג דאילו זינתה השתא בחנק אלמא אע"ג דאישתני דינא לא אישתני קטלא ולפי דברי שילא היה לנו לומר כיון דאשתני דינא לשתני קטלא אלמא גזרת הכתוב הוא במוציא ש"ר למיזל בתר מעיקרא ולפיכך דנו בה דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותדון בסקילה כדמעיקרא והא דאמרינן ואילו מש"ר בסקילה לאו דוקא אלא דין מש"ר אמרינן ואפי' באו עדים מאיליהן. ושמעינן מהכא דבעילה לא חשיב שינוי הגוף דאי לא לייתי לה מנכנסה לחופה ונבעלה וזינתה בעלמא שהיא בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר בסקילה כדכתיב ואקרב אליה וש"מ דאשתני גופא לא אשתני קטלא אלא ודאי כדאמרן דבעילה לא חשיב שינוי הגוף ובדין הוא דמצי למנקט לה לענין שנוי דינא כשנכנסה לחופה ונבעלה שזהו דין מוציא ש"ר לדברי הכל דאילו כשלא נבעלה פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא והא דנקט בשלא נבעלה משום דלא תסוק אדעתין דמשום שינוי הגוף נקיט ליה למימרא דנבעלה חשיב דאשתני גופא ואף ע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכא דאשתני גופא לא פי' דמשום דחדית דאשתני דינא דלא לישתני קטלא לא הוה לן למימר ביה דאשתני גופא לא אשתני קטלא אם איתא דבעלמא אשתני גופא אשתני קטלא דשינוי גופא עדיפא משינוי דינא אלא ודאי מדין מש"ר שמעינן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש וכו' והקשו בתוס' כיון דסבירא לן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש דאישתני דינא לא אשתני קטלא ואם כן היכי אמרינן דחדית רחמנא במש"ר היכא דאשתני דינא דהא לא חדית ביה רחמנא מידי ותירצו דלדבריו דרבא קאמר לדידך דחשבת לה חדוש לא חדית רחמנא אלא היכא דלא אשתני גופה: וז"ל הרשב"א ז"ל. ורמינהו נערה המאורסה וכו' אבל מדידיה אדידיה לא קשיא דאף על גב דתני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה וכו' כדמעיקרא השתא לא משמע ליה דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי לשילא אלא שינוי הגוף לבד וא"ל רבא מוציא ש"ר קא רמית עליה דשילא, לשילא כל מוציא שם רע חדוש הוא דמדינא כל מוציא ש"ר אפילו לא בעל היה לן למימר שתדון כדהשתא ובחנק דכניסה לרשות בעל הוי שינוי ומשני קטלא דהא נערה המאורסה בעלמא בסקילה ואילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה השתא בחנק אע"ג דלא אשתני גופה כלל דמעיקרא נערה בתולה והשתא נמי אכתי נערה היא אלמא כניסה לרשות הבעל חשבינן כבגרות ומשני קטלא ואפ"ה ע"י הוצאת ש"ר תדון בסקילה כדמעיקרא אלמא חדוש הוא ואי לאו חדוש הוא הוה קשיא לדתני שילא מרישא לסיפיה ומיהו לדתני שילא הוה חידוש אבל לדידן לאו חידוש הוא כלל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן: אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא כלומר אף כשת"ל דמוציא ש"ר חידוש הוא אכתי לא חדית לן אלא בדלא אשתני אבל היכא דאשתני גופה לא חדית ומחידוש לא גמרינן והלכך כשזינתה ומשבגר' הוציא עליה ש"ר אם איתא דבעלמא אזלינן בתר השתא הכא נמי הוה לן למימר דתדון בחנק כדהשתא. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:

