מסכת כתובות דף קי״א עמוד ב׳

שאין בה סמיכה כמו במטות או בקתדראות יש סמיכה בספסלין וכסאות אין סמיכה:

אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא הלכך אפי' היא בת חמורה נקבה אין מרביעין עליה חמור שמא חוששין לזרע האב ונמצא מרביע כלאים ורבנן פליגי ליה ואמרי אין חוששין לזרע האב ואם בת סוסיא היא מרביעין עליה סוס ואם בת חמורה היא מרביעין עליה חמור הכי איתא בפרק אותו ואת בנו:

רפאים בל יקומו מרפה עצמו מדברי תורה:

וארץ רפאים תפיל וארץ לרפאים תפיל:

מצאתי להם תקנה יהנו לתלמידי חכמים מנכסיהם:

העושה פרקמטיא מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו וכתיב חיים כולכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות:

גלוסקאות וכלי מילת דרוש פסת בר לשון פיסת היד שהיא רחבה וחטה רחבה לא משכחת אלא פת אפויה וכלי מילת דרוש פסת ל' כתונת פסים:

שתתמר לשון תומר דקל:

בלבושיהן משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן משמע מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא בלבושיהן מחיים:

פרד שנולד מן הסוסיא ואביו חמור מותר להרכיבו על פרדה שהיא בדרך זה ר"ל שנולדה מן הסוסיא ואביה חמור והוא הדין והענין בפרד שנולד מן החמורה ואביו סוס על פרדה שבדרך זה ר"ל שנולדה מן החמורה ואביה סוס ואין אומרין אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שאין ענין כלאים של הרכבה אלא בחלוק מינים והרי שניהם מין אחד אבל הנולד מן הסוס והחמורה אסור להרכיבו על הנולדת מן החמור והסוסיא ואין אומרין כל מיני פרדות אחד הוא ואין צריך לומר שאין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה ויש בזה קצת דרכים אחרים וכבר ביארנו הכל במסכת חלין פרק אותו ואת בנו וכן ביארנו שם הסימנין שמין זה של פרדות ניכר בו מן המין האחר:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד תורה שהיא יתד שהכל תלוי בו שאע"פ שכל שאינו מנוחלי גיהינם לדור דורות הוא בכלל התחיה לחיי עולם מכל מקום אין עדנה של תחיית עמי הארץ חשובה לכלום בערך עדנה של תחיית החכמים והחסידים וזהו ענין אמרם עמי הארץ אינם חיים וכל שאינו בן תורה יזהר שיהו מדותיו מחבבות את בעליה עד שיראה ממדותיו אוהב את החכמים ומקרבן דרך הערה אמרו כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לחכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ר"ל כאלו השיג מכבודה מה שראוי לחכמים להשיג ממנה:

עולם הבא עיקרו מונח על עולם הנשמות הבא לכל אדם אחר המות ומכל מקום יש מקומות בתלמוד שהוא נאמר על תחית המתים שהוא סוף הכל לפי דרכים הדתיים ויש מקומות שהוא נאמר על ימות המשיח ועל דרך זה אמרו בסוגיא זו לעולם הבא אדם יוצא לשדה ומביא ענבה אחת וכו' וכבר ביארנו סדרי זמנים אלו ר"ל עולם הבא וימות המשיח ותחיית המתים בילדותנו בחבור התשובה ובזה החבור בפרק חלק מענין האמונות התוריות:

ונשלם הפרק ת"ל ונשלמה המסכתא ש"ל ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בדיני מסכת כתובות ת"ל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת גיטין בעזרת הצור ובישועתו א"א א"א סלה סלה. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. תם תם ונשלם

גמרא וכן אמרו יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד הלכה כר"י בפרידות כו' ופרש"י דחוששין לזרע האב. וכתב בחידושי מהר"י מטראני שמצא בשם רבינו חננאל ז"ל שרמז בזה בהא דאמרי' בעלמא דרבה מדבית עלי קאתי וע"ש שהקשה על פירושו. אמנם כן הואיל ונפיק מפומא דרבינו חננאל ששלחו לרבה כך דרך רמז א"כ אף אנו נאמר דאפשר שבאו לרמוז לו בעיקר ענין שליחותם מבבל לא"י ולפי דבפסחים בר"פ האשה אמרינן שגלו ישראל מא"י לבבל ששיגרן לבית אמן ופרש"י משום דאברהם ושרה היו מאור כשדים בבבל אלא בהאי לישנא דבית אמן נראה דכיון שלא היה זה עיקר מקום אברהם ושרה דקודם שנתגיירו היו שם מש"ה קרינן לה בית אמן שאינו עיקר וכדכתיב נמי ברות שובנה אשה לבית אמה ואמרה כן שלא יתגיירו אלמא דקודם שנתגיירו מיקרי בית אמן שהוא ענין טפל משא"כ כשעלו אברהם ושרה לא"י שם זכו לבנים לזרע שנזרע בקדושה ובמקום קדוש והימים הראשונים יפלו ושם נתעלה אברהם ונקרא אב המון גוים ולפ"ז שפיר שלחו לו לרבה שלא רצה לילך לא"י משום דתלמידו דרב יהודה הוה דקס"ד דקרא דבבלה יובאו קאי נמי שאין לילך משם לא"י וכדפרישית לעיל בסוגייא דפרק האשה וע"ז שלחו לו שפיר דהא עיקר מעלת בבל אינו אלא משום ששיגרן לבית אמן וא"כ לא שייך הא מילתא אלא לגבי שאר ארצות משא"כ לענין א"י אדרבא קי"ל כר' יהודא דחוששין לזרע האב וא"כ יש לו לחוש לכבודו של אברהם ולזרע האב שזרענו בקדושה במקום קדוש כן נ"ל רמז נכון:

שם וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו'. נראה פירושו דודאי אע"ג דכתיב בשכינה כי ה' אלקיך אש אוכלה אפ"ה אפשר דמי שהוא ת"ח מדבק בשכינה ע"י הבל התורה שיוציא מפיו ונקרא ג"כ אש שנאמר הלא כה דברי כאש ובכמה דוכתי אשכחן שנעשו שותפין לו להקב"ה ממש והיינו דדרשינן את ה' אלהיך לרבות ת"ח אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אהא דכתיב ואתם הדבקים חיים כולכם היום דלאו כל אדם זוכה לזה להיות ת"ח גמור אף באותו דור דיעה שהיו במדבר נמצאו בהם כמה וכמה שלא היו ת"ח גמורים כדמשמע קרא דאתם נצבים כולכם מש"ה דריש לה שפיר דכל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא נמי אפשר לדבק בשכינה ע"י שיש לו חלק באותו הבל פיו של הת"ח כיון שהוא הגורם כן נ"ל:

תוס' ד"ה בלבושיהן וכו' בלבושיהן מחיים ובירושלמי שם אמר על ההיא דרבי אמר לא כמו דבר נש אזיל הוא אתי ורבנן אמרי כמו דבר נש אזיל הוא אתי מבואר דפליגי בזה רבי ורבנן וס"ל לרבנן דעומדין בלבושיהן שנקברו. וצ"ע:

(ישעיה כו, יד) "רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ", בְּמַרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. נראה לי בס"ד דריש מלת רְפָאִים 'אלף רפים' ואות אל־ף לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) שהם רפים באל־ף שהוא הלימוד. גם רְפָאִים בהפוך אתוון פְּרָאִים שהמרפה עצמו מדברי תורה נחשב כבהמה!

כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ נראה לי בס"ד תורה שבכתב נקראת דת דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ותורה שבעל פה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, והטעם כי מאירה לתורה שבכתב כי בלעדי תורה שבעל פה אם ילמוד אדם תורה שבכתב הרי זה הולך בחושך כי יבין הדברים להפך כאשר תמצא בקראין! ולזה אמר 'נֵר מִצְוָה' אם תרצה לקיים נֵר מִצְוָה כתקנה צריך לך תּוֹרָה שהיא אוֹר זו תורה שבעל פה (מגילה טז:). ולכן מספר דת [404] ומספר אור [207] עולה גימטריא תורה [611] לומר אין התורה שלימה אלא על ידי צירוף שניהם דת ואור. וידוע בתורה שבעל פה יש ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וכל חלק נקרא טוב דכתיב (משלי ד, ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וד' פעמים טוב [17] עולה מספר חיים [68]. ובזה פרשתי בס"ד (משנה אבות ב, ז) מרבה תורה מרבה חיים, דהיינו מרבה תורה לעסוק בארבעה חלקים שהם ד' פעמים 'טוב' מרבה 'חיים'! ובזה פרשתי (משנה אבות ו, ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. וזהו שאמר כאן כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה זו תורה שבעל פה שנקראת אור אז אור תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ כי בתורה שבעל פה יש ד' חלקים פרד"ס שהם ד' פעמים טוב שעולה חיים. ולכן אמר לו מָצָאתִי לָהֶם רְפוּאָה מִן הַתּוֹרָה והיינו רְפוּאָה 'אור פה' רוצה לומר זכות תורה שבעל פה שנקראת אור שיש להם בה זכות בעבור תלמידי חכמים שדבקים בם ומהנים אותם.

כֵּיוָן דְּחַזְיֵהּ דְּקָא מִצְטַעֵר יש להקשות למה נצטער, והלא רבי אלעזר קאי על עמי ארצות שבזמנם דאפילו פסוק לא קרו והם שקץ ובניהם שקץ ועל נשיהם נאמר (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה (זוהר משפטים דף נג:)! ועל אלו למה נצטער? ונראה כי באלו העמי ארצות שהיו בזמנם היה בהם אוהבים תלמידי חכמים הרבה ועל אלו נצטער ואפשר שהיה בהם שייכים לו בקורבה. והשיב לו רבי אלעזר שמצא להם תרופה ואם כן אלו שהם אוהבים התלמידי חכמים חשיב כאלו למדו תורה וחיים הם. ברם קשא וכי רבי יוחנן לא הוה ידע האי דרשה דרבי אלעזר בפסוק (דברים ד, ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם? ואיך היה מתיישב אצלו פסוק זה דאיך יוכל אדם להדבק בשכינה? ונראה לי בס"ד דהוה ידע רבי יוחנן להאי דרשה אך לא רצה לומר אותה הוא בעצמו בית המדרש ונצטער על עמי ארצות כדי שרבי אלעזר יאמר דרשה זו והיינו כי רבי יוחנן היה נזון מן הנשיא שהיה מחזיק בידו וכמו שאמרו בסוטה (סוטה כא.) על פסוק (שיר השירים ח, ז) בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, ולכן לא היה רוצה לומר בפיו דרשה זו של ואתם הדבקים המדברת בשבח המחזיק ביד תלמידי חכמים כדי שלא יאמרו לטובת עצמו הוא דורש כדי לחזק הסיוע הבא לו מן הנשיא שאז יתאמץ הנשיא יותר לקיים לו זאת שיהיה מחזיק בידו.

כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם נראה שלשה אלו נרמזו במלוי אותיות חָכָם והוא מילוי ח י ־ ת ראשי תיבות י שא ת ולדותיו ומלוי כ ף הוא פ' ראש תיבה פְּ רַקְמַטְיָא ומלוי מ־ ם ראש תיבה מְ הַנֶּה.

כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל ביאר הכונה דקאי על אורות ד' פעמים מ־ו דמלוי שמות ע"ב [י ו ־ ד ה־ י ו י ־ ו ה־ י 46] שימשכם ללאה שהיא סוד ארץ ישראל שיאירו בה ד' פעמים מ־ו כי אמה [46] עולה מספר מ"ו יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (בראשית לז, כו) מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, כי על ידי עון זה שאנחנו עושין בארץ ישראל אז יהיה פגם באותם אורות של ד' פעמים מ־ו שלא יאירו בארץ ישראל שהוא סוד לאה וזה וְכִסִּינוּ ד ' מ ־ ו. ובזה פרשתי בס"ד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ (בראשית ל, יד) דוּדָאִים [65] גימטריא אדנ־י [65] וַיָּבֵא אֹתָם קרינן בוא־ו ונמצא 'אוֹתָם' הוא 'את מ־ו' אֶל לֵאָה אִמּוֹ שהביא הארת מ־ו אל לאה אמו ודוק.

עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילָת (תהלים עב, טז) נראה לי בס"ד הא דנעשה נס גדול בשני דברים אלו הוא לקיים בקשת יעקב אבינו עליו השלום שבקש וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח, כ) שיתן השם יתברך את הלחם ואת הלבוש שלמים מן הארץ עצמה שאין צריך להם גמר על ידי אדם דכך היה רצון השם יתברך בבריאת העולם לולי חטא אדם הראשון שקלקל את הארץ ולא זכתה לכך. ובקשה זו של יעקב אבינו עליו השלום תהיה אחר שיהיה שלם זכות התורה דחלק הנסתר שבה נמשל ללחם וחלק הנגלה שבה נמשל ללבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו).

(תהלים עב, טז) "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים" אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתִּתַּמֵּר כַּדֶּקֶל, וְעוֹלָה בְּרֹאשׁ הָרִים. הקשה מהרש"א לא נזכר דקל בכתוב! ועוד אין דרכו של דקל להיות גדל בראש הרים? ונראה לי בס"ד אין יו־ד של הָרִים יוצאה במבט"א וקודם אותיות הר־ם יש אותיות דקל ולפי זה שפיר נרמז הדקל בפסוק זה דכתיב ביה בראש הרים. ונראה לי מה שמדמה החטה לדקל הוא לרמוז שהטוב הזה יהיה בזמן שישראל יהיו כולם צדיקים דהצדיק נמשל לדקל דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג).

וְאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא מְלֹא פִּסַּת יָדוֹ הטעם שיהיה נס הברכה כשיעור פסת יד, נראה לי בס"ד דשפע הברכה הגדול יהיה מן חמש עשרה תיבות של ברכת כהנים דאין ברכה גדולה מזו! וידוע דחמש עשרה תיבות של ברכת כהנים רמוזים בחמש עשרה פרקים שיש בכף וחמשה אצבעות ולכן מאחר דהברכה הגדולה נרמזה בחמש עשרה פרקים שיש בפסת יד לכך תהיה על שיעור פסת יד. ולכן כתיב פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ (תהלים עב, טז) שקורא לפת בשם פִסַּת שהוא אותיות פת ס' כלומר משתלשל מן ברכת כהנים שהיא ס' אותיות. ומה שאמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו וּמְנַשֶּׁבֶת בְּחִטָּה נראה לי בס"ד דאיתא בספר הלקוטים פרשת עקב בפסוק חִטָּה וּשְׂעֹרָה (דברים ח, ח) דהחטה שרשה בחכמה וידוע רוח חכמה הוא סתימאה כי חו"ב [חכמה ובינה] הם עלמין דאתכסיין ולזה אמר מוציא רוח מבית גנזיו הוא רוח חכמה דהוא סתימאה ומנשב בחטה ששרשה בחכמה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שיהיה נס שפע הברכה על שיעור מלא פסת יד על פי מה שאמר בסה"ק אַדֶּרֶת אֱלִיהוּ פרשת בראשית בפסוק (בראשית ג, כב) וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, דכתב הרמ"ע ז"ל כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת לא נפגמו ידיו שלא רצו הזרועות להתפשט ולא הידים להפתח והאצבעות ליגע. ולזה אמר רז"ל (עבודה זרה דף כב.) אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, ולכן הכהנים מברכים לישראל בנשיאות כפים שהידים לא חטאו ומסוגלים להביא ברכה לישראל עיין שם ולכן לעתיד אף על פי שיתוקן חטא אדם הראשון יהיה נס הברכה כמלא פסת יד מפני שזה המקום לא נפגם מתחילתו והיה מתוקן מעיקרו.