מסכת כתובות דף כ״ז עמוד א׳

הורהנה דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה:

נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא:

ואיכא דרמי לה מרמא לא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה:

הני נשי דגנבי שבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן:

בן דונאי רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי:

מתני' כרכום מצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ):

פסולות אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס:

גמ' בלשת חיל על שם שמחפשים כל המטמונים:

כאן בכרכום של אותה מלכות פי' שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי וכן פי' ר"ח ור"ת וכן מוכח בירושלמי ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אע"ג דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא ולפי' הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר ועוד כיון דאההיא דע"ז פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתני' אההיא דע"ז אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת ולא בא אלא לפרושי מתניתין וכן משמע בפרק בתרא דע"ז (דף עא.) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת ולא מייתי התם דרבי יצחק:

והלך באחד מהם ועשה טהרות להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו:

ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב (דף יט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך:

בבא לישאל עליו ועל חברו אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח"כ בא לישאל על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת מ"מ הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת והכא מודו כ"ע ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי:

מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה, לא, הורהנה שאני כלומר, ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסירא.

היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב, כגון נשי דגנבי כלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהם. ולוי אמר, כגון אשתו של בן דינאי, כלומר: שהיה ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו דאז אין המלך מקפיד על אשתו, הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה, כיון שלא נתיחדה מדעת מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה.

בשעת שלום חביות פתוחות אסורות אפילו בהנאה, סתומות מותרות אפילו בשתיה.

כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת פירש רש"י מתניתין דע"ז (עא, א) בכרכום של אותה מלכות, דכיון שכבשה המלך למדינה מפקיד פקידיו לשמור אנשי העיר ולהוציא חיילותיו לפי שאינו רוצה לאבד ולהחריב עירו, ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול. ומתניתין דפרקין בכרכום של מלכות אחרת ששוטף את הכל, ואין המלך מקפיד על נשיהם ועל ממונם כי אם לשלול שלל ולהם יש פנאי לנסך ולבעול, ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו, כלומר: נשמט ונחבא אחד מן החיילות ונשאר שם, או שנכנס בחשאי ובעל, לפי שיצרן מתגבר, ואוקימנא במשמרות רואות זו את זו ושומרות שלא ישאר איש, ולא נכנס שם אדם, וכדמהדר לקרתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא. ואינו מחוור, חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהם האיך חוששין להן, והלא אף באשה שנחבשה על ידי גויים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינו להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא, לפי שיראין מלאונסה מפני אימת המלך, כל שכן באלו שאינן נחבשות על ידיהן שאין חוששין להם, ועוד, דהיאך תולין להחמיר, והרי אמרינן לקמן (בסוגיין): דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן, דאלמא תולין בהן להקל, כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב. ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכלבא, דהא תינח בעיר שהעיר במצור, כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי, ודוחק הוא לומר, בשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסים ואין חוששין לנכנסים. ור"ח ז"ל פירש מתניתין: דהכא בכרכום של אותה מלכות שיש להם פנאי לנסך ולבעול שאין רודף אחריהם, ומתניתין דע"ז בכרכום של מלכות אחרת שבאו בגבולם ויש עליהם אימת אוייב, ואינם אלא כליסטים שוטפים ועוברים ואין להם פנאי כלל לא לבעול ולא לנסך. ואקשינן, כרקום של אותה מלכות נמי נתלה להקל דאי אפשר דלא משתמטא חדא מנייהו, כלומר, מנשי העיר כשהאויב נכנס מצד זה הן בורחות מצד אחר, או בעוד המצור על העיר מתגנבות ובורחות מן העיר, והרי זה כמחבואה שמצלת על כולן. ומשני, כגון דמהדר לה למתא שושלתא, ולפיכך אי אפשר לברוח מהן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"ט), דגרסינן התם איזוהי כרכום רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושושלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין, ואטריגות מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' אבא בר זבדא ר' יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר: שאין לו פנאי לבעול לפי שהוא ירא ואינו יכול להתעכב לנסך או לבעול. ומכל מקום לענין פסקא אנן כרב מרי קיי"ל דלא חלק בין כרקום לכרקום, וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול. אף על גב דלא הדרא למתא כלום, דשמא יש להן אימת הגייסות ואינן בורחות. ותדע לך דבפרק השוכר בע"ז (עא, א) רמי להו למתניתין אהדדי, מפרקינן להו כדרב מארי ולא חשו להם להני פירוקי אחריני דהכא, וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט שני הסוגיות שבכאן ושבפרק השוכר ולא כתב אלא משנתינו כצורתה.

יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן ואפילו אינה מחזקת אלא אחת תלינן להקל, דאף על גב דאיבעיא לן ולא ספיקא דרבנן היא ולהקל. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, ואפילו אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לי לשקר אי בעי אמרה נחבאתי.

הורהנה אין נחבשה לא פירש רש"י ז"ל הורהנה דמדעת נתמשכנה וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של נכרים בדיניהם ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים והואיל וע"י ממון פירוש לפי' דקס"ד השתא דלהכי טרח למיתנייהו הורהנה לאשמעינן האי הפרשה וליכא הפרשה בין הורהנה ונחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאה חמירא מנחבשה ויפה כיון ז"ל. היכי דמי ע"י נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי שבעליהם נתלין ודרך המושל להפקיר נשיהם ובניהם:

ולוי אמר כגון אשתו שבן דונאי ורוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקיר ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דסברי להו דכל שנתיחדה עם הכותי במקום דליכא הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפילו בדיעבד וא"כ אמאי שריא הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דונאי שלא נגמר דינו להריגה מי עדיפא מההיא דליכא חבישה ולא שום הורהנה ואסורה לבעלה מיהת בשלמא לפירוש רש"י ז"ל ל"פ דכולה סיפא באשת איש מיירי וי"ל כל שנתייחד מדעת עצמה עם הכותי אית לן למיחוש טפי דאלו בנחבשה ע"י מושל מרת' מפני המושל שהיא צווחת למושל ואימת מושל חמירא להו מהפסד ממון:

ואמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינו להריגה יש שפירש דר"י וחזקיה על מתניתן אמרוה ומיהו חזקיה סבר כרב דמוקי מתניתן בנשי דגנבי ולהכי בעי נגמר דינו להריגה ור"י סבר כלוי ולהכי לא בעי נגמר דינו להריגה דא"כ הוי להו למימר דהוי בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפילו באשתו של בן דונאי מרתת מפני אימת מושל עד שיהא נגמר דינו להריגה ור"י אמר אפילו למאן דמפרש מתניתן בנשי דגנבי כיון דמפקרא מושל נשיהם להכי לא בעינן נגמר דינו והלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הלכה כחזקיהו דרביה דרבי יוחנן הוה:

מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות הנמצאות בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא נשי כהנים ה"ה דכולי נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי דכהני דאפ"ה מפקינן ליה כדפרישית לעיל:

אם יש להם עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה ויש שפירש דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסולי יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולים לעדות זו כשם שפסולים לעדות אשה שמת בעלה כיון דשרינן להו בהוראה אחד בנשאל עליו ועל חבירו ביחד דהוי כבת אחת דמי:

הכי השתא דהתם ודאי איכא טומאה בחד מיניה הכא מי יימר דאטמי והא לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך יחוס וא"כ פשיטא ליה בעיא דהא אפילו אינה מחזקת אלא אחד מצלת על כולן דבשבוי' הקילו דהשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך עבדי לה תלמודא כמגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא א' דמכספת לה שהיא לבדה נחבאו' שם דאי במחזקת מיעוטם של מיעוטם הא לא כסיפא לומר שנחבאת והכי מדמו לה למגו במקום עדים וש"מ שאלו אמרה נחבאתי מהימנא או דלמא לא אמרי' מה לי לשקר כי האי דטענה נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' ואע"ג דלא דמי ליה מ"מ קס"ד כיון שהוא סבירא לי' דריעי טענותא לומר לפני בית דין שנחבאתי הא' לבדה אע"פ ששורת הדין שהיא נאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דאי אמרה נחבאתי לא מהימן ואין לנו לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שהאמינהו ב"ד ושיהיה נראות לב"ד לטעון ההיא היתה ברורה לו:

דין זה שביארנו בנחבשה הוא הדין בהורהנה ופירוש נחבשה הוא שנתמשכנה שלא לדעת והורהנה הוא שנתמשכנה לדעת בעלים עד שיפרעו ואפילו קבע זמן לחליטתה והגיע הזמן כל שעל ידי ממון מותרת אלא אם כן ידם תקפה כמו שביארנו בנחבשה שאין שום חלוק בין נחבשה להורהנה:

בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום אלא שמכל מקום הם רשאים לאכול ולשתות מבני העיר חביות פתוחות שנמצאו הם אצלם אסורות ודאי נגעו סתומות מותרות שאם נגעו ופתחו ודאי לא חזרום וסתמום שהרי אינם מתיראים בכך בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין להם פנאי לנסך ואע"פ שבמשנתנו אמרו שכל כהנות שבתוכה פסולות אינו דומה שאע"פ שלנסך אין פנאי לבעול יש פנאי מפני שיצרו תוקפו ואין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת כלל ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שלענין יין נסך אין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת ומותרות בכל ענין אבל בכהנות אע"פ שאמרו לבעול יש פנאי דוקא בגדוד של אותה מלכות כגון שמרדה בו והקיפה ונמצא שמשכבשה אינם יראים אבל גדוד של מלכות אחרת ששטף ועבר אף לבעול אין פנאי ולדעת זה נראה במה שאמר ר' יצחק כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת שאינה חוזרת על זו של יין נסך כלל שביין נסך בשום גדוד שבעולם אין פונין לנסך ואין חלוקה זו אלא בכהנות כלומר משנתנו בכרקום של אותה מלכות ומה שאתה סובר לדון בה מכח זו של יין נסך להכשיר הוא בכרקום של מלכות אחרת ואף בשל אותה מלכות שאתה פוסל דוקא בשאי אפשר שתמלט אשה בלא ראייתם כגון שהוקפה העיר מכל רוחותיה בשלשלאות או שהקיפוה כלבים ועצים להרעיש ולהשמיע לבני כרקום כל היוצא דרך שם או שהקיפוה כלבים ואווזים לסבה זו גם כן אבל כל שהיה אפשר שתמלט אחת בלא ראייתם כלן טהורות שהרי יכולה כל אחת מהן לומר נמלטתי ומתוך כך כשאומרת לא נמלטתי ולא נטמאתי נאמנת וגירסת הספרים לשיטה זו כרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מיניהו ופירשוה דמיהדר למתא שושלתא וכלבא וכו':

וכן לענין סוגיא יש גורסין פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ולא קשיא ליה כלומר שאינו מחלק כלל בין כרקום לכרקום אלא על כל פנים לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וחד משני כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה ואיני מבין שהרי אף לטעם לבעול יש פנאי היה ראוי להקשות כן אלא שאנו גורסין חד אמר כאן בכרקום וכו' ולא קשיא ליה מפני שלדעתו אין הבריחה בעיר המוקפת מצוייה עד שנקל בה בספק זה ובמחבואה אחת הוא שאמרוה מפני שהדבר מצוי להסתר בתוך העיר וחד אמר כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה מפני שלדעתו הבריחה מצויה יותר מן המחבואות ומכל מקום הלכה שאיפשרות הבריחה מצלת כמו שביארנו ויש בסוגיא זו נסחאות ובלבול פירושים לקצת מפרשים ואין צורך לכתבם:

עיר שכבשה כרקום שהזכרנו כל שהיתה שם מחבואה אחת מצלת את כלן שתולין בהן שנחבאו ואפילו לא היתה מחזקת אלא אשה אחת כלן טהורות שכל אחת ואחת תולין בה ואע"פ שבשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות שאע"פ שאם באו לישאל זה אחר זה או אף שבא אחד לישאל עליו ועל חבירו טהורים מכל מקום כל שבאו לישאל בבת אחת טמאים וזה כבאו לישאל בבת אחת הוא שהרי אתה רוצה להכשיר את כלם בבת אחת התם הוא שבודאי איכא טומאה אבל זו עקר הטומאה בספק ולא עוד אלא שאף הדבר נראה יותר כבא לישאל עליו ועל חבירו שאף בשני שבילין טהור ואפילו אמרה אחת מהן לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת וכן אם אמרו כלן כן נאמנות שמתוך שיכולה לומר נחבאתי כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת ואע"פ שיש עדים שנשבית עידי שבויה אינם כעידי טומאה עד שנאמר בה מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא חששא הוא ומה לי לשקר במקום חששא אמרינן הא כל שאומרת לא נחבאתי ואינה אומרת לא נטמאתי טמאה:

תד"ה כאן בכרכום כו' חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא כו' עכ"ל וק"ק כיון דאההיא דע"ז פריך כמ"ש התוס' גופיה לפרש"י אימא שפיר פריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה דתלינן לקולא היינו משום דבשבויה הקילו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דהא לא קשיא ליה לתלמודא מעיקרא אהא דשרי בע"ז אלא מכח הך דהכא גבי שבויה וכיון דבשבויה לא נתלי לחומרא לא שייך למפרך אההיא דע"ז למתלי לחומרא ודו"ק:

בד"ה והלך באחד מהן כו' דבעי למתני סיפא כרישא הזה וטבל טהור כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואם נשאל כו' לא שיאכלם אדם אחד דא"כ כו' ונכנס חייב דטמא הוא ממ"נ עכ"ל עיין בזה במהרש"ל שכתב שהתוס' הביאו ראיה מהא דפריך התם אר"ש דפוטר כו' ע"ש והוא רחוק ודחוק שיסמכו בקושייתם אדר"ש דפליג ואפרכת התלמודא שם ואין זה אלא דברי נביאות אבל הנראה דודאי מהא שהביאו דהלך בראשון ולא נכנס כו' ודאי דליכא ראיה כלל דהתם אכניסה שניה לחוד דהיה ודאי טמא הוא דחייב ממ"נ ודומה ממש לגבי טהרות דתנן ואם לא טהר בינתים כו' השניות ישרפו משא"כ הכא באדם אחד שאוכל משניהם בזה אחר זה אע"ג דממ"נ אכל דבר טמא מ"מ בכל פעם שאוכל איכא למיתלי בטהור אבל עיקר הראיה חסר מדבריהם דקתני התם בסיפא דהך ברייתא ג"כ בדברי ת"ק הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אע"ג דאכל חדא כניסה לחודא איכא למימר דטהור היה אלא דממ"נ חייב והוא דומה ממש לאדם אחד שאכל משניהם דבכל חדא מנייהו איכא למימר בטהור אלא דממ"נ טמא זה נ"ל ברור בלי גמגום וק"ל:

מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה לא הורהנה שאני כלומר ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסורה. הרשב"א ז"ל. וכתוב בשיטה ישנה מאי לאו הורהנה וכו' נראה דהורהנה נמי אינה אסורה אלא לכהן מדלא משני הורהנה הוא דאסורה לישראל אבל נחבשה לישראל אינה אסורה הא לכהן אסורה וכן משמע מלישנא בתרא דאיכא דרמי לה מרמי דדין נחבשה והורהנה שוה והלכתא כההוא לישנא. ע"כ: איכא דרמי לה מרמי וכו' ואיכא למידק אמאי לא משני דשאני הורהנה מנחבשה ויש לתרץ דמאן דרמי סבר דליכא למפלג בהכי דאם כן במתני' לפלוג וליתני בדידה ואמאי קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה השתא כיון דאפילו הורהנה אסורה כל שכן ע"י נפשות ואין להקשות בין אשינויא דר' שמואל בר רב יצחק דהא קא משמע לן דאפי' יד ישראל תקיפה על אומות העולם ע"י נפשות אסורה וליתא דהא מצינן לשנויי דנחבשה מותרת אפילו לכהונה והורהנה אינה אסורה אלא לכהן ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל אלא הנכון דמאן דרמי לה מרמא משמע ליה דנחבשה והורהנה שוין הן וכמ"ש בשיטה ישנה וכדכתבינן בסמוך כנ"ל:

ה"ג רש"י ז"ל אמר רב הני נשי וכו' ומ"ה פי' במתני' על ידי נפשות שהיתה נדונית למות מיהו ברוב הספרים גרסינן היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון אשתו של בן דינאי רוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקרי ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז [כג א'] איכא חד לישנא דמשמע דסבירי להו דכל שנתיחדה עם הגוי במקום דליכא [הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפי' בדיעבד וא"כ אמאי שרינן הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דינאי כשלא נגמר דינו להריגה] מי עדיפא מההיא דליכא שום חבישה ושום הרהנה ואסירא לבעלה כהן מיהת ובשלמא לפרש"י ז"ל לא קשיא דכלה סיפא באשת ישראל מיירי ויש לומר דכל שנתיחדה מדעת עצמה עם הגוי אית לן למיחש טפי דאילו בנחבשה על ידי מלכות מרתתי שתהא צווחת למלכות ואימת מלכות חמירא להו מהפסד ממון. ע"כ. [הריטב"א ז"ל:] וז"ל הרשב"א ז"ל היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי כלומר שאין המלך מקפיד על נשיהן ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי שהיה לסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה דאז אין המלך מקפיד על אשתו הא בנשי דגנבי לא דמקפיד הוא על אשתו ויראין הן לאונסה כיון שלא נתיחדה מדעת עצמה משא"כ בנתיחדה מדעת עצמה. ע"כ: אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא נגמר דינן להריגה יש שפירשו דרבי יוחנן וחזקיה על מתני' אמרוה ומיהו חזקיה סבר דרב דמוקי מתני' בנשי דגנבי ובהכי בעי נגמר דינן להריגה ורבי יוחנן סבר כלוי ולהכי לא בעי שנגמר דינן להריגה ולא נהירא דאם כן הוה לן למימר דהויא בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפי' באשתו של בן דינאי מרתתי מאימת מלכות עד שיהא דינו נגמר להריגה ורבי יוחנן אמר דאפילו למאן דמפרש מתני' בנשי דגנבי כיון דס"ל דמפקיר מלכותא נשיהם בהכי לא בעינן נגמר דינן להריגה. והלכתא כרב וחזקיה דרב ולוי הלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הילכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה. הריטב"א ז"ל: מתניתין עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא אלא נשי כהנים וה"ה דכולהו נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי כהנים דאפי' בהכי מפקינן להו מגברייהו וכדאמרינן לעיל. הריטב"א ז"ל: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות הוא הדין דהוה מצי למתני כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה אלא תנא כהנות דמפסלן בתרי פסולי פסול כהונה ופסולא דגופייהו שנאסרות לכהונה ונפסלות מלאכול בתרומה. ע"כ:

ואם יש להן עדים אפילו עבד וכו' יש שפירשו דדוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסול יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולין לעדות זו כשם שפסולין לעדות אשה שמת בעלה שלא התירו בה אלא גזלן דדבריהם כדאיתא ביבמות ונראין דבריהם. הריטב"א ז"ל:

גמרא אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בן אלעזר אמר משמיה דחזקיה כאן בכרכום וכו'. פרש"י ז"ל רבי יצחק בן אלעזר אמר אף בבעילה פעמים שהן מותרות כאן בכרכום [וכו'] נראה מדבריו ז"ל דמודה רבי יצחק דלנסך אין פנאי לעולם כדפריק רב מארי אבל בבעילה פעמים שהן מותרות שאף לבעול אין פנאי והא דאמרי' כאן וכאן לאו דוקא דלא אתי לתרוצי מתני' דהכא עם מתניתא דיין נסך דמתנית' דיין נסך הא איפרקא לה שפיר בכל כרכום שבעולם אלא לישנא בעלמא קאמר כאן וכאן אמתני' דפסלות כהונה קאי שיש לחלק בה בין כרכום לכרכום ויפה כיון רבינו ז"ל והכין מוכחא סוגין בהדיא כדבעינן למימר וכן מוכיח בירושלמי. הריטב"א ז"ל:

