מסכת כתובות דף כ״ה עמוד א׳

ואלא מאי גדולה חזקה דקאמר ר' יוסי למה לנו [לחוש] להשבית חזקתם כי מה יש לחוש לבטלה:

בתרומה דרבנן שהרי בגולה היו שאין שם תרומה מן התורה דכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כדאמרינן בקידושין (דף לו:):

ואיבעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכול תרומת פירות האילן וירק:

דאורייתא דגן תירוש ויצהר לא אכול ומש"ה לא קשיא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא כו':

דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא שהרי לארץ באו ומצויה שם תרומה גמורה דאורייתא מה שלא היה מצוי להם בגולה ויש לחוש פן יאכילום בה:

לא במידי דאקרי קדש והיינו תרומה:

וכל זר לא יאכל קדש בתרומה משתעי דכתיב בפרשה לעיל מיניה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקמינן בתרומה ביבמות בהערל (יבמות דף עד:):

ולא במידי דאקרי קדשים אפילו חזה ושוק של שלמים הנאכלים לנשי כהנים ולעבדיהם:

ואלא מאי גדולה חזקה בשלמא אי אין מעלין ניחא הא דגדולה חזקה אע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלו מן נשיאות כפים לקדשי קדשים [ואע"ג דבלא חזקה מעלין לתרומה ע"פ עד אחד ולא חיישינן לב"ד טועין שמא יעלו ליוחסין השתא סבר המקשן דיוחסין חמירא ולא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים] אבל השתא דאמרת טעמא דריע חזקייהו ולא חיישינן דלמא אתי לאסוקי כיון דלא אתי למטעי מאי גדולה חזקה:

וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה"מ בדאורייתא כו' רבינו יצחק בן רבינו מאיר לא גריס לה דהא איבעית אימא רב נחמן קאמר לה ואי גרסי' לה א"כ היה סותר בעצמו ראיה שהביא דאי לא תימא הכי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין הא אתי לאסוקי אלא טעמא משום דריע חזקייהו ואין זו סוגיית הש"ס אם לא יאמר ולאו מילתא היא דאמרי ובפ' עשרה יוחסין (קדושין סט:) גרסינן לה ואגב שיטפא דהתם שיבשו לכותבה כאן:

לא במידי דאיקרי קדש וא"ת תרומה נמי איקרי קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וההוא קרא איירי בתרומה דהעריב שמשו אוכל בתרומה וי"ל דודאי גבי טמא תרומה מיקרי קדשים אבל הכא אאכילת זר קאמר דלא אשכחן קדשים גבי אכילת זר:

נשיאות כפים בבבל דוקא נשיאות כפים ולא אכילת חלה ואע"ג דבסוריא נמי הוי מדרבנן אין מדקדקין בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואכילת חלה בסוריא ה"ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן:

לא חילוק גרנות גופה לחלה וקסבר תרומה כו' וצ"ל דפליגי הנך ברייתות בפלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורבנן דאי לאו הכי בחד מהנך ברייתות ממה נפשך איכא למידק דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין ופליגי נמי דלברייתא קמייתא אכילת חלה בסוריא חזקה לתרומה וכל שכן דאכילת תרומה דאורייתא דהויא חזקה לאכילת חלה דרבנן ובברייתא שניה קתני דחילוק גרנות דהיינו תרומה בסוריא לא הויא חזקה לחלה:

אלא מאי גדולה חזקה בעיא דתלמודא הוא דקא בעי אעיקר מילתא דאמר רבי יוסי גדולה חזקה, ולאו אקשויי קא מקשי למאי דפרקינן דאף למאי דסבירא ליה לרבא דאין מעלין בעלמא מנשיאות כפים ליוחסין, הכי נמי קא קשיא ליה מאי גדולה חזקה. ופירש רש"י ז"ל: מאי גדולה חזקה למה לנו להשבית חזקתיה מה יש לחוש לבטלם, ופרקינן משום דגדולה חזקה העלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, ואי בעית אימא, לא קשיא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דהכא בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול, וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הני מילי מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא. ואלא מאי גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למגזדר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן. ואינו מחוור לי, דאי האי איבעית אימא לפרוקי מאי דאקשינן למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, לעיל הוה ליה למימר ליה ולא לאפסוקי בנתים אלא מאי גדולה חזקה, ועוד, דאם כן רב נחמן בר יצחק אמרה, מדקאמר ואי' אימא רבא אמריה ולפרוקיה מאי דאמר רב נחמן בר יצחק מאי איבעית אימא דקאמר דמאי פריק רבא מעיקרא דילמא השתא אי בעית אימא, אלא רב נחמן בר יצחק אמריה, ואי אפשר, דאם כן הפך דבריו הוא זה. ויש מי שפירש, דהכי קשיא ליה מאי גדולה חזקה, אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדולה חזקה דמוקמין להו בחזקתייהו, אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה גדולה והיו ראויים לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל לאו עלויי מעלינהו, דאדרבה גרועי מגרע חזקייהו, דאמר דלא ליכלו בקדשי קדשים, ומתוך כך לא היו מעלין אותן ליוחסין, אם כן, מאי גדולה חזקה והאיך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה, אדרבה מכאן נראה שאינה גדולה ובכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר חזקה. ופרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה, ואף על גב דאיכא למיגזר אטו דאורייתא. ונראה לי לפרש, אלא מאי גדולה חזקה כיון דאמרת דהכא ריע חזקתיהו, דהא אין לשון זה אלא בזמן שאנו מעלין אותן ממה שהיו מתוך חזקתם, או שאנו מחזיקים אותן במה שהיו אף על פי שיש בהן לחוש עכשיו לדבר שלא היה לנו לחוש למפרע, ואלו לא העלינו אותן, אלא למה שהיו מוזקין בהן בבבל, דהיינו תרומה דרבנן דהכי משמע לכאורה מאי דקאמר במה הייתם אוכלין בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול, כלומר, דוקא במה שאכלתם תאכלו דהיינו תרומה דרבנן אבל תרומה דאורייתא לא. ובאכילת תרומה ליכא למיחש למידי, דהא אין מעלין ממנו ליוחסין לכולי עלמא דהא אמרת דהכא ריע חזקיהו. ומשני, גדולה חזקה דהעלום מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איבעית אימא, לעולם אימא לך שלא העלום כלל דהשתא נמי לא אכלו אלא בתרומה דרבנן. ולעולם אין לחוש לאכילתם כלל, דאפילו למאן דאמר מעלין הכא אין מעלין דמתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין, ואפילו הכי איכא למימר דהיינו גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזרינן מפני שהוחזקו בה מעיקרא.

ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל ואכילת חלה וכו' קתני מיהא נשיאות כפים מאי לאו, ליוחסין, לא לתרומה. קשיא לן, מכל מקום, תפשוט בעיין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין דאף מנשיאות כפים מעלין ליוחסין, דכיון שאתה מעלהו לתרומה הא אתית להעלותו ממנה ליוחסין, יש לומר, דאין הכי נמי, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין איפשיטא לך בעיין, והא דדחינן לא לתרומה, הכי קאמר: ועדיין תיבעי לך למאן דאמר אין מעלין.

אבל לא חלוק גרנות פירש רש"י ז"ל: דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש, הלכך תרומה דידהו לאו דאורייתא. ואף על גב דמסיקין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא, התם הוא דכיון דבזמן שבית המקדש קיים הוי דאורייתא השתא נמי חמירא להו, וכיון דיהבי ליה תרומה אף איתחזק לחלה, מיהא אף על גב דהויא כאורייתא, דתרומה נמי חמירא להו כדמעיקרא, אבל תרומה בסוריא דאפילו בפני הבית אינה אלא של דבריהם לא חמירא להו ולא הויא חזקה לחלה דמדאורייתא.

רשב"ג אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועים שם ואם תאמר מאי נפקא לן מינה מאי דהוה יש לומר, אשמעינן רשב"ג דאי איכא דוכתא דקביעי בי דינא האידנא נשיאות כפים חזקה (הרמב"ן).

ואלא מאי גדול' חזקה פשיט' דמספיק' מפקינן להו מחזקייהו וא"ת ולמ"ד אין מעלין הא ליכא למיחוש למידי וא"כ מאי גדולה חזקה ויש שפי' דהכי קו' דתלמוד' היא דפריך לכ"ע ולא דייק הכא לישנא דאמר ואלא אלא ה"פ בשלמא לדידי לית לי טעמייהו דרעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעי בהכי אדרבה אלו היו יכולין היו מורידין אותו שהקול היה משתכ' וכיון דכן אע"פ דמדינ' אין מעלי' איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך א"א דריעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אלו היו יכולים היו מורידים מחזקתם וכמו שנעשו בימי עזרא אי לאו דאוקימינהו עזר' בחזקייהו א"כ מאי גדולה חזקה:

וא"א מתרומה דרבנן וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא היה צריך לומר השתא כי מסקי מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דגופא הכא ליכא למימר הא דאמרינן לעיל למ"ד מתרומה כיון דאכלו תרומה אתי לאסוקינהו וליכא לאברוחי מתרומה כדלעיל והדין אורחא דתלמודא בדוכתא טובא:

אכילת חלה דאורייתא לגופא ולתרומה דאורייתא פירשו סבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וא"כ כיון דחלה מדרבנן היא מאי אירי' סורי' אפילו בבל נמי בשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא משום הכי נקרא סורי' משום דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחלה דידי' דאורייתא וי"ל דאע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ מ"מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכיבוש יחיד שמי' כיבוש וכן יש לנו לפרש באידך מתני' דבסמוך דקתני חילוק גרנות דבסוריא ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו הכי דוקא בא"י חמירא דאית ליה עיקר מן התורה משא"כ בסוריא דקסבר ההוא תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וכן פי' רש"י ז"ל:

אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועי' שם פי' והא קמ"ל דאי איכא האי דינא דקבעני' דהכא כד הוה קביעי התם בנשיאת כפים הוה חזק' דאי לא מאי קמ"ל דהאי מאי דהוה היה:

שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה פי' רש"י ז"ל נתחייבו בחלה דכתיב ביה בבואכם ותניא בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמוד כיון שנכנסו לה נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ומעשרו' דכתיב מעש' דגנך תירושך ויצהרך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב במעשר במנין שני השמיטה כדכתי' בשנה השלישי' שנת המעש' ושמיט' לא נאמר עד שנכנסו וחלקו כדאי' בסדר עולם ובמס' ערכי' ע"כ ובפ' בהר סיני אשכח' דמפיק שלא נהגו שמיט' עד שכבשו' וחלקו' דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשוה וחלקוה לא הוא שדך וכרמך ואיכא דמפיק דשמיטן נפקא לן מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' והא אתיא שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפרק השולח אבל ר' יוסי דהוא תנא בסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי בשביעי' ותו דכתב ז"ל בפרק השולח דשמטות קרקע אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפירש רש"י ז"ל אלא שמיטות עבוד' קרקעות ונשבעין ואע"פ שפרשו הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בס"ד ובתוספת כתבו ותרומה ומעשר לא משמטין לפי' אלא מדכתיב ועברת' את הירדן בארץ וכו' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא כשהוא ראויה להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה ואע"פ שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישן לאבוד מעתה הדרי שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין וכדפירש רש"י ז"ל. יש ספרים דגורסין כתנאי כי תבואו יכול משנכנסו בה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ואין גירסא זו מכוונת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג לה יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכ' ופי' ז"ל כיון דשוה ביאה זו לגמרי דכתי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתם מדלא כתיב כי תבואו. וחיוב חלה נמי דהא תניא בכיבוש הארץ קודם כיבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל מ"מ בעינן שיהי' כל ישראל או רובם וכו' בארץ כמו שהיא בזמן כיבוש דשיבה וכדאסקינהו עזרא לאו כולהו סליק אע"ג דחלה נהגה מן התורה בזמן כיבוש וחילוק לא נהגה עכשיו כיון שאין רוב ישראל עליה ואפי' מתרומת ומעשרות נוהגות בה מן התורה משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזו הכתוב הוא נחלה:

בד"ה או דילמא כו' אלא דתליא הא פלוגתא בפלוגתא אם חולקין תרומה לעבד כו' עכ"ל לכאורה כיון דהך פלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין תליא בפלוגתא דחולקין כו' הדרן קושי' התוספות דלעיל לדוכתין דבאיזה סברא פליגי לימרו תרוייהו דחולקין ואין מעלין או דלימא תרוייהו דאין חולקין ומעלין ויש לפרש דבריהם דודאי הך פלוגתא דמעלין עיקר ואית ביה טעמא דמר סבר מעלין משום דחיישינן לבית דין טועין דשמא יעלו מתרומה ליוחסין ומר סבר דלא חיישינן לבית דין טועין שיעלו כמה שכתבו התוס' לעיל אלא דר"ל הכא דפלוגתא דמעלין וסברתן אינה מפורשת אלא דשמעינן לה מפלוגתא דאשכחן בחולקין תרומה לעבד ומיהו עיקר פלוגתא וטעמיה במעלין ואין מעלין כמ"ש התוס' לעיל ומשום דמעלין אין חולקין ומשום דאין מעלין חולקין ודו"ק:

גמ' מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו' חלה גופה לתרומה כו' ומסקינן מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא כו' וצ"ל לפי זה דומיא דהכי מנשיאות כפים לתרומה אפי' לתרומה דאורייתא וא"כ פשוט מיהת הא דלמ"ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ע"כ דאין מעלין נמי מתרומה אפילו דאורייתא ליוחסין ודו"ק:

תוס' בד"ה נשיאות כו' דבסוריא נמי הוי מדרבנן כו' עכ"ל ר"ל הוה מדרבנן בזמן הזה מ"מ אין מדקדקין בחלה בבבל שהיא לעולם מדרבנן כמו בסוריא דהות מדאורייתא קודם שגלו משום דכיבוש יחיד כו' וקאמרי אכילת חלה בסוריא וה"ה נשיאות כפים בסוריא דשם ג"כ בתי דינין קבועין כדמוכח בברייתא דלקמן ובהא ודאי לא פליגי:

וז"ל הרא"ש ז"ל אלא מאי גדולה חזקה. וא"ת לרבא נמי תיקשי שרצה לפשוט מכאן דאין מעלין אם כן מאי גדולה חזקה. וי"ל דה"פ א"א בשלמא דאין מעלין ולא תדחה משום טעמא דריע חזקייהו היינו דקתני גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשים שבקינן להו בחזקתייהו דאף ע"ג דבעלמא בלא חזקה נמי למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינן לב"ד טועין שיעלו אף ליוחסין דס"ל להאי מקשה דיוחסין חמירי לא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמרת טעמא דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו אם כן מאי גדולה חזקה. ואי תי' השתא נמי בתרומה דרבנן אכולא אלא מאי גדולה חזקה וכו' מה שכתוב בספרים וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה"מ בתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן רבינו יצחק בה"ר מאיר לא גריס ליה דהא האי ואי בעית אימא רב נחמן בר יצחק א"ל דדחי למילתיה דרבא וקאמר שאני הכא דריע חזקייהו. ואי גרסי' ליה א"כ היה סותר הוא עצמו הראיה שהביא למעלה למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אתי לאסוקי ואין זו סוגיית התלמוד אם לא יאמר לאו מילתא היא דאמרי אלא ודאי ליתא ואגב דאכתיבא בריש עשרה יוחסין אשתבוש לכתבה כאן. ולא מידי דאיקרי קדש וא"ת תרומה נמי איתא בכלל קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דהעריב שמשו אוכל תרומה. ואם כן אמאי הוצרך הכא לכתוב קדש. ויש לומר דודאי לגבי טמא אקרי קדשים ובאכילת זר קיימינן. נשיאות כפים בכלל ולא אכלתי חלה. ואע"ג דסוריא נמי הויא מדרבנן כדמסקינן מיהו אין מדקדקים בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש. ואכילת חלה בסוריא ה"ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן. עדות הבאה מכח חזקה בחזקה. תי' אכתי תיקשי פשיטא מה לנו אם אינה חזקה או אם עדים מעידים עליה. וי"ל דה"פ עדות הבאה מכח חזקה שאנו יודעין שהוא כהן מחמת חזקה של הקורא אחריו שהוא מוחזק לנו שהוא לוי: וז"ל הרא"ה ז"ל. אלא מאי גדולה חזקה פי' רש"י ז"ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיא דגמרא היא אליבא דכ"ע בין אליבא דאידך דמצרכי לה דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן למה לי טעמא דגדולה חזקה בלאו האי נמי מאי איכא למיחש עלייהו לאפוקינהו מחזקתייהו ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דמתרץ טעמא משום דריע חזקתייהו כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו ליכא למיחש עלייהו וכיון דכן מאי גדולה חזקה דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמא דגדולה חזקה אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה. אי משום דקיימי בחזקתייהו הא לאו כלום הוא דלא סגיא בלאו הכי. ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא דלענין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה. ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל. וכי מסקינן ליוחסין וכו' כלומר השתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל למ"ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אי מהא לא אריא דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דאיצטריך. אלא מאי גדולה חזקה דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור והיינו גדולה חזקה ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו אפ"ה אמרינן בה גדולה חזקה דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו ר"י כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה. קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן קשיא לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא אפילו בח"ל נמי. ויש לומר דאפ"ה אף על גב דהא ודאי דרבנן דווקא בסוריא הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה דכיון דכן אפילו האידנא דהויא דרבנן דייקי בה מה שאין כן בח"ל דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל לא הויא ראיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה קשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה. ויש לומר שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה והא דאמרינן קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא כדפרישנא לעיל:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן וכו' עד שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז"ל פירוש אפי' כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא"ה כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה מן התורה אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל ואמינא להו אנא איפכא וכו' דתניא כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק ע"כ. פירוש בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואכם משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלתם להיכנס לה אבל כי תבאו משמע אף על גב דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס. והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מכיון שהתחילו ליכנס לה ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו והכי איתא בספרי כמו שכתב רש"י ז"ל. [ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הרמב"ן ז"ל. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה איכא דק"ל ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי ליוחסין ותפשוט מהא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר אין הכי נמי דתפשוט לההיא סברא אי נמי אף על גב דמיבעיא לן בין למ"ד מעלין בין למ"ד אין מעלין כי איפליגו רב חסדא ורב אבינא בה אליבא דמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי אבל למ"ד מעלין כיון דלתרומה מסקינן ליוחסין נמי ולא דייק אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא. ומשום דכיון דהכי דחי' הכא לא לתרומה ומני רבנן היא דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין אבל מנשיאות כפים דכ"ע אין מעלין ליוחסין לדבר המביאה לידי יוחסין קאמר כנ"ל. ואיכא דסבר כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין לא איכפת לן. וקשה לן דהא אקשינן לעיל ואי ס"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו ואף על גב דלא אסקיניה. אבל לא חלוק גרנות. פרש"י ז"ל דקסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמיה כבוש הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא הוא. וקשיא לן וליהוי נמי דרבנן אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא דהא מסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא. לאו מילתא היא דשאני הכא כיון שבזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקינה מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל דכיון שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלינן בה. השתא נמי חמירא להו כמעיקרא, והא דאמרינן לעיל בדרבנן אכול בדאורייתא לא תכול ולא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה אריע חזקייהו סמיך ליה והא דאמר רשב"ג אף אלכסנדרי' של מצרים אי קשיא בראשונה מאי דהוה הוה לא תיקשי דהא קא משמע לן דאי איכא דוכתא דקביעי האידנא בי דינא נשיאות כפים חזקה: וז"ל הריטב"א ז"ל. אף אלכסנדרי' של מצרים בראשונה מפני שבתי דינים קבועים שם פי' והא קמ"ל דאי איכא דוכתא האי דינא דקביעו ב"ד כדהוו קביעי התם בנשיאות כפים הויא חזקה דאי לא מאי קמ"ל דהא מאי דהוה הוה. שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה פרש"י נתחייבו בחלה דכתיב בה בבואכם ותני' בספרי ר' ישמעאל אומר משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכלן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן אמר בבואכם ללמד שכיון שנכנסו לא"י נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ובמעשרות דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שני השמטה כדכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמיטין לא נמנו אלא משנכנסו לארץ וחלקו כדאיתא בסדר עולם ובמס' ערכין ע"כ. ובפרשת הר סיני אשכחן דמפיק שלא נהגו שמיטין עד שכבשו וחלקו דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשו וחלקו לא הוי שדך וכרמך ואית דמפיק דשמיטין נפקי מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפי' שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקעות וכו' והא אתי שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפ' השולח אבל רבי יוסי דהוא תנא דסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי דשביעית ותו דכתב ז"ל בפ' השולח דשמיטת קרקעות אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפרש"י אלא שמטת עבודת קרקעות בשביעית ואעפ"י שפי' רש"י הוא הנכון כדפרי' בדוכתא בס"ד ובתוס' כתבו דתרומה ומעשר לאו משמיטין ילפינן אלא מדכתיב ועברתם את הירדן בארץ וגו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא בשהיה ראוי להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כבוש וישיבה ואף עפ"י שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישין לאבוד [וכן בנוב וגבעון לר"ש, שאני הני שכבר נתחייבו במעשר ותו לא פקע דין המעשרות מן הארץ אבל בתחלת המצוה אין לומר שיצוה הכתוב להפריש לאיבוד] מעתה הדר ילפינן שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כבוש וחלוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין כדפרשי'. יש ספרים שגורסים דתניא כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' או ג' מרגלים ת"ל בבואכם [וכן הגרסא במקצת הספרים ורש"י ז"ל גורס בבואכם יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכם] ואין גירסא זו מחוורת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג דתניא יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכם ופי' ז"ל כיון דשינה ביאה זו לגמרי לכתוב בבואכם ולא כתב כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' וג' ואינה מחוורת. בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם כלומר וחיוב חלה נהי דהא דתניא בכבוש הארץ ותנו בה ארץ קודם חלוק וכבוש היה רובה ביד ישראל מ"מ בעי' שיהו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סליק הלכך אע"ג דחלה נוהגת מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה ואפי' למ"ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזה הכתוב הוא בחלה. בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי' לפי שהיה לו שם כהן או שהיה הכהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במס' מגילה וכדאמר רב קרא בכהנא. א"ל בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פי' ואמרי' במס' גיטין [נט ב'] אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופרש"י שם שאין לוי קורא כלל ואתיא הא דהכא שפיר ורש"י ז"ל כתב שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות כפי מעלתו ולפי האי פי' נמי אתיא שמעתין שפיר אבל יש שפי' נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהא לוי קורא שני לעולם ואף עפ"י שאינו חשוב כישראל ואינו קורא אלא לפי מה שראוי לפי מעלתו וגם אם ראוי לקרא שני קורא שני ולאותו פי' יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בתורת לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין בס"ד ושם כתבתי דעת מורי ז"ל דכשאין כהן או לוי קורא בכל מקום שירצו ובלבד שיאמר אעפ"י שהוא כהן או אעפ"י שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסים שלא שמעו את הקריאה דאינהו מישל שיילי ואומרים להם ולפי זה הא דגרסינן בתוספ' עיר שכלה כהנים שאין יודעין לקרא בתורה אלא כהנים שקורא הכהן ז' פעמים יש לומר שזהו לפי מנהגם שלא היו קוראים איש בשמו וכדמוכח שמעתא ולפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד אף עפ"י שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיו שם ב' כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה שלישי או בשאר מקומות וש"ץ קורא אעפ"י שהוא לוי. ואם אין דוכן שם בטלה כהונה פי' במקום שאין שם ב"ד שאין נשים בפי' חזקה ובעיירות שאין חלוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:

ואלא מאי גדולה חזקה וכו' ועיין בתוספות ולפי' ר"ת דבסמוך קשיא לי מאי מקשה הא שפיר קאמר גדולה חזקה דאע"ג דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים והיו מיחסין אותן אחר בני ברזילי אפ"ה הניחם בחזקתם דמעיקרא וצ"ע:

בתוספות בד"ה או דלמא כו' תימא מה תולה באכילה כו' לכאורה יש לתמוה טובא על תמיהתם דלכאור' משמע להדי' בכולה סוגי' דהא דפליגי אי מעלין מתרומה ליוחסין איירי באכילה כדאמרינן נמי תרומה דעון מיתה. ובחלוקה על הגורן לא שייך לומר כן דשמא לא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר. אע"כ דבאכילה איירי וכמו שכתב ג"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ע"ש באריכות. וכתב ג"כ ליישב קושית התוס' דשמא עבד הוא. שכבר ישבה רש"י ז"ל בנעימת לשונו לעיל בסמוך בד"ה מעלין מתרומה ליוחסין דאיירי ברואה שמאכילין אותו בחזקת כהן אלא דמלבד זה נראה לי ליישב קושית התוס' דלא חיישינן כלל לומר מסתמא שמא עבד כהן הוא לענין יוחסין. דמכירין ישראל עבדים שביניהם. דאלת"ה מאי איריא ליוחסין אף בלא יוחסין האיך מתירין לו לישא אשה כלל שמא עבד הוא. אע"כ דלא חיישינן להכי כמ"ש התוספות בעצמן בדף הקודם בד"ה אבל אינו נאמן וכו' דאף לענין מיוחסת ממש אין הטעם משום חשש ממזר ונתין אלא משום חללות והביאו ראיה מהחולץ וא"כ מהאי ראיה גופא פשיטא טפי דלא חיישינן שמא עכו"ם ועבד הוא ועיין מה שכתבתי בל' התוס' דלעיל דשיטת רש"י נמי הכי הוא. וכ"ש דא"ש טפי למאי דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות וכמ"ש לעיל בל' התוס' הנ"ל. והא דבעינן ע"א לכהונה היינו שמא ישראל כשר הוא דרובא דעלמא הבאים לפנינו בחזקת ישראלים נינהו טפי מכהנים כן נ"ל נכון. והא דמקשינן לקמן סוף פירקין ודלמא עבד כהן הוא היינו משום דמשמע ליה דאפילו בקרא עליו ערעור איירי. כמו שאפרש שם במקומו בעזה"י ודו"ק היטב. ועוד נראה לי דאף לפי מה שהבינו בתוספות דפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין איירי מחלוקה על הגורן אפ"ה א"ש נמי הא דמסיק הש"ס תרומה דמיתאכלא בצינעא. דמש"ה לא שייך סברא דתרומה עון מיתה דכיון דבצינעא מתאכלא אפשר שלא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר ולא חייש לגזל כהנים שהוא ממון שאין לו תובעין. משא"כ נשיאת כפים דבפרהסיא לא מחציף נפשיה דאיכא מיהו איסור עשה וגם זה נכון ליישב תמיהת התוספת ודו"ק:

בד"ה וכי מסקינן מתרומה ליוחסין וכו' ריב"ם לא גריס לה וכו' עד סוף הדיבור. ולפ"ז משמע דאפילו מתרומה דרבנן איכא למ"ד דמעלין ליוחסין. ואע"ג דלעיל אמרינן דטעמא דמ"ד מעלין היינו משום דתרומה עון מיתה. צ"ל דבתרומה דרבנן נמי שייך האי טעמא כיון דאיכא מיהא שם מיתה בתרומה דאורייתא. וכן משמע בסמוך ועיין במהרש"א ז"ל בד"ה מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו' ע"ש. ומה שהקשו בתוס' על גירסא זו דרב נחמן סותר בעצמו ראיה שהביא. נלע"ד ליישב למאן דגריס לה. והיינו לפי מה שפירשו התוס' לעיל בד"ה ואיב"א דמאן דאית ליה מעלין ובעינן ב' עדים היינו משום שאם לא נצריך עדים ונאמר דאין מעלין אותו איכא למיחש דלמא אתו למיטעי ויעלו ליוחסין אם כן השתא נמי למ"ד מעלין מתרומה דאורייתא ומדרבנן אין מעלין אכתי היא גופא קשיא דבתרומה דרבנן נמי הול"ל שמעלין ובעינן עדים דאל"כ אתי למיטעי ויאמרו מעלין. אע"כ דהיכא דריע חזקתייהו שאין אוכלין בתרומה דאוריי' לא חיישינן והיינו כדרב נחמן וכפרש"י בההיא דריע חזקתייהו. אבל התוס' לשיטתייהו בריע חזקתייהו. ומש"ה לא גרסי לה כנ"ל ודו"ק:

בגמרא נשיאות כפים בבבל ראיה ופרש"י לפי ששם ישיבה וב"ד קבועים ובודקים ואע"ג דלעיל בל' האיבעיא מפרש טעמא דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה י"ל דהיינו דוקא היכא שב"ד קבועין דאף דאי איתרמי שלא בדקו לא הוי מחציף נפשיה משא"כ היכא שאין ב"ד קבועין לא שייך טעמא דלא הוי מחציף נפשיה וק"ל:

גמרא קתני מיהו נשיאת כפים והא דומיא דאכילת חלה קתני קשה לי למה צריך למידק מדומיא בלא"ה ליפרוך כיון דאמרת דמאכילת חלה מעלין ליוחסין, איך אפשר דנשיאת כפים הוא לתרומה ולא ליוחסין, הא כיון דמאכילין אותו בתרומה הדר יהיו מעלין אותו ליוחסין: