מסכת גיטין דף ע״ד עמוד ב׳

והתניא בניחותא דשמעינן מינה מדאצטריכו לאיפלוגי בהא מכלל דבעל מנת מודו:

ולרב יהודה אדמיפלגי בהך מתניתא במהיום ולאחר מיתה לאשמועינן דבעל מנת פסלי רבנן וכ"ש הא:

ומשני להכי איפליגו בהכי להודיעך כחו דרבי מיהו רבנן בעל מנת נמי פסלי:

מאי תנא לעיל מינה בדמים דקתני מעשה בצידן כו' מאי ראיה אין שונין מעשה אלא לראיה:

תתן את דמיה דלא איכוין אלא להרווחה דידיה:

מהו מי הויא הך מחילה קיום תנאי כאילו נתנתן לו או לא:

תיבעי לרבנן דאמרי דמים לאו במקום איצטלית קיימי ודמים לאו איצטלית הן אבל הכא הא אחלינהו והוי כאילו קבל מעות ממש דמחילה כקבלה:

קונם שאתה נהנה לי קונם תהא עליך כל הנאה שתהנה ממני:

אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת תימה דודאי אי הוה שמעינן מילתא דרבנן במהיום אי הוו פליגי בע"מ הוה פריך שפיר אבל אין ענין זה לזה כלום דאפילו הוו אמרי רבנן בעל מנת גט ואינו גט דלמא במהיום הוו מודו דהוי גט גמור דתנאה הוי או שמא לא הוי גט כלל דחזרה הוי ועוד דמשמע ליפלגו בעל מנת דבעל מנת יאמרו חכמים גט ואינו גט הא סבר רב יהודה דבעל מנת לא הוי גט כלל אלא לכשיתן ונראה לר"י דלרב יהודה לכשיתן הוי גט ודאי אבל עד שיתן הוי ספק והוי גט ואינו גט דמספקא ליה באומר על מנת אי כמעכשיו דמי ואין סברא לומר כלל דלרב יהודה עד שיתן ודאי לא הוי גט דפשיטא ליה דלרבנן דרבי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי אע"ג דבמהיום ולאחר מיתה מספקא להו דא"כ הוה אפכא מר' יוחנן דלרבי יוחנן בע"מ מודו רבנן לרבי דהוי כאומר מעכשיו דמי ובמהיום ולאחר מיתה אין מעשה נגמר מיד לרבנן א"כ ע"מ הוי טפי כאומר מעכשיו ממהיום ולאחר מיתה ולהכי פריך וליפלגו בעל מנת וישמיענו דאפי' בעל מנת לרבנן גט ואינו גט כ"ש במהיום ולאחר מיתה וליכא למימר דאי הוו פליגי בע"מ הוה אמינא מהיום ולאחר מיתה לא הוי גט כלל לרבנן דא"כ מתני' דקתני מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט אמאן תרמייה ועוד יש לומר דהכי קאמר אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ולא השמיענו בהך ברייתא אלא מילתא דרבי דמילתייהו דרבנן דאמרי גט ואינו גט תנא לה במתני' לפלוג בע"מ ולאשמועינן מילתא דתרוייהו דאינה שנויה בשום דוכתא ועוד הארכתי בפרק האומר בקידושין (דף ס.):

חסורי מיחסרא וכו' וא"ת למה הוצרך להגיה דפליגי רבנן אדרבן שמעון בן גמליאל מנא ליה דפליגי עליה ואומר ר"י דקבלה היתה בידו דפליגי רבנן (ושהלכה כמותו ולא כרשב"ג כדמיירי בסמוך):

רבה אמר הא לא איצטריך וא"ת דבפרק האומנין (ב"מ דף עז. ושם) אמרי' שכר את הפועלים ואתא מטרא הפסד דפועלים וי"ל דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בעל הבית אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינו שכירו אבל הכא שהוא אריס ועושה כל מלאכות שבשדה ויש לו חלק בקרקע כמו בעל השדה ומיד כשהתנה עמו לדלות ארבעה זכה בשליש שדה ואפי' אתא מטרא ולא איצטריך כמו שאר אריסים דמשמע דנטלי רבעא ואפילו לא יצטרכו לדלות ורב יוסף סבר כיון דמשנה עצמו משאר אריסות אמרינן הא לא דלה:

הא קיי"ל הלכתא כרבה מכאן משמע דבכולי הש"ס הלכתא כרבה לגבי רב יוסף מדלא קאמר והא בהא קיי"ל כרבה כדקאמר ובהא לא קיי"ל כרשב"ג ודלא כאומר הא דקאמר הילכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה היינו דוקא במילי דאיפלגו בבבא בתרא והא דאיצטריך הש"ס לפסוק הלכה בקידושין בפרק קמא (דף ט.) כרבה גבי שיראי לא צריכי שומא פירשנו שם [ד"ה והילכתא]:

הכי גרסינן ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת. ולא גרסינן ליפלגי נמי בעל מנת דאם כן מאי קא משני להודיעך כחו דרבי דאיפליגי בתרתי הא אודען כחן דרבי ודרבנן, וקשיא לי מאי קא פריך אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת ולא ליפלגו במהיום דהא לא שייכי אהדדי ומעל מנת לא שמעינן מידי למהיום ולאחר מיתה דטעמא דמהיום ולאחר מיתה משום ספיקא אי תנאה אי חזרה וטעמא דעל מנת שימות לרבנן כאומר הרי זה גיטך לאחר מיתה ולא הוי גט כלל, ותירצו בתוספות דהכי פירושו אדמיפלגי במהיום דלא הוי חדושא אלא לרבי דאילו לרבנן הא שמעינן לה במתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ליפלגו בעל מנת דהוי חדושא לתרוייהו דהא לא שמעינן במתניתין אי כמעכשיו [בנדפס: במעכשיו] או לא אלא מדלא מיפלגי במידי דהוי חדושא לתרוייהו אלמא משמע דלא משכח להו דפליגי אלא במהיום ולאחר מיתה אבל בעל מנת לא פליגי.

[בנדפס הא דאמרינן: כח דהיתירא עדיף. קשיא לי דאי מפלגי בעל מנת אשמעינן נמי כחא דהיתירא בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ונקרע הגט או שנאבד, ויש לומר דאפילו הכי במהיום ולאחר מיתה שמעינן היתירה טפי דאף על גב דאתני בהדיה בלאחר מיתה ואפילו הכי אמר רבי כזה גט.

חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' קשיא לן ומאי דוחקי דמחסר לה למתניתין ומוקי לה בפלוגתא לימא חסורי מיחסרא וכולה רבן שמעון בן גמליאל היא, ויש לומר משום דלא מיסתבר טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל כדאמרינן בסמוך כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, ולא בעי לאוקומי כולה מתניתין בטעמא רעיעא אלא מדמחסרינן לה מוקמינן לה בטעמא תריצא.

איצטליתא דוקא קאמר הקשו בתוספות במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לו האיצטלית תיפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך דלרבנן לא מצי מחיל ולרבן שמעון בן גמליאל מצא מחיל, ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים אם כן תפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו הוי נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתה נתינה, ורבן שמעון בן גמליאל אפילו בהכי פליג ומכשר, אלא לכולי עלמא הויא נתינה, ובתוספות העלו הדבר בקושיא ומסתברא דלא דמי דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיים תנאו והא לא איקיים לרבנן דאיצטלית דוקא קאמר ולרבן שמעון בן גמליאל הא איקיים דלאו דוקא קאמר אבל בעיין דמחולין ליך הא לא מתכוני לקיומי תנאה אלא לבטולי תנאה ומיבעיא בעי אי מצי מחיל אתנאיה או לא, והיינו דקאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא אחליה [אחלה] גבה [בנדפס: גבי] כלומר ולקיים תנאה מיכוין ואנן סהדי דלא איקיים, אבל הכא הא קאמר לה מחולין לך ובטליה לתנאיה דומה למה שאמרו בעובדא דאפסקיה מברא ואמר חזו דאתאי וכו', והתם לבטולי גיטא קא מיכוין לקיומיה תנאיה קא מיכוין והא לא איקיים, ואם תאמר כי אמר ליה מחולין ליך ומבטיל ליה לתנאיה נמי ליהוי גיטא דהא תניא לקמן בפרק הזורק בתחלתו כנסי שטר חוב זה או ששלפתו מאחריו קוראה והרי הוא גיטא אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך דברי רבי ורבי שמעון בן אלעזר אומר עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך וקיימא לן כרבי דלא בעי נתינה אחריתי, והכא נמי כי אמר מחולין ליך ליהוי כנטלתו ממנה וחזר ונתנו לה בלא שום תנאי, מסתברא דהכא בדלא אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי אלא מחולין ליך לבד קאמר והילכך מיבעיא להו אי מצי מחיל אתנאיה וליהוי גיטא בלא [בנדפס: משום] נתינה קמייתא דלאו בקפידה אתני בהדה דלהרוחת איצטלית איכוון והא לא איצטריך או דילמא בקפידא אתני בהדה ולרבנן עד שתתן איצטלית עצמו, ולרבן שמעון בן גמליאל עד שתתן היא או דמיה, אבל אם אמר לה ליהוי גיטיך בלא תנאי ודאי הרי זה גט, והא דתניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. ההיא רבי שמעון בן אלעזר היא, ואף על גב דאוקימנא מתניתין דהמגרש את אשתו ואמר לה חוץ מפלוני וכו' כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה אפילו כרבי הואיל וקנאתו ליפסל בו, דאלמא כל שקנאתו כלל צריך הוא ליטלו ממנה ויחזור ויתננו לה, וכל שכן הכא דקנאתו לגמרי להתגרש בו ולינשא בו. לא היא, דהתם קנאתו לגמרי ליפסל בו ואי איפשר בלאו הכי, אבל הכא אי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בביטולו של תנאי אם כן אכתי לא קנאתו, הלכך אי אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי דיו, ואין צריך ליטלו ממנה ולא גרע ממתנה עליה תנאי אחר דבטלו דבריו האחרונים את הראשונים, דהא נמי דאמרינן לקמן (גיטין עה, א) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה על מנת שתשמשי את אבא אין צריך ליטלו ממנה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא.

הא דבעיא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין ליך מהו והדר ליה אינה מגורשת. נראה דאינה מגורשת לא לרבנן ולא לרבן שמעון בן גמליאל קאמר, דמדבעיא איהי מיניה בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל אי איתא דלרבן שמעון בן גמליאל הויא מגורשת לא הוה ליה לאהדורי סתם אינה מגורשת אלא לרבנן אינה מגורשת, ומדפרכינן עליה מהאומר לחברו קונם שאי אתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, ופרקינן התם לצעורה קא מיכוין והא לא צערה הכא משום הרוחה הוא והוא לא איצטריך, משמע דרבן שמעון בן גמליאל נמי אית ליה דלצעורה קא מיכוין אלא דלאו לצעורה בנתינת אצטלית דוקא קא מכוין אלא או בנתינת איצטלית או בנתינת דמיה, וקשיא לן דלקמן משמע דרבן שמעון בן גמליאל לית ליה דלצעורי קא מיכוין אלא דלהרוחה קא מיכוין, מדאקשינן אמתניתין דכמה היא מניקתו שתי שנים ומי בעינן כולי האי והא תניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט, ומשני רב חסדא מתניתין רבן שמעון בן גמליאל כלומר דלא סבירא ליה דלצעורה קא מיכוין אלא להרוחה קא מיכוין, הלכך כל כמה דהוא צריך להנקה נתכוין זה כדי שלא יצטרך לשכור אחרת, וברייתא רבנן דאמרי דלצעורה קא מיכוין [בנדפס: והא צערה יום אחד וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן פירשו בתוספות, אלמא רבן שמעון בן גמליאל לית ליה דלצעורה קא מכוין] והכא משמע דאית ליה כמו שכתבתי. ויש לומר דלרבן שמעון בן גמליאל עיקר תנאו משום הרוחה הוא אלא מיהו אף לצעורה נמי מתכוין כלומר מתכוין הוא לצערה שתתן לו [בנדפס: איצטליתו או דמיה וכן במתנה על מנת שתתן לו] מאתים זוז משום דהוא צריך להן ומתנה עליהן בדוקא, מה שאין כן בנדרים דאינו מתכוין בתנאו כלל אלא משום הרוחתו לבד וכל שאינו רוצה בהן ומוחל עליהן כאלו קבלום הרי אנו רואין אותו כאלו נתקיים תנאו שלא התנה אלא אם צריך ורוצה והלכך גבי מתניתין דעל מנת שתניקי את בני משום הרוחתו נתכוין והתנה בדוקא אבל לרבנן דלית להו בגיטין משום הרוחתו כלל אלא משום דלצערה כל שצערה במה שהתנה אפילו יום אחד נתקיים כל תנאו דאין לנו לתלות דלצערה הרבה כל זמן שהוא צריך להנקה נתכוין, כך נראה לי.

ותסברא והא קיימא לן הלכתא כותיה דרבה פירוש: מדפסקי בעלמא רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה, ומכאן תשובה לאומר דלא נאמרו דברים אלא במה שנחלקו בבבא בתרא בלבד, ומה שהוצרך לפסוק בפרק קמא דקידושין בפלוגתא דשיראי והלכתא שיראי לא צריכי שומא ואף על גב דפלוגתא דרבה ורב יוסף הוא, התם היינו טעמא משום דמייתי רב יוסף התם מנא אמינא לה טובא והוה סלקא דעתין דמסתבר טעמיה.

[בנדפס הא דאמרינן: הכא משום הרוחה הוא ולא אצטריך. קשיא לי דמינה משמע לכאורה דכל נותן על מנת שיהנהו המקבל בדבר ידוע ואחר כך לא הוצרך לאותו הנאה מתנתו מתנה והוקבע תנאיה דהא לא אצטריך, ואם כן תקשי לן מתניתין דהנושא האשה ופסקה לזון את בתה חמש שנים דקתני נשאת לשני ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים אחד זנה ואחד נותן דמי מזונות נשאת הבת הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות, ואמאי והא לא איצטריכא דלית לה תרי תלת כרסי וכן עובדא דאייתי' עלה בגמרא בההיא דאוגר רחיא לטחינה ולבסוף איעתר וזבין רחיא דאסיקנא דאי א"ל למיטחן למריה רחיא קמא כופין אותו ומהדר דמי שכירות לשוכר, ויש לומר דשאני הכא דהתנה בהשקאת שדה זו ואלו משקה אותה לאחר ירידת הגשמים היתה שדה מתפסדת וכן א"א לומר לו השקה אתה ואני אסלק מי גשמים הלכך הוה ליה כאלו התנה עמו אם יצטרך והא לא איצטריך אבל במזונות הבת אף על גב דלית לה תרי כרסי יכולה היא שתאמר לכל חד וחד זון את שאיני חפצה במזונות אידך וכיון שכן כשהתנתה בדוקא התנתה שיהא כל אחד נותן מזונות או דמיהן אם תרצה היא וכן הדין בעובדא דרחיא, והיינו נמי טעמא דמתניתין דנדרים דלא הותר נדרו ממילא אף על גב דלא אצטריך אלא שיכול להתיר שלא על פי חכם ובאומר הריני כאלו התקבלתי, כך נראה לי].

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר הרי הם מחולים לך אינה מגורשת שהרי לצערה קא מיכוין ולא ציערה ובתוספתא אמרו כיצד יעשה יטלם הימנה ויחזור ויקנם לה ומ"מ בעל מנת שתתן לי איצטליתי ואבדה והבעל מוחל בדמיה יש מי שאומר שאף לרבנן תתן את דמיה דהא מכל מקום איכא צערא וכן הביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו עד כאן לא קאמרי רבנן התם איצטלית דוקא אלא משום דלצעורה קא מיכוין אלמא דבנתינת דמיה ליכא צערא הואיל והתנה באיצטלית והילכך אינו יכול למחול אף בדמים וכן כתבו שאם אמר על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה משכון עליהם שאינו כלום זוזי דוקא קאמר וכן שאם נתנו לו אחרים בשבילה לא כלום הוא שהרי אמרו למטה הא לא דלה וכבר דלו מן השמים ולא הועיל לו וכן נראה לדעתם שאם מכרה לו במאתים ושיעכבם לקיום התנאי אינה קרויה נתינה:

המגרש על מנת שתתן לו אשתו מאתים זוז ורצה למחול יש אומרין שנוטל הימנה את הגט וחוזר ונותן בלא תנאי כדרך שאמרו בפרק אחרון פ"ב א' בחוץ מפלני ויש אומרין שלא נאמר כן אלא בשייר אבל בתנאי לא:

זה שכתבנו שכל שהתנה בנתינה אין המחילה בו קיום תנאי דוקא בענין גט ומשום דלצעורה איכון ולא להרוחה דידיה ואפי' בדבר שנתברר לכל שמשום הרוחה דידיה התנה ועכשו לא הוצרך ומחל מ"מ כשאמרו לצעורה איכון לא שיהא עיקר התנאי לצעורה אלא עיקר התנאי לצורך הוא ומ"מ מרוב האיבה שביניהם דעתו בשעת התנאי על כל צער שלה המתגלגל בסבת קיום התנאי אבל דיני ממונות שהתנאי שהוא מתנה בנתינה להרוחה דידיה מיכון המחילה בו כנתינה ומכאן אמרו קונם שאי אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חטים מתיר נדרו שלא על פי חכם כיצד אומר הריני כאלו התקבלתי ר"ל לצורך בני ואין צורך שיאמרו הבנים הרי אנו כאלו התקבלנו שההרוחה שלו הוא שאם אין זה נותן הרי מחסורם על האב ומ"מ אם אין הבנים מוטלים על האב יראה שהם צריכים למחול ואם מתו הבנים יש מפקפקים בה אם נתר הנדר מאליו אם לאו ומ"מ נראה שבמחילה הוא דכל שהוא משום הרוחה ולא איצטריך במחילה הוא אלא שיש לומר שלא נאמר כן אלא במחילה דוקא:

מי שאמר לאריסו הרי מנהג המקום להיות האריס משקה את השדה שלשה פעמים ונוטל רביע והריני מתנה עמך שתשקהו ארבע ותטול שליש וכשבא להשקותו פעם רביעית ירדו גשמים ולא הוצרך להשקות נוטל שליש שלא נתכון זה בתנאו אלא להרוחה דידיה ולא איצטריך ושמא תאמר והלא אמרו במציעא פרק האומנין האי מאן דאגר אגירי לדולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים תירצו גדולי הפוסקים דשאני אריס מפועל שהאריס שותף הוא ואם נאנס הקרקע אין לו כלום והילכך כל שקבל עליו להשקות ארבעה ולא הוצרך קנה שליש אבל פועל שאף אם נאנס הקרקע לא פקע שכרו כל שלא הוצרך הפסיד וגדולי המפרשים כתבו ששניהם בדין אחד הם שאם שכרו להשקות כל היום ובא המטר בחצי היום או משהתחיל במלאכה פסידא דבעל הבית ויהיב ליה כפועל בטל וכמו שאמרו שם האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגו דיומא אי איכא עבידתא דכותה עבדי דקשיא מינה לא עבדי ויהבי להו כפועל בטל ואריס הרי הוא כקבלן ומשנשלמה מלאכתו נוטל שכרו משלם ואינו עושה בדבר אחר וא"כ מה שאמרו שם פסידא דפועלים בשלא התחילו במלאכה וכן גורסין שם בקצת ספרים אתא מיטרא בפלגו ליליא:

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז והיא נותנת ואינו רוצה לקבל אלא שמטמין עצמו הרי לא נתקיים התנאי מצאתהו ונתנה לו בעל כרחו הרי זו מגורשת שנתינה על כרחו במקום שיש טענה לנתינה כגון זה שהתנה ליתן נתינה היא מפני שהוא דומה כעין פירעון חוב ומ"מ כל שלא מצאתהו אפי' הניחם בבית דין שיטלם כל זמן שירצה אינו כלום שהרי הקונה בית בבתי ערי חומה שאם לא גאלו לסוף שנה חלוט לו ופירשו בו שבראשונה היו מטמינים עצמם יום אחרון של שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו והתקין הלל שיהא בעל הבית מטיל מעותיו ללשכה שהיתה מיוחדת לכך ויהא שובר את הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלה ליטול יטול אלמא שאלמלא מצד תקנתו לא היה דבר זה מועיל כלל ובמה שהתקין התקין הא לענין גט אינו כלום:

ולפי דרכך אתה למד שכל שהוא מתנה איזה תנאי עם אחר במעכשו או בעל מנת אם רצה המתנה לחזור אינו חוזר אלא אם רצה המקבלו לקיים יקיים על כרחו של זה שהתנה וחזר ואם אינו מקיים לא יתקיים המעשה שאם כן אינו צריך לנתינה על כרחו אלא יחזור בו מן התנאי וכבר ביארנו ענין זה בכדי צרכו בראשון של קדושין בשמועת הרי את מקדשת לי במנה ונתן לה דינר:

בד"ה אדמפלגי כו' דאם כן מתניתין דקתני כו' אמאן תרמייה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ואין להקשות דלמא הוה מוקמינן כרבי כו' אבל רבנן דסברי גבי על מנת גט ואינו גט גבי מהיום סברי דאין גט כלל משום כו' אבל הא קשה אם כן אהאי קושיא נמי שמקשינן דלמא גבי מהיום סברי רבנן דהוי ודאי גט נאמר נמי מתני' אמאן תרמייה כו' או למה לא תרצו התוספות מיד כו' ונראה שמתחלה כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין לי להאריך בדחוקיו אבל הנראה דהא ודאי ליכא לאוקמא מתניתין דוקא כרבי דלית לן למימר דפליגי במלתא דלא אשכחן ביה פלוגתא דלרבנן אינו גט כלל ולרבי גט ואינו גט ולקושייתו שניה ג"כ נראה דאין כאן קושיא כלל דודאי לפי תירוץ זה של התוספות משמע להו הא דקאמר אדמפלגי בהא לפלגו בהא היינו משום דהוי כח ורבותא טפי לרבנן והמתרץ השיב לו להודיעך כח ורבותא דרבי דכן הוא סוגיית התלמוד בכולי תלמודא דמכח רבותא פריך לחד מתנאי והמתרץ השיב לרבותא דאידך תנא ולזה הוצרכו לתרץ דה"נ הכא דסמך התלמוד עצמו אדברי רבי יוחנן דטפי אית לן למימר דהוי גט בע"מ מבהיום ואם כן פריך שפיר בפשיטות לרב יהודה דליפלגי בע"מ דהוי רבותא טפי לרבנן דאפילו בע"מ לא הוי אלא גט מספק אלא משום דהוה לבעל דין לחלוק דאי הוה תני ע"מ ה"א דבמהיום לא הוי גט כלל ותירצו בזה דבהא יש לסמוך אמתני' דאמאן תרמייה וטפי ה"ל למתני רבותא בע"מ דמיניה שמעינן לרבנן מיהת במכ"ש מבהיום דלא הוה גט גמור אבל אי לא הוה שמעינן כלל מהיום מבע"מ ואין ענין זה לזה לא הוה פריך ליה כלל אדמפלגי במהיום כו' כמו שכתבו בקושייתם ולתירוץ שני שכתבו התוס' קושטא הוא דהכא דפריך אדמפלגי כו' אינו כפי סוגיית התלמוד בשאר מקומות דפריך אדמפלגי כו' מכח רבותא טפי דהכא לאו מכח רבותא פריך כמ"ש דאין ענין זה לזה אלא דפריך הכי משום דלרבנן כולה מלתא במהיום שמעינן ממתניתין משא"כ בע"מ לרבנן לא שמעינן ליה בשום דוכתא למתני מה דינו וקצת קשה לפי תירוץ השני של התוספות מאי משני להודיעך כח דרבי מאי איכא טפי להודיעך כח דרבי במהיום מבע"מ כיון דתרוייהו לא שמעינן ממתני' לרבי וטפי ה"ל לאשמועינן בע"מ דבין לרבנן ובין לרבי לא שמעינן ליה ממתני' ויש ליישב והדברים ברורים ודו"ק:

תוספות בד"ה אדמיפלגי במהיום כו' תימה דודאי אי הוי שמעינן כו' ונראה לר"י כו' ואין סברא לומר כו' דא"כ הוי איפכא מדר"י כו' עכ"ל. בישוב דקדוק לשון התוספות כבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בספריהם וא"צ לכפול הדברים אלא מה שנתחדש לנו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"כ הוי סברת ר"י איפכא מדרבי יוחנן ולענ"ד יש לתמוה טובא דבקידושין פרק האומר דף ס' מסקינן להדיא דלרבי יוחנן במהיום ולאחר מיתה נמי לא הוי גט כלל לרבנן דפליגי עליה דרבי אלא הא דקאמרי גט ואינו גט היינו משום גזירה דמהיום אם מתי כדאסיק אביי התם וא"כ לפ"ז הדרא קושיית התוספות כאן לדוכתא מאי פריך אדמיפלגי הא אין ענין זה לזה כלל ואין כאן סברות הפוכות כלל דאיכא למימר דרב יהודה לגמרי כרבי יוחנן ס"ל דבמהיום ולאחר מיתה אין הגט נגמר מיד אלא לאחר מיתה ולא הוי גט כלל אלא דגזרינן אטו מהיום אם מתי ולא פליג ר"י אדרבי יוחנן אלא לענין ע"מ דלרבי יוחנן ע"מ עדיף מהיום ולאחר מיתה דכמעכשיו דמי ולר"י אליבא דרבנן ע"מ לאו כמעכשיו דמי אלא כמהיום ולאחר מיתה דלא הוי גט כלל אלא דהתם אסורה להתייבם משום גזירה מהיום ולאחר מיתה אטו מהיום אם מתי משא"כ בע"מ לא שייך האי גזירה כלל דהא בכל ענין לשון ע"מ לר"י לא הוי גט כלל אלא כשיתקיים התנאי וליכא למימר דגזרינן ע"מ אטו מהיום דמהיכא תיתי הא לכ"ע לא גזרינן אם מתי אטו מהיום אם מתי ה"ה לע"מ לר"י דהוי כמו אם לרב הונא ולכ"ע וכ"ש דקשה יותר אמאי דמייתינן הכא סייעתא לרבי יוחנן גופא מהא דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט רבי אומר כזה גט ופי' רש"י אלמא דבעל מנת מודו ומאי ענין זה לזה הא לר"י התם טעמא דרבנן משום גזירה בעלמא הוא ויותר יש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא בשמעתין סוגיא דפרק האומר בקידושין ולא הרגיש דלפ"ז ליכא סייעתא לר"י כלל אלא דהרשב"א ז"ל מפרש כתירוץ השני שכתבו התוספות כאן כמבואר שם בדבריו ואני בעניי לא זכיתי להבין כלל תירוץ השני של התוספות שכתבו דהאי מילתא דעל מנת לתרווייהו לא אשמעינן בשום דוכתא והא מילתא דרבי ודאי איתא בברייתא להדיא כמו שהביאו הרא"ש והרשב"א ז"ל מילתא דרבי בתוספתא וממילא דע"כ נמי דמאן דס"ל דפליגי רבנן עליה דרבי הכי שמיעא ליה בשום דוכתא או מדיוקא דברייתא דמסברא דנפשיה בלא שום ראיה ודאי לא הוי אמר דפליגי רבנן דמהיכא תיתי והא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן ובזה לא הוי צריך לשום סייעתא לרבי יוחנן אע"כ דבסברא או דיוקא דברייתא פליגי וא"כ אכתי ליכא סייעתא לרבי יוחנן ולא קושיא לרב יהודא ולקמן בדף ע"ה בהא דאמר רב אשי הא מני רבי היא אפרש מה שנ"ל בטעמא דמאן דאמר דפליגי רבנן. ולולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דמייתי תלמודא סייעתא לרבי יוחנן מדתניא מהיום ולאחר מיתה פליגי רבי ורבנן מכלל דבעל מנת מודו ומהאי סברא מקשה לרב יהודא אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת היינו לפי השטה שכתבתי בסמוך דע"כ לרב יהודא גופיה דאמר לכשתתן ע"כ מודה דקודם שתתן הוי ספק גט משום ספיקא דזמנו של שטר שאף אם נאמר דעל מנת גרע מאם והוי כמו לאחר הו"ל כמהיום ולאחר זמן דלרבי יוסי גט ואינו גט בימים שבינתיים איכא מהיום ולאחר מיתה דהו"ל ספק גט לגמרי ועל זה מייתי שפיר מהאי ברייתא דלכאורה נראה פשוט דהאי תנא קמא דרבי דאמר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ע"כ ס"ל כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח מדפליג רבי ואמר כזה גט ודייקינן לעיל דף ע"ד דכזה גט למעוטי דרבי יוסי אלמא דשמיעא ליה לרבי דתנא קמא בזמנו של שטר נמי איירי דכשאמר לאחר מיתה גרידא דהוי גט ואינו גט ומש"ה רבי דפליג הוצרך לומר כזה גט למעוטי דרבי יוסי דאי ס"ד דת"ק נמי לית ליה דרבי יוסי מאי איצטריך רבי למימר הכי כזה גט למעוטי דרבי יוסי אע"כ כדפרישית ולפ"ז ע"כ הא דקתני ת"ק מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולא קתני לאחר מיתה גרידא ומשום זמנו של שטר אלא משום דבהא לא הוי פליג רבי למימר כזה גט דרבי לית ליה דרבי יוסי ומש"ה לא אשכח פלוגתייהו דרבי ורבנן אלא במהיום ולאחר מיתה ולפ"ז מוכח שפיר דבעל מנת מודו רבנן דאלת"ה אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בע"מ שימות דלרבנן ודאי גט ואינו גט דאפילו בלאחר מיתה גרידא גט ואינו גט משום דזמנו של שטר מוכיח וה"ל כמהיום ולאחר מיתה והוא הדין בעל מנת ולרבי בכה"ג הוי גט גמור משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אע"כ רבנן נמי סברי האומר ע"מ כאומר מעכשיו והיינו סייעתא לרבי יוחנן ותיובתא דרב יהודא. ואפילו לרבי יוחנן דפ' האומר דטעמא דרבנן במהיום ולאחר מיתה היינו משום גזירה הוי שייך נמי הא מילתא בעל מנת ואם נאמר דלרבנן על מנת הוי כמו לאחר ומשום זמנו של שטר ה"ל כמהיום ולאחר דגזרינן אטו מהיום ואם ה"נ דכוותיה יש לגזור ע"מ שימות אטו ע"מ אם מתי דהוי גט משום דזמנו של שטר מוכיח אע"כ דרבנן ס"ל ע"מ כמעכשיו דמי וגט גמור הוא כן נ"ל נכון וברור בעה"י לולא שהתוספות לא פירשו כן ודוק היטב כי נכון הוא ומתוך מה שכתבתי נתבאר מיהא דלרבי יהודא דאמר לכשתתן מ"מ קודם שתתן נמי תפסי בה קידושין מספיקא דזמנו של שטר מוכיח והיינו דמדמה לה הש"ס למהיום ולאחר מיתה ולהתוספות נמי לרב יהודא לא תפסי קידושין משום דמספקא ליה אי ע"מ כמעכשיו והיינו דלא קאמר לעיל לענין גיטין דנפקא מיניה ואיכא בינייהו דתפסי קידושין אם פשטה ידה וכמו שהארכתי לעיל בשמעתין. אמנם כן להרמב"ם ז"ל נלע"ד דשיטה אחרת יש לו דאיהו נמי סבר בסוגייא דשמעתין מדאמרינן אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בעל מנת אלמא דעל מנת לרב יהודא כמו מהיום ולאחר דלרבנן בתרווייהו גט ואינו גט ומינה מדייק הרמב"ם ז"ל דה"ה בתנאי דאם לדידן דהא ע"מ לרב יהודא כמו אם לדידן וזה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ח' ובפ"ט מהל' גירושין דכל תנאי דאם אם פשטה ידה וקיבלה קידושין או ניסת לאחר לא תצא וכבר כתבתי שתמהו עליו קדמאי ובתראי. ולפמ"ש נתיישבו דבריו כהוגן וכהלכה דאיהו ז"ל לשיטתיה שנראה מדבריו בפ"ז מה' אישות שפסק כרבי יוחנן דפ' האומר דמהיום ולאחר זמן אפילו מאה תופסין בה דרווחי' שבק וה"ל קידושין ע"י שיור כמ"ש שם בכסף משנה וכן לענין גיטין משמע נמי דמהיום ולאחר הוי גט ע"י שיור וה"ה תנאי דאם לדידן דהיינו כעל מנת לרב יהודא דמדמה להו הש"ס וא"כ כל תנאי דאם לרבי יוחנן הוי גט ע"י שיור ונהי דמקשה הש"ס פרק האומר כל גיטא דמשייר בה מידי לאו כלום הוא כבר כתבו שם התוספות דהיינו דוקא לענין אם מת משום דגט מוציא מרשות יבם ומיתה מכניס אבל לשאר מילי מהני גט על ידי שיור כמו בקידושין ומה ששייר הגט גומרו התנאי. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם ז"ל שכן כתב להדיא דכל המגרש על תנאי דאם גירש מיד אלא שגומר התנאי לכשיתקיים ויפה כתב אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא והקשו עליו שהרי אסורה לבועל כשם שאסורה לבעל שהרי זינתה ולמאי דפרישית אין כאן ביאת זנות אלא שתפסו בה הקידושין כדמוכח בשמעתין בעל מנת לרב יהודא וה"ה באם לדידן נתגרשה מהיום אלא שלא נגמר עד שיתקיים התנאי ואז גמרי קידושי ראשון ודוקא אם מת בינתיים או שנקרע הגט או נאבד לא הוי גט כלל כיון דעדיין יש שיור בגט וכדאמרינן בשמעתין בעל מנת לרב יהודא שאם נקרע הגט אינה מגורשת אע"כ דתפסי קידושין אבל כל זמן שהבעל קיים והגט קיים ונתקיים התנאי נגמר השיור שהיה בגט וגמרי הקדושין כן נ"ל נכון בעזה"י ואין להאריך יותר בשיטת הרמב"ם ז"ל כאן ובקצרה שמתי לזכרון ודוק היטב:

גמרא איצטלית דוקא קאמר לה רשב"ג אומר תתן לו את דמיה והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו במאי קמיירי אם נתרצה הבעל ליקח דמי האיצטלא א"כ מ"ט דת"ק לא יהא אלא אילו קאמר מחולין לך לגמרי ותיפשוט דמחולין לך לרבנן לא מהני ומאי קמיבעיא ליה בסמוך ואי שלא נתרצה הבעל ליקח דמי האיצטלא א"כ מ"ט דרשב"ג דאמר תתן לו דמיה הא ה"ל נתינה בעל כרחו דללישנא קמא דרבא בסמוך לא הוי נתינה וע"ש באריכות:

תוספות בד"ה חסורי מיחסרא כו' וא"ת למה הוצרך לומר דפליגי רבנן אדרשב"ג כו' ואומר ר"י דקבלה היתה בידו דפליגי כו' עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לכך דלכאורה נראה דהני רבנן דפליגי לקמן במתניתין גבי ע"מ שתניקי את בני שתי שנים ומת הבן דאינו גט אלמא דלצעורי קא מכוון וכ"ש באיצטלא דאית לן למימר הכי ועוד מדפסקי ותנו לקמן מת הבן דאינו גט ולא אמרינן שתתן דמי ההנקה ושכר שימוש אביו אלא ע"כ דדוקא קאמר לה וכן הני רבנן דלעיל בשמעתין גבי ע"מ שתתן לי מאתים זוז דקאמרי לא נתנה זקוקה ליבם משום דלי ולא ליורשי ואכתי אי ס"ד דלהרווחה קא מכוון אמאי זקוקה ליבם הא לא איצטריך אע"כ דלצעורה קא מכוין ודוקא קאמר לה כן נ"ל ודעת רבותינו בעלי התוספות רחבה מדעתינו ואולי יש לחלק וצריך עיון:

תוס' ד"ה הא קיי"ל כו' מכאן משמע עיין במלחמות סוף פי"ט דשבת: