בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת גיטין דף פ״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף פ״ה עמוד א׳

    מסכת גיטין דף פ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 27 קטעים ממוספרים, כ־423 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ואוקימנא בחוץ בריש פירקין ושמעינן מינה דאילו בעל מנת אפילו כתבו בתוכו כשר:

    אימא דברי הכל כשר כו' ר' זירא לטעמיה דאוקי פלוגתא בלפני התורף הלכך ד"ה פסול לא משכחת לה:

    ולימא ליה רבי זירא לתנא תני ה"ז פסול ולא תיתני דברי הכל ונימא רבי היא:

    תנא ד"ה אתנייה ע"כ דברי הכל אתנייה רביה לתנא דאי אתנייה הרי זה לא הוה מיחלף ליה בדברי הכל אפילו שכח גירסא שלו אבל כשר בפסול מיחלף ליה אם שכח שמועתו להכי אמר ליה תני דברי הכל כשר דמסתברא דהכי אגמריה רביה:

    מתני' אלא לאבא ולאביך כו' לאו שיורא הוא דבלאו איסור אישות נמי לא תפסי להו בה קידושין:

    אלמנה לכהן גדול כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יח:) ולהאי לא תפסי משום איסור אישות שבה אשתכח דשייר בגיטא:

    ולכל מי שיש לה עליו קדושין אם היתה פנויה ואפילו בעבירה דאיסור לאו:

    פסול דהוי שיור:

    ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 85a · Sefaria

    תוספות

    דברי הכל כשר אע"ג דבחוץ פסול אפילו אחר התורף כדאמרינן בסמוך ואי בעית אימא לאחר התורף ודברי הכל מ"מ לא גזרינן ביה ע"מ אטו חוץ דחוץ אחר התורף אינו פסול אלא מדרבנן גזירה אטו לפני תורף ולא גזרינן גזירה לגזירה:

    רבא אמר מחלוקת לאחר התורף דרבי גזר ע"מ דלאחר התורף אטו ע"מ דלפני התורף אע"ג דלפני התורף נמי אינו אלא גזירה אטו חוץ כולה חדא גזירה היא:

    אבל לפני התורף דברי הכל פסול דגזרינן אטו חוץ ובחוץ הוא פסול גמור אפילו על פה דסבר רבא דלא נכתב לשם כריתות:

    ומתני' דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסול לאחר התורף ורבנן - והוא הדין דבלאו האי טעמא צריך לאוקומי מתני' אחר התורף מדקתני כתבו דמשמע אבל על פה כשר:

    תניתוה קטנה מתגרשת בקידושי אביה וא"ת ודלמא מן הארוסין איירי וביש לה אב דבת הויה היא ועוד אמאי לא קא מייתי מתניתין דפרק התקבל (לעיל גיטין דף סה.) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ומוקמינן לה בפ"ב דקדושין (דף מד:) באין לה אב ואור"י דהך ברייתא משמע ליה בכל ענין אפילו אין לה אב או מן הנשואין דאין לאביה רשות בה אבל מתניתין דהתקבל מצי למדחיה בדיש לה אב כדמשמע פשט דמתניתין דקתני בתר הכי ואם אמר אביה כו' והכי הוה בעי למידק בפרק שני דקדושין (דף מד:) דביש לה אב עסקינן:

    חוץ מתרומתיך מהו פי' בקונטרס שאם תנשאי לכהן לא תאכל בתרומה ואין נראה לר"י דבלאו הכי לא אכלה בתרומה דגרושה מתחללת בביאת כהן ואפילו קידשה ונשאה ולא בא עליה דמשתמרת לביאה פסולה היא אע"ג דאהני מה שמשייר שתהא אסורה לאכול מן התורה מכל מקום נראה דוחק לפרש כן ונראה לפרש חוץ מתרומה שהוא כהן ומגרשה לכל דבר חוץ שלא תיאסר באכילתה אי הוי שיור דקנין כספו אמר רחמנא דע"י קידושין אוכלת בתרומה אם כן עדיין קידושין עליה ואין זה כריתות או דילמא בקידושין הא לא שייר שתוכל להתקדש למי שתרצה וכי האי גוונא פי' בקונטרס עצמו גבי חוץ מירושתך ומהפרת נדריך:

    Tosafot on Gittin 85a · Sefaria

    רשב"א

    מתני' הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. לא הוה ליה למיתני הכא אלא הרי את מותרת לכל אדם אלא לכהן גדול ולכהן הדיוט הכא משום גרושין האלו עצמן היא אסורה לכל כהן, אלא הכא משום סירכיה נקט ליה משום דבכולי תלמודא נקט להו הכין.

    גמרא בעא מיניה רבא מרב נחמן חוץ מקדושי קטן מהו וכו' אמר ליה תניתוה מתגרשת בקדושי אביה אמאי והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתיא לכלל הויה הכא נמי אתיא לכלל הויה. כך היא גירסת הספרים, ולפי גירסא זו איפשיטא לה בעיין וחוץ מקדושי קטן הרי זה פסול ובמקום יבם הרי זו מתיבמת וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ואינו דומה לחוץ מן הנולדים דלא איפשיטא דהתם מחוסר לידה וגופא ליתא בעולם כלל אבל הכא גופא מיהא איתיה בעולם, ועוד דנולדים מחוסרים שתים לידה וגדלות, אבל רבנו חננאל ז"ל נראה דלא גריס בהא תניתוה דהאי נמי סלקא בתיקו, וחוץ מקדושי קטן וחוץ מן הנולדים וחוץ מבעל אחותיך בכולן הויא ספק מגורשת.

    גירות לא שכיחא מיתה שכיחא פירוש שכיחא טפי מגירות.

    Rashba on Gittin 85a · Sefaria

    מאירי

    אמר לה חוץ מקדושי קטן ר"ל שהזכיר לה חוץ מפלני והוא קטן שנמצא שאינו בר קדושין מצד קטנותו אלא שהוא בר קדושין לכשיגדל שיור הוא ופסול שהרי מכל מקום הוא בא לכלל הויה והרי קטנה מתגרשת בקדושי אביה לאחר מיתת אביה על ידי עצמה משום דאתיא לכלל הויה ומכל מקום אם אמר חוץ מקדושי קטן דרך כלל ר"ל שלא תתקדשי לשום קטן יראה לי שאין זה שיור שהרי אין קטן דרך כלל בר הויה לעולם:

    אמר לה חוץ מן הנולדים ר"ל שיש שם מעוברת ומשייר בה שלא תנשאי לאותו עובר הדבר ספק שמא מאחר שלא בא לעולם אינו שיור דהא עבד ונכרי איפשר דמיגיירי ואפי' הכי לא הוי שיור או שמא עבד ונכרי לאו לאיגיורי קיימי והני מיהא קיימי לאתילודי ומעתה מחמירין בה ויראה לי שאם אין כאן מעוברת שיאמר עליה כן בפרט אינו שיור וכן יראה לי בעבד שאפי' נתגלה דעת רבו לשחררו וכן נכרי שנתגלה דעתו להתגייר שאעפ"כ אינו שיור הואיל ובשעת הגט מיהא אינו שיור ויכולה לינשא להם אחר שנשתחרר ונתגייר שלא היה התנאי כלום:

    אמר לה חוץ מבעל אחותיך אף זו ספק שמא הואיל ועכשו אינה אצלו בת הויה אינו שיור או שמא זימנין דמתה אחותה ומיתה שכיחה והוי שיור ומתוך כך הדבר ספק ויראה שאפי' אחותה גוססת הדבר ספק:

    אמר לה חוץ מזנותך הרי את מותרת לכל אדם דרך אישות אבל לכל צד שבזנות תהי אשת איש גמורה אף זו ספק שמא הואיל ובנשואין לא שייר אינו שיור או שמא הואיל ושייר בביאה שיור הוא ומתוך כך הדבר ספק וכן אם אמר לה הרי את מותרת לכל אדם בביאה כדרכה הא לשלא כדרכה תהי באיסורך הדבר ספק:

    אמר לה הרי את מותרת לכל אדם לעניני אישות וביאה אבל להפרת נדרים תהי עדין ברשותי הרי זה ספק שמא הואיל ולא שייר בביאה אין זה שיור או שמא הפרת נדרים מכלל אישות היא וכדכתוב אישה יקימנו גו' אלמא שמצד הפרת הנדר קרויה עדין אשתו וכן אם אמר לה חוץ מתרומתיך ר"ל שהיתה בת כהן ואין לה זרע והיה לה לשוב ולאכל בבית אביה והוא משייר בה איסור תרומה מצד אישותו הדבר בספק שמא הואיל ולא שייר בנשואין אינו כלום או שמא קנין כספו כתוב אלמא שהיא נקראת אשתו מצד אכילת תרומה כשהיא אשת כהן וכן הדין ליקרא אשתו מצד מניעת תרומת אביה מצד אישותו וגדולי הרבנים פירשו חוץ מתרומתיך שאם תנשא לכהן לא תאכל בתרומה ואינו כן שאפי' לא אמר כן אינה אוכלת שהרי אסורה היא לכהן ויש מפרשין חוץ מתרומתיך שהיא אשת כהן ומשייר בה שתאכל עדין בתרומה ושמא זהו שיור ואינו גט או שמא אינו שיור והוי גט ואסורה בתרומה:

    אמר לה הרי את מותרת חוץ מירושתיך ר"ל שאני משייר בגיטיך שאם תמות אהא אני יורשך אף זו ספק שמא הואיל ולא שייר בביאה אינו שיור והוי גט ואינו יורשה או שמא הוי שיור ואינו גט ויורשה:

    אמר לה הרי את מותרת לכל מי שיקדשך בכסף חוץ ממי שיקדשך בשטר שלא תהי מקדשת לו או בהפך כל שישייר אחת מדרכי הקדושין אף זו ספק שמא הואיל ומכל מקום החליטה לאחת מהן אינו שיור או שמא הואיל והוקשו הויות אהדדי שיור של אישות הוא כל אלו ספק ודנין בהן להחמיר:

    המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודן יהוי ליך מני ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה של עצמך אמר הר"ם ר' יהודה סבר שעם היות גוף הגט הוא הרי את מותרת לכל אדם יתחייב מזה שיכתובו בו ודין די יהוי ליכי מנאי וגו' והלכה כר' יהודה ומותר לכתוב הגט באי זה לשון שיהיה ובאי זה כתיבה שתהיה וזה בשני תנאים תנאי בלשון תנאי בכתיבה אולם תנאי הלשון הוא שישמור מאלו הענינים בנסחת הגט אצלנו אולם תנאי בכתיבה שלא יהיה בו דמיון מובן בענין אחר מחסרון או מהפסד צורת האותיות המוסכמות אצל האומה ההיא:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Gittin 85a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ד"ה כשר כו' מ"מ לא גזרינן ביה ע"מ אטו חוץ כו' עכ"ל ר"ל אפילו לרבי דגזר חדא גזירה כי האי גוונא לא גזר משום דהוי גזירה לגזירה וק"ל:

    גמ' אבא ואביך בני נישואין כו' דלמא בנשואין דעבר ואינסיב כו' מיהו לא מיקרי בהו נשואין דלא חלו כמו שכתבו התוספות לעיל בשם התוספתא באמר לה לא תנשאי לאבא ולאביך דהרי זה גט אפילו נשאת להם וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 85a · Sefaria

    פני יהושע

    תוס' בד"ה רבא אמר כו' כולה חדא גזירה היא עכ"ל כתבו כן לשיטתם משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דבכל התנאים יש לפסול משום ברירה ובשיטת הירושלמי מצינן למימר דלרבי נמי לאו משום גזירה לגזירה הוא אלא דלפני התורף אין לחלק כלל בין חוץ לשאר תנאים אלא בכולהו פסול משום ברירה אלא דרבי גזר בהאי גזירה דברירה נמי לאחר התורף אטו לפני התורף ורבנן לא גזרי ונהי דר' זירא נקיט להדיא דגזרינן ע"מ אטו חוץ היינו משום דמוקי לברייתא לפני התורף ואפ"ה מכשרי רבנן אלמא דלא משמע להו בכה"ג טעמא דברירה. משא"כ לרבא דמוקי למתניתין וברייתא לאחר התורף א"כ אתי שפיר דכ"ע אית להו דלפני התורף פסול משום ברירה אלא דפליגי אי גזרינן בטעמא דברירה לאחר התורף אטו לפני התורף או לא משא"כ במתניתין דאיירי בחוץ מוקי לה רבא לאחר התורף דנהי דרבנן לא פסלי בכה"ג משום ברירה אפ"ה בחוץ פסול לגמרי שאין זה כריתות כלל וכחספא בעלמא הוא ל"ש טופס ל"ש תורף אבל לפני התורף לא מיתוקמא מתניתין דא"כ מאי איריא חוץ כל התנאים פסילי משום ברירה ומה"ט גופא דברירה יש לפסול אפילו בעל פה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא ולפ"ז יצדק היטב הא דאמרינן ואזדא רבא לטעמיה כן נ"ל נכון ואפשר שהיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל וראיתי להרב המגיד שכתב דלהרמב"ם ז"ל לאוקימתא דרבא לרבי לית ליה טעמא דברירה אלא ע"מ אטו חוץ ורבנן אית להו טעמא דברירה ואני משתומם על דבריו מי הכריחו לפרש כן דלפ"ז פליגי רבי ורבנן בסברות הפוכות. ולדרכינו אתי שפיר טפי דלר' זירא כ"ע לית להו טעמא דברירה ולרבא לכ"ע אית להו טעמא דברירה והא דאמרינן לרבי גזירה לאחר התורף אטו לפני התורף היינו נמי משום טעמא דברירה וכדפרישית ודוק היטב:

    בד"ה תניתוה קטנה מתגרשת כו' וא"ת ודלמא מן האירוסין איירי וביש לה אב כו' עכ"ל. ונראה דלשיטת רש"י ז"ל לעיל דף ס"ד קודם שחזר בו דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת אלא ע"י אביה א"כ אין מקום לקושיית התוספות דלישנא דברייתא דהכא משמע דאתא לאשמעינן דאע"ג שנתקדשה ע"י אביה אפ"ה מתגרשת ע"י עצמה וכן נראה מלשון רש"י ז"ל כאן וא"כ ע"כ איירי באין לה אב אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דרש"י עצמו חזר בו דאף ביש לה אב נמי מתגרשת ע"י עצמה וא"כ מקשו שפיר אלא דאף לפ"ז יש ליישב כיון דברייתא לא אתא לאשמעינן בהא אי מתגרשת ע"י עצמה או ע"י אבי' דהא סתמא קתני ואכתי לא שמעינן מידי אע"כ דאתא לאשמעי' דקטנה מתגרשת אע"ג דלא בת הויה היא כנ"ל ואפשר שהתוספות נתכוונו לזה בתירוצם וק"ל:

    בד"ה חוץ מתרומתיך פי' בקונטרס כו' ואין נראה לר"י כו' וכי האי גוונא פי' בקונטרס עצמו גבי חוץ מירושתך כו' עכ"ל. ונראה שרש"י לא רצה לפרש כן בחוץ מתרומתיך דאיירי שהתנה עליה שעדיין תאכל בתרומה דא"כ התנה עליה בדבר שא"א לקיימו וה"ל כמפליגה בדברים לא מיבעי' לאביי דלעיל דבע"מ שלא תאכל בשר חזיר דה"ל מפליגה בדברים א"כ ה"נ דכוותיה אלא דאפילו לרבא דאמר אפשר דאכלה ולקייא אפשר דמודה הכא דה"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה דומי' דהרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ולא שייך הכא לומר לא תיכול ולא תיגרש דהא לא א"ל ע"מ אלא חוץ מתרומתיך נמצא שגירשה לגמרי אלא שהתנה שתאכל בתרומה וזה א"א לקיימו דמדאורייתא אסורה לאכול בתרומה כן נ"ל ואע"ג דהכא לא אמר ע"מ אלא חוץ אפ"ה נראה דשייך בזה לומר דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכמפליגה בדברים ומש"ה הוצרך לפרש בע"א שהתנה שאם תנשא לכהן לא תאכל בתרומה והתוספות לא משמע להו דה"ל כמפליגה בדברים כיון דאמר חוץ ודעתם רחבה מדעתינו וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Gittin 85a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה תניתוה קטנה וכו' בסה"ד דביש לה אב עסקינן עי' לעיל דף סד ע"ב תד"ה נערה:

    Gilyon HaShas on Gittin 85a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    רש"י ד"ה לאבא ולאביך, דבלא"ה אסורה להם, תמהני דמשמע בלאו ה"ט דאסורה להם מעיקרא היה הזנות שיור וא"כ יקשה בחוץ מעכו"ם דממילא זנות בכלל. והרי בעכו"ם ב"ד של שם גזרו ומדאורייתא מותרת לו ולהוי שיור. ואלולי דברי רש"י ז"ל היה נ"ל דיסוד הכלל הוא דבעי' ויצאה והיתה לאיש אחר. היינו דהיציאה יהיה להתירה לכל מי ששייך בו והיתה לאיש אחר. ולגבי זה צריך להתיר' בכללות אף בזנות, אבל במי שאין לה תפיסות קדושי' עליו ולא קרי' לגבי' והיתה לאיש אחר. לגבי היאך לא בעי ויצא'. שיתיר הגט לגבי' ואינו כלל בגדר שיור. ובזה מיישב לכאורה מה דק"ל בסוגיין דפשיט נולדים מעכו"ם ועבד. הא י"ל דמתני' לא מיירי באומר חוץ מפלוני והוא עכו"ם אלא דאמר בלשונו חוץ מעכו"ם ועבד. ובכה"ג אם יתגייר תהיה באמת מגורשת לו דלא שייר רק כ"ז שהם עכו"ם ועבד וכנראה מלישנא דרש"י שכ' באיבעי' חוץ מקטן שאמר חוץ מפלוני והוא קטן. משמע דבאומר חוץ מקטן היינו רק בעודו קטן. ולפי הנ"ל ניחא דאם איתא דעכו"ם מקרי בר הוי' דאתי לכלל הויה. א"כ גם לגבי' שייך דהגט מתירה דקרינן גבי' והיתה לאיש אחר, וממילא יהא בו דין שיור, וא"כ יהיה הזנות שיור במה שמשייר הזנות בעודו עכו"ם ויהי' הפשיטות באותו צד דזנות הוי ג"כ שיור, אולם מדברי רש"י באבא ואביך דלא משמע כן, צ"ע כנ"ל:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Gittin 85a · Sefaria

    בן יהוידע

    קְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִדּוּשֵׁי אָבִיהָ אַמַּאי וְהָא בְּעֵינָן וְיָצְאָה וְהָיְתָה עיין בהמאסף שנה שניה גליון י"ט סימן פ"ד מה שכתבתי אנא עבדא בדבר זה ועוד עיין שם בגליון ל"ה סימן קמ"ז מה שכתבתי בס"ד עוד באותו ענין, עיין שם.

    Ben Yehoyada on Gittin 85a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף פ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־423 מילים ב־27 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 27 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 125 מילים

      נפתחת ב״דִּבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר. וּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי ״כְּתָבוֹ״ וְאוֹקִימְנָא…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״וְרָבָא אָמַר: מַחְלוֹקֶת לְאַחַר הַתּוֹרֶף – דְּרַבִּי…״

    3. קטע 315 מילים

      נפתחת ב״וּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי ״כְּתָבוֹ״ וְאוֹקִימְנָא בְּ״חוּץ״; אֲבָל ״עַל…״

    4. קטע 421 מילים

      נפתחת ב״תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא:…״

    5. קטע 510 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אֵימָא: לְדִבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר, וְהֵיכִי דָּמֵי…״

    6. קטע 621 מילים

      נפתחת ב״וְלֵימָא: הֲרֵי זֶה פָּסוּל – וְרַבִּי! תַּנָּא…״

    7. קטע 722 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם –…״

    8. קטע 831 מילים

      נפתחת ב״״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – אֶלָּא…״

    9. קטע 921 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ כְּלָלָא דְּרֵישָׁא – לְאֵתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּיבֵי…״

    10. קטע 1022 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: חוּץ מִקִּדּוּשֵׁי…״

    11. קטע 117 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: קְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִידּוּשֵׁי אָבִיהָ.…״

    12. קטע 1214 מילים

      נפתחת ב״אַמַּאי? וְהָא בָּעֵינַן: ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״? אֶלָּא אָתְיָא לִכְלַל…״

    13. קטע 1312 מילים

      נפתחת ב״״חוּץ מִן הַנּוֹלָדִים״, מַהוּ? הַשְׁתָּא מִיהָא לָא…״

    14. קטע 1413 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: ״לְעֶבֶד וּלְנׇכְרִי״, אִם אִיתָא…״

    15. קטע 159 מילים

      נפתחת ב״הָנָךְ – לָאו לְאִיגַּיּוֹרֵי קָיְימִי, הָנֵי –…״

    16. קטע 1616 מילים

      נפתחת ב״חוּץ מִבַּעַל אֲחוֹתָהּ, מַהוּ? הַשְׁתָּא מִיהָא לָא…״

    17. קטע 1715 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: ״לְעֶבֶד וּלְנׇכְרִי״, עֶבֶד וְנׇכְרִי…״

    18. קטע 1813 מילים

      נפתחת ב״״חוּץ מִזְּנוּתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין – הָא לָא…״

    19. קטע 1926 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: ״לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ״. וּבְמַאי? אִילֵימָא…״

    20. קטע 204 מילים

      נפתחת ב״דִּלְמָא בְּנִשּׂוּאִין, דַּעֲבַר וְאִינְּסִיב.…״

    21. קטע 2113 מילים

      נפתחת ב״חוּץ מִשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, מַהוּ? בִּכְדַרְכָּהּ הָא לָא…״

    22. קטע 2215 מילים

      נפתחת ב״״חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לֹא…״

    23. קטע 2312 מילים

      נפתחת ב״״חוּץ מִתְּרוּמָתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לָא שַׁיַּיר,…״

    24. קטע 2413 מילים

      נפתחת ב״״חוּץ מִיְּרוּשָּׁתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לָא שַׁיַּיר,…״

    25. קטע 2517 מילים

      נפתחת ב״״חוּץ מִקִּידּוּשַׁיִךְ בִּשְׁטָר״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אֶפְשָׁר…״

    26. קטע 261 מילים

      נפתחת ב״תֵּיקוּ.…״

    27. קטע 279 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת…״

    לשון המקור

    דִּבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר. וּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי ״כְּתָבוֹ״ וְאוֹקִימְנָא בְּ״חוּץ״; אֲבָל ״עַל מְנָת״ לָא פָּסֵיל – אִיבָּעֵית אֵימָא: לִפְנֵי הַתּוֹרֶף, וְרַבָּנַן; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַחַר הַתּוֹרֶף, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

    וְרָבָא אָמַר: מַחְלוֹקֶת לְאַחַר הַתּוֹרֶף – דְּרַבִּי סָבַר: גָּזְרִינַן אַטּוּ לִפְנֵי הַתּוֹרֶף; וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן אַטּוּ לִפְנֵי הַתּוֹרֶף. אֲבָל לִפְנֵי הַתּוֹרֶף – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל.

    וּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי ״כְּתָבוֹ״ וְאוֹקִימְנָא בְּ״חוּץ״; אֲבָל ״עַל מְנָת״ לָא פָּסֵיל – אַחַר הַתּוֹרֶף, וְרַבָּנַן הִיא.

    תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כָּתַב גֵּט עַל תְּנַאי – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל. דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל?! וְהָא מִיפְלָג פְּלִיגִי!

    אֶלָּא אֵימָא: לְדִבְרֵי הַכֹּל כָּשֵׁר, וְהֵיכִי דָּמֵי – לְאַחַר הַתּוֹרֶף.

    וְלֵימָא: הֲרֵי זֶה פָּסוּל – וְרַבִּי! תַּנָּא ״דִּבְרֵי הַכֹּל״ אַתְנְיֵיהּ; ״כָּשֵׁר״ בְּ״פָסוּל״ מִיחַלַּף לֵיהּ, ״הֲרֵי זֶה״ בְּ״דִבְרֵי הַכֹּל״ לָא מִיחַלַּף לֵיהּ.

    מַתְנִי׳ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם – אֶלָּא לְאַבָּא״; וּ״לְאָבִיךְ״; ״לְאָחִי״; וּ״לְאָחִיךְ״; לְעֶבֶד; וּלְנׇכְרִי; וּלְכׇל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין – כָּשֵׁר.

    ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל; גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט; מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל; בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין; וְכׇל מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין, אֲפִילּוּ בַּעֲבֵירָה – פָּסוּל.

    גְּמָ׳ כְּלָלָא דְּרֵישָׁא – לְאֵתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת. כְּלָלָא דְּסֵיפָא – לְאֵתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין, כְּגוֹן עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי (נְתִינִי, מִצְרִי וַאֲדוֹמִי).

    בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: חוּץ מִקִּדּוּשֵׁי קָטָן, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הַשְׁתָּא מִיהָא לָאו בַּר הֲוָיָה הוּא, אוֹ דִלְמָא אָתֵי לִכְלַל הֲוָיָה?

    אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: קְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִידּוּשֵׁי אָבִיהָ.

    אַמַּאי? וְהָא בָּעֵינַן: ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״? אֶלָּא אָתְיָא לִכְלַל הֲוָיָה; הָכָא נָמֵי – אָתְיָא לִכְלַל הֲוָיָה.

    ״חוּץ מִן הַנּוֹלָדִים״, מַהוּ? הַשְׁתָּא מִיהָא לָא אִיתְיְלִיד[וּ], אוֹ דִּלְמָא עֲתִידִי דְּמִתְיַילְדִי?

    אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: ״לְעֶבֶד וּלְנׇכְרִי״, אִם אִיתָא – עֶבֶד וְנׇכְרִי נָמֵי עֲבִידִי דְּמִיגַּיְּירִי!

    הָנָךְ – לָאו לְאִיגַּיּוֹרֵי קָיְימִי, הָנֵי – לְאִיתְיְלוֹדֵי קָיְימִי.

    חוּץ מִבַּעַל אֲחוֹתָהּ, מַהוּ? הַשְׁתָּא מִיהָא לָא חַזְיָא לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא זִמְנִין דְּמֵתָה אֲחוֹתָהּ וְחַזְיָא לֵיהּ?

    אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: ״לְעֶבֶד וּלְנׇכְרִי״, עֶבֶד וְנׇכְרִי נָמֵי עֲבִידִי דְּמִיגַּיְּירִי! גֵּירוּת לָא שְׁכִיחָא, מִיתָה שְׁכִיחָא.

    ״חוּץ מִזְּנוּתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין – הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא שַׁיַּיר – בְּבִיאָה?

    אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: ״לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ״. וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּנִשּׂוּאִין, אַבָּא וְאָבִיךְ בְּנֵי נִשּׂוּאִין נִינְהוּ?! אֶלָּא לָאו בִּזְנוּת – וּלְאַבָּא וּלְאָבִיךְ הוּא דְּלָא שַׁיַּיר, הָא לְאַחֵר – שַׁיַּיר.

    דִּלְמָא בְּנִשּׂוּאִין, דַּעֲבַר וְאִינְּסִיב.

    חוּץ מִשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, מַהוּ? בִּכְדַרְכָּהּ הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב?

    ״חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לֹא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ כְּתִיב?

    ״חוּץ מִתְּרוּמָתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ כְּתִיב?

    ״חוּץ מִיְּרוּשָּׁתִיךְ״, מַהוּ? בְּנִשּׂוּאִין הָא לָא שַׁיַּיר, אוֹ דִלְמָא ״לִשְׁאֵרוֹ״, ״וְיָרַשׁ אוֹתָהּ״, כְּתִיב?

    ״חוּץ מִקִּידּוּשַׁיִךְ בִּשְׁטָר״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אֶפְשָׁר דִּמְקַדֵּשׁ לַהּ בְּכֶסֶף וּבְבִיאָה; אוֹ דִלְמָא ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״, אִיתַּקּוּשׁ הֲווֹיוֹת לַהֲדָדֵי?

    תֵּיקוּ.

    מַתְנִי׳ גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״.