ודע דהתוספות פירשו דלא שני לן בין אשתני גופא לאשתני דינא ובהכי פליגי דהמקשן סבור דהא דתניא משבגרה הוציא עליה ש"ר וכו'. היא וזוממיה וכו' היינו מסברא ומשני רבא דחידוש הוא וקשיא להו כל מאי דמקשי ורש"י ז"ל לא פירש כן וניחא לשיטתו כל הקושיות ועל שיטת התוספות כתוב בגליון תוספות והא דקאמר ואילו מוציא ש"ר אף על גב דהכל איירי במוציא ש"ר ה"פ ואילו במוציא ש"ר על האירוסין דאיירי קרא דהוי בסקילה. ע"כ: עוד כתוב בגליון תוספות אבל ק"ק דתניא בשמעתין לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין מאיליהן היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אפילו בלא הוצאת ש"ר לא אמרינן הואיל ואשתני דינא אשתני קטלא וקשיא לרבא מיהו יש לתרץ דאע"ג דלא אמר לעדים דמכל מקום הרי הוציא ש"ר וחדית ביה רחמנא ע"כ. ויש לי להאריך בשיטת רש"י ז"ל והתוספות ז"ל אבל אין הפנאי מסכים ועוד אחזור על זה בעזר העוזר האמיתי: אלא אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא הקשו בתוספות והא הכא ליכא אלא שינוי דינא והיכי מייתי לאשתני גופא דלעיל ותירץ הרשב"א ז"ל דמינויין כאשתני גופא הוא וכן פי' רש"י ז"ל ומיהו אכתי יש לחלק בין אשתני גופא דמינויין לאשתני גופא דבגרות ומשמע לי דהא ודאי תנא דשילא ותנא אחריתי תנאי הוה ומצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא אפי' דלא אשכחן דפליגי תנאי אחריני בהכי אלא דמ"מ בעינן לאשכוחי תנאי דפליגי בכיוצא בזה כי היכי דלא נחדש פלוגתא חדשה בין התנאים ולכך מהדרינן לאשכוחי דפליגי תנאי באשתני קטלא מיהא אע"ג דלא שוו בענין דהא (לא דמיא) אשתני דינא והא אשתני גופא ממש הא אשכחינן דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני וכיון שכן איכא למימר דתנא דשילא ותנא אחריתי פליגי נמי באשתני גופא אי אשתני קטלא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל וז"ל אלא א"ר נחמן בר יצחק. הא דתני שילא תדון בחנק הואיל ואשתני גופא אשתני קטלא ותנא אחריתי סקילה ואע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא תנאי היא. אשתני ולא אשתני. אי אמרת אשתני קטלא או לא אשתני קטלא תנאי היא. ע"כ דוק ותשכח בקצת פירושים כתיבת יד אין כתוב זה הלשון האחרון אשתני ולא אשתני אי אמרת אשתני קטלא וכו' ונוסחת פירושים הוא מדוייק כדכתיבנא כנ"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל אשתני כלומר אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא תנאי היא דרבי שמעון ורבנן דרבנן סברי בתר מעיקרא ור"ש אזיל בתר השתא. ע"כ: והריטב"א כתב וז"ל. אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא פי' אשתני גופא אי אמרינן אשתני קטלא או לא אשתני תנאי היא דתנן חטאו עד שלא נתמנו כו' פי' וכיון דאמרו רבנן הרי הן כהדיוטות כדמעיקרא אלמא סבירא ליה דאשתני דינא אשתני חיובא דידהו ור"ש דאמר משנתמנו פטורין ס"ל דאשתני דינא אשתני חיובא ופירשו בתוספות דמדרבנן לא מוכיחין מידי דדילמא אע"ג דאשתני דינא לא אשתני חיובא אשתני גופא אשתני חיובא אלא סייעתא לשילא מייתינן דר"ש סבירא להו כוותיה דאפי' (לא) אשתני דינא אשתני חיובא וכ"ש אשתני גופא וברייתא דלעיל פליגא אדרבי שמעון וסבר לה כרבנן דהכא ולא מפליגי בין שינוי דינא לשינוי גופא א"נ תנאי ממש קאמר ולפום סברא דרבא דלעיל דחשיב אליבא דשילא שינוי דינא כשינוי גופא. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל תנאי היא דתנן חטאו וכו' תימה היכי מייתי תנאי מאשתני דינא לאשתני גופא דלעיל וי"ל הא דמפליג כן היינו דוקא לרבא דהוה בעי למימר דחדית רחמנא במוציא ש"ר מה שאינו סברא וגם אינו נוהג בשאר חייבי מיתות הלכך פריך ליה רב הונא הואיל ואמרת דחדש רחמנא אע"ג דלאו סברא הוא אם כן יש לך להעמיד האי חידוש בפחות שתוכל והיינו בלא אשתני גופא אבל רב נחמן דמתרץ לה לברייתא ומוקי לה כתנאי והתנא דאית ליה לא אשתני קטלא מסברא קאמר ולאו מחידושא אין לחלק בין אשתני דינא לאשתני גופא הלכך מייתי שפיר תנאי. א"נ י"ל דמדר"ש מייתי ראיה הואיל וס"ל אשתני דינא אשתני קטלא כ"ש אשתני גופא הא אשכחן תנא דאית ליה ההיא דשילא אבל מדרבנן לא מייתי שום ראיה וגם אין אנו צריכין דההיא דשילא הוא דמשבשינן לה משום דלא מיתני' בר' חייא ורבי אושעיא ותדע דהא במסקנא קאמר לה רבי יוחנן להך תנא תני תדון בסקילה. ע"כ:

תני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם. נראה דמה שהוצרך לפרש הכא טעמא דקרא היינו משום דמפשטא דקרא משמע דלא שייך פתח בית אביה אלא במש"ר ממש והכא בעי למימר דבכל ענין שבאו העדים בית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר סוקלין אותה על פתח בית אביה משו"ה מייתי ה"ט וכוונת הגמרא בזה דכיון דקרא גופא יהיב טעמא דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כי נבלה עשתה בישראל לזנות בית אביה אלמא דבהאי טעמא תליא מילתא והיינו כפרש"י להודיע שמבית זה יצאה הנבלה ולאפוקי נערה המאורסה דעלמא דלא שייך האי טעמא ועמ"ש בסמוך בפרש"י:

רש"י בד"ה סוקלין אותה וכו' והאי בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במש"ר כתיב וכו' ואקרב אליה אלמא כשניסת עכ"ל. ע"כ אין לפרש כוונתו בזה דבא לפרש דבנערה המאורסה שלא ניסת מודה דאין סוקלין אותה על פתח בית אביה דלהא לא איצטריך ליה לאתויי ראיה דהא בהדיא כתיב והוציאו את שניהם אל שער עירם ודוחק לפרש דמפרש האי בית חמיה דהכא במש"ר ממש ובא לאתויי ראיה דמש"ר אינו אלא בניסת אפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל אפ"ה מודו דלא שייך מש"ר מן האירוסין דבהא לא הוי מייתי שפיר מואקרב אליה דהא למ"ד בין בעל בין לא בעל מפרש ואקרב אליה בדברים ואפ"ה מטעמא אחרינא פשיטא ליה דמש"ר אינו מן האירוסין. וליכא לפרש נמי דבא ליתן טעם בבית חמיה גרידא דסוקלין אותם על פתח בית אביה כדפרישית בסמוך דא"כ מאי האי דכתב רש"י דהא במש"ר אדרבא איפכא הו"ל למימר אע"ג דבמש"ר כתיב. לכך נלע"ד בכוונתו שבא ליתן טעם בעיקר חיוב סקילה בבאו עדים בבית חמיה אע"ג דאילו זינתה השתא בת חנק היא ומ"ש מסיפא דלמאי דס"ד השתא דקתני סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק אלמא דבתר השתא אזלינן וא"כ תקשי רישא אסיפא וכמ"ש התוספות דלא מפלגינן בין אישתני דינא לאישתני גופא אלא לרבא דוקא. לכך מפרש"י דהאי בבא דרישא אליבא דכ"ע ילפינן לה ממש"ר דאע"ג דניסת בסקילה. דאפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל מודה מיהא דעיקר פשטא דקרא דואקרב אליה בבעל ולא עקרינן ליה מפשטא לגמרי ואפילו בעל חייבת סקילה אע"ג דהשתא לאו בת סקילה היא א"כ ילפינן נמי מהכא דאפילו בלא הוצאת ש"ר חייבת סקילה בבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אי משום דגלי קרא להדיא דאישתני דינא לאו מילתא היא. או משום דבכה"ג לא מיקרי אישתני דינא דכיון שבאו עדים שזינתה קודם הנשואין הו"ל נשואי טעות ולא מיקרי נשואין כלל ושינוי הגוף נמי ליכא ע"י הבעילה דבלא"ה כבר היתה בעולה מהנואף כמ"ש התוספות. כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו בעיקרא דמילתא למאי דמשמע מפירש"י ותוספות דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר נסקלת אפתח בית אביה יש לדקדק א"כ כל הפרשה דאם אמת היה הדבר דכתיב במש"ר למאי הילכתא כתביה רחמנא. וכ"ש למאי דמסקינן לקמן דילפינן מהנערה שהיתה כבר דבכל דוכתי אזלינן בתר מעיקרא א"כ כל האי עניינא מיותר לגמרי. וצ"ל דלא אתא לאשמעינן אלא האי חידושא דנסקלת בפתח בית אביה לאפוקי משאר נערה המאורסה דנסקלת בפתח שער העיר וצ"ל ג"כ דנהי דרישא דקרא לענין קנס ומלקות איירי דוקא בהוציא ש"ר ממש ונמצא שקרן אפ"ה סיפא דקרא דאם אמת היה הדבר לא איירי דוקא במוציא ש"ר אלא בכל ענין שלא נמצאו לה בתולים כגון שבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה ע"פ בית אביה כנ"ל ודו"ק:

גמרא אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכו' וכתבו התוס' דלאו דוקא נקט נכנסה לחופה גם הרב האלפסי כתב דכמה רבוותא קמאי לא סלקא להו האי הלכתא כהוגן ופירשה באריכות ולא נתבררו דבריו ג"כ לקמאי דקמן ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד מתפרש הסוגיא יפה לפי דקשיא לן בהא מילתא דרבא קאמר שאני מש"ר דחידוש הוא וכו' והיא גופא תקשי מנ"ל דחידוש הוא דילמא מהכא גמרינן בכל דוכתי דאזלינן בתר מעיקרא ותו לא הוי חידוש ומאי שנא מהא דמסקינן לקמן דילפינן דאזלינן בתר מעיקרא מהנערה שהיתה כבר דלפרש"י היינו קרא דכתיב במש"ר ואפ"ה כתבו התוספות דמהכא ילפינן בכל דוכתי וא"כ ה"נ מאן יימר דחידוש הוא דילמא מהכא ילפינן בכל דוכתי. והנלע"ד בזה דמהכא לא מצינן למילף בכל דוכתי דשאני מש"ר דא"א בע"א ואי אמרת דלא הוי בסקילה בטלת מצות סקילה במש"ר לגמרי. וכה"ג כתבו התוספות בריש יבמות דלא ילפינן ממצות יבום דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת משום דמצות יבום א"א בע"א. וכ"ש הכא דלא שייך למידק ממצות סקילה שע"י הוצאת ש"ר אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דא"א התם למיזל בתר השתא דאם כן בטלת לגמרי. אלא דלרבנן דראב"י לקמן דמש"ר היינו בין בעל בין לא בעל א"כ שפיר הוי מצינן למילף דאזלינן בתר מעיקרא מדמחייב רחמנא סקילה אפילו בבעל דאי זינתה השתא בחנק והא אפשר לקיומי מצות סקילה במש"ר בלא בעל וכל זה אי הוי אמרינן דבכל דוכתי נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה הוי מצינן למילף שפיר ממש"ר ולא הוי שייך לומר דחידוש הוא משו"ה הוצרך רבא לפרש דבריו דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק וא"כ בין בבעל בין לא בעל אי אזלת בתר השתא בטלת מצות סקילה במש"ר משו"ה ליכא למילף מניה בשאר דוכתי כיון דחידוש הוא ומש"ה אפילו בגרה קודם הוצאת ש"ר נמי חידוש הוא ולא ילפינן מיניה. והשתא דאתינא להכי נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי במילתא דרבא ממ"נ מאי קסבר אי דריש הנערה שהיתה כבר לענין מש"ר כדילפינן לקמן במסקנא א"כ למאי הוצרך לומר דחידוש הוא הול"ל שאני בוגרת במש"ר דכתיב הנערה שהיתה כבר ואי לא דריש א"כ מאי קאמר דחידוש הוא וה"ה לענין בוגרת דאכתי תקשי קושיית הגמרא לקמן נערה אמר רחמנא והא בוגרת היא ואף שאפרש לקמן דאההיא ברייתא דמשבגרה הוציא שם רע לא שייך להקשות כן מ"מ למאי דפרישית א"ש טפי דודאי המקשה ורבא דמתרץ שפיר הוי ידעי דרשא דהנערה שהיתה כבר אלא דהמקשה דקאמר ורמינהו הכי פריך דנילף מהתם לסרחה ולבסוף בגרה כדמסקינן לקמן וע"ז משני רבא דלא מצינן למילף דבלא"ה חידוש הוא דנסקלת אף כשהיתה נשואה עכשיו דבלא"ה א"א לקיים מצות סקילה ע"י הוצאת ש"ר כדפרישית וא"כ מה לי נשואה גרידא או נשואה והיא בוגרת דבכל ענין גזירת הכתוב דבסקילה וע"ז מקשה רב הונא בריה דר"י דאכתי לא דמי דהכא אישתני גופא ולא הוי בכלל האי חידושא ואי אמרת דאכתי בהדיא רבי רחמנא מהנערה שהיתה כבר א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנילף מיניה בכל דוכתא אפי' בסרחה ולבסוף בגרה גרידא. מיהו כל זה כתבתי לשיטת רבנן דלקמן דמש"ר בין בעל בין לא בעל אמנם אם נאמר דרבא מוקי להאי ברייתא כראב"י לקמן דמש"ר דוקא בבעל לא יתכן לפרש כן אלא דלשיטה זו נ"ל לפרש מילתא דרבא בענין יותר נכון משום דקשיא לי במילתא דרבא דמדמה משבגרה הוציא ש"ר לשאר מש"ר דאכתי מי דמי בשלמא התם לא הוי חידוש כ"כ אלא דהנהו נשואין ובעילה שהוציא ש"ר עליהם לא מהני בה מידי דליקרי אישתני דינא ע"י כך ואכתי כדמעיקרא קאי כמו קודם נשואין משא"כ בגרה שכבר יצאה מדין החמור מסקילה לחנק אפילו במה שזינתה בעודה נערה א"כ מאיזו סברא נאמר דכיון שחזר והוציא ש"ר יתהפך הדין ויחזור וניעור חיוב סקילה לאחר שכבר נתבטל ממנה. אע"כ דרבא עיקר דיוקא משנכנסה לחופה קא דייק דלמאי דקאי בשיטת ראב"י דמש"ר דוקא בבעל ואם כן פשיטא דכל שבאו עדים קודם שבעל שזינתה בעודה נערה קודם חופה הוי בחנק כמו כל שאר נכנסה לחופה וזינתה דבחנק והאי נמי שזינתה מקודם אכתי במילתה קאי כיון דלא נאמרה פרשה זו דמש"ר אלא בבעל דוקא ואם כן חזינן להדיא דאף דקודם שבעל אילו באו עדים שזינתה בנערותה יצאתה מסקילה לחנק ואפילו הכי כשבעל אח"כ חוזר וניעור חיוב סקילה כדמעיקרא וא"כ שפיר קאמר רבא דה"ה כשבגרה ואח"כ הוציא ש"ר נמי אמרינן בהכי האי חידושא:

קונטרס אחרון אמר רבא מוציא ש"ר חידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכתבו התוספות דנכנסה לחופה לאו דוקא וכן כתב הרי"ף ז"ל דכמה רבוותא לא סלקו להו כהוגן וגם בדברי הרי"ף ז"ל נתקשו בהם גדולי המפרשים ואני בעניי ביארתי ביאור מספיק בעזה"י גם כתבתי שם לישב שיטת הרשב"ם שהביאו התוספות והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד דברים ברורים הן בעזה"י:

בתוספות בד"ה אמר רבא וכו' נראה דמתחלה מקשה עכ"ל נראה בכוונתם משום דקשיא להו דלכאורה המקשה גופא ע"כ לא מקשה ליה ממוציא שם רע דא"כ אמאי מקשה מברייתא דהא מקרא מלא הוא דמש"ר בסקילה אע"ג דאישתני דינא אע"כ דהוי מפליג בין אישתני דינא לאישתני גופא וא"כ לפ"ז לא משני ליה רבא מידי ועוד דהתוספות כתבו בד"ה תנאי היא דמסברא אין לחלק בין אשתני דינא לאישתני גופא אלא אליבא דרבא דאמר חידוש הוא לכך הוצרכו לפרש כאן דאדרבא זהו עיקר סברת המקשה דמהאי ברייתא דמייתי מוכח להדיא דמדמה בגרה והוציא ש"ר למש"ר דעלמא אלמא משום דמסברא אין לחלק בין אישתני דינא לאישתני גופא ולמדין זה מזה ואם כן סרחה ולבסוף בגרה נמי וע"ז משני רבא דלעולם באישתני גופא בעלמא אזלינן בתר השתא אלא שאני מש"ר דחידוש הוא שחדשה תורה במש"ר. וענין החידוש לשיטת התוספות דלא נחתו לאותן הסברות שכתבתי בל' הגמרא מדכתבו דנכנסה לחופה לאו דוקא. נלע"ד דהתוספות לשיטתם שכתבו דלרבא האי ברייתא דתני שילא דקתני רישא באו עדים בבית חמיה איירי במוציא שם רע דוקא אבל בלא הוצאת שם רע בחנק וא"כ היינו חידושא דהא חזינן להדיא דבלא הוצאת שם רע אזלינן בתר השתא ואי תקשי אכתי אתנא דברייתא גופא קשיא אליבא דרבא מנא לן הא דמוציא שם רע חידוש הוא יש לומר דמפשטא דקרא משמע ליה מדאיכפל רחמנא לפרש ענין סקילה בפרשת מש"ר דוקא וכתב להדיא ואם אמת היה הדבר משמע דבעלמא כה"ג בחנק כיון דהשתא נשואה היא כנ"ל:

בא"ד ור' שמואל מפרש וכו' ואילו מש"ר כה"ג וכו' בסקילה וכו' אבל קשה לר' יצחק וכו' דהא לקמן דתנינן לזנות בית אביה פרט לשמסר האב עכ"ל. והרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי ביאה כתב להדיא כפי' רבי' שמואל והוסיף דנבעלה אחר החופה במש"ר סוקלין אותה ע"פ בית אביה ע"ש. ולענין קושיית ר"י נלע"ד דהרמב"ם ורבי' שמואל מפרשי הא דאמרינן לקמן לזנות בית אביה לפרט שמסר האב לשלוחי בעל לא איירי שמסרה עכשיו לשלוחי זה הבעל שמוציא ש"ר אלא בא למעט היכא שכבר מסרה האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה ואח"כ קידשה זה והוציא ש"ר ואשמעינן קרא דאינה בסקילה ולא בשום דין הוצאת ש"ר כיון שכבר יצאה מרשות אביה ולא קרינן ביה בית אביה כלל. משא"כ במסירה זו לזה הבעל במש"ר או אפילו חופה גזירת הכתוב הוא דבסקילה לר"ש. ולהרמב"ם אפילו לענין פתח בית אביה דקרינן ביה שפיר לזנות בית אביה ואין לתמוה על זה הפי' דבלא"ה הסוגיא דלקמן הכי משמע דדרשינן נמי מארוסה ולא נשואה ודייקינן נמי מאי ולא נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה מדלא מקשה אילימא נשואה ממש הא בחנק אלא על כרחך דאיירי שכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ואם כן לענין פרט שמסרה האב נמי מפרשינן כה"ג ושם אפרש יותר. ומה שהקשו שם ואימא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ולמאי דפרישית מהאי קרא גופא דלזנות בית אביה מוכח דלא הדרא למילתא קמייתא אלא דאיכא למימר דהרמב"ם ור"ש מפרשים בזה כפי' התוספות שם כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק וצ"ל או דמותרה לדבר חמור הוי מותר לקל או כמ"ד דא"צ שיתרו באיזה מיתה ומיירי בהתרו סתם, וכההיא דאמרינן בסנהדרין גבי הנסקלים. והנה למ"ד דצריך שיתרו באיזה מיתה נערה מאורסה יהיה בגדר התראת ספק שמא לא יוגמר דינה עד אחר שתתגבר, וצ"ל דהך תנא דהוא ר"י אזיל לשיטתיה שהתראת ספק שמה התראה ולמאן דס"ל דהתראת ספק ל"ש התראה יהיה מוכרח דא"צ להתרות באיזה מיתה, ומ"מ רחוק לומר דכל דין נערה מאורסה דבסקילה הוא רק במתרי במיתה סתם:

גמרא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזנתה בחנק ואלו מוציא שם רע בסקילה: פירש הר"ש בתוס' (ד"ה אמר רבא) דבמוציא שם רע שדנתה אחר נישואין קאי דדינה בסקילה. וא"ת הא כשהתרו אותה בשעה שזינתה אחר החופה התרו אותה בחנק כדין נשואה בלא מש"ר, ואח"כ אחר שהוציא ש"ר דדינה בסקילה הא לא התרו אותה על סקילה. ( אאב"ה גם בספר הפלאה הקשה כן) ואי דמיירי בהתרו אותה סתם שנתחייב מיתת ב"ד, מ"מ יקשה לר"י דס"ל בסנהדרין דאינו חייב עד שיתרו בו באותה מיתה, וי"ל דר"י לשיטתיה דס"ל התראת ספק שמה התראה, ומיירי בהתרו אותה אם בעלך מוציא עליך שם רע ואח"כ יבאו עדים תתחייב סקילה, ולפי פירוש התוס' ואלו מוציא שם רע שזינתה באירוסין בסקילה אף אלו זנתה השתא אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה היה דינה בחנק, ולא אמרינן כיון דאשתני דינא אשתני קטלא, קשה לי על הסוברים דבבעולה ליכא חופה ואינו גומר אלא ביאה והא כיון דזינתה תחתיו והיא בעולה לא מהני בה חופה, והיא עדיין ארוסה ומה אשתני דינא יש כאן, וצע"ג, ( אב"ה עיין מ"ש אבא מארי ני' ביבמות דף נח):