מסכת כתובות דף ק״ד עמוד ב׳

הרי היא כבתחלה ומונה כ"ה שנים משעת תביעה:

והלכה כדברי מי כדברי ר' מאיר או כדברי חכמים:

לא שנו דבכ"ה שנים מחלה:

אלא מנה מאתים שהם שם כתובה:

אבל תוספת יש לה דמתנה היא ולאו כתובה:

תנאי כתובה תוספת:

אישתיקן קאמרת או אשקיין קאמרת האי דמתמהת ואמרת אמר רב הכי משום דלא סבירא לך הוא ולאשתיקן קאמרת או משום דחביבה עלך ולאשקיין קאמרת דאי אמרה רב משקית לי חמרא דשפיר אמר:

אינתת אחוה הואי ומת בלא בנים וירשו רב חייא אחיו:

אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה - תימה א"כ אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה אבל כששטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ומאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב:

ה"ג אתיא לקמיה דרבה דרבה מיבעי ליה למיהדר פירי מיומא דכתיבא אדרכתא דהכי סבירא ליה לרבה בפ' המפקיד (ב"מ דף לה: ושם) אבל רבא סבירא ליה מכי שלימו יומי אכרזתא מיהו מדקאמרה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא נראה דגרסינן רבא דרבא הוא דאמר הכי בפ"ק דב"מ (דף טו: ושם) ומצינן למימר דשפיר גריס רבא והאי דקאמרה ליה ליזיל ולהדר פירי מן ההוא יומא דכתיבא אדרכתא עד האידנא היא אמרה כן אבל לרבא לא סבירא ליה הכי ומאי דקאמר לה רבא אחוי לי אדרכתא נראה לי לאו משום דאי הוה שפיר כתיבא אדרכתא דליהדר מיומא דכתיבא אדרכתא אלא משום דאי לא כתיבא אדרכתא שפיר דלא מיחייב לאהדורי פירי אפילו מכי שלמו יומי דאכרזתא כיון דבטעות כתיבא אדרכתא כדמסיק:

ה"ג אתיא לקמיה דרבה דרבה מיבעי ליה למיהדר פירי מיומא דכתיבא אדרכתא דהכי סבירא ליה לרבה בפ' המפקיד (ב"מ דף לה: ושם) אבל רבא סבירא ליה מכי שלימו יומי אכרזתא מיהו מדקאמרה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא נראה דגרסינן רבא דרבא הוא דאמר הכי בפ"ק דב"מ (דף טו: ושם) ומצינן למימר דשפיר גריס רבא והאי דקאמרה ליה ליזיל ולהדר פירי מן ההוא יומא דכתיבא אדרכתא עד האידנא היא אמרה כן אבל לרבא לא סבירא ליה הכי ומאי דקאמר לה רבא אחוי לי אדרכתא נראה לי לאו משום דאי הוה שפיר כתיבא אדרכתא דליהדר מיומא דכתיבא אדרכתא אלא משום דאי לא כתיבא אדרכתא שפיר דלא מיחייב לאהדורי פירי אפילו מכי שלמו יומי דאכרזתא כיון דבטעות כתיבא אדרכתא כדמסיק:

הדרן עלך הנושא

מתני' שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן בן אבישלום הכי גורס ר"ת דהא לר"מ דאמר בפ' חלק (סנהדרין דף קג:) דאבשלום אין לו חלק לעולם הבא היכי מסקינן בשמיה הא אמרינן ביומא בפ' הממונה (דף לח:) ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו ואבישלום שם אדם כדכתיב (אביה בן אבישלום) והכי נמי הא דאמר בפ"ק דשבת (דף יב: ושם) שבנא איש ירושלים לא גרסינן שבנא אלא שכנא דשבנא רשע הוה ויש מפרש דתרי שבנא היו דכתיב בישעיה (כ"ב) כה אמר ה' צבאות לך בא אל הסוכן הזה אל שבנא אשר על הבית וכתיב בתריה מה לך פה וגו' הנה ה' מטלטלך וגו' הרי משמע שהיה רשע ואחריו כתוב בסוף (שם לז) ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו ויתכס בשק ויבא בית ה' וישלח [את] אליקים אשר על הבית ואת שבנא הסופר ואת זקני העם מתכסים בשקים וגו' הרי משמע דשבנא אחרינא היה ולאו מילתא היא דהוא נמי שבנא הראשון ואין מוקדם ומאוחר דבעל כורחיך ההוא בתרא דהיה במעשה דסנחריב רשע הוה דאמרי' (סנהדרין דף כו.) ששלח לסנחריב שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו וכשרצה לצאת הוא וסיעתו חוץ לחומה יצא הוא תחלה ובא גבריאל וסגר הדלת והרגו סנחריב ואז נתנבא עליו ישעיה הנה ה' מטלטלך ואף על גב דהכא קרי ליה סופר והתם על הבית מכל מקום אחד הוא. מ"ר:

פרק יג שני דייני גזירות מי שהלך למדינות הים וכו' והלכת' כדתנן כדאפסיק בתלמודא הלכתא ודעת הרמב"ם ז"ל דדוק' מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין מזונותיה אלא בשבוע' דחיישי' לצררי דטפי מתפיס אינש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור דחדא דהא אמר שמואל בתלמודא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרי' דההוא אתתא דחשודא אשבועתא ואתיא ותבעה כתובה ואמרי' דלית לה כתובה משום דחשודא ואמר והבו לה מזוני נמי אית לך דאמר שמואל דתובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות ואי איתא ל"ל לשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודא אלא וודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובה יצאו מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ותשבע בסוף:

שיעור זה של כ"ה שנים ענינו גם כן שלא תבעתה מעולם אבל אם תבעה כתובתה בתוך כ"ה שנים מונין לה כ"ה שנים משעת תביעה והוא שאמרו תבעה הרי היא בתחלה:

זה שביארנו בדין זה שכל ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם לא סוף דבר מנה מאתים אלא אף התוספת שתנאי כתובה ככתובה ולדעת זה גירסא שבספרים כך היא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ואשטר כתובה יוצא מתחת ידה קאי ור' אבהו אמר אפילו תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכן הלכה וכן גורסין בה גדולי הפוסקים ויש מפרשין אותה אף לנוסח זה אכל זמן שהיא בבית בעלה שגולה כתובתה לעולם ויש גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה ופירשוה אנכסי צאן ברזל ור' אבהו אמ"ר יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבו אמ"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ואין הדברים נראין שהרי זו שהביאו מדר' איבו אמ"ר ינאי הביאוה בפרק אע"פ נ"ד ב' בענין תוספת והתם תוספת ממש הוא וכמו שאמרו רצה להוסיף לה משלו וכו' ונכסי צאן ברזל מיהא יראה שאינם בתורת מחילה לעולם שהרי חוב גמור הוא ומכל מקום בתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם אמ"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינרין גובה לעולם אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד כ"ה שנה ושמא אלף דינר הנזכרים כאן מתוספת קא אמר וכן עיקר אע"פ שגדולי המפרשים נסכמים בה אף בצאן ברזל:

זה שכתבנו שכל שדרה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה כבר ביארנו שאין הטעם אלא מתוך שאינה בושה מהם ומכל מקום אם היה היורש בעצמו מוליך לה מזונותיה בבית אביה אף היא טוענת שמתוך שהיא בושה ממנו לא תבעה וגובה כתובתה לעולם וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיינין:

כבר ביארנו במסכת בבא קמא קי"ב ב' בדין אדרכתא שאם היא עשויה על בני חורין כותבין לו אדרכתא על שדה זו או על מה שימצא ממנו ושמין לו ומכריזין עליה עד שיפסקו המוסיפין בערכה ומורידין אותו לשם ואם אין לו בני חרי כותבין לו על מה שמכר אחר כן וכשימצא מה שנשתעבד קורעין לו האדרכתא וכותבין לו טירפא ושמין לו כשיעור חובו בהכרזה ומורידין אותו לשם ומשפסקו ימי הכרזה אוכל זה פירות אע"פ שעדין לא הורידוהו בתוכה ומכל מקום אם נעשית האדרכתא בטעות אין הכרזה שאחריה כלום וצריכה לחזור ולתובעה ולפי ענינים אלו הוזכר בכאן ביבם היורש בנכסי אחיו שהיתה יבמתו תובעת כתובתה מצד שהיתה אצל היבם צרת ערוה והופקעה מן החליצה ומן היבום ולא רצה לפרוע ואחד מן הדיינין כתב לה אדרכתא על נכסי היבם ולא חשש לדקדק לכתבה על נכסי המת מפני שהיה חושב הרי הכל של יבם ומה בין זה לזה וכששמו לה בית דין והכריזו היה היבם מחזיק עדין ואוכל פירות מצד טענות שהיה טוען ולבסוף נתברר לו שהדין כך הוא והוזקק להחזיר הפירות שאכל משפסקו ימי ההכרזה עד שראה אחד מן החכמים את האדרכתא שלא נקרעה עדין מפני שעדין לא כתבו שטר השומא או שמא ראה אותה משנקרעה קרע ב"ד ולא היה כתוב בה שיהיו הבית דין הכותבים את האדרכתא על שדה פלני כותבים שהם מכירין שהוא מנכסי המת וכל אדרכתא הנעשית על שדה מסויים ובנכסי מתנא צריכין לכתוב באדרכתא ואישתמודענא דנכסייא אילין דמיתנא אינון ומה שחשב הני והני דידיה נינהו אינו כלום שאלו הוא מגבה לה מנכסים של יבם פעמים שהיא משביחתו ונכסי המת מתקלקלין ומכסיפין ויזמינה לדין לומר אחריות שלך לא על קרקע זה הוא אלא על נכסי המת שקילי דידך והב לי דידי ואף אם היה שדה המסויים זה מנכסי המת הואיל ולא העידו בבית דין בשטר שנתברר להם כן לכשישתקע הדבר יכול הלה לערער וכל שהדרכתא בטעות אינו אוכל פירות עד שתבא לידו ומה שנתגלגל כאן מדין אחריות טעות סופר הוא כבר התבאר:

ונשלם הפרק ת"ל:

שני דייני גזירות וכו' זה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר מה שנכלל בחלק י"ב מענין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות על אי זה צד פוסקין לה וכן אם עמד אחד ופרנס את אשתו על אי זה צד גובה מה שהוציא ועל ידי דברים אלו שנתגלה דינם על ידי חנין שהיה אחד מן הדיינין שבירושלם נתגלגלו כאן שבעה דברים שנאמרו על ידי אדמון שהיה דיין עם חנין ואף באותם שבעה יש מהם שנים שהן מעין מסכתא זו כענין מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים מרובין או מועטין וכענין פוסק מעות לחתנו ושאר החמשה דברים הם משאר דינין שאין עקר ענינם ממסכתא זו והתבאר בו עוד על אי זה צד האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה ממקום למקום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדברי חנין השני בשני דברים שנאמרו בשם אדמון שהם ממין המסכתא השלישי בשאר הדברים שנאמרו בשם אדמון הרביעי בענין הוצאת האיש את אשתו ממקום למקום וענין מי שנשא במקום אחד וגירש במקום אחר מאי זה מטבע נותן לה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר שני דייני גזרות היו בירושלם אדמון וחנן בן אבשלום חנן אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה מי שהלך לו למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ונחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף ואמר ר' דוסא בן ארכינס כדבריהן אמ' ריב"ז יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף אמר הר"ם פי' תשבע בתחלה הוא שישביעה ב"ד שבועת התורה ואז יפסקו לה מזונות ובסוף כאשר יבא בעלה ויאמר שהוא הניח לה מזונות או שאינה צריכה להן והשיאוה לזה והלכה כרבן יוחנן בן זכאי וממה שיתחייב שתדעהו כי לאדם שיכול לומר לאשתו הרי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאינו בעיר ואין לה מזונות זהו שלא בפניו אבל בפניו אינו יכול לומר זה אבל היא יכולה לומר אם תרצה איני נזונת ואיני עושה ולא יפסקו מזונות לאשה כאשר הלך בעלה למדינת הים אלא אחר ג' חדשים אחר הליכתו לפי שהוא לא הניח ביתו ריקן ואם בקשה אשה לבעלה מזונות והוא אומר כבר הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הניח אלי דבר ותרצה להוציאם ממנו ישבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות:

בד"ה אמר רב הונא כו' ומאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב עכ"ל ע"כ כיון דמתני' איירי שאין כתובה בידה וחייב מודה הא דקאמר הכא יש לה תוספת איירי נמי בכה"ג אפילו אין כתובה בידה אלא דחייב מודה (א) למאי דמסיק רב ס"פ הכותב דבין באלמנה ובין בגרושה לא תגבה בשטר כתובה אלא תוספת אבל מנה ומאתים לא תגבה בשטר כתובתה כלל אלא באלמנה בעדי מיתה ובגרושה בגט וכמ"ש התוספות לעיל מאי איכפת לן לעיל בשטר כתובה בידה לענין מנה ומאתים כיון דאינה גובה בה לרב ולענין תוספת דגובה בשטר כתובה ליכא לאוקמא לא שנו דלעיל דהא קאמר רב הכא דיש לה אפילו אחר כ"ה שנים דלא איירי מתניתין כלל בתוספת ומהרש"ל הגיה בתוס' הואיל וגובה בה לרב עכ"ל ואולי דכוונתו הואיל וגובה תוספת לרב בכתובה אם כן אין ראיה משטר כתובה בידה לענין מנה ומאתים ואין זה מוכרח דאימא היכא דלית לה תוספת קאמר אבל הדברים ברורים כמ"ש בלי מחק והגה"ה ודו"ק:

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא וכו' ילמדנו רבינו כששטר כתובה וכו' מחלוקת או בשאין שטר כתובה וכו' ואיכא למידק והא הך חילוקא דשטר כתובתה יוצא מתחת ידה לא מחלקי' אלא לרבנן דאילו לר"מ דהויא משום טובה אין לחלק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין יוצא מעתה קשיא למה לי למבעי אכוליה פלוגת' דקאמר בששטר כתוב' וכו' מחלוקת ועוד מאי קא בעי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דאמרי' נמי כל מקום ששנ' רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היינו כד איהו גופיה פליג אבל במשנתינו ר"מ הוא דאמר' משמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י הלכה כדברי מי כדברי ר"מ או כדברי חכמים. ע"כ. והדרא קושיין לדוכתין פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל הא קא פרישנא במתני' דקבלה היתה בידם דנתנו חכמים שיעור כ"ה שנה מיהו פליגי בה ר"מ וחכמים לענין מה הוזכרו אי לענין טובה או לענין מחילה דר"מ סבר לענין טובה הוזכרו ורבנן סברי לענין מחיל' ומספקא ליה לרב נחמן בר רב חסדא כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת פירוש דסבירא ליה לר"מ דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה ליכא למימר אחילתא ורבנן סברי דשפי' איכא למימר אחילתה ולא שני לן כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולזה הצד פשיטא ליה דהלכה רכחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים או בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה פי' דרבנן נמי מודו בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דגובה כתובתה לעולם מעתה מסתבר קבלתו של ר"מ דאמר דלענין טובה הוזכרו כ"ה שנים משום דבהכי אין חילוק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה לשאין שטר כתובה יוצא וכו' ואלו לענין מחילה בע"כ יש חילוק וכדאמרן ומסתברא דכי נתנו חכמים שיעור כ"ה שנים לא חלקו כלל בדבר והלכך י"ל דהלכה כדברי ר"מ דאמר לא הוזכרו כ"ה שנים אלא לענין טובה דמסתברא קבלתו וכדכתיב' ולהכי מסתפקא ליה והלכה כדברי מי וכו' כדברי ר"מ או כדברי חכמים ע"כ לרמוזי דקאי אדבריהם דקא אמרי הוזכרו ולא הוזכרו ולא קאי אעיקר דינא דאי הכי לא הול"ל אלא הלכה כמי ועוד דפשיטא דהלכה כחכמים וכדכתיב'. ושלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה כו' ואפ"ה הלכה כחכמים כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל ילמדנו רבינו הא דקתני במתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובת' עד כ"ה שנים ומכ"ה שנים ואילך הוי מחילה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה קא מיירי או אינו אלא כששטר כתובה אינו יוצא מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ועוד ילמדנו הלכה כדברי רבנן או כר"מ ע"כ: לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואע"ג דלא נקיטא כתובה ויורש מודה לה אלא ק' ר' דתקינו לה רבנן ולא אחלתינהו וכמאן דנקיטא שטר כתובה דמיא אבל תוספות אין לה מדלא מיחת ודאי אחלתיה ל"א לא שנו דגובה לעולם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך אין לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וכו'. כך היא גירסת רש"י ז"ל והכי מפרש לה הא דקתני שאם עומדת בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנה דוקא עיקר כתובה וה"ה לנדוניא אבל תוספת דאיהו חייב לא פקע שעבודא וגובה לעולם כמו כל שאר חובות דעלמא דאין להם זמן קבוע ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה וכו' אבל בכל הספרים המדוייקים ובהלכות הרי"ף גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין ור"מ הלוי ז"ל פירש גירסא זו בשני עדים וז"ל שאם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה אע"פ שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם אלא מנה מאתים דתנאי ב"ד הוא ומסתמא כיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מחלה אבל תוספת דאיהו כתב לה מדיליה אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה כיון ששהתה כ"ה שנה בבית אביה ולא מיחת הויא מחילה ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת יש לה דאמר ר' איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דאית לה עיקר אית לה נמי תוספת פירושא אחרינא לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואף על גב דלא נקיטא כתובתה היכא דיורש מודה לה אלא מנה מאתים דתנאי בית דין נינהו דאף על גב דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה איכא למימר דלא מחלה והאי דלא מחיא אתנאי ב"ד קא סמכא דכל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי אבל תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי אבל בכל הספרים המדוייקים אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי וסוגיא דהלכתא להני תרי פירושי אליבא דר' יוחנן לחד טעמא דסליק דתוספת כעיקר כתובה דמיא וכל היכא דאית לה עיקר אית לה תוספת אלא מיהו ה"מ היכא דלא טעני עלה יורשים טענת ברי דפרוע א"נ דמחלוה עילויה בפירוש אבל היכא דטעני עלה טענת ברי לא גביא אלא עיקר כתובה. מ"ט דכתובה דתנאי ב"ד הוא ולא תליא בשטרא לא מהימני דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל תוספת דאיהו כתב לה כיון דלא נקיטא שטרא מהימני עלה ובשבועה וקי"ל כר' יוחנן דשייך טעמיה בדר' ינאי דסוגיין כוותיה בתחלת פ' אע"פ ע"כ. והקשו בתוס' דאם כן אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה וכו' דמאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב דאמר בפרק הכותב גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת. ונראה לי דמ"מ הויא הוכחה כיון דנטרה שטר כתובתה עד השתא דאינה חפצה למחול ואע"ג דאינה גובה בו מ"מ הוראה הויא דשמירת כתובתה עד השתא דאינה מוחלת כלל כנ"ל: ה"ג א"ל רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל רב הונא אישתיקן או אשקיין קאמרת הא דקאמרת אמר רב הכי אתמוהי קא מתמהת כלומר דלא אמר רב הכי ולאשתיקן קא אתית למסתר טעמא דלאו שפיר אמרינן או בניחותא קאמרת לסייען דודאי אמר רב הכי ולאשקויין קא אתית כלומר דבעי' לאשקויי לי משום דשפיר קא בעינא ולשון בדיחותא הוא כאדם שאומר דבר הגון לפניו ואמר תנו לו לשתות שיפה אמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו דוק ותשכח. אריכא שהיה אדם ארוך. כן כתובה במהדורא קמא גרש"י ז"ל. ובפירוש אחר כתובה אריכא לשון אריך. ואפשר דהיינו מלשון לא אריך ולא למחזי ובפירושי רבינו יהונתן כתוב אריכא לפי שהיה קומתו גבוה מדרך העולם. איתת אחוה הואי כגון דהות לה לההיא חמותא בת מאינש אחרינא ואנסיבא לרב חייא והדר אנסיבא חמותו לאחיו ושכיב אחוהי בלא בני וירית לה רב חייא ונפלה חמותיה קמיה ואידחייא מחליצה ויבום דהויא אחת מחמש עשרה נשים שפוטרות מחליצה ויבום אי נמי כגון דאינסוב רב חייא בת אחוהי ולא הות ליה לאחוה אלא ההיא בת וירית לה רב חייא במקום אשתו וזכה רב חייא לחמותיה כ"ה שנים ולא מיחת בתוך כ"ה שנים לסוף כ"ה שנים אמרה ליה הב לי מזוני א"ל לא מזוני אית לך דכיון דאחילתא לכתובה בכ"ה שנים תו לית ליך מזוני דקסבר דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני ודראי מזוני אכתפאי ואמטאי לה לבי נשא כלומר בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה הא נמי כ"ש דמכספא למתבעא כתובתה מינך משום דאמטינה ניהלה מזוני בכתפך ולא ע"י שליח משום דמכבדת לה ביותר היא מכספא מינך. כתב לה רבה בר שילא שטר אדרכתא שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי רב חייא ולהחזיק כנגד כתובתה ושם לה שדה אחת מנכסי רב חייא לכתובתה והיינו נמי שום ב"ד. אדרכתא לשון הרדפה כדאמרינן אזל אדרכיה אבתריה ארבע פרסי בחלא ולא אדרכיה וכמו כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אי נמי לשון דורך ממש שיש לו רשות לדרוך בנכסי פלוני ואדרכתא חזרה עד תריסר ירחי שתא. ה"ג אתא לקמיה דרבא אמרה ליה לרבא ולהדר ליה פירי דאכל ממקרקעי דשיעור כתובתי מיומא דאיכתיבא ליה אדרכתא עלייהו שמאותו היום היו ברשותי דהכי אמר רבא בפ' המפקיד גבי שומת ב"ד לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבה אמר מכי שלמי יומי אכרזתא. אמר לה אחוי לי שטר אדרכתיך חזא רבא דלא הוה כתיב באדרכתא ואשתמודענא להנך נכסי דכתבינן עלייהו אדרכתא דנכסי דמיתנא אינון דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה. הא לאו אדרכתא היא דדיניך למשקל בנכסי דמיתנ' ורבה בר שילא סתם כתב לאדרכתא ופירי דאכל רב חייא עד השתא כדין אכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואיהי היא דקאמרה ליה לרבא דלהדר לה פירי דמן ההוא יומא וכו' משום דרבא ס"ל הכין ואביי נמי לא פליג עליה אלא דקדים זמניה וקאמר משנחתמה וכו' והויא ליה רבא יחיד לגבייהו ולהכי חש רבא לסברייהו ואמר לה אחוי לי אדרכתיך וכו' אע"ג דאיהו סבר מכי שלמי יומי אכרזתא כנ"ל. והתוספות האריכו בזה: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אתא לקמיה דרבא אמר ליה קא חזי מר היכי דנן א"ל שפיר קא דנך א"ל איזיל איהדר פירי מן ההוא יומא עד השתא א"ל אחוי לי לאדרכתיך כך היא הגירסא בכל הספרים המדוייקים וה"פ ר' חייא לא היה חושש לדברי רבה בר רב שילא מפני שהיה רואה במשנה דכל זמן שהיא בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים היה חושב שהיה טועה בדין ולפיכך לא היה חושש מתחלה לדבריו והוצרך רבה בר רב שילא לכתוב אדרכתא לאשה כשיעור כתובתה וכתב האדרכתא על נכסי ר' חייא סתם כשראה ר' חייא דרבא הודה לדברי הדיין שאל ממנו אם יחזיר הפירות שאכל כי אחר שראה שהדין אמת היה רוצה לצאת ידי שמים גם היה נושא ונותן עמו לידע ההלכה וא"ל רבא לר' חייא שיראה לו שטר האדרכתא ויראה אם יהיה חייב להחזיר הפירות אם לאו. ויש להקשות והלא קי"ל מאימת אוכל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא וא"כ איך היה חושב רבא לחייש ולהחזיק הפירות מן השעה שעשו האדרכתא שהרי אין האשה זוכה בפירות אלא בסוף האכרזתא והפירות שאכל ר' חייא קודם תשלום יומי ההכרזה בדין אכלם ורש"י ז"ל רצה ליזהר מזה וכתב דרבה חייש ואזיל לטעמיה דס"ל דמכי מטיא אדרכתא לידיה אכיל פירי ואין זה נכון דבכל הספרים גרסינן רבא והכי משמע במאי דא"ל ר' חייא והא מר הוא דאמרת אחריות ט"ס הוא ולא אשכחן דאמר רבה הכין בכוליה תלמודא אלא רבא הוא דאמר הכי בפרק שנים אוחזין אלא ודאי התירוץ הנכון כך הוא דרבה בר רב שילא כתב אדרכתא אנכסיה דר' חייא ואחר האדרכתא טרפה והכריזה והתלמוד בכאן לא הוצרך להזכיר הכל ולפיכך לא הזכיר אלא האדרכתא ומאי דאמר ליזול להדר לי פירי דמן ההוא יומא לא אמר מן היום שנכתבה האדרכתא אלא מכי שלמו יומי אכרזתא ומתוך כך היה שואל רבא האדרכתא מר' חייא מפני שכתבו שטר טירפא לאשה ובשעה שכתבו הטירפא קרעו האדרכתא ונתנו אותה לר' חייא דקיי"ל כל טירפא דלא כתב בה וקרענא ליה לשטר אדרכתא לאו טירפא הוא ע"כ. ודוחק לומר דנטר ר' חייא כולי האי למברר דיניה קמיה דרבא שהיה ב"ד עד דשלמו יומי אכרזתא ומאי דכתיבנא נראה יותר נכון כנ"ל. ור"מ הלוי כתב דנוסח האדרכתא ביד ר' חייא שהוא שאל אותה כדי לידע היאך היו דנין אותו ויש שגורסין א"ל אחוי לי אדרכתיך ואומרים כי מן האשה היה שואל להראות לו האדרכתא כדי לדון הדין ע"פ האמת א"ל רבא לר' חייא האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא שהרי היה להם לעשות האדרכתא על נכסי המת בפירוש והם טעו ועשו סתם וכיון שכן מכח האדרכת' זו וטרפא שאחריה לא נתבטל זכותך ואין לך להחזיר הפירות והקשה לו ר' חייא והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס וכו'. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

ה"ג במקצת ספרים אמרה ליה והא מר הוא דאמר אחריות וכו' ולפי גירסא זו היתה האשה הזאת חכמה ביותר ורש"י ז"ל אע"ג דפריש דעד השתא האשה היתה שקלא וטריא בהדי רבא אפ"ה פירש הכא דהך קושיא היינו מר' חייא וז"ל א"ל ר' חייא לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר הוא ואוקימנא הלכה כר"מ דאמר אחריות טעות סופר הוא הכא נמי דקים לן דכתובתה על נכסי בעלה אע"ג דלא כתיב ואשתמודענא דנכסייא אילין דמיתיא אינון כמאן דכתיב ביה דמי ואמרינן האי דלא כתיב ביה הכי סופר טעה ולא כתב ואהכי לא דק רבה בר רב שילא למימר לסופר דלכתבה. א"ל רבא בהא ליכא למימר טעות סופר הוא דבהא אפילו רבה בר שילא בבי דינא הוה מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה להך אדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא ונכסי דר' חייא כו' והני והני דידיה הוא מה לי אי מגבינא לה מהני הלכך לא כתב אשתמודענא דנכסים אילין דמיתנא אינון. ולא היא דודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא דמשום דזמנין דמגבי לה מדידיה מנכסיה דיבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דידה נינהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דבעלה דמתקלקלי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא דאפסדו לה ומיהו הכי לאו שפיר סבר רבה בר שילא וכי כתבא איהו לאדרכתא בטעות עבדא ולאו טעות סופר הוא. ואשתמודענא גורע. לישנא אחרינא ודלמא טעות הוא מסופר ואדרכתא שפירא הוא דאנכסיה דמיתנא כתיבא אלא שטעה סופר דהא אמר ר"ש אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אא"כ היו מוכר ולוקח גדולים ושוב אין נאמנין לפסלו והכא נמי כיון דחתימה אדרכתא אנכסי מיתנא איכתיבא אלא דסופר טעה ורב חייא גופיה הוה פריך כל הני קושייתא לרבא וללמוד הוה צריך. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והקשה לו ר' חייא והאומר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא וכו'. ואהדר ליה רבא בהא אפי' רבה בר שילא טעי וכו' כלומר כי אמרי' דט"ס הוא ה"מ באחריות שהדבר ידוע שאין דרך בני אדם לקנות שלא באחריות ומסתמא יש לנו לומר דהסופר טעה אבל בענין זה אין לתלות הטעות בסופר שאפשר שאפי' רבה בר שילא שהיה דייק טעה דמקום יש לטעות דהוא סבר כיון דר' חייא ירש את אחיו אין לחוש שאם לא כתבו בשטרו ואשתמודענא וכו' שהרי אלו ואלו בשלו הם והוא חייב לפרוע ואינו כן משום דזמנין דמגבן לה נכסי החי ואזל ומשבחא להו ואח"כ אמר אינם משועבדות לך נכסי אלא נכסי המת בלבד וקח שיעור כתובתיך מהם ותניח את שלי ויוציאו לעז על ב"ד שיאמרו שמתוך שלא דנו הדין כראוי הפסידה האשה דלא שיימינן לה מה שהשביחה בקרקע הראשון אלא על התחתונה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות הלכך כיון שעשה רבה בר שילא מתוך שחשב שהיה הדין כך נמצא שהאדרכתא וכל המעשה שאחר האדרכתא בטעות נעשה ולא זכתה האשה בפירות אבל אם היה דבר שאין ראוי לטעות בו אלא הסופר הדין קיים דאמרי זה שלא כתב הסופר כל הצורך טעה כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש זה המעשה ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל והדרך שתפס לו ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אינו עולה על נכון. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אמרי ליה לרבא כלומר התלמידים הקשו לו לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר וכו'. ונימא הא דלא כתיב ביה הכי סופר טעה שלא כתב אבל רבא בר שילא צוה לסופר שיכתוב בה הכי ואם כן כדין כתיבא ולהדר ליה פירי א"ל רבא בהא ליכא למיתלי בטעות סופר דבהא אפילו רבא בר שילא דיינא הוא מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה האדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא נינהו כלומר נכסי דמיתנא ונכסי דרב חייא גופיה רמו כולהו קמי דר' חייא והני דידיה נינהו מה לי אי מגבינא להו מהני ומה לי מהני הלכך לא כתב אשתמודענא וכו' כלומר לא דקדק ביה. ולא היא כלו' וטעה ביה דודאי הוי ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא משום דזמנין דמגבי ליה מדידיה כלומר מנכסי יבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דדידה נינהו והנהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דלסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דהיינו קרקע של מיתנא דמקלקל ואתי לאפוקי לעז על ב"ד דאפסדו לה שלא דקדקו בדבר ומיהו הכי לא שפיר סבר בר רב שילא וכי כתב איהו לאדרכתא בטעות עבד ולאו בטעות סופר היא הלכך לא נגמר הדין עד עכשיו שגמרו לרבא ואין לו לרב חייא להחזיר לה פירות שאכל מאותו קרקע כשלא קבל עליו הדין שדן עליו רבא בר שילא ע"כ: הדרן עלך פרק הנושא בס"ד: פרק שני דייני גזירות מתני' שני דייני גזירות מפרש בגמרא שהיו דיני קנסות על הגזילות כדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא. וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל שני דייני גזירות וכו' ותני בברייתא שני דייני גזילות וחדא מילתא היא שהיו דנין דיני קנסות על הגזילות כדתניא קוטמי נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומר נטיעה בת שנתה שתי כסף וכו' כלומר קוצצי נטיעות של אחרים והיו גזירות וגוזרי גזירות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף ולא חשיב במשנה זו בתי דינין שהיו בירושלים דטובא הוו דקרוב לארבע מאות בתי דינין היו שם אלא אותן שלא היו עוסקין אלא בזה קא חשיב והן דברים שאינן רגילין באנשי קודש וזרע ישרים והוו סגי להו בשני בתי דינין ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והא דקתני שני דייני גזרות לא מפני שלא היו יותר דודאי טובא הוו אלא מפני שהיה צריך התנא להזכיר תרי לא הזכיר אלא השנים בלבד ע"כ: אדמון וחנן בן אבי שלום לא הזכיר אלא אביו של חנן לפי שהיו שנים חנן המצרי וחנן בן אבי שלום כדאיתא בגמרא:

גמרא כי אתא רב דימי אמר ריב"ל משום בר קפרא ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה. כן גירסת רש"י ותוספות ורוב הפוסקים אבל רבינו חננאל ור"ש גרסי איפכא ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה והובא בל' הר"ן ז"ל אלא שהקשה ע"ז מכמה סוגיות דאדרבא תוספת כתובה הו"ל כחוב ועכ"ז נ"ל ליישב שיטת הגאונים דשאני הכא דעיקר הטעם בכתובה יוצא מתחת ידה דגובית לעולם היינו משום דאי מחלה הו"ל להחזיר הכתובה אע"כ דלא מחלה והא דשתקה כ"כ ולא חייש' שמא תאבד כתובתה היינו משום דסמכה דאכתי תגבה בעידי מיתה משא"כ לענין תוספת דלא גביא בעידי מיתה א"כ אף בכתובה יוצא מתחת ידה נמי אין לה דודאי אי לאו דמחלה לא היתה שותקת כ"כ דהו"ל למיחש שמא תאבד כתובתה ונהי דתוך זמן כ"ה שנים אורחא לאמתוני משא"כ לאחר כ"ה שנים שאין דרך להמתין הו"ל למיחש שמא תאבד כתובתה והיה לה לתבוע בב"ד אלא ודאי דמחלה כן נ"ל ליישב ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר רב הונא אמר רב כו' תימא כו' הואיל ואינה גובה בה לרב עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמהרש"ל ז"ל הגיה הואיל וגובה בה לרב ומפרש דאין הכתובה ראיה כלל שלא מחלה העיקר דאף אם מחלה העיקר אכתי צריכה להחזיק הכתובה משום התוספת וע"ז הקשה מהרש"א ז"ל דמשום הא לא איריא דהאיכא לאוקמי מתניתין אליבא דרב באשה שאין לה תוספת לכך מסיק מהרש"א ז"ל לקיים הגירסא הואיל ואינה גובה בה לרב ומפרש בפשיטות כיון דאין גובית העיקר לרב בכתובה אין הכתובה ראיה ע"ש בל' מהרש"א אלא דמורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה תמה על דברי מהרש"א ז"ל דנהי דרב ס"ל דגובית העיקר בעידי מיתה לחוד אף בלא כתובתה מ"מ מיהא פשיטא דגובית כ"ש בכתובה העיקר כל זמן דליכא שובר וא"כ מדלא החזירה הכתובה ע"כ דלא מחלה ובכך מיישב מורי זקיני ז"ל קושית התוס' דלא מקשו מידי ממה נפשך ולענ"ד הדבר ברור דמשום הך תמיהת מורי זקיני ז"ל הגיה מהרש"ל בדברי התוספות הואיל וגובית בה לרב וכוונתו בזה דקושיית התוספות מאי דוחקיה דרב לומר לא שנו ולאוקמי מתניתין בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה דוקא דהא שפיר מצינן לאוקמא אף בשטר כתובה יוצא מתחת ידה וברוב נשים שיש להן תוספת וכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ומרתא בת בייתוס דע"כ איירי מתניתין ברוב נשים שיש להן תוספת מדלא מפליג ר' מאיר בין בתולה לאלמנה דלא שייך לתרץ לפום גמלא שיחנא בכה"ג אלא משום התוספות וכדפרישית לעיל כן נ"ל ליישב שיטת מהרש"ל ז"ל אלא דאפ"ה קשה להגיה הספרים ועוד לפירוש מהרש"ל עיקר חסר מהס' דהו"ל להתוס' לפרש דבריהם הואיל וגובית בה התוספת לרב ועוד דלשיטת התוספות ס"פ הכותב משמע להדיא דלכ"ע אין גובין התוס' בעידי מיתה וגירושין אלא בכתובה דוקא וכמו שהארכתי שם בדבריהם ולפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבו הואיל וגובית בה לרב דהא לכ"ע הכי איתא לכך נראה יותר לקיים גירסת הספרים שלנו וכמ"ש מהרש"א ז"ל ומה שתמה מורי זקיני ז"ל דהא מ"מ גובית העיקר מכ"ש בכתובה נלע"ד דמשום הא לא איריא דמשמע להו להתוס' דהא דקאמר רב דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה גובית לעולם דאי איתא דמחלה היה לה להחזיר הכתובה ומאי הוכחה היא זו ולמה לה כל הטורח הזה כיון שאין רצונה לגבות ולמחול סגי לה בהכי אע"כ משום דהכי אורחא דמילתא כדי שידעו היורשים שמחלה וכיון דלרב גובית אף בלא כתובה בעידי מיתה א"כ אין הכתובה לא מעלה ולא מוריד שאף אם תחזיר להם הכתובה עדיין אין דעת היורשים נוחה בזה אם לא שתמחול בעדים או בשטר ראיה וא"כ שפיר קשיא להו להתוספות כן נ"ל לקיים הגירסא ולפרש קושיית התוספות אלא דמ"מ אין כאן מקום תימה על הגמרא ודוק היטב:

גמרא חמתיה דר' חייא כו' א"ל טעמא מאי כו' דאמרינן משום כיסופא הוא דלא תבעה ה"נ משום כיסופא כו'. ולכאורה קשה מהאי סוגיא על פירוש רבינו חננאל שהביא המרדכי בשמעתין הבאתיו לעיל במשנה דמפרש דלאו בבית אביה ממש או בבית בעלה תליא מילתא אלא מה שאמרו חכמים כל זמן שהיא בבית בעלה היינו היכא דמעלין לה מזונות אף בבית אביה והיכא דאין מעלין לה מזונות קרינן כל זמן שהיא בבית אביה וא"כ כל האריכות לשון דהכא דקאמר ה"נ משום כיסופא הוא אך למותר אמנם לעניות דעתי נראה דאדרבא אפשר שמכאן נראה לו לר' חננאל לפרש כן דלא ניחא ליה לפרש כפרש"י דהא דקאמר רבה בר שילא ה"נ משום כיסופא היינו משום שעשו לה כל הכבוד הזה ובכתפא אמטו לה דא"כ נתת דבריך לשיעורין ונפל פיתא בבירא לכך נראה לו לפרש דהך מילתא גופא דרבינו חננאל מסיק רבה בר שילא דלאו בבית בעלה דוקא תליא מילתא דהא מ"מ עיקר הטעם אינו אלא משום דכסיפא לתובען וא"כ אף כשזנין אותה בבית אביה נמי אית לה כיסופא טפי דהא בדידה תליא מילתא שרוצית יותר להיות בבית אביה דהא מצית לאמר אי אפשי לזוז מבית בעלי וא"כ ע"כ דהא דקתני מתניתין כל זמן שהיא בבית אביה היינו בענין שאין מעלין לה מזונות כן נ"ל בשיטת רבינו חננאל ז"ל:

סליק פרק הנושא אשה

שני דייני גזירות פרק שלשה עשר

משנה שני דייני גזירות כו' והברטנורה בפירוש המשניות גריס דייני גזילות וכתב התי"ט דלפ"ז ע"כ גרסינן בברייתא דמייתי בשמעתין דייני גזירות וכן במשנה דירושלמי גריס נמי גזילות ומשמע דדוקא קתני לה דהא מפרש התם דלפי שלא מיחו קרו להו דייני גזילות אלא דלפי זה יש לדקדק למאי דס"ד דלא הוו אלא תרי הא גזילות בעינן שלשה מומחים אלא דמשום הא לא איריא דבלא"ה נראה דהא דקאמר שני דייני היינו שני בתי דינין שלהם כדמשמע קצת לקמן בשמעתין ועיין עוד בסמוך בל' הגמרא:

תוספות ד"ה שני דייני כו' וחנן בן אבישלום הכי גורס ר"ת דהא לרבי כו' דאבשלום אין לו חלק לע"ה עכ"ל. וקשיא לי דאכתי קשה מהא דתנינן בפ' חלק דור המדבר אין להם חלק לע"ה וא"כ כ"ש דמרגלי' אין להם חלק לע"ה מהאי קרא גופא וכדפשיטא נמי מסברא וא"כ היאך מסקינן בשמייהו דהא שמוע בן זכור היה מהמרגלים ואשכחן ר"א בן שמוע ושפט בן חורי נמי אשכחן טובא בדברי הימים ששמם שפט והרבה כיוצא באלו ואפשר כיון דאמרינן דמרגלים ע"ש מעשיהם נקראו א"כ אין זה עיקר השם שלהן וק"ל מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל דלא שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו אלא בשם דואג וכיוצא בו שהשם גופא מורה על זה שהיה רשע כדדרשינן דכתיב דואג וקרינן דויג שהיה הקב"ה דואג שמא יצא לתרבות רעה וא"כ שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו ועוד דמסתמא לא נמצא שום אדם צדיק שהיה לו שם כיוצא בזה משא"כ באבשלום וכיוצא בו דאפשר שקודם לזה כמה צדיקים נקראו בשם זה ואבשלום גופא נראה שהיה צדיק קודם שמרד באביו ולכאורה מילתא דמסתבר הוא דבשם הרגיל ומצוי לצדיקים ולרשעים לא שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו וכדמשמע מל' התוספות עצמן בענין שבנא דאי תרי שבנא הוו אתי שפיר וא"כ אפילו אי חד שבנא הוה בקרא אפ"ה איכא למימר דכמה וכמה שבנא מצינו קודם לזה שהיו צדיקים ולפי זה אין צורך להגיה כלל לא באבשלום ולא בשבנא כן נ"ל לולי שר"ת לא כתב כן:

גמ' אמר רב הכי בתשובות הרי מיגש סי' לח הגירסא א"ל אישתיק א"ל אישתיק קאמרת אי אשקייין קאמרת וע"ש פירושו:

תוס' ד"ה שני דייני כו' לא גרסינן שבנא עיין מגילה דף י ע"ב תוס' ד"ה רבה: