מסכת גיטין דף פ״ב עמוד ב׳פרק 9 המגרש

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר לְכׇל אָדָם חוּץ מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא. וְרַבָּנַן – כֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא לָא שַׁיַּיר לֵיהּ בְּגֵט, הָכָא שַׁיַּיר לַהּ בְּגֵט.

וּמַתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא בְּ״חוּץ״, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?

אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – אֲפִילּוּ לֹא הִתִּירָהּ אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. וְרַבָּנַן אָמְרִי, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַאי ״אִישׁ״ – לְכׇל אִישׁ וָאִישׁ.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵהָכָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״ – אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ, נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה – אַלְמָא הָוֵי גִּיטָּא.

וְרַבָּנַן – אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי.

בָּעֵי רַבִּי אַבָּא: בְּקִידּוּשִׁין הֵיאַךְ? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן.

תִּיבְּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיבִי קְרָאֵי; אֲבָל הָתָם – קִנְיָן מְעַלְּיָא בָּעֵינַן. אוֹ דִלְמָא, ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.

תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן – עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא דְּבָעֵינַן כְּרִיתוּת – וְלֵיכָּא; אֲבָל הָתָם – קִנְיָן כֹּל דְּהוּ. אוֹ דִּלְמָא, ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.

לְבָתַר דְּאִיבַּעְיָא לֵיהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ – בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן, בָּעֵינַן ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.

אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּמְצָא לוֹמַר אִיתָא לִדְרַבִּי אַבָּא;

בָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מֵרְאוּבֵן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַבֶּמֶת לְלֵוִי, וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים״.

מַאי טַעְמָא? קִידּוּשֵׁי דִרְאוּבֵן אַהֲנוֹ, קִידּוּשֵׁי דְשִׁמְעוֹן לָא אַהֲנוֹ.

וְאֶלָּא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ סְתָם – דְּקִידּוּשֵׁי רְאוּבֵן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַעָלְמָא, וְקִידּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַרְאוּבֵן.

בָּעֵי אַבָּיֵי, אָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: ״לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, מַהוּ?

מִי אָמְרִינַן: מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא; אוֹ דִלְמָא – מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא, וּמַאי דִּשְׁרָא אֲסַר? אִם תִּמְצָא לוֹמַר