כאן בכרכום של אותה מלכות פירש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות שבו דלא אתעבידא בהו איסורא לפי שאינו רוצה להשחית את בני העיר אלא כשכובש עיר סמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי איפשר דלא משתמיט חד מנייהו כלומר ובעיל ולא מחוור לן האי פירושא דמשום דילמא בעיל חד מנייהו ליכא למסרינהו לכולהו דהא אמרינן לקמן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אלמא לקולא תלינן ואיבעיא לן נמי אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הך כל שכן הכא דאי ליכא אלא חד דאיכא למיחש לאיסורא דמספיקא לא חיישינן להו ואפילו אליבא דמאן דלא קשיא ליה ולא מידי דלא חייש למעקר דאיניש יחידאה לא ניחא דכ"ע מודו ודאי דמשום ספק איניש יחידאה לא אסרינן להו לכולהו וסוגין מוכחא כדכתיבנא ועוד דסוגיא דפירוקיה קשיא ליה דהוה ליה למימר אי אפשר דלא לשתמיט חד מנייהו ומנסך דההיא מתני' דע"ג הוא דמוקים בכרכום של אותה מלכות ולשון רש"י נראה בפירושיו דרבי יצחק בן אלעזר ביש פנאי לבעול בלבד הוא שחילק בין כרכום לכרכום ולא פליג בניסוך ובמסכת ע"ג לא מייתי בגמרא אלא דרב מארי ומ"מ לא דייק ליה דקאמרינן כאן וכאן ולא קאמר לא שנו ועוד רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה קדים לרב מארי טפי ולא קאי עליה ובתוספות הקשו דאנן לפי שאין פנאי קאמרי' ולא משום דחייש עליה וזו אינה קושיא דאין פנאי משום שיראין להשחית ויוצאין משם אלא שאין הפירוש נכון ונראין דברי רבי חננאל ז"ל שפי' בכרכום של אותה מלכות אסורין דלבם בטוח שלא יבא אחריהם רודף ויש להם פנאי לנסך וגם לבעול אבל כרכום של מלכות אחרת שיבאו בגבולם אין להם פנאי ואקשי' כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקאן מינייהו לקולא קא אמרינן פי' לפירושו דכי נתפסה העיר דרכן לברוח, אויבים נכנסין מכאן והן בורחים מצד אחר וכיון דערקי מינייהו ליתלי לקולא כי היכי דתלינן במחבואה אחת וכ"ת הא לא דמיא אלא לאינה מחזקת אלא אחת איברא כיון דאיכא למימר טובא ערקאן מינייהו למחזקת רובן דמיא ומשתריין כלהו ומפרקינן במשמרות רואות ואקשינן אי אפשר דלא ניימי בליליא כשהעיר במצור ובורחין והיאך אתה אוסר כל הכהנות שבעיר לא היה לנו לאסור אלא אותן שיש עדים שהיו שם בשעת כבוש והיינו שבויות וכן מפורש בירושלמי איזהו כרכום רבי בא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזות וכו'. מקיפין את העיר וכו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת את הכל רבי זעירא בר אבא בר זבדא ר"י מקולא בשם רבי יודן נשיא ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הוא פי' שאין לו פנאי לבעול אלא כלסטים בעלמא שאינו יכול להתעכב ולבעול וזה מפורש בדברי ר"ח ז"ל ומ"מ אנן כרב מארי קי"ל דבמסכת ע"ג נמי רמינן הני מתני' אהדדי ומפרקי' להו כדרב מארי ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני הלכך בין של אותה מלכות בין של מלכות אחרת בכל ענין אסורות ואף על גב דלא הדרא למתא כלום לא תלינן בשמא נשמטה וערקה משם כמאן דלא קשה לה ולא מידי ולפיכך השמיטן רבי' הגדול ז"ל מכאן החמי' בכהנות והקל ביין נסך וכן בדין. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו כאן בכרכום וכו' פרש"י ז"ל משנתינו בכרכום של מלכות אחרת שכיון שכן אין המלכות מקפיד עליהם לפי שאינו סבור שתעמוד בידו אחר שהיא מלכות אחרת והן רשאין להפקיר הכל כפי מה שירצו אבל מתני' דהתם בכרכום של אותה מלכות ולזה אינו רוצה להשחית את העיר אלא לכובשה בידו להיותם לו לעבדים ולפיכך אמרו שהם מותרות לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכות שאין רוצה להזיק העם שבתוכה וגריס ובכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעל כלומר אעפ"י שלא ניתנה רשות לכל לחבל אי אפשר שלא נשמט אחד מהם ובעל ומהדרינן כשיש משמרות וכו' וכדמהדרא לה למתא שולשליתא וכו' ואין זה הפירוש נכון דמאי האי דנקט אי איפשר דלא משתמיט חד מינייהו [ובעיל א"א דלא משתמיט חד מינייהו] ומנסך הוה ליה למימר דהא מתני' דהתם דיין נסך הוא דאוקימנא ביין נסך ולהאי חששא ודאי לא משתריין פירוקא דמשמרות דהא חזינן להו לחביות סתומות דנפתחו וכיון שכן כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרות כך אפשר לנסך ומדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יצחק בן אלעזר לאו לאפלוגי אדרב מארי אתא דודאי אית לה הפרשא דרב מארי בין לנסך ולבעול אלא לאפלוגי בלבעול גופיה למימר דשני לן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ואכתי ליתיה להאי פירושא דאם כן מאי האי דמקשה אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו וכו' והא לקמן אמרינן דאין שם אלא מחבואה אחת וכו' ותו דשינויא לא סליק שפיר דמפרקינן במשמרות שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר על כל מבוי ומבוי ועל כל בית וליהוי נמי בכל דוכתא ודוכתא שולשילתא וכלבא ואווזא ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קאמרינן אלא סביבותיה קאמר דמהדר לה אבל הנכון כמו שפי' ר"ח דבכרכום של אותה מלכות מיתסרן וכו' וכן מוכיח בירושלמי וכו'. ולענין הלכתא פסק הרי"ף ז"ל כרב מארי וטעמיה משום דרמינן לה להא התם במסכת ע"ג ומפרקינן לה כדרב מארי ולא מייתינן לה לאידך משמע דס"ל דר' יצחק בן אלעזר ורב מארי פליגי דלרבי יצחק לא שני לן בין לנסך ולבעול ותמוהי' דבריו כיון שכן היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דרב מארי והא רב יהודה ושמואל ולוי ורבי יהודה נשיאה ורבנן כלהו אית להו כר' יצחק לפיכך [נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי דמודה ר"י דשני לן בהו בטעמא דאמ' דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול] דלנסך אין פנאי לעולם אפי' בכרכום של אותה מלכות ומתני' דהתם בין בכרכום של מלכות אחרת בין בכרכום של אותה מלכות אלא רבי יצחק אלבעול קאי ובהא פליגא אדרב מארי דרב מארי סבר דלעולם לנסך אין פנאי ולבעול יש פנאי לעולם אפי' בכרכום של מלכות אחרת [ור"י וודאי פליגא אהא למימרא דכי אמרי' לבעול יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחרת לא] וכ"ת ור' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה היכי קאי אדרב מארי והא קדים ליה טובא וי"ל דר' יצחק לאו אדרב מארי קאי אלא דר' יצחק אמתני' איתמרא ולמימר דמתני' לא אתיא אלא בכרכום של אותה מלכות והדין הוא דהוה ליה למימר לא שנו דאמתני' קאי והכי נמי משמע לן דרבי יצחק כי אמרה למילתיה לא שנו קאמר ואמתניתין קאי אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרה דרב מארי ואמרוה לדרב מעיקרא משום דכרב מארי מפרקן מתני' דהכא ודהתם ובתר הכי אמרינן לה עלה הא דרבי יצחק דאילו איתמרא עלה למימרא דרב מארי אמר דההיא דהתם לענין נסוך ולענין נסוך אין פנאי לעולם והא דהכא לענין כהנות דוקא ומשום דלבעול יש פנאי לעולם והיינו דאתינן עלה הא דרבי יצחק בהאי לישנא דאמר כאן וכאן למימרא דלא תימא דמתני' דהתם לענין נסוך דוקא דאפילו תימא לבעול כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת דמתני' דהתם זימנין דהויא אפי' לענין כהנות בכרכום של מלכות אחרת דלא אמרינן לבעול יש פנאי היינו מתני' בכרכום של אותה מלכות מיהו מתני' דהתם לענין יין נסך אפי' בכרכום של אותה מלכות איתא דלנסך אין פנאי לעולם וקי"ל כרב מארי ואליבא דרבי יצחק בר אלעזר והיינו דלא אייתינן התם אלא לישנא דרב מארי דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך והא איתמר ליה כיון דאמרי' לנסך אין פנאי ולעולם דברי הכל הוא והכא מרווחינן בה בדינא דהכא דשני לן בכהנת בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת והכי מוכח לישנא דירוש' דהא ר' יצחק אמתני' קאי ולא אייתי התם ההיא דיין נסך כלל אלמא דלאו אוקמתא הוא לפירוקא דתרווייהו אלא כדפרישנא וזה נראה נכון. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' פרש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית וכו' והוא ז"ל גורס וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ועוד דכרכום של אותה מלכות בחזקת משומרת היא שהמלך שומרם ומשום חד דמשתמיט ובעיל לית לן למסרינהו לכולהו אדרבה בתר רובא וחזקה אזלינן דהא גבי מחבואה אמרינן שהיא מצלת את כולן ואעפ"י שהן בכרכום שהיא בחזקת איסור ועוד דא"כ מאי האי דפרקינן דמהדר למתא שושילת' וגווזא ואווזי וכלבי דהא מאן דמשתמיט ובעיל בתוך העיר הוא דבעיל ואם כן כי מהדרי למתא מסביבותיה שלשלאות וגווזי מאי הוי לכך פר"ת דבכרכום של אותה מלכות כיון שסמוכין הם למלכותם אינם יראין פן יבאו עליהם אוהבים לסייע לכרכום ההוא וכו' וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם וכו' ומכולהו סוגיא מוכחא דלענין בעילה הוא דמפלגינן בין כרכום לכרכום ולא לענין יין נסך דהא כולהו אוקמתי הכי רהטן והיינו דאפילו לגירסת רש"י ז"ל לא גרסי דילמא משתמיט חד מינייהו ומנסך וכל שכן לאידך גירסא דידן ונראין דבריהם דרבי יצחק ורב מארי לא פליגי אלא דרב מארי לא חש אלא לתרוצי מתני' ורבי יצחק פריש טפי דאפילו בבעילה איכא לפלוגי בין כרכום לכרכום והיינו דהתם במסכת ע"ג דרמינן מתניתין אהדדי כי הכא לא אייתי תלמודא אלא שינוייא דרב מארי בלחוד משום דהתם לא קפדינן אלא לשנויי מתני' דיין נסך דהתם והא אפריקא לה כדרב מארי לדברי הכל אבל הכא דקיימינן במתניתא דבעילה מייתינן נמי פירוקא דרבי יצחק ועייל ודאי דהא ר' יצחק לאו עלה דרב מארי איתמרא דהא כלהו הני אמוראי קדמי לרב מארי טובא אלא דאינהו על מתני' דהכא אמרוה לפרושה ורב אשי דסדר התלמוד אייתי לה על רומיא דרמינן מתני' אהדדי וכן עיקר אבל רבינו אלפסי ז"ל פריק כרב מארי והוא סובר דרב מארי ורבי יצחק פליגי ולא נהירא דאפילו הוו פליגי ליכא למדחי הא דחזקיה ואידך אמוראי דסברי לה כותי' משום דרב מארי גרידא ואי משום דלא מייתי' במסכת ע"ג אלא ההיא דרב מארי הא פרישנא טעמא שפיר הילכך ליתא לדרב מארי ואיתא לדרבי יצחק. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' פרש"י ז"ל מתני' בכרכום של מלכות אחרת שאינם יראים דבר ומשחיתים הכל ומשתהים ויש להן פנאי לבעול ולנסך אבל כרכום של אותה מלכות תכף שכבשו העיר ונכנסו בה המלך מוציא חיילותיו לחוץ ואין להם פנאי לא לבעול ולא לנסך ועומדים בחוץ עד שהמלך משלים להפקיד פקידי העיר ואח"כ הולכים להם ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ונשאר שם ובועל או כשיצאו לחוץ אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונכנס בעיר ובועל וכן נראה ממאי דמשני במשמרות רואות זו את זו פי' ואין מניחין אותן שבפנים לאותן שבחוץ ליכנס בעיר ותמהני לפירוש זה רב יהודה ושמואל ולוי הי מתני' אתו לתרוצי ולאוקומי במשמרות רואות זו את זו וכד מהדר לה למתא שושילתא וכו' הא לאו הכי לבעול יש פנאי דאי אפשר דלא ערק חד מינייהו מאי דחקין לאוקומי בהכי וה"ה דאין פנאי לבעול י"ל דאי לאו הכי לנסך נמי אמרינן אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ומנסך ולהאי פירושא גרסינן אמר ר' אבא בר זבדא פליגי בה ר' יהודה נשיא' ורבנן חד אמר לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ולא קשיא ליה ולא מידי וחד אמר וכו' וכן פי' הראב"ד ז"ל. ור"ת ז"ל מצא בנוסחא עתיקא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומפרש כאן בכרכום של אותה מלכות בההיא תנן דיש פנאי לבעול וה"ה דיש פנאי לנסך אבל כרכום של מלכות אחרת אין לו פנאי לא לבעול ולא לנסך שאין לבם בטוח בהם והרי הם ככלב' בלא מאתיה דשב שני לא נבח ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אמאי אסרינן להו והא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומשתריין כולהו על ידי כך וכדאמרינן אם יש שם מחבואה דאינה מחזקת אלא אחת מצלת ועוד י"ל כי לא איפשיטא התם משום דאינה מחזקת אלא אחת אבל הכא אפשר דערקי תרתי או תלת ולא דמי למחבואה ולפום האי פירושא לדרב מארי נמי קשיא דאי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו אלא ה"ג חד אמר כאן בכרכום של אותה וכו' פי' תרווייהו הוו מתרצי לה כאן בכרכום וכו' אלא דמר לא הוה קשיא ליה א"א דלא ערקה חדא מינייהו דלא הוה חייש לבריחה וחד הוה חייש לבריחה והוה שרינן כלהו משום סברא דא"א דלא ערקה חדא מינייהו אי לאו דאוקמה במשמרות וכו'. ואין פי' זה נדחה דהתם במסכת ע"ג פרק השוכר רמינן להא מתני' ומייתי' תירוצא דרב מארי בלחוד ולא מקשי' עלייהו ולא מידי אלמא דקושי' דתלמודא בלבד היא ועוד דאכתי לא איירינן במחבואה אחת שתציל נמי ובירושלמי נמי גרסינן בפרק כל הגט עיר שכבשה כרכום נותנין עליו חומרי חיים וכו' עד אבל כרכום של מלכות אחרת הרי היא כלסטים מכאן נראה דמתני' בכרכום של מלכות אחרת כך פי' הראב"ד ז"ל והילכתא כרב מארי וכו' ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירושו של רש"י ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל מתני' דע"ג בכרכום של אותה מלכות דכיון וכו' ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול וכו' ואינו מחוור חדא דהא כיון שהמלך מקפיד עליהן היאך חוששין להן והלא אף באשה שנחבשה ע"י ע"ג לא חששו אלא בנחבשה ע"י נפשות ובנגמ' דינן להריגה כאשתו של בן דינאי הא לאו הכי שרי' לפי שיראי' לאונסם מחמת המלך כ"ש כשאינן נחבשות כלל על ידיהן שאין חוששין להם ועוד דהיאך תולין להחמיר והא אמרינן לקמן דאם יש מחבואה אחת וכו' כ"ש באלו שכל העיר להן כמחבואה מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב ועוד קשיא לי מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכו' דהתינח בעיר שהעיר במצור כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווז' מאי קא עבדי ודוחק' הוא לומר כשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים והשאר אין נכנסין ואין חוששין לנכנסים ור"ח ז"ל פי' כו'. ע"כ: וכתוב בקונטריסין כאן בכרכום של אותה מלכות והקשה מהר"ז לפי מה שהתוס' מבינים מרש"י ז"ל דבא לתרץ מתני' דע"ג כאן בכרכום של אותה מלכות ולכן היין מותר למה בשעת שלום פתוחות אסורות וכי יש יותר שלוה בשעת מלחמה מבשעת שלום ותירץ רבינו הר' בצלאל ז"ל דודאי בשעת מלחמה המלך ירא שיזיקו החיל אנשי העיר ולכן מושיב שמירות מה שאינו עושה בשעת שלום. כתוב בתוספות ופריך כרכום של אותה מלכות א"א וכו' ואי קשיא לפירוש התוספות יקשה זה בלא הברייתא על מתני' ושמא י"ל דיותר כח להקשות כשאני רואה בברייתא דכרכום אחרת אני מתיר והיינו משום דערקה ואני רואה דאני מקיל גבי דידה ע"כ. ואפשר דמשום דעיקר קושיין היינו משום דאמרינן בסמוך אם יש שם מחבואה אחת וכו' וכמו שכתבו התוספות לכך אסמיך ואקדים פירכא זו לבתר דמייתי שקלא וטריא דברייתא ולאו משום דמקושר עם הברייתא ודוחק. עוד כתוב בתוספות ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא וכו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בולשת וכו' זה לא היה כל כך קשה דמתחלה נכנסו ולא היה פנאי ואח"כ היו שומרים ואמר מהרש"ב דזה אינו קשה דודאי רגילות הוא כשהחיל שוכבים לפני העיר ובני העיר מפשרים למסור העיר ליד המלך והשרים אז עושים משמרות שלא יזיק אדם לבני העיר והשרים הגדולים נכנסים והם אינם עושים רעה לעיר אלא מקבלים שבועת הערבונים רוצה לומר השרים. עוד כתבו התוספות ועוד דהתם מפרש טעמא וכו' ולא תלי טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות וכו' זה גם כן לא היה כל כך קשה דמתחלה אפילו באותו מלכות כשנכנסין לעיר הם מבלבלים העיר ואין להם פנאי ואחר כך כשיש להם פנאי אינם רוצים להשחית. עוד כתבו התוספות ויש ליישב פי' הקונטרס אבל קשה אינו מיושב והלא תלינן לקולא ובשם הריב"י ז"ל תירץ דעת הקונטריסין מה שלשם גבי מחבואה תלינן משום דודאי יש הצלה אי אתיא תוך המחבואות אבל הכא אעפ"י שאותה מלכות אין ודאי הצלה כיון דאכתי היא תוך ע"ג לכך תלינן לחומרא. ע"כ. אם אותה קשיא מיושבת דילמא ערק חד מינייהו ואם אתה רוצה להגיה ובעיל גם מתחלה אינו קשה תגיה ונסיך עד כאן לשון הקונטריסין ועי' בהר"ן ז"ל על ההלכות. ובקונטריסין אחרים כתוב ז"ל התוספות ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך דנתלי לחומרא וכו' תימא לפי הישוב של רש"י ז"ל כל הקושיות מתורצין וזו אינה מתורצת ויש לומר שאינו דומה דבשלמא גבי מחבואה שקודם שנכנסו ע"ג לעיר נחבאו ושום אדם לא ידע בהן יש לתלות להקל אבל לאחר שנכנסו ע"ג לעיר יש לחוש להחמיר דדילמא עריק חד מינייהו ובעיל. ועי"ל דלפי הישוב של רש"י ז"ל כיון דההיא דבולשת איירי במלכות אחרת אעפ"י שאין פנאי לנסך שהם יראים מ"מ לבעול יש פנאי משום דתקיף ליה יצריה כמו שתירץ רב מארי א"כ פריך שפיר באותה מלכות נמי נהי נמי שהם אינם רוצים להשחית העיר מ"מ משום יצר הרע יש לחוש דילמא עריק חד מינייהו ובעיל ומעתה אינו קשה למה מקשה לחומרא כי אינו מקשה אלא מכח יצר הרע. ע"כ: הא דאמרינן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת תמיה לי מילתא אי מחזקת כלן פשיטא ומאי אלא אחת ואי אמרת כשאינה מחזקת אלא מיעוטן מאי קא מבעיא לן אינה מחזקת אלא אחת כיון דאמרת במחזקת במיעוטן סגי אפילו חדא נמי. אי בעית אימא דמחזקת כלן ומאי אלא אחת אע"ג דאיכא למיחש לכולהו לא אתחביאו תמן דלא מזדמנא להו מילתא ועוד דכיון דכולהו הוו תמן אי אפשר דלא אוושא מילתא ומפרסמה אפי' הכי שרו איבעית אימא במחזקת מיעוטן דאפי' הכי שריין דכיון דאפשר דטובא אתחביאו תמן אי אתי למשרינהו לכולהו לא מחזי כשקרא אבל כשאינה מחזקת אלא אחת מחזי כשקרא. הרמב"ן ז"ל: ומאי שנא משני שבילין וכו' לישנא דמאי שנא אתיא שפיר לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' לא דייק שפיר דהוה ליה לאקשויי במכ"ש ולא בלישנא דמאי שנא ולקמן נאריך בזה בס"ד: והלך באחד מהן ועשה טהרות י"מ דלהכי נקט עשה טהרות דאלו גברא מטבלינן ליה מספיקא וי"א דלאו דוקא עשה טהרות ואיידי דתנא רישא טהרות תנא סיפא נמי טהרות דקתני רישא הלך באחד מהן ועשה טהרות ולא טבל והלך בשני ועשה טהרות הראשונות תלויות והשניות ישרפו ופשוט הוא דאסור לכהן אחר לאכול שתי הטהרות דודאי אחת מהן טמאה. שיטה ישנה:

בגמרא הורהנה אין נחבשה לא נ"ל הא דקס"ד למימר הכי ולא ניחא ליה דמעשה שהיה כך היה היינו משום דהוי קשיא ליה לרבא מאי קמ"ל בהאי מעשה דמילתא דפשיטא היא כיון שאין כאן עדות שהורהנה אין לפסלה כלל כ"א ע"פ אותן עדים ופשיטא דמהימני לומר שלא נטמאה דמילת' דפשיטא היא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדמקשינן לעיל בפירקין הא ל"ל קרא פשיטא הוא אסרה והוא שרי לה. ועוד אמאי רחקוה בני משפחתה מעיקרא. אע"כ הוי משמע ליה לרבא דבאותו מעשה היה הדבר ידוע שנחבשה ביד עכו"ם אלא שלא היו יודעין שהורהנה אצלם כ"א ע"פ אותן עדים ומש"ה ריחקוה בני משפחתה דהוו סברי דכיון שיד א"ה תקיפה אפילו נחבשה אסורה ותו לא מהני הנך עדים שלא נטמאה כיון דעדים פסולין היו וכיון שהיתה בחזקת שנבעלה צריכה עדים כשרים דחמירא יותר משבויה דהך לא מנוולא נפשה כדפרישית ואמרו חכמים כיון דנחבשה מותרת אלא בהורהנה הוא דיש להחמיר עליה וכיון דליכא עדים שהורהנה אלא אותן עדים עצמן שאומרין לא נטמאה שפיר מהימני. וא"כ מדייק רבא שפיר וע"ז משני הש"ס דאפ"ה ליכא למידק כלל מהאי מעשה דלאו לאשמעינן רבותא אתא אלא דמעשה אתא לאשמעינן כן נ"ל ודו"ק:

משנה עיר שכבשוה כרקום כו' ואין אדם נאמן ע"י עצמו ולכאורה יש לתמוה אהא דנקיט לה בהאי לישנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן ע"א ומכשרינן אפילו קרוב ופסול אפ"ה אין נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דע"א נאמן ילפינן מוספר' לה לעצמה דכתיב בזבה או מדכתיב בשחיטה וזבחת כמ"ש רש"י ותוס' בריש גיטין עכ"ל ע"ש. וא"כ אדרבא הבע"ד נאמן יותר ואפילו בעדות אשה שמת בעלה נמי היא בעצמה נאמנת. וא"כ לא שייך האי דינא אלא בשבויה לחוד שהחמירו חכמים עליה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ואפ"ה האמינו ע"א מטעם דפרישית בפ"ק גבי ראוה מדברת ע"ש וא"כ הו"ל למיתני ואין האשה נאמנת ע"י עצמה. ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמעינן דבעלה נמי אינו נאמן בה כדקתני נמי במתני' דלקמן בעובדא דרבי זכריה בן הקצב בהאי לישנא גופא דאין אדם מעיד על עצמו. ועוד י"ל דנקיט לה בהאי לישנא דאמתניתין דלעיל נמי קאי דב' כהנים זה אומר כהן אני אינו נאמן וכו' כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בתוספות בד"ה כאן בכרקום כו' ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא עכ"ל. ולכאורה לא הבנתי קושיא זו דכיון דגרסינן לגירסת רש"י אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ובעיל א"כ משמע דקרוב לודאי הוא דכל שאין כאן מחבואה להנצל מחזיקינן להו דודאי בעולות מה"ט דא"א דלא ערק חד ובעיל בענין שלא יוודע למלכות דרוב עכו"ם פרוצין בעריות. ובודאי דהאי לישנא דחד מינייהו לאו דוקא אלא דדרך הכרקום כך הוא לסברת המקשה דהיכא שאין המשמרות רואין זה את זה נשמטין א' א' יש מהם לשלול שלל ולבוז בז כסף וזהב ויש שנפנין על בנות ישראל. וא"כ לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לחלק בין כרקום מרובים למועטים ובין כהנות מרובות שבעיר או מועטות. וכמו שכתבתי כ"כ ג"כ הר"ן ז"ל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ושאר קושיות התוס' נמי יש ליישב לפ"ז לבר מהאי קושיא דלא פריך א"א דלא ערק חד ונסיך וזה תירצו התוס' בעצמן:

בד"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי עכ"ל. גם בזה כוונתי בעז"ה בהשקפה ראשונה לדברי הר"ן ז"ל ומורי זקיני ז"ל שהסכימו לפרש"י ע"ש:

רש"י ד"ה בלשת וכו' שמחפשין כי בפסוק ויחפש בראשית מ"ד התרגום ובלש: