בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת גיטין דף צ׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף צ׳ עמוד א׳

    מסכת גיטין דף צ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־381 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מותרת לשניהם כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון ואפי' רב הונא מודה בהא:

    מתני' הקדיחה שרפה או ע"י אור שקורין אדורשי"ר או במלח כמו כי אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב):

    ערות דבר לב"ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון:

    ר"ע אומר אפי' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר:

    גמ' משום דבר תנשא היוצאת מבעלה מפני דבר ולא מפני ערוה הוא דקאמר רחמנא מותרת לינשא לאחר כדכתיב והיתה לאיש אחר אבל היוצאת משום ערוה תהא אסורה לכל:

    וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה כו' דהא קרא דוקא בערוה לחוד איירי וא"כ ערוה בדבר מבעי ליה כלומר ערוה בעדים:

    אף כאן בעדים ברורים אינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה:

    וב"ה דהא על כרחינו האי דבר מפקיתו ליה לעדות כדמפרש ליה ואזיל:

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 90a · Sefaria

    תוספות

    והלכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת שיצא על גט אחד קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה ר"ת להמתין ג' חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חששא דלעז והביא ראיה מכאן דאמרי' הכא דמותרת לשניהם אע"ג דדמי למחזיר גרושתו מן האירוסין כיון שאין כאן אלא קול בעלמא לא החמירו ואומר ר"י דאין ראיה דשאני הכא דהוי קול מזה ומזה ואין דומה כל כך למחזיר גרושתו מן האירוסין אבל בקול אחר יש להחמיר כדאמרינן לעיל כשלא מצאו דבר על בוריו שלא יגרש שני וישא ראשון אע"ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ"מ מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה ודמי טפי למחזיר גרושתו מן האירוסין:

    מה להלן בעדים ברורים כו' בירושלמי פריך דאמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בב' לאוין:

    כי משמש בד' לשונות מה שפי' בקונט' דכי תבא וכי יביאך וכי בא סוס כולן משמשין בלשון דהא דאי אפשר שישמשו במקום אם דהא ודאי הביאם הקב"ה לארץ וכן ודאי כי בא סוס פרעה ונראה לר"ת דבחנם דחק דהרבה אם משמשים בלשון זה כגון אם תקריב מנחת ביכורים אם כסף תלוה עד אם כלו לשתות אם יהיה היובל לבני ישראל כולם הם לשון ודאי:

    בית שמאי סברי [כי] מצא בה ערות דבר דהא מצא בה ערות דבר וגו' - ואית ספרים דגרסי ב"ה וב"ש ואור"י דר"ע סבר כב"ש דאמרי ערות דבר חדא מילתא דאי תרי מילי נינהו או ערוה או דבר למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו דהיינו מצא נאה ממנה מותר לגרשה וערות דלאחר תנשא וה"ה הקדיחה תבשילו ולפ"ז אתי שפיר הא דנקט בספרים וב"ש ולא נקט וב"ה לאשמועינן אע"ג דשוין ר"ע וב"ש בדרשא דערות דבר מ"מ פליגי בהאי והרב רבי אלחנן מפרש דר"ע אתי שפיר כב"ה דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי:

    Tosafot on Gittin 90a · Sefaria

    רשב"א

    והלכתא מותרת לשניהם דכיון דליכא אלא קול בעלמא לא החמירו בו כל כך דילמא אתו למימר מחזיר מן האירוסין הוא, ומכאן הביא רבנו תם ז"ל ראיה בגט שיש עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל ביטול קול ולעז לא החמירו כל כך כדהכא, ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכי דליכא אלא קול אחד יש להחמיר, ותדע מדאמרינן לעיל בלא מצאו דבר על בוריו דאין מגרש שני ונושא ראשון אף על גב דבקדושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא.

    מתני' בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשי על דבית שמאי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אם כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה, ולפום מאי דאסיקנא דגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכינן לאוקמה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו, ומיהו לא מחוור דבהאי לא משתעי קרא. ירושלמי והדוה בנדתה והזב את זובו זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים אמר להם רבי עקיבא משם ראיה אם אומרת את כן אף היא מביאה את עצמה לידי כערות והוא יתן עיניו בה לגרשה ואתיא דזקנים כבית שמאי ודרבי עקיבא כבית הלל, ותימא הוא דלמה הוצרך לומר ודרבי עקיבא כבית הלל אלא כדברי עצמו היה לו לומר דהא אית ליה לרבי עקיבא דמשום נוי רשאי לגרשה ולדברי בית הלל עד שימצא בה ערות דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כיעור ונוי לא, וצריכא עיונא.

    Rashba on Gittin 90a · Sefaria

    מאירי

    היוצאת משום ערוה אסורה לבעל ולבועל אבל לשאר בני אדם מותרת כמו שהתבאר:

    מי שהיה בלבו לגרש את אשתו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו עליו הכתוב אומר אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ולא סוף דבר תשמיש שבצנעה שהרי זה מבני גרושת הלב הנזכר בנדרים כ' ב' אלא אף בשמוש שבבית אסור לו לקבלו הימנה אא"כ הוא מודיעה שדעתו בכך ואי סברא וקבילא אין לנו ובמסכת יבמות אמרו לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש גו':

    אע"פ שהגירושין מרוחקים ונמאסים במקום שאין שם סיבה כל שרואה באשתו טכסיסי פריצות שהם סרסורי זמה מצוה עליו לגרשה וכל שאינו מדקדק בכך עליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם הרואים זבוב בתמחוי שלהם ומוצצים ואוכלים וזו היא מדת אדם רע ופחות רואה אשתו יוצאה וטווה בשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדין ומדברת עם בני אדם בשוק ומניקה את בנה בשוק ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו מקפיד ועל כיוצא בזו אמרו במסכת יבמות ס"ג ב' אשה רעה מצוה לגרשה:

    ויש לך אדם מדקדק ביותר מדאי ועליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם שאם רואים זבוב בכוסם זורקין כל מה שבכוס כך הם נוהגים שכל שרואים נשותיהם מדברות עם אחיהן וקרוביהן או אף על שאר עסקים הם חושדין אותן עד שכשיוצאין מבתיהם נועלים בפניהן ומדה בינונית שבענינים אלו כאדם המוצא זבוב בכוסו שזורק את הזבוב ושותה את הכוס וזו היא מדת כל אדם רואה אשתו מדברת עם אחיה וקרוביה ואינו מקפיד ואם רואה בה יותר מדאי מיסרה ומוכיחה והיא נוכחת אבל המגרש בלא סיבה הראויה לכך שנאוי ומשוקץ ומתועב וכבר החרימו ראשי הישיבות וגדולי הרבנים מזמן קדום על כל מי שיגרש על כרחה אלא אם כן בהסכמת טובי העיר ואף בהרבה מקומות השתדלו גדוליהם עם המלכיות והשולטניות שלהם לקנוס כל המגרש שלא בהסכמת האשה או בהסכמת טובי העיר קנס גדול כדי שלא יהא הפתח פתוח לכל הבא:

    ובמסכת סנהדרין כ"ב א' אמרו כמה קשים גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש וכל שכן שהדבר מכוער באשה שנתגדלה עמו ונשקעה באהבתו שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית ועליו אמרו אפי' מזבח מוריד עליו דמעות כלומר שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור ואין בה לשום אדם ללמד עליו זכות והוא שאמר על כי העיד יי' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה היא חברתך ואשת נעוריך וכתוב ובאשת נעוריך אל תבגוד ובמסכת יבמות ס"ב ב' אמרו האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:

    נשלם הפרק ונשלמה המסכתא ת"ל, ונשלם הנה מה שנראה לנו לכללו במסכת גיטין תהלה לאל, יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת יבמות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.

    Meiri on Gittin 90a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה מי כתיב כו' דהא ע"כ האי דבר מפקיתו ליה לעדות כדמפרש וב"ש האי דבר כו' עכ"ל כצ"ל הד"א וכ"ה בפי' רש"י ישן ור"ל כיון דע"כ מפקיתו ליה לעדות כדמפרש לעיל וב"ש האי דבר מאי כו' ומסיק לג"ש לענין עדות וא"כ ערוה בדבר מבעי ליה כו' כלומר ערוה בעדים ומהרש"ל הגיה בזה לאין צורך כפי פירושים הישנים כמ"ש וק"ל:

    תוס' בד"ה ב"ש סברי כו' והיה אם לא תמצא גו' ואית ספרים כו' עכ"ל כצ"ל וכן היא גירסת הספרים דמייתו הכא קרא והיה אם לא תמצא גו' דעלה קאי לב"ש כי מצא גו' הלשון דהא ולר"ע בלשון אם כנראה גם מפרש"י ומהרש"ל מחק האי קרא מדברי התוספות ואין צורך וק"ל:

    בא"ד דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון א"נ עכ"ל ר"ל דהוה משמע ליה ערוה דוקא נקט קרא כב"ש ומלת כי בלשון דהא אבל השתא דכתיב דבר להקדיחה תבשילו ולאו דוקא ערוה אלא או ערוה או דבר מסתבר לן למימר דכי מצא גו' נמי בלשון א"נ קאמר ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 90a · Sefaria

    פני יהושע

    תוספות בד"ה והלכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת כו' אף ע"ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ"מ מחמירין כו' עכ"ל. פירוש דאע"ג דבקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא א"כ הוי לן להקל מטעמא דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני כיון דבלא"ה ליכא אלא חששא דרבנן דמדאורייתא לא חיישינן לקלא מכל מקום מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה נינהו וא"כ מאן דסבר דקול הראשון היה אמת יאמר שמחזיר גרושתו מן האירוסין משא"כ בקול מזה ומזה לא שייך להחמיר דא"ל שהקול ראשון אמת שמא השני שקר או להיפך כן נראה בעיני להשוות שיטת התוס' לשיטת רש"י וכמו שכתבתי בסמוך בשם הרשב"א ז"ל ודלא כמהרש"א ז"ל וק"ל:

    משנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. ומשמע בגמרא דהיינו דבר ערוה ממש שזינתה בעדים ברורים וע"כ איירי שלא בהתראה דאי בהתראה בת סקילה היא ואין להקשות לבית שמאי הא דכתיב בכהן הדיוט גרושה וזונה לא יקח גרושה למה לי הא כל גרושה זונה היא אלא דשפיר איצטריך גרושה למאי דמסקינן בשמעתין דבדיעבד כ"ע מודו דאי עבד עבד ואע"ג דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא היינו דאי להתירא אבל דאי לאיסורא כתב קרא כדאיתא ביבמות דף ע"ט. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דב"ש וב"ה לא איירי אלא בזיווג ראשון או לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין כמו שהביא בספר גט פשוט אלא דלא מיסתבר לי דקרא סתמא כתיב וכמו שאפרש לקמן ויותר נראה דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין לגרשה בע"כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש"ע א"ע סי' קי"ט:

    גמרא וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר כו' מה להלן בשני עדים כו'. ומסקינן דלב"ה נמי אית ליה האי ג"ש דדבר דבר לענין עדים ברורים. ואע"ג דאפילו ספק סוטה אסורה לבעלה כדכתיב ונטמאה ונטמאה שאסורה לבעל ולבועל מ"מ הכא לא איירי מקינוי וסתירה. ויותר נראה דעיקר ג"ש אתא לאשמעינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפ"ה תינשא לאחר ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי טובא דלמאי דמסקינן ריש פ' האשה רבה ביבמות דבכל האיסורין שבתורה היכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וכן באתחזק היתירא ולעולם אין עד אחד נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא וא"כ אמאי איצטריך הכא ג"ש דדבר דבר ולמאי דפרישית א"ש דמהאי ג"ש ידעינן דאיירי הכא בעדות ברורה ואפ"ה תינשא לאחר כן נ"ל:

    תוספות בד"ה מה להלן בעדות ברורה בירושל' פריך דאמאי איצטריך קרא כו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דלא משני בירושלמי כדמשני בשמעתין בסמוך מאי דעבד עבד ואיירי שגרשה משום דבר דהקדיחה תבשילו משום דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא וכבר כתבתי במשנתינו דביבמות מסקינן דאי לאיסורא כתב קרא ואפשר דלשיטת הרשב"א ז"ל דהירושלמי סובר דאי לאיסורא נמי לא כתב קרא. ומיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לא בעי הירושלמי לאוקמי קרא דלא יוכל בעלה הראשון כשגירשה בדיעבד בהקדיחה תבשילו או אפילו לכתחילה כשמגרשה מדעתו למאי דפרישית דבכה"ג לכ"ע שרי משום דפשטא דקרא דלא יוכל אדכתיב לעיל מיניה קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר ובשלמא לב"ה אתי שפיר דאיירי קרא דדבר בהקדיחה תבשילו משא"כ לב"ש דלא איירי אלא בערות דבר ממש מש"ה איצטריך לאוקמי בירוש' לשני לאוין כנ"ל:

    בד"ה וב"ה כו' ואור"י דר"ע סבר כב"ש כו' דאי תרי מילי נינהו כו' למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דלר"ע נמי איצטריך קרא להקדיחה תבשילו דנהי דאפי' לא מצאה חן בעיניו מחמת שהיא כעורה מרבינן דשרי מוהיה אם לא תמצא חן סד"א דוקא בכה"ג שרי דמכיון שהיא כעורה והוא שונאה לגמרי א"כ לבו אונסו ואדרבא אם לא יגרשנה הו"ל כבני שנואה משא"כ בהקדיחה תבשילו דאפשר דרתח עלה לפי שעה ולבתר הכי מפייס לה סד"א שאין לגרשה קמל"ן דאפ"ה שרי. ועפ"ז נתיישב לי היטיב מאי דאיתא בירושלמי הביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין וז"ל והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו לא תכחול ולא תפקוס כו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ומגרשה כו' ומסיק שם בירושלמי דזקנים כב"ש ור"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהול"ל דר"ע לטעמיה דנפשיה קאמר והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש דההיא דירושלמי לא דמי לדר"ע דמתני' דאיירי במצא אחרת נאה הימנה והראשונה כעורה ששונאה לגמרי משא"כ התם דאף אם לא תתקשט בנדתה מ"מ לאח"כ תחזור לנויה הראשון שהרי אם תתקשט מוצאת חן בעיניו וא"כ לא דמי אלא להקדיחה תבשילו ומש"ה איצטריך לאוקמי התם דר"ע כב"ה כן נלע"ד נכון:

    גמרא א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס כו'. וקשיא לי טובא דהא רבא גופא אמר במסכת תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עלה התם מאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה ואמאי הא עבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ולפ"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי קשה היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפילו אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ"ה איצטריך לכתוב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי מש"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי. והנלע"ד ליישב דמהא מילתא גופא יליף רבא כיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו"ל לאו הניתק לעשה א"כ אמאי איצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה דאי מצא בה ערות דבר מותר לגרשה את"ל דאפ"ה נהי שאסורה עליו אין לגרשה מגזירת הכתוב דלא יוכל לשלחה א"כ היאך אמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא אסורה עליו משום סוטה וע"כ איירי קרא כשגירשה בענין אחר שלא ע"י זנות ואי ס"ד דלא מהני א"כ לא לכתוב לא יוכל לשלחה אלא ולו תהיה לאשה כל ימיו (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע: ול"ל דלא איצטריך אלא לענין כהן דהא לב"ש בלאו הכי אסור משום זונה) ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא איצטריך למכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ריש פרק איזהו נשך אע"כ דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגירשה מאי דעביד עביד וא"כ איצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדבית שמאי נשמע לבית הילל דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ"ל נכון ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל בד"ה לא יוכל שכתב ואינו לוקה על שילוחו ולאיזה צורך כתב כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקו דרבא מדאינו לוקה א"כ אי ס"ד דאי עביד לא מהני אייתר ליה לגמרי קרא דלא יוכל לשלחה כל ימיו וכדפרישית ואף לפמ"ש לעיל דכשמגרשה מדעתה כ"ע מודו דשרי אפ"ה לא מצינן לאוקמי קרא דלא יוכל לשלחה בכה"ג דלקושטא דמילתא באונס נמי רשאי לגרשה מדעתה כדאיתא בכתובות. מיהו לשיטת הסוברים לחלק בין זיווג ראשון לשני לא יתכן לפרש כן וצ"ע ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Gittin 90a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה מה להלן וכו' בב' לאוין קשה לי היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף ולומר דהוי גזירת הכתוב מנ"ל זה הא י"ל דצריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה וצ"ע. וע' רשב"א בתשובה סי' תקנ"ז וצריך לי עיון גדול:

    Gilyon HaShas on Gittin 90a · Sefaria

    בן יהוידע

    יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ, וְזוֹרְקוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ נראה לי מדמה יצר הרע של תאות המשגל לזבוב מפני דהזבוב חונה יותר על מתיקה ובתאות הביאה כתיב מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ (משלי ט, יז) שיש בה מתיקות יותר וגם קראו זְּבוּב אותיות 'זב בו'. ועשה המשל ביין כי היין הוא סרסור של עבירת הניאוף וכמו שאומרים לסוטה הרבה יין עושה (משנה סוטה א, ד), והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (נזיר ב.).

    וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא אף על גב דהידוע היה בימי רבי יהושע בן פרחיה ופפוס היה בימי רבי עקיבה יתכן תרי פפוס היו או זה שהיה בימי רבי יהושע בן פרחיה האריך ימים הרבה ונשאר עד זמן רבי עקיבא.

    Ben Yehoyada on Gittin 90a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף צ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־381 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 13 מילים

      נפתחת ב״וְהִלְכְתָא: מוּתֶּרֶת לִשְׁנֵיהֶם.…״

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם…״

    3. קטע 313 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ –…״

    4. קטע 416 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה…״

    5. קטע 519 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:…״

    6. קטע 646 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אִם נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״…״

    7. קטע 734 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית שַׁמַּאי – הַאי ״דָּבָר״ מַאי עָבְדִי…״

    8. קטע 816 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל – מִי כְּתִיב ״עֶרְוָה בְּדָבָר״?!…״

    9. קטע 911 מילים

      נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל – לְהָכִי כְּתִיב: ״עֶרְוַת דָּבָר״;…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת: בְּמַאי…״

    11. קטע 1135 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא…״

    12. קטע 1213 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: לֹא מָצָא…״

    13. קטע 1327 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֶס: ״לֹא…״

    14. קטע 1424 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: אִם לִבּוֹ…״

    15. קטע 1533 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת…״

    16. קטע 1621 מילים

      נפתחת ב״וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ…״

    17. קטע 1723 מילים

      נפתחת ב״וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב משרשיא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      כשנפטר רב משרשיא גדלו קוצים במקום תמרים.

      מקור: מסכת גיטין דף צ׳ עמוד א׳ · קטע 14 — “אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְהִיא…

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת גיטין דף צ׳ עמוד א׳ · קטע 4 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה –…

    לשון המקור

    וְהִלְכְתָא: מוּתֶּרֶת לִשְׁנֵיהֶם.

    מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״.

    וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״.

    רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו״.

    גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״דָּבָר״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״!

    אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אִם נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״ וְלֹא נֶאֱמַר ״דָּבָר״ – הָיִיתִי אוֹמֵר: מִשּׁוּם ״עֶרְוָה״ תֵּצֵא, מִשּׁוּם ״דָּבָר״ לֹא תֵּצֵא; לְכָךְ נֶאֱמַר: ״דָּבָר״. וְאִילּוּ נֶאֱמַר ״דָּבָר״ וְלֹא נֶאֱמַר ״עֶרְוַת״ – הָיִיתִי אוֹמֵר: מִשּׁוּם ״דָּבָר״ – תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר, וּמִשּׁוּם ״עֶרְוָה״ – לֹא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר; לְכָךְ נֶאֱמַר: ״עֶרְוַת״.

    וּבֵית שַׁמַּאי – הַאי ״דָּבָר״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? נֶאֱמַר כָּאן ״דָּבָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״דָּבָר״ – ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״; מָה לְהַלָּן בִּשְׁנֵי עֵדִים, אַף כָּאן בִּשְׁנֵי עֵדִים.

    וּבֵית הִלֵּל – מִי כְּתִיב ״עֶרְוָה בְּדָבָר״?! וּבֵית שַׁמַּאי – מִי כְּתִיב ״אוֹ עֶרְוָה אוֹ דָּבָר״?!

    וּבֵית הִלֵּל – לְהָכִי כְּתִיב: ״עֶרְוַת דָּבָר״; דְּמַשְׁמַע הָכִי, וּמַשְׁמַע הָכִי.

    רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת: בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בִּדְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״כִּי״ מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת – אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא.

    בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ – דְּהָא מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר; וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ – אִי נָמֵי, מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: לֹא מָצָא בָּהּ לֹא עֶרְוָה וְלֹא דָּבָר, מַהוּ?

    אֲמַר לֵיהּ, מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֶס: ״לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כׇּל יָמָיו״ – כׇּל יָמָיו בַּ״עֲמוֹד וְהַחְזֵיר״ קָאֵי; הָתָם הוּא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא, אֲבָל הָכָא – מַאי דַּעֲבַד עֲבַד.

    אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, מַהוּ? קָרֵי עֲלֵיהּ: ״אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ״.

    תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל, כָּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ – וְזוֹרְקוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ; וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה, שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא.

    וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ – וְזוֹרְקוֹ, וְשׁוֹתֵהוּ; וְזוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם, שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ – וּמַנִּיחָהּ.

    וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי – מוֹצְצוֹ, וְאוֹכְלוֹ; זוֹ הִיא מִדַּת אָדָם רַע, שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַּשּׁוּק,