מסכת כתובות דף ט״ו עמוד ב׳

מצא בה תינוק מושלך משנה היא בסדר טהרות גבי עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה:

מחצה על מחצה ישראל לקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי:

לא שנו דאם רוב ישראל ישראל:

אלא להחיותו ב"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך (ויקרא כ״ה:ל״ו):

אבל ליוחסין לא דאם בת היא אסורה לכהן ואפי' ליכא למיחש משום אסופי כגון הנך דאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עג:) משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עובד כוכבים היא ולמ"ד גיורת פסולה לכהונה אפילו קטנה זו אסורה לכהן דתרי רובי בעינן ליוחסין:

ושמואל אמר אף לפקח עליו את הגל בשבת חשבינן ליה לישראל:

אשתמיטתיה לרבי ירמיה:

הא דאמר רב יהודה דהכא נמי תרי רובי הוו:

ולרב חנן דאמר הוראת שעה היתה ולדורות סגי בחד רובא קשיא הך ולא מיסתברא ליה למימר דהוראת שעה היתה שהתיר בתרי רובי אבל לדורות לא סגי אפילו בתרי רובי:

מאן דמתני הא לא מתני הא פי' בקונטרס דרב חנן לא מתני דבקרונות של צפורי היה מעשה ולא הוה אלא חד רובא ולפירושו לא פליגי דלדורות לכ"ע בעינן תרי רובי ולא פליגי אלא במעשה היכי הוה ור"ח פי' דרב חנן לא מתני אבל ליוחסין לא וסגי לדידיה לדורות בחד רובא אבל קשה לפירושו לרב חנן תקשי ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן דסגי בחד רובא כדפריך לעיל ועוד דלא מיסתבר דשום אמורא יחלוק אההיא דאבל ליוחסין לא דרב גופיה קאמר לה בלא אמורא ולהכי אפירכא דרבי ירמיה לא משני מאן דמתני הא לא מתני הא:

אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים למאי הלכתא לא מצי למימר לענין שלא להחיותו דמאי איריא רוב עובדי כוכבים אפילו מחצה נמי דדוקא ברוב ישראל קאמר רב דהוי ישראל להחיותו:

להחזיר לו אבדה הוה מצי למימר להחיותו כדאמר רב אלא נקט להחזיר לו אבדה דהוי רבותא טפי דאיסור גדול הוא משום למען ספות הרוה וגו' אבל להחיותו לא הוי רבותא כל כך דהא מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל ואפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא מודי דאזלינן בתר רובא:

לא צריכא דנגחיה תורא דידיה כו' תימה דהכי נמי הוה מצי למימר מחצה על מחצה עובד כוכבים ומנגח תורא דידן לתורא דידיה [כולה מילתא הוי מצי למימר לענין נגיחה אלא ניחא בכל חד למצוא דבר חדש. מהר"ם]:

הדרן עלך בתולה נשאת

מתני' האשה אם יש עדים שיצאת בהינומא כו' - בדלא נקיטא כתובה איירי דאי איכא כתובה ניחזי כתובתה אם היא בתולה או אלמנה ואפילו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ואמר פרעתי נאמן מ"מ אין נאמן לומר כאן אלמנה נשאתיך מגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים הוא:

ומודה רבי יהושע באומר שדה כו' דנאמן מתוך פירוש הקונט' משמע דדוקא כשאין הלה תובעו ונאמן במגו דאי בעי שתיק אבל אם תובעו אינו נאמן ואינו נראה דהא קתני סיפא ואם יש עדים כו' משמע דדוקא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן אבל אם אין עדים אע"ג דהלה תובעו נאמן מגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם מדלא נקט אם תובעו אינו נאמן ובגמרא נמי פריך וליתני שדה זו שלך היתה משמע דבהלה תובעו איירי ולכך משיב ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך אבל אם לא תובעו אין שייך לומר שלך היתה כי מסתמא הוא יודע בעצמו דבר זה:

אמר רב לא שאנו אלא להחיותו פירש רש"י ז"ל: לא שאנו דברוב ישראל אלא להחיותו. וכתב הרמב"ן נ"ר: דמדבריח רש"י ז"ל משמע, דמחצה על מחצה לרוב אין בית דין מצווין להחיותו, והיכי איפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין, הא כל ספק נפשות להקל, וכדאקשינן בהדיא בפרק בתרא דיומא (פד, ב) אהא דאמרינן לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי, רובא ישראל נינהו, כלומר, ובודאי הולכין אחר הרוב, דאפילו קבוע הוא וכמחצה דמי, על כרחיך הולכין אחר הרוב, אעפ"י שאינו רוב גמור מחמת קביעותו דספק נפשות להקל. ואלא דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי פשיטא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד דקשיא, דלרב דאמר להחיותו משמע הא לפקח עליו את הגל ואפילו ברוב ישראל לא, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל שם ביומא, וזו קשה ממנה. ותו דתנן (שם פג, א) ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין, ופירש הוא דלהחיותו, לאו בפיקוח נפש הוא, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומשום הכי אמר רב לא שאנו אלא דלהחיותו, ולא איירי איהו בפיקוח נפש כלל. וכי אקשינן לשמואל והא אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ומי בעיא לפקוח נפש רוב מישראל, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דלא מיבעיא דרוב ישראל לא בעי, אלא אפילו רוב גויים נמי מפקחין עליו את הגל, דאיהו גופיה היכי אומר דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ודרב לא פליגא אדשמואל ולא דשמואל פליגא אדרב. והיינו דפסק רבינו אלפסי ז"ל ביומא כשמואל דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אף על גב דפרושי לחצר אחרת. ובפירושי רש"י ז"ל שבידינו כתוב גם כן להחיותו שיהיו בית דין מצווין לפרנסו מדכתיב וחי אחיך אמך ע"כ.

אם רוב ישראל וכו', ישראל מאי הלכתא כלומר, דהא אמרת דאינו גוי עד שיהא רוב גויים, ומפרקינן להחזיר לו אבידה, והא דלא קאמר להחיותו וכדקאמר רב, רבותא קמ"ל דאף להחזיר לו אבדה הרי הוא כישראל. וכן פירש רש"י ז"ל, דלרבותא נקיטיה משום דאמרינן (סנהדרין עו, ב) כל המחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה. אי נמי יש לומר דהכי קאמר, להחזיר לו אבדה דאף על פי שאין זה אבדה מממונו של ישראל, ואדרבה שומר עליו ועומד בספק השב תשיבם לאחיך, אפילו הכי אם רוב ישראל מחזירין לו ואם לאו אין מחזירין לו. ויש לדקדק והא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא ליה מוצא הבא ראיה דישראל את ושקול. ויש לומר לא אמרו דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא לאפוקי ממונא מחזקתיה, אבל מוצא אבדה דלאו מארי ממונא הוא, ואדרבה קאי עליה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר הרוב.

מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא דאי לפקוח [נפש] אפילו ברוב גויים כישראל, ואי להחיותו עד דאיכא רוב ישראל, וכן להחזיר לו אבדה, ואי שלא להאכילו נבלות, כבר אמר דלא מאכילין לו עד דאיכא רוב גויים, ואוקימנא לניזקין. וקשיא לן, אפילו רוב גויים נמי לימא להו איתיהו ראיה דלא ישראל הוא ושקולו, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. ויש לומר דכיון דמספקא לן אי גוי אי ישראל, אם רב גויים כגוי חשבינן ליה, וכיון דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה לא אזלינן ביה אחר הרוב.

ולא נאמרו דברים הללו אדלא בשלא הטבילוהו בית דין הא הטבילוהו בית דין ישראל גמור הוא. ואע"פ שלמעלה (יא, א) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו לבית דין. כבר כתבתי שם (ד"ה אמר), דלאו למימרא שאם הטבילוהו בית דין מדעתו שאינו גר, אלא דאורחא דמילתא נקט, שאין דרכן של בית דין להטביל את הגויים שלא מדעתם. ואם תאמר אם כן נטבליהו על דעת בית דין. יש לומר, כשיד אומות תקיפה על עצמן ואין מניחין אותן אלא בדין. אי נמי יש לומר דהכא דינא תנן לומר כשלא הטבילוהו הוי דינא הכי, וזה הוא הנכון.

אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתיים הא ליכא עדים בעל מהימן. יש מי שפירש (הרמב"ן. וע' תוס' להלן (כתובות פח, ב), ד"ה הוציאה), דבעל מהימן בלא שבועה כלל. ואף על גב דבמאתים ומנה פליגי והוא מודה לה מנה, לא חשבינן ליה כמודה במקצת, משום דהוה ליה שעבוד קרקעות, (עי' גיטין מט, ב), לפי שאינו יכול לומר פרעתי כדר' יוחנן דאמר (ב"מ יז, א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ואפילו במקום שכותבין כתובה, ודר' חייא קמייתא (שם ג, א) דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו, נשבע וגובה מחצה. אף על פי שהמלוה את חבירו בעדים דבר תורה גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא (עי' ב"ב קעה, ב), התם בדלא ידעינן ביה דהוא חייב לו עכשיו, אלא דידעינן שהלוהו, הלכך הוה ליה כמודה ביה מקצת, דאלו רצה לומר פרעתי נאמן. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א), סילעין דינרין ונמחקו אין פחות משנים, מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אמר שלוש בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע, וחכמים אומרים אין ההודיה ממין הטענה, כלומר, שזה כמודה בקרקעות וכפר במטלטלין, דשטרא שעבוד קרקעות הוא, וכדאיתא בריש פ"ק דבבא מציעא (ד, ב) בהאי פלוגתא גופא, ואף על גב דכל שהוא מודה ביתר משנים לא חשיב התם שעבוד קרקעות, ומשום דליכא במשמע השטר טפי משנים, וכדאיתא התם חכמים אומרים, בירושלמי משמע דס"ל דכיון דכתיב ביה סלעין סתמא ואיפשר דאינון חמש כד טעין מלוה, כל שהלוה מודה בהם שעבוד קרקעות הוי, ומיבעיא להו עלה, הא אם ההודיה ממין הטענה, כלומר, לפי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, והיא טוענת מאתים והוא מודה במקצתן, ופריקו, כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה. ע"כ גירסת הירושלמי. פירוש, הוא חייב לה, שאין טענתן אלא על המנה האחד לבד והוא כופר בכולו, וזה כדרך מה שפירשו אלו ז"ל כלומר, דכיון שהוא אין יכול לכפור במנה האחד, דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הוה ליה שעבוד קרקעות כמי שיש לו שטר על אותו מנה, והיא כתובעת מנה אחר, דהויה לה איהי מוציאה מחבירו ועליה הראיה, וזה כדעת מי שפסק (עי' להלן כתובות טז, ב) דאין טוענין אחר מעשה בית דין ואפילו במקום שכותבין כתובה.. אבל לדברי מי שפסק דדוקא במקום שאין כותבין אי נמי במקום שכותבין כתובה והביאה ראיה שלא כתב לה, אבל במקום שכותבין טוענין, וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל (כאן. ועי' מח, ב מדפי הרי"ף ובשו"ת סי' מט) ודאי בכאן אם רצה לומר פרעתי נאמן, ומודה מקצת הוא ונשבע וגובה את המנה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' אישות הכ"ה). ויש מי שפירש (הרמב"ן), דאין בתביעת כתובה שבועת מודה במקצת לעולם, ואף על פי שאלו אבדה כתובתה יכול הוא לומר פרעתי במקום שכותבין כתובה, מכל מקום כולה כתובה שעבוד קרקעות היא, לפי שלא נתנה כתובה לגבות אלא מן הקרקעות ואפילו מיניה דידיה דבעל, וכדמוכח בקידושין בפרק האומר (סה, ב) גבי מעשה דחבילה ובנדרים (סה, ב) גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה, וכמו שהוא כתוב אצלינו בפרק האומר בקידושין בס"ד (שם, ברשב"א ד"ה ור"מ). וכיון שכן הוה ליה כהודה במקצת קרקעות, וכופר במקצת ואין נשבעין על שיעבוד קרקעות.

אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתיים ירושלמי, (בפירקין ה"א), וחש לומר שמא מוכת עץ היא, אלא כרבי מאיר דרבי מאיר אמר מוכת עץ כתובתה מאתים, אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, כלומר אפילו כרבנן אתיא שלא חשו לדבר שאינו מצוי. ותו גרסינן בירושלמי בפרק קמא (ה"א) אם יש עדים שיצאתה בהינומא ולא אידכר רביעי, הדה אמרה דלית רביעי כלום. ויש לומר, דמשום הכי לא אדכר רביעי במתניתין, משום דאיכא אלמנה דנישאת נמי ברביעי ונבעלת בחמישי, דלא אכפת לה בין ברכה דאדם בין ברכה דדגים, ובאדם בטל דליכא משום שקדו, רבינו הרב נ"ר (עי' רמב"ן בריש פרקין).

אם רוב כותים כותי למאי הלכתא פי' אפי' אדרב פריך הא ודאי מודה לשמואל דלפקח עליו את הגל אפילו ברוב כותים מפקחין ליה דלא אשכחן ביה דפליגי דשמואל פירוש אפילו לשמואל נמי אזלינן בתר רוב כותים דכי אמר שמואל הולכין בממון אחר הרוב ה"מ להוציא ממון מחזקת בעלים כדמוכח בפ' אלו מציאות וכדכתבי' התם בס"ד:

אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא פירוש דאע"ג דמוקמי' רב להחייתו להרוחה דמילתא בעינן לה אם תמצי לומר לית ליה הא דרב. ומי' הלכתא כרב כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא.

פלגא אמרינן ליה אייתי ראיה דלאו וכו' וא"ת והא דמודה במקצת גמיר ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וי"ל דלדעת ר"י ז"ל קשיא כיון דלא ה"ל למידע ולא אמרינן מחויב שבועה הוא ומשלם ול"ק הא כיון דליכא מאן דטעין בברי אין כאן חיוב שבועה דמודה במקצת כלל שאין נשבעין על טענות שמא. נראה לי נכון:

פרק שני האשה שנתארמלה האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאת ויש לה מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה פירוש ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. גרסינן בירושלמי שמא נתגרשה נתאלמנה מי טוען היורשים. פירוש דב"ד טוענין ליורשים כל מה דהוה מצי למטען אבוהון ואם תאמר באלמנה למה גובה אפילו מנה כיון דאין כתובה בידה ניחוש לפרעון דשמא נתגרשה כיון שהוא מודה שלא פרעה שוב אינו נאמן ובאומרת שהיתה אלמנה כשיש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע נהימנ' במגו דאי בעי טעין פרעתי ואפ"ת דלא מצי טעין הכי דמגו במקום עדים לא אמרינן אבל אלמנה מצי טעין הכי ובשלמא למ"ד בגמרא במקום שאין כותבין כתובה ניחא שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא למ"ד דמתניתין במקום שכותבין הוי מצי טעין פרעתי לדעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל וי"ל שלפי דבריהם משנתינו כשהודה בשעת מיתתו שלא פרע ומיהו רש"י ז"ל וכמה גדולים ז"ל אומרים דאפי' במקום שכותבין כתובה הטוען אחריו לא אמר כלום ונראה דבריהם דכל זמן שאין לו עדים שכתב לה היה יכול לומר אלא אתנאי ב"ד סמכינן וכן דעת הרמב"ם ז"ל אם יש עדים שיצאת בהינימא וראשה פרוע כתובתה מאתים אמרינן בירושלמי ניחוש לומר שמא בתולה אלמנה מן הנשואין ופריק הדא דתימא בתולה אלמנה אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע ניחוש לומר שמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. ולהוי רביעי ראיה כלומר אם יש עדים שנשאת ברביעי ופריק ליתיה כלום דאפילו אלמנה נשאת ברביעי באדם בטל ולא אכפת לן בברכה ואמרינן בגמרא דאי ליכא עדים הבעל מהימן ולית לה אלא מנה ויש אומרים דמ"מ נשבע כדין מודה במקצת וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולא נהירא דלישנא דאמרינן הבעל מהימן משמע דמהימן לגמרי ואפילו בלא שבועה וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם וכי לא הודה ממון הטענה הוא ופריק כ"ע ידעינן שהוא חייב לה ממון והיא תבעתו מנה אחר המוציא מחבירו עליו להביא הראיה ע"כ ויש לפרש הירושלמי כן כיון דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הרי המנה ברור וכולו בשטר וכאלו תבעתו מנה בשטר ומנה בע"פ והודה במה שכתב שאין כאן מורה במקצת ומיהו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמרינן בירושלמי דמשמע להו מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין מודה במקצת גמור הוא וחייב שבועה וכדינו של הרמב"ם ז"ל. ועוד יש לפרש הירושלמי במשנתינו בהודה כבר על המנה בב"ד שאין טוענין אלא על מנה השני והוא כופר בכל ופטור וגם זה נכון ודכ"ע באלמנה אין כאן חיוב שבועה וכדתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. ואוקמינן באומרים חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדאית' בפרק כל הנשבעין:

ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר פי' רש"י ז"ל זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא ע"פ של זה מה שאסר זה התיר ע"כ. ובתלמוד כתב ז"ל גבי הא דאמרינן התם אין שור שחוט לפניך שאם שתק זה לא היה עלי' עוררין הלכך אי לאו דבר פשוט הוא שלקח ממנו לא הי' אומר כן ונראה מלשונו ז"ל לפי פשוטו שאם היה תובעו בברי שדה זו של אבי היתה שלי היתה אין חבירו נאמן לומר לקחתי מאביך וכבר הקשו בתוס' חדא הא דקתני בסיפא ואם יש עלי' עדים שהוא של אביו ליתני ואם יש לו תובע אפי' אין כאן עדים ועוד דאמר בגמרא ליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ומאי קושיא דהא מסתמא אלו היתה שלו היה התובע בברי ותו לא מהימן אידך לקחתי' ותו דבתובעו הלה מאי הוה דהא ואיכא מגו מעליא שיכול לטעון לא היתה של אביך כיון שאין עדים לזה שהיתה של אביו ומגו דאוריית' היא ומסתברא נמי כדאמרינן לקמן לכך פירש דמשנתינו דאפי' הלה תובעו בברי גמור אין לו בית ודרך היא לומר שאף רש"י ז"ל לא נתכוין אלא לומר דכיון שאין עדים לתובע אלו שתק זה אין כאן שאין לו עדים וכן טעמא דאיכא עדים לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג הא אמר איהו מהימן פי' רש"י ז"ל דאמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימן דאזיל בתר חזקה דגופא דהכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה ע"כ ויפה כיון ז"ל דהא ודאי עיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדפירש רש"י ז"ל בפ"ק:

עיר שישראל וגוים דרין שם מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי ומותר להאכילו נבילות אלא שבספק נפשות כגון לפקח עליו את הגל מקילין עליו וכל שכן שמצווין להחיותו אם רוב ישראל מחזירין לו אבידה ואין צריך לומר שמצוה להחיותו אבל ליחסו לא הואיל ויש שם גוים כלל והילכך אם נקבה היא פסולה לכהנה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו פסולות לכהנה אף כשהוא נמצא בדרך שאין בו משום אסופי על הדרכים שביארנו בפרק יוחסין מטעם דתרי רבי בעינן:

מחצה על מחצה הרי זה ישראל ומצווין להחיותו ואין מאכילין אותו נבילות ומכל מקום אין מחזירין לו אבדה נגח שור שלנו את שלו פטור שכל שבהמות שלנו מזיקות לעובדי האלילים אין אנו חייבין לשלם ששמירת בהמות מדת חסידות וגדרי הדתות ואין גמילות חסדים למי שאינו גדור בדרכי הדתות ומעתה כל שמוציא אומרין לו הבא ראיה שלא מעובדי האלילים אתה נגח שור שלו את שלנו משלם מחצה כישראל ומגופו והשאר אף הוא אומר הבא ראיה שלא מישראל אני ואשלם וקצת דינין נכללים עוד בתינוק זה לענין אם קידש מה דינו בקדושיו וכבר ביארנום בפרק יוחסין:

ונשלם הפרק ת"ל:

כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הכונה בו בביאור החלק השני שבספר על הדרך שסדרנו שם אפני החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון במחלוקת שבין אדם לאשתו בעיקר כתבה שזה טוען במאתים וזה טוען במנה כיצד דנין בו השני שעל ידי שדבר זה צריך להתברר בעדים נתגלגל לבאר קצת דינין שבעדות ובפרט בעדות של קיום חתימה ויתגלגל בתוכו דין קיום שטרות השלישי באשה שאמרה גרושה אני ושבויה שאמרה טהורה אני על אי זה צד נאמנות וכן כשמעידות על זה אשה בחברתה ונתגלגל מזה לבאר גם כן כששני אנשים מעידים זה על זה על אי זה צד נאמנין ועל אי זה צד מעלין לכהנה הרביעי לבאר השבויה על אי זה צד מותרת לבעלה ועל אי זה צד אסורה הן לישראל הן לכהן החמישי לבאר מה שאדם מעיד בגדלו על מה שראה בקטנו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שנתאלמנה או שנתגרשה והיא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אמר הר"ם פי' הינומא בימה של עץ היה מנהגם שישאו בו הבתולות מבית האב לבית הבעל והעקר בדין הזה כי כאשר נעדרת הכתובה הנה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם כן תביא עדים שיעידו שהיא נשאת בתולה או מי שיעיד בפניה בהיותה כלה ודאי שכבר עשו לה המעשים שדרכם לעשות אנשי המקום ההוא לבתולות יהיה מין ממיני הקשוטים או מין ממיני המשתאות וכיוצא בזה וכבר היה במקום ר' יוחנן בן ברוקא שהיו עושין חילוק קליות:

אמר המאירי פירוש ותובעת כתבתה ואין שטר הכתבה בידה שיתברר בתוכו אם מאתים אם מנה כגון שאבד או שהוא במקום שאין כותבין כתבה היא אומרת בבריא בתולה נשאתי ויש לי מאתים ואף הוא טוען בבריא בנתגרשה לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואין ליך אלא מנה ובנתאלמנה מיהא אתה מפרש שהיורש טוען בבריא אלמנה נשאיך אבא הן שיהיה הוא בן אשה אחרת וידע בנשואיה הן שטען שכן צוה לו אביו והוא שאמרו בתלמוד המערב נתגרשה ניחא נתאלמנה מי עורר היורשין הא כל שאין היורש טוען בבריא אין באין עליה מצד טענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון שאם כן אין זה בריא וברי ומכל מקום יש מפרשים כן ודעתם שכל שאנו טוענין לו בריא מיקרי ואין הדברים נראין:

אם יש לה עדים שיצאה מבית אביה כדרך בתולה שהיה מנהגן להוציאה בהינומא ופירשוה בגמרא תנורא דאסא מלשון ותנור לו בירושלם שתרגום ירושלמי שלו והינומא ליה בירושלם והיא חפה של הדס עגלה כתנור וכן פירשוה יקוריתא דמנמנמא ביה כלתא ר"ל צעיף שנותנין לפעמים כנגד פניה שאם תנמנם מעט לא ירגישו בה וכן כשיצאה וראשה פרוע ר"ל שערה על כתיפה הרי זה עדות שבתולה נשאת וכן חלוק קליות לתינוקות ואין לחוש לבתולה מן הנשואין שכתבה מנה שאף היא אינה יוצאה אלא כאלמנה וכן אין לחוש למוכת עץ שאין לחוש לדבר שאינו מצוי וכן הוא בתלמוד המערב וכן כל שהוא מנהג קבוע לבתולה ואין עושין אותו לאלמנה כלל כמו שאמרו בגמרא רקדו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורת או מפה של בתולים וכן בכל דור ודור מה שנוהגים בבתולה ולא באלמנה עדות מספיק לכך לבית דין שבו וכתבתה מאתים וכן הלכה והוא שאמרו בגמרא בבבל דרדוגי מישחא ארישא דרבנן בשעת מעשה ר"ל שהיו מושחין ראש הבחורים והתלמידים בשמן מבושם בשעת הנשואין וכן כל כיוצא בזה לפי המנהג אבל אם אין לה עדים בעל נאמן ואפילו לרבן גמליאל שהרי טענה זו ברי וברי הוא והוא נאמן עליה אף במקום רוב ר"ל אע"פ שרוב נשים בתולות נישאות שמכל מקום אף רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול בכך איתרע ליה רובא וכן הלכה ומיגו דמצי אמר פרעתי אין כאן שאם נתגרשה הרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתבה גובה כתבתה ובנתארמלה הואיל ובמקום שאין כותבין כתבה הוא ואין שובר בידו אינו יכול לטעון פרעתי ואף במקום שכותבין כתבה ואבד הואיל ויש עדים שכתב לה אינו יכול לטעון פרעתי אלא אם כן הוציא הוא הכתבה בקרע בית דין או שיוציא שובר ועוד שהרי מיגו במקום עדים הוא שעידי הינומא הם הם עידי מאתים ולא הזכיר במשנה זו לראיה על דבר זה נשואי רביעי ואמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון אין רביעי ראיה ונראה הטעם ממה שאמרו אשה נשאת בכל יום וכן שמן הסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי:

מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן אמר הר"ם פירוש אמרו ומודה ר' יהושע ירצה בו מודה לר"ג אשר חלק עליו בפרק הראשון בדמיון זה הדין באמרו היא אומרת משארסתני נאנסתי אשר לא יאמין אותה לר' יהושע ואע"פ שיש שם מיגו לפי שהיא מיגו דיכלה למימר מוכת עץ אני וכשרה לכהונה וקאמרה נבעלתי דפסלה עצמה לכהונה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל לא יאמין אותה ר' יהושע בזה לפי שלא יתחייב הבעל הכתובה משום האי גונא דמגו לפי שהוא תלוי בדרך אסור והתר לפי שפסולה לכהונה או כשרה לכהונה הוא אסור והתר אבל בכאן מודה ר' יהושע לפי שהוא מיגו תלוי במאזני הממון לפי שהוא מיגו דיכלי למימר שלי הוא וקאמר של אביך ולקחתיה ממנו נאמן ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בתנאי שהיתה ברשותו שתי שנים בחיי האב ושנה בחיי הבן אשר לא ישלם לו שני חזקה בחיי האב ולזה אינו נאמן שהעקר אצלנו אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ר"ל שאחר שכבר התחילו שני חזקה והוא קטן ואעפ"כ זה המחזיק על עמדו עד שישלם לו שני חזקה אחר שגדל הקטן אינה חזקה וזהו אשר רצה להשמיע אלינו:

בד"ה מאן דמתני כו' אבל קשה לפירושו לרב חנן תקשי ר"י בן נורי דאמר כמאן כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דודאי אי הוה ר"ח מפרש הסוגיא דלעיל כפרש"י דמסיק דבעי תרי רובי היינו לרבי יהושע תקשי להו שפיר לפי' ר"ח הכא לרב חנן דלדורות סגי בחד רובא ר"י בן נורי דאמר כמאן אבל אמאי לא נימא דר"ח מפרש הסוגיא דלעיל כמ"ש התוס' לעיל דלדברי המתרץ לא איירי ר"י בן נורי בטוענת ברי ולכך אפי' לר"ג בעי רוב כשרים וכן לפירוש שני שכתבו התוס' לעיל לדברי המתרץ דלר"י בן נורי לכתחלה לא תיעבד עובדא אלא ברוב כשרים לק"מ לרב חנן הכא לפירוש ר"ח ואדרבה לפי' רש"י דלעיל והכא קשה לפי סברת המקשה דרב חנן הוראת שעה קאמר בתרי רובי אבל לדורות בחד רובא סגי תקשי ליה ר"י בן נורי דאמר כמאן ודו"ק:

תוס' בד"ה אם יש עדים כו' בדלא נקיטא כתובה איירי כו' עכ"ל רב פפא מוקי לה לקמן במקום שאין כותבין ולרבי אבהו נמי דאיירי במקום שכותבין ע"כ בדלא נקיטא כתובה איירי כו' ודו"ק:

מצא בה תינוק כותי מושלך כו' וכ"ת נטבליה ע"ד ב"ד יש לומר הרי פירשנו דוקא כשאמו היתה מביאתו לב"ד בא"י בזה"ב או בקטן שיש לו דעת א"נ כשידי כותים תקיפה ולא שבקי ליה אלא בדין א"נ אי בטבליה ע"ד ב"ד יוכל למחות בגדלו ואימור ישראל גמור הוא. שיטה ישנה:

מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו כו' ואם תאמר ומאי פריך ודילמא ה"ק רב לא שנו דבין רוב ישראל או מחצה על מחצה ישראל דהרי הוא כישראל אלא להחיותו אבל ליוחסין לא פי' דמחצה על מחצה אינו כרוב. ויש לומר דלקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי ומעתה לא מצי קאי רב אלא עלה דאם רוב ישראל דאי במחצה על מחצה היכי קאמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין כו' דמשמע דוקא ליוחסין הוא דלא והא טובא איכא דלא דהיינו מאי דקאי עלה אם רוב ישראל ואין לך לומר דקאמר אם רוב ישראל כו' היינו ליוחסין ומאי דקתני מחצה על מחצה היינו להחיותו דאם כן מאי האי דקאמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא והרי יוחסין נמי שנו כאן במתני' כנ"ל וזהו שכתב רש"י מחצה על מחצה ישראל. לקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי. לא שנו. דאם רוב ישראל ישראל. אלא כו' ע"כ: ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. הא דאייתי ר' ירמיה ההיא דשמואל בתיובתיה משום דמשמע ליה דה"ק שמואל אף לפקח עליו את הגל בשבת חשבינן ליה לישראל וכדפרש"י אלמא דמודה דליוחסין לא כדאמר רב ומעתה אין לתרץ אמוראי נינהו אליבא דרב וכמו דפירש ר"ח ז"ל הא דקאמר תלמודא מאן דמתני הא לא מתני הא וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד כנ"ל:

אישתמיטתיה הא דאמר כו' אין להקשות אמאי לא קאמר נמי לעיל בריש שמעתין כדאקשי ליה רבא לר"נ ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כר"ג כו' אישתמיטתיה הא דאמר ר"י אמר רב בקרונות של ציפורי כו' דהא בהכי נמי מתרצא לה לעיל די"ל דלעיל אף על גב דידע לה דרב יהודה אכתי איכא למבעי דמאי שנא תרי רובי מחד רובא ור' ירמיה אי הוה ידע הא דרב יהודה תו ליכא לאקשויי מידי ואפשר שזהו שכתב רש"י אישתמיטתיה. לר' ירמיה. הא דאמר רב יהודה. דהכא נמי תרי רובי הוו. ודוק ותשכח כנ"ל. ויש לדקדק קצת מאי אישתמיטתיה כו' אטו מאן דלא ידע דברי אמורא חבירו אישתמיט ליה קאמר ליה לא אמרינן כי האי לישנא אלא על משנה ולא על דברי האמורא. ויש לומר דמשום דר' ירמיה הוא אחרון ורב יהודה הוא קדמון קאמר הכי א"נ כיון דההיא דר' יהודה אינו אלא להודיענו גופא דעובדא היכי הוה דהכא נמי תרי רובי הוו לה כי נקט האי לישנא וק"ל. ועוד הארכנו בזה לעיל ע"ש:

ולרב חנן בר רבא מושלך קאמר אלא קשיא הא דקרונות קאמר כלומר דלרב חנן משמע דבחד רובא הוות והוראת שעה היתה ואילו הכא קאמר רב יהודה משמיה דרב דבקרונה של צפורי הוה מעשה ופריק מאן דמתני הא דקרונות לא מתני הא דרב חנן ע"כ. ואיברא דבפירוקא רש"י נמי פי' כן. ומיהו בקושיא לא פירש"י כן אלא דהכי פריך ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה ע"כ צריך אתה לפרש דה"ק הוראת שעה היתה ההיא דתרי רובי דלדורות לא בעינן תרי רובי. ומעתה קשיא הא דתינוק מושלך. ואם תאמר ולשיטת רש"י מאי פריך דילמא ה"ק לא שנו אלא להחיותו פי' דכי קאמר דאזלינן בתר רובא לעולא היינו להחיותו אבל ליוחסין לפי השעה והזמן עבדינן דאם נצטרך להוראת שעה להצריך תרי רובי מצריכין. ויש לומר דמדקתני אבל ליוחסין לא משמע דלעולם תרי רובי בעינן ולא בחד רובא ואפשר שזהו שכתב רש"י קשיא הא. דרב דאמר אבל ליוחסין לא אלמא דבתרי רובי בעי. ע"כ כנ"ל: וז"ל שיטה ישנה הוראת שעה היתה דמן הדין תרי רובי בעינן. אבל ליוחסין לא אלמא בחד רובא לא סגי לן ליוחסין. וקשיא למאן דפסיק כר' יוסי אישתמיטתיה הא כו' וכיון שהיה המעשה בקרונה של צפורי הא הוו תרי רובי ומקשינן ולרב חנן כו' דכיון דהוו תרי רובי מי איכא למ"ד דלא סגי. דמתני הא פי' דרב חנן לא היה שונה דבקרונה של צפורי היה מעשה לכך היה אומר דהוראת שעה היתה. כך פי' הראב"ד ורש"י גורס ומפרש כן ולרב חנן קשיא הא דמצא בה תינוק מושלך דודאי כיון דבקרונה של צפורי היה מעשה כי אמר רב חנן הוראת שעה היתה רוצה לומר הא דאצריכו תרי רובי חומרא היא שהחמירו לשעה הילכך קשיא הא דאמר רב אבל ליוחסין לא. דמתני הא כו' דרב חנן לא היה שונה דבקרונה של צפורי היה מעשה ולכך הוא אומר דהוראת שעה היתה כשלא הצריכו תרי רובי והכל עולה לסוף לטעם אחד עם פי' הראב"ד אבל לרש"י היה יכול לתרץ הא דלא סגי לן בחד רובא בתינוק מושלך משום דלא הוה ליה חזקה דכשרות משא"כ באשה שיש לה חזקה דכשרות ור"ח ז"ל גריס כגירסיה וז"ל ומפרש מאן דמתני הא כו' דרב חנן בר רבא אליבא דרב סבר דאפילו ליחסו סגי בחד רובא והא דלא מתרץ דרב חנן לית ליה דבקרונה של צפורי דמעשה ודאי מגמר הוה גמרי ליה והיה ידוע להם שכך היה דאי לא קשיא הא דמקשינן בריש שמעתין אי כר"ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשר כו' ואצטריך לתרץ דבקרונה של צפורי הוה מעשה. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל ר"ח ז"ל מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא דאמוראי נינהו ואליבא דרב ולאו מילתא היא דא"כ הוה ליה למימר הכי אמוראי נינהו. ועוד דהא רב גופיה אמרה ולאו אמורא משמיה ועוד דהוה ליה למימר דמ"ד הוראת שעה היתה לא מוקי לה בקרונה של צפורי כי היכי דלא נשווי פלוגתא בינייהו בכדי אלא הכי פירושו מאן דמתני משמיה דרב הוראת שעה היתה לא מתני בקרונה של צפורי היה מעשה ובעי למימר דבעלמא לא שרינן ליה בהכי דלית הלכתא כרבי יוסי. וכן פירש רש"י ז"ל וכן בכל מקום דאמרינן כי האי לישנא מאן דמתני הא לא מתני הא הכי נמי מפרשא ואיכא נוסחא דלית בהו ולרב חנן בר רבא קשיא הך מצא בה תנוק מושלך אלא קשיא הך סתם וכן עיקר והכי קאמר כיון דבקרונה של צפורי הוה מעשה זה היכי אמר הוראת שעה היתה ומפרקינן לא מתני הא. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל הוראת שעה היתה כלומר לפי מה שראו באותו מעשה מפני הוכחת שאר דברים שהיו שם הורו כך לשעה אבל לדורות אין כן הלכה. מתיב ר' ירמיה וליוחסין לא בעינן וכו' אשתמיטתיה וכו' ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קס"ד דשמיע ליה לרב חנן דרב יהודה וקאמר הוראת שעה היתה כי בעו כולי האי אבל לדורות לא בעינן אלא חד רובא קשיא הך דמצא בה תנוק מושלך דאמר רב אבל ליחסו לא דבעינן תרי רובי. דמתני הא לא מתני הא פירש ר"ח ז"ל דמתני הא דהוראת שעה היתה לא מתני הא דלא שנו אלא להחיותו אבל כולהו אית להו דרב יהודה דקאמר בקרונא של צפורי היה מעשה. ואינו נראה דכיון דכן דאית ליה דהכי הלכתא דבחד רובא סגיא מאי טעמא אית ליה בקרונא של צפורי היה מעשה דהשתא הויא דלא כהלכתא. ותו דא"כ אשתכח דלגבי דינא דיוחסין פליגי אמוראי ואליבא דרב ורב חנן סבר דבחד רובא סגי ומאן דמתני לא שנו אלא להחיותו אית ליה דבעינן תרי רובי וכיון דכן דבעיקר דינא פליגי לימא אמוראי נינהו ואליבא דרב וכ"ת דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דההיא דלא שנו אלא להחיותו מתני לה בלא אמורא כל שכן דקשיא הא כיון דרב גופיה אמרה ולאו אמורא אחרינא אמרה משמיה היכי אפשר למימר דלא מתני לה ותו אמאי משווי פלוגתא בינייהו בכדי דנימא דפליגי רב חייא בר אשי ורב חנן בר רבא אדרבה מסתברא דה"פ דמתני הא בהוראת שעה לא מתני הא דאמר רב יהודה בקרונא של צפורי היה מעשה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרב חייא בר אשי אמר הלכה כר' יוסי דסבר לה הלכה כרב יהודה דאיכא תרי רובי ורב חנן בר רבא אמר הוראת שעה ולית ליה דרב יהודה וקסבר דליכא אלא חד רובא והיינו דקאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות בעינן תרי רובי ורב חנן בר רבא סבר דר' יוסי ודאי כר"ג ס"ל ושאינה טוענת ודאי דכ"ע בעינן תרי רובי אלא שהכשירו ברוב אחד לפי מה שראו באותה שעה ומפני הוכחת שאר דברים שהיו שם להיתר למימרא דאי איכא בי דינא דאלים וחזו נמי הכי מפני ראיות מוכיחות שהיו שם הרשות בידו אבל אדר' יוסי ודאי לא פליגי דמעשה קאמר ואין מעשה לסתור. ע"כ: וז"ל הרא"ש ז"ל ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא הך דס"ד השתא דאית ליה רוב וה"ק הוראת שעה היתה שהצריכו תרי רובי לפי שראו צדדים לאסור אבל לדורות בחד רוב סגי דלא מסתבר ליה לפרושי כמו שפירשנו מתחלה דהאי מעשה לפי שראו צדדין להתיר אבל בעלמא לא מהני אפי' תרי רובי ליוחסין. דמתני הא לא מתני הא פירש"י ז"ל מאן דמתני להא דרב חנן וכו' לא מתני הא דאמר רב יהודה וכו' וחד רובא הואי אלא הוראת שעה היתה ולהאי פירושא לא נפקא לן מידי בפלוגתא דרב חייא ורב חנן דתרווייהו מודו דבעלמא בעינן תרי רובי אלא דפליגי במעשה דתנוקת היכי הוה. וקצת קשה דמשמע דרב חנן אתא לפלוגי אהך דקאמר רב חייא הלכה כר' יוסי כלומר דאין הלכה כמותו. ור"ח ז"ל פירש מאן דמתני מילתיה וכו' לא מתני ההיא דרב אבל ליוחסין לא אלא דס"ל דאפילו ליוחסין מועיל חד רוב. ומיהו פירש"י ז"ל עיקר דלפר"ח קשה דמעיקרא דפריך ר' ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובי ה"ל לשנויי לאלתר מאן דמתני הא לא מתני הא אבל לפירש"י ז"ל לא מצי לשנויי הכי דודאי כ"ע מתנו הך ליוחסין לא בההיא דרב גופיה אמרה ועוד למאן דמכשיר בחד רובא תיקשי ליה הא דמקשינן לעיל ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל דפירש"י ז"ל עיקר ומעשה קרונא של צפורי לא היה ידוע לכל כדמוכחא כולה שמעתין ואיכא למידק טובא אשמעתין דמאי פרכינן מההיא דתנוק דשאני התם דלית ליה חזקה דכשרות מה שאין כן בתנוקת דאית לה חזקה דכשרות ונ"ל דקושיין למ"ד דכל שנבעלה אבדה חזקתה וכסברא דר' יהושע א"נ דרב אמר ליחסו לא אפילו לפסול אשה שנבעלת לו בדיעבד דאית לה חזקה דכשרות. עכ"ל הריטב"א ז"ל: הא דאמרינן לא שנו אלא להחיותו פירש"י ז"ל לא שנו דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו משמע מפירש"י ז"ל דמחצה על מחצה אין ב"ד מצווין להחיותו וכן למאי דקאמרינן מעיקרא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל משמע דמחצה על מחצה אין מפקחין וכן פירש"י ז"ל במסכת יומא וכ"ת היכי אפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין הא כל ספק נפשות להקל הוא והכי אקשינן בהדיא התם בפ' יום הכפורים [יומא פד ב'] אהא דאמרינן לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל ואחד כותי רובא ישראל נינהו פי' ובודאי הולכין אחר הרוב וא"נ מחצה על מחצה ובאת לומר שאין הולכין אחר הרוב דכותי קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי ע"כ הולכין אחר הרוב אעפ"י שאינו רוב גמור דספק נפשות להקל ואלא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דרב דאמר להחיותו משמע אבל לפקח עליו את הגל לא ואפי' רוב ישראל וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל שם בסדר יומא והיאך אפשר לומר כן ותו דתנן ספק חי ספק מת ספק כותי ספק ישראל מפקחין ומתוך הדוחק הוצרכתי לומר דהא דאמר רב לא שנו אלא להחיותו לאו ארוב ישראל בלחוד קאי אלא ה"ק לא שנו בין ברוב ישראל בין במחצה על מחצה אלא להחיותו אבל ליחסו לא דס"ל דמשנה חדא קתני רוב כותים כותי רוב ישראל ישראל ומחצה ע"מ כרוב והוי ישראל וקאמר עלה אין במשנתנו שהוא ישראל ליחסו אלא להחיותו וגם אמר רב להחיותו לאו לאפוקי פיקוח הגל דבמחצה על מחצה נמי מפקחין אלא שאף להחיותו צריך מחצה על מחצה ושמואל פליג ואמר שאפילו רוב כותים מצווין להחיותו וכי תנן במתני' ישראל לפקח עליו את הגל שאפי' במחצה על מחצה מפקחין ומכל מקום שמעינן מיהא דרב ס"ל ברוב כותים אין מפקחים דהא אין בית דין מצווין להחיותו וכ"ש שאין מפקחין כדכתב רש"י ז"ל ומעתה קשה לי למה פסק רבינו הגדול בפרק יום הכפורים דשמואל דאמר אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ואע"ג דפרוש לחצר אחרת ושמעתתא דר' יוחנן דהתם כפשטא דרב אתיא דאמר בחצר אחרת אין מפקחין משום דכל דפריש מרובא פריש ויש לי לפרש להחיותו לאו בפקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומש"ה אמר רב לא שנו רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ולא איירי איהו בפקוח נפש כלל ומעיקרא ודאי הוו יכלי לאקשויי לשמואל לפקוח נפש מי בעינן רוב ישראל אלא אלים לאקשויי עליה דשמואל מיניה וביה דלא מבעיא דלא בעינן רוב ישראל אלא אף ברוב כותים מפקחין הלכך להאי פירושא דרב לא פליגא עליה דשמואל בפקוח והלכתא כותיה אלא שיש שסבורין לדחותה מהא דאמר ר' יוחנן התם תשעה כותים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ומקשינן מינה לשמואל ופריק לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ופירשו דפרוש כולהו מפקחין דפרוש מקצתייהו כל דפריש מרובא פריש דהא לא אתחזק ישראל דפריש ובחצר אחרת אין מפקחין והדר אקשי' התם בגמרא מצא בה תנוק מושלך ואוקימנא לשמואל ארישא והשתא ודאי אידחי לה פירוקיה כדר' יוחנן דהא עיר כמאן דפריש מקצתייהו דמי שהתנוק הוא שמושלך בפלטיא והשאר קבועין בעיר ואפ"ה אמר שמואל מפקחין ואילו ר' יוחנן אמר בחצר אחרת אין מפקחין וכיון דאידחי ליה פרוקיה ופליג אדר' יוחנן אנן כר' יוחנן נקטינן הלכה באותה חצר מפקחין משום קבוע בחצר אחרת אין מפקחין והולכין בפקוח נפש אחר הרוב וזהו דעת הר"מ הספרדי ז"ל אבל רבינו הגדול ז"ל סובר דבעיר כיון שלא ראו תנוק זה פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מרוב סיעה שבפלטיא הוה והוה ליה פרוש כולהו ומפקחינן דכל שלא נשאר שם קבוע בחצר ראשונה מפקחין א"נ דודאי הוחזק ישראל בפלטיא באותו היום כדפירש רש"י ז"ל דפרוש כולהו לחצר זו מפקחין. הרמב"ן ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל פרש"י ז"ל לא שנו דברוב ישראל ישראל אלא להחיותו וכתב הרמב"ן ז"ל נראה מדברי רש"י ז"ל וכו'. ופי' הוא להחיותו לאו בפקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל וכו' ובפירושי רש"י ז"ל שבידינו כתוב גם כן להחיותו שהיו ב"ד מצווין לפרנסו מדכתיב וחי אחיך עמך. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י ז"ל לא שנו דרוב ישראל [ישראל] אלא להחיותו אבל ליחסו לא אבל מחצה על מחצה אפי' להחיותו [לא וה"ה דאין מפקחין עליו את הגל דאיכא עבירה ואפי' רוב ישראל דוקא להחיותו] דליכא עבירה אבל לא לפקח עליו את הגל ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ברוב ישראל דארוב ישראל קיימינן אבל להחיותו אפי' במחצה על מחצה ואינו נכון דודאי ליכא מאן דאמר דרוב ישראל לא יהא דינו כישראל לפקח עליו את הגל ובמסכת יומא אמרינן אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראלים וכו'. פשיטא א"נ מחצה על מחצה ספק נפשות להקל ואלא דאיכא תשעה כותים וכו' הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולפום האי פירושא השתא למאי דקס"ד אשתכח דלכ"ע מע"מ אין מפקחין דאפי' שמואל לא אמר אלא ברוב ישראל והא ליתא כדפרישית ותו דתנן בהדיא התם ספק חי ספק מת ספק כותי ספק ישראל מפקחין ואיכא לפרושי דרב ושמואל לאו ארוב ישראל קיימי אלא אכולא מתני' קיימי והכי קאמרי הא ישראל דאתמר מתני' בין רוב ישראל בין במחצה על מחצה להחיותו וה"ה ודאי דמפקחין עליו את הגל בין ברוב בין במחצה על מחצה וה"ק להחיותו בעינן רוב ישראל או מחצה ע"מ לאפוקי רוב כותים דאפילו להחיותו אין ב"ד מצווין עליו אפי' מת ברעב ושמואל אמר לפקח עליו את הגל פי' דוקא לפקח את הגל הוא דבעינן רוב או מחצה ע"מ אבל להחיותו אפי' ברוב כותים ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב כותים כותי אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן כלומר דאפילו ברוב כותים מפקחין והלכך בהא פליגי רב ושמואל דרב סבר דרוב כותים אפילו להחיותו נמי לא וה"ה לפקח עליו את הגל ושמואל סבר דאפי' ברוב כותים מפקחין וה"ה להחיותו והיינו דבעינן עלה דשמואל א"כ רוב כותים כותי למאי הלכתא ולפום האי פירושא לענין הלכתא מסתברא דהלכתא כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וא"כ קשיא למאי דפסקו כולהו גאונים ז"ל דהלכתא כשמואל דאין הולכין אחר פיקוח נפש אחר הרוב ולפי דעתם אפשר לפרש דהאי דאמר להחיותו לאו כדאמרינן דב"ד מצווין עליו להחיותו דהיינו פקוח נפש אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל והיינו מילתא יתירתא והשתא איכא לפרושי כפרש"י ז"ל לא שנו דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו פי' להטילו על קופה של צדקה דהא דוקא ברוב ישראל וברוב ישראל עבדינן אבל ליחסו לא אפי' ברוב ישראל ולענין פקוח נפש לא איירי רב בהא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל אבל להחיותו אפי' ברוב ישראל לא ואקשינן עליה מדידיה דאמר לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב דאפילו ברוב כותים מפקחין וכ"ש מחצה על מחצה ואמרינן דהא דשמואל ארישא איתמר ואפשר דהשתא מודה רב לשמואל דלא קאמר רב דבעינן רוב ישראל אלא להחיותו אבל בפקוח נפש אפשר דאפילו ברוב כותים מודה וכ"ש לומר שב"ד מצווין עליו להחיותו והלכתא כותיה ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא ההיא סוגיא דמסכת יומא פרק יום הכפורים דמשמע דשמואל פליג אדר' יוחנן דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש וכו'. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל לא שנו דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו לפרנסו כאחד מעניי ישראל כדכתיב וחי אחיך עמך ויפה כיון דאילו להחיותו ממש כשמואל למיתה היינו לפקח עליו את הגל דאמר שמואל וכ"ת דלרב לא שרי אלא להחיותו בלא עבירה אבל לפקח עליו את הגל בשבת אוסר ואתא שמואל ושרי אפי' לפקח עליו את הגל בשבת הא ליתא דהא ליכא מ"ד ברוב ישראל אין מפקחין ואפילו מחצה על מחצה וכדאמר במסכת יומא על הא דבסמוך דאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל אמאי לא הלכו ואפילו מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלמא פשיטא הוא לכ"ע דאפי' מחצה על מחצה נמי מפקחין אלא ודאי דהא דאמר רב להחיותו בעי' רוב ישראל אינו אלא לפרנסו מקופה של צדקה כאחד מעניי ישראל כדפרש"י ז"ל. ע"כ:

ומי אמר שמואל הכי כו' פי' תרתי קא פריך חדא דאי אפשר לומר דלענין פקוח נפש בעינן רובא ולא סגי מחצה על מחצה וכדמשמע מדברי שמואל דהא אית לן בכמה דוכתי בהדיא דספק נפשות להקל ועוד דשמואל גופיה קאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ואפילו ברוב כותים מפקחין והכין משמע מלשונו של רש"י דמעיקרא קאמר ומי אמר שמואל הכי. דלענין פקוח נפש בעינן רובא. משמע דקושיא היינו מאי דקאמר דבעינן רובא ושוב כתב ז"ל אין הולכין כו'. דאפילו בספק כותים ספק ישראל ברוב כותים מפקחין. אלא הנכון כדכתיבנא כנ"ל: וכתב הריטב"א וז"ל ומי אמר שמואל הכי פי' דלפקוח הגל בעינן רוב ישראל ואפי' מחצה על מחצה לא והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ואוקימנא דאפי' ט' כותים ואחד ישראל מפקחין אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר ובפרק בתרא דיומא אוקימנא להא דשמואל דאפילו בחצר אחרת מפקחין ואותבינן מדר' יוחנן דאמר באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ופרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ופרש"י התם פרוש כולהו לחצר אחרת ונפל שם הגל עליהם מפקחין דכיון דכולהו פרוש קביעותא דחצר ראשונה בדוכתא קיימא אבל פרוש מקצתייהו לחצר אחרת ונפל גל על אותו מקצת אין מפקחין שלא הוחזק ישראל בחצר זה דלדיינוה כקבוע והקשו בתוספות דהא בהא שמעתין דמצא בפלטי' תנוק מושלך דקתני דאפילו ברוב כותים מפקחין משום דהוה ישראל קבוע פרוש מקצתייהו חשיב שהרי אין בפלטיא זו כל תנוקות שבעיר אלא שמקצתם פירשו מן העיר לכאן וכיון שבעיר עצמה איכא מיעוט ישראל מפקחין ויש שהיו מתרצי' דההיא דמס' יומא דחויא בעלמא הוא דלשמואל לא שני לן בין פרוש מקצתייהו לפרוש כלהו ופליגא אדרבי יוחנן ולית הלכתא כשמואל במקום ר' יוחנן וזה דעת הר"ז ז"ל ואחרים עמו אבל דעת הגאונים ז"ל דהל' כשמואל בסוגיין דהתם וכן בדין דהיכי דחינן סוגיא דהתם משום אומדנא דידן דלא אדכרוה בגמ' כלל ואחרים פירשו דהתם הכי פירושא דפרוש כולהו ונפל הגל על אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכבר נתבטל הקביעות כשפרשו מן החצר הראשונה וכשנפל הגל הא הוו להו ניידי וכל דפריש מרובא פריש אבל פרוש מקצתייהו על דעת לחזור ונשאר המקצת האחרת בחצר ראשונה עדיין הקביעות קיים וכל הפורשין משם נדונין כאילו פירשו ממקום שהוא מחצה על מחצה ולפיכך מפקחין והיינו הא דתנוק מושלך דמשום דפרוש מקצתייהו מפקחין לשמואל בעיר שרובה כותים וכן פירשו בתוס' ונכון הוא והרמב"ן ז"ל תירץ לפרש"י דהכא כיון שהתנוק הזה הנמצא בפלטיא לא ראינוהו פורש מן העיר זה נדון כחצר ראשונה דכיון דאיכא מיעוט ישראל ולא סגיא שלא הוחזק בפלטיא זה היום תנוק ישראל הא חשוב ליה קבוע גמור ולפיכך מפקחין וגם זה נכון ע"כ. וכבר כתבנו מה שהאריך הרמב"ן ז"ל בזה:

אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם אמר רחמנא עשה דבר שלא יבא לידי מיתה וכו'. הרא"ש ז"ל. וכן כתבו בתוספות יומא פרק בתרא עיין שם: אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר. ויש לדייק קצת דמשמע דלא משנינן דשמואל אלא דמוקמינן ליה מסיפא לרישא והא טובא מטפינן בלישניה דאמרינן דהכי קאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וי"ל דה"ק שמואל ולפקח עליו את הגל פי' דכי איכא למפלג בהאי מתניתין דהיינו לפקח עליו את הגל דלא בעינן רוב ישראל דאפי' ברוב כותים נמי מפקחין ואפשר דס"ל לשמואל דכי אמרי' אם רוב ישראל ישראל היינו לכל מילי ולא מפליגינן מתניתין אלא במאי דקתני אם רוב כותים כותי וה"ק רב אמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא והיינו אמצעיתא דקתני אם רוב ישראל ישראל ושמואל אמר כי קתני מתני' אם רוב ישראל ישראל לכל מילי הוי ישראל וכי איכא לחלק היינו ברישא ולפקח עליו את הגל והכי קאמרינן לא שנו דאם רוב כותים כותי אלא להאכילו נבלות אבל לפקח עליו את הגל לא דאפילו ברוב כותים נמי מפקחין והיינו דבעי תלמודא אם רוב כותים כותי למאי הלכתא פירוש לשמואל וכדפרש"י ז"ל: וז"ל שיטה ישנה לפקח עליו את הגל אינו כן דברוב כותים נמי מפקחין ובמחצה על מחצה מחיין אותו. ולרב ברוב כותים אין מפקחין אלא במחצה על מחצה וברוב ישראל יש לנו להחיותו. ע"כ:

בפרש"י בד"ה הוראת שעה כו' לדורות לא בעינן תרי רובי עכ"ל ולא ידעתי מי הכריחו לפ' דהמקשה אדיוקא דרבי חנן קאי דבפשיטות מצי לפרש לפי שיטתו דהכי קשיא ליה לר"ח דאמר הוראת שעה קשיא הא דאמר רב דבקרונות של צפורי הוי מעשה דאיכא תרי רובי. וא"כ לא הוי הוראת שעה אלא היתר גמור דהא ליכא למ"ד דלא סגי בתרי רובי ומשני שפיר דר"ח לא מתני הא דקרונות וא"כ שפיר קאמר דהוראת שעה היה אעיקר דינא שהתירוה מספק. ול' התו' ד"ה לר"ח נראה דגרסי קשיא הך. וא"כ משמע דאמצא תינוק קאי אבל לגרסתינו דגרסינן קשיא הא וכן משמע מלשון רש"י א"כ טפי משמע דקשיא הא דאר"י א"ר בקרונות וכדפרישית וצ"ע שרש"י לא פירש כן ודו"ק. מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך בשם תשובת הרשב"א בשיטת רש"י דלר"ג אפילו תרי רובי לא מהני א"כ לא הוי מקשי מידי לר"ח דהא שפיר קאמר דאפילו בתרי רובי הוי הוראת שעה דלדורות לא מהני כר"ג לכך הוכרח רש"י לפרש קושית הגמרא אדיוקא אלא דלפ"ז אכתי תקשי אגמרא גופא מנ"ל דר"ח אדיוקא קאי דלמא הוראת שעה דקאמר דלדורות לא סגי בתרי רובי וכמו שהרגישו בתוס' בזה ד"ה ולר"ח כו' ולא נחתי כלל לסברת הרשב"א ז"ל:

תוספ' בד"ה מאן דמתני וכו' ורבינו חננאל פירש וכו' אבל קשה לפירושו לרב חנן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן עכ"ל. הל' אינו מדוקדק דהא בעיקר דינו של ריב"נ לא שייך לומר דאמר כמאן דהוראת שעה היתה אלא אדרבי חנן קאי דמאי דאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות סגי בחד רובא הוי דלא כמאן. והקשה מהרש"א ז"ל דלמא רבי' חננאל סובר כפי' התוס' דלעיל בד"ה כמאן. דלדברי המתרץ דבקרונות של ציפורי הוה היינו דמוקי למתני' כשאינה טוענת ברי ואתיא כר"ג ומש"ה סגי לדורות בחד רובא ועוד הקשה דאדרבא לפרש"י קשה יותר דלמאי דס"ד מעיקרא דר' חנן קאמר דלדורות סגי בחד רובא הוי דלא כמאן. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבי' חננאל לא מצי לפרש כפי' התוס' לעיל דא"כ מי הכריחו לפרש דמאן דמתני הא לא מתני הא היינו דלא מתני אבל ליוחסין לא ואמאי לא מפרש כפשטיה דשמעתין דלא מתני הא היינו דלא מתני דבקרונות של צפורי היה המעשה אע"כ משום דר"ח סבר כפרש"י דמתני' ע"כ בטוענת ברי ולא מיתוקמא אלא כדתרצה רב דבקרונות של צפורי היה. וא"כ לא מצינן למימר דרב חנן לית ליה האי אוקימתא דא"כ תקשי קושיית הגמרא דריב"נ דאמר כמאן לכך הוצרך לפרש דלא מתני הא היינו ההיא דאבל ליוחסין לא. וע"ז מקשו התוס' שפיך דסוף סוף תקשי ר' חנן גופא דאמר לדורות סגי בחד רובא דאמר כמאן וכדפרישית. משא"כ לפרש"י לק"מ דודאי לסברת המקשה דלר' חנן לדורות סגי בחד רובא לא שייך להקשות דאמר כמאן דאיהו מוקי למתני' באינה טוענת ואתיא כר"ג דנהי דרש"י ז"ל לא רצה לפרש באוקימתא דרב דאמר בקרונות של צפורי היה דאיירי בשאינה טוענת היינו משום דללישנא דרב לא משמע הכי מדלא קאמר בהדיא הב"ע דלא טענה ברי ועיקר התירוץ חסר מן הספר כמו שנדחקו התוספות בזה לעיל ולרש"י ז"ל לא ניחא בההיא דוחקא משא"כ לרב חנן שפיר מצינן לאוקמי מתניתין בהכי למאי דקס"ד מעיקרא אבל למסקנא דמאן דמתני הא לא מתני הא והיינו ההיא דבקרונות של צפורי א"ש טפי כנלע"ד נכון בעזה"י ותו לא מידי ודו"ק:

סליק פרק בתולה נשאת

פרק האשה שנתארמלה

תוספות בד"ה ומודה ר"י וכו' מתוך פי' הקונטרס משמע דדוקא כשאין הלה תובעו וכו' ואינו נראה וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק למה לא הקשו על פרש"י מעיקר הדין דמ"ש כשאין הלה תבעו דאפילו בהלה תובעו למה לא יהא נאמן במיגו דהא ר"י מודה במיגו מעליא כמ"ש התוס' לעיל דף י"ג בד"ה רב אסי אלא דלא פשיטא להו להקשות דאיכא למימר דבהאי סברא גופא פליגי זעירי ורב אסי לעיל דלזעירי אפילו במיגו מעליא נמי פליג ר' יהושע ודוקא כשאין הלה תובעו אית ליה הפה שאסר ואע"ג דשקלא וטריא דשמעתין בסמוך דשקיל וטרי הש"ס לאוקמי מתני' אפילו לרב אסי בענין מיגו מ"מ אפשר דאליבא דרב אסי ודאי מיירי מתני' אפי' בהלה תובעו אלא דרש"י מפרש באין הלה תובעו משום דקי"ל כזעירי דרב אסי איתותב לעיל מש"ה הוצרכו התוספת להקשות על פרש"י מגופא דמתני' ומגופא דלישנא דמקשה הש"ס לקמן וליתני שדה זו שלך היתה ואע"ג דאיכא למימר דהתם אליבא דרב אסי פריך. מיהו רש"י בעצמו לקמן מפרש בההיא דליתני שדה זו שלך היתה דמיירי באינו תובעו וא"כ ע"כ דרש"י ז"ל לא חש להאי דיוקא דלישנא שכתבו התוס' כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד אבל אם אין עדים נאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם כו' עכ"ל. והא דלא חשיב בכה"ג מיגו דהעזה דאם יאמר שלא היתה של אביו היה מעיז שהבן יודע שהיתה של אביו ומש"ה טוען לקחתי ממנו שאינו מעיז אלא דמשכחת לה נמי שהבן בא בטענת אביו שאמר קודם מותו שהשדה שלו ולא מכרה דהשתא נמי מעיז וא"כ הוי מיגו מעליא. מיהו לפי' הרשב"א לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה ואחת בחיי כו' שכתבו התוס' בשמו דאפילו הגדיל בחיי אביו אפ"ה לגבי מילי דאבוה קטן הוא. וא"כ לא יתכן לומר דבא בטענת אביו שאמר לו קודם מותו. ובכך עלה בלבי ליישב קושית התוס' על רש"י דודאי בשדה זו של אביך היתה פרש"י דמיירי בהלה אינו תובעו דאי בתובעו הו"ל מיגו דהעזה כיון שאינו בא בטענת אביו משא"כ הא דפריך וליתני שדה זו שלך היתה מיירי אפילו בתובעו דלא הוי מיגו דהעזה דעכשיו נמי מעיז במה שאמר שלקחה ממנו אלא כיון דרש"י בעצמו מפרש לקמן בההיא דליתני שדה זו שלך היתה דהיינו באינו תובעו ע"כ דלא נחית להכי וא"כ מקשו התוס' שפיר מלשון שדה זו של אביך דמשמע דאיירי בתובעו ודו"ק:

גמרא מצא בה אינוק מושלך כו' מחצה על מחצה ישראל לנזקין דנגת תורא דידיה לתורא דידן משלם פלגא. וא"ת לוקמי גם רוב ישראל ישראל לענין נזיקין, דאם נגח דידן לדידיה משלמין לו נזק, וי"ל דבאמת אין משלמין לו נזק גם ברוב ישראל דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"ת והא ע"כ ברובא דאיתא קמן שאני דמדקתני מחצה על מחצה ישראל לנגיחה, אלמא דברוב נכרים משלם לו נזק שלם, וע"כ צ"ל דרובא דאיתא קמן שאני, וי"ל דהא מטעמא אחריני הוא דחזקת ממון דנכרי לא אלים כ"כ וכמ"ש בהה"מ. ומהתוס' יש להוכיח ג"כ דגם באיתא קמן הרוב אין מוציאין ממון, מדכתבו בהא דקאמר להחזיר לו אבידה, ואפילו לשמואל דסבר אין הולכין בממון אחר הרוב וכן דייק מיניה בס' תה"ד. ( וע"כ תמיהני, איך כתבו בד"ה לא צריכא דכולי הוי מצי למימר לענין נגיחה, ואיך הוי מצי למימר כן גבי רוב ישראל). ועדיין קשה דאיך אמרינן מחצה ע"מ ישראל דמשלם חצי נזק הא הוי עדות שאינו יכול להזימה דאף דיוזמו לא יהיו צריכים לשלם לו, דיאמרו שמא אתה נכרי, ואף להסוברים דבממון משום נעילת דלת לא בעינן יכול להזימה מכל מקום בפלגא נזקא דהוא קנס לכ"ע בעינן יכול להזימה, וליכא למימר דמיירי לאחר הנגיחה טבל עצמו לשם גירות ואח"כ העידו דהם מעידים על ישראל מעליא ויהיה דין הזמה (ובכה"ג לא מקרי תחלתו בפסול כיון דאין בעדים בעצמותן שום פסול רק בתחלתו לא היה עדות שיכול להזימה) דא"כ יקשה דמאי אר"י דמחצה על מחצה נכרים א"צ לשלם רק פלגא דאין הולכין בממון אחר הרוב, וסברת הה"מ דממון נכרי לא אלים ל"ש הכא דהא כשבא לדין הוי ישראל מעליא, וי"ל דמיירי בנגח לפני ב"ד דא"צ שיהיה יכול להזימה וכמו בטרפה שהרג בפני ב"ד כדאית' בסנהדרין. ומ"מ קשה דאמאי אמרי' מע"מ ישראל ובנגח בפני ב"ד ומשלם מחצה לימא מע"מ ישראל בנגח בפני עדים ואינו משלם כלל דהוא ישראל והוי עדות שא"א יכול להזימה, וצ"ל דזהו לאו במע"מ דוקא דאפילו רוב ישראל פטור דהא הוי עדות שא"א יכול להזימה דהעדים א"צ לשלם כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב דשמא הוא נכרי, וזה לחד תירוצם דתוס' ריש מכות דהא דעדות שהוא בן גרושה לא מקרי אאי"ל משום דועשיתם לו לא קאי על ענין עדות זו, דאלו לאידך תירוצם דאם לוקים אותם מקרי ג"כ יכול להזימה הדרא קושיא לדוכתיה דהא ברוב ישראל ונגח שלא בפני ב"ד אין העדות בטל משום אי"ל דהא אם לא ישלמו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב יחייבו מלקות דלענין מלקות אזלינן בתר רובא:

גמרא ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היה קשיא קשה לי הא חזינן לעיל דרוב סיעה עדיף מרוב עיר דבר"ע יש חשש דאזלה איהי לגביה דל"ש כן ברוב סיעה אלא דגזרינן רוב סיעה אטו רוב עיר וא"כ מאי פרכי' הא י"ל דמתני' דבקרונות של צפורי היה מעשה דהוי רוב סיעה ואר"ה אריב"נ אם רוב אנשי העיר היינו דצריכים ג"כ ר"ע, על זה אמר הוראת שעה היה דלדורות סגי ברוב סיעה לחוד דהוי כמו גזרה לגזרה אטו רוב עיר ור"ע דלמא אזלה איהי לגביה, או דבפשוטו דלא גזרינן ר"ס אטו ר"ע אבל בר"ע לחוד באמת מדינא לא מהני, ומש"ה אמר רב אבל ליוחסין לא, ואי דבתינוק מושלך ל"ש דלמא אזלה איהי לגביה א"כ איך אמרינן אשתמיטתיה הא דאר"י א"ר בקרונות ש"צ הא תרי רובי בעצמותו לא עדיף מחד רוב אלא דהפעולה דליכא שייכות בשום פעם דאזלה איהי לגביה (כמבואר היטב בסוגיין) וא"כ עדיין יקשה בתינוק נמצא בחד רובא תסגי, וצריך התבוננת: