מסכת גיטין דף ע״ב עמוד ב׳

בעל פה כגון גבי גט שכתב כהלכתו וכשמוסרו לה אומר זה גיטיך אם מתי הלכך לא דמי לשטר שכיון שכתב התנאי אצל הזמן בשטר איכא למימר דזמן מוכיח דמהיום קאמר אבל על פה דלמא כי מסריה ניהלה הדר ביה מזמן דשטרא ומסריה ניהלה ע"מ לאחר מיתה הואיל ולא אמר מהיום:

אינו גט דהא לא שוייה גט עד י"ב חדש והו"ל גט לאחר מיתה:

בי דינא דשרו משחא ר' יהודה נשיאה שהתיר שמנן של עובדי כוכבים במסכת ע"ז (דף לז.):

אם מתי ושאני מת איזה משתי לשונות הללו דלשון תנאי הם:

שאמות משמע לכשאמות יהא גט:

צריכא למימר הא בהדיא תנן לה במתני' מהיום אם מתי ה"ז גט:

ור' יוסי ואשמעינן רבא דבעל פה נמי אמרה ר' יוסי והלכתא כותיה:

דמתני לה לדרב הונא לעיל:

אי א"ר יוסי בעל פה אם מבטל בדבורו הוכחת זמן השטר כיון שאין כתוב בו מהיום:

לרבא פשיטא ליה מכאן קשה על רשב"ם דפי' ביש נוחלין (ב"ב קלו.) גבי בעי מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו פי' אם מועיל הקנאה כמו מהיום א"ל בהקנאה אינו צריך ופי' רשב"ם היינו דלא כר' יוסי והכא משמע דסבר רבא כר' יוסי ואור"י דהתם מיירי באין כתוב זמן בשטר ומתוקם כר' יוסי:

אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו כו' פרש"י ור"ח מה מתנת שכיב מרע בלא שום תנאי חוזר אף גיטו נמי אם עמד חוזר ממילא בלא שום תנאי ומסיק דרבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא דכיון דאם עמד חוזר וכי מיית הוי גיטא אמרי יש גט לאחר מיתה כמו מתנה שאינה חלה עד לאחר מיתה כמו כן גט ואין להקשות לפירושו דכיון דבסתם אם עמד חוזר מה צריך במתני' למיתני מהיום אם מת מעכשיו אם מת בסתם נמי הוי כמהיום וכמעכשיו דאיצטריך לאשמועינן איזה לשון משמע מחיים ואיזה לאחר מיתה אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן בגט דשכיב מרע לקמן בפרקין (גיטין דף עה:) אם ימות יהא גט ואם לאו לא יהא גט כיון דבסתם נמי חוזר אם עמד ומיהו י"ל דשמואל לא סבר כרב הונא אלא כרבה ורבא ומיהו קשה דהא אמרי' באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) ההוא שכיב מרע דכתב גט לדביתהו איתנח אמרה ליה דביתהו אמאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא וקאמר דפטומי מילי נינהו ופריך פשיטא ואמאי פשיטא והא רב הונא אית ליה הכא אם עמד חוזר ע"כ נראה לר"ת שכ"מ שנתן גט ולא התנה דאם עמד אינו חוזר ולא דמי למתנת שכ"מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חלה כלל אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש וגיטו כמתנתו דקאמר רב הונא אומר ר"ת מדקאמר גיטו ולא קאמר גט שכ"מ משמע דקאי אמתני' דמהיום אם מת מחולי זה וקאמר מה מתנתו אפילו בלא תנאי אם עמד חוזר אף גיטו בתנאי אם עמד חוזר ממילא שאין כאן עוד תנאי כיון דעמד אע"פ ששוב חזר ונפל באותו חולי הראשון ומת רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא דאפי' עמד והלך בלא משענת כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוה גט דאי לא הוי גט אע"פ שמת מאותו חולי יאמרו שאין תנאי החולי הזה גורם אע"פ שהתנה שהרי מת זה מאותו חולי אלא מיתה גורמת ולכך לא הוי גט כשעמד ויש גט לאחר מיתה אבל השתא דעמד אינו חוזר כיון דמת מאותו החולי יאמרו שתנאי החולי גורם ולא מיתה ופריך אם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא לפי' רש"י פריך מכ"ש דכיון דאמרת דאם עמד חוזר אף כשנתן גט סתם כ"ש דהיכי דפירש מהיום אם מת ולפי' ר"ת פריך בפשיטות:

תניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דבר חכמים רבי אומר כזה גט. ומפרש בירושלמי דטעמיה דרבי משום דקסבר דמהיום עיקר, לאחר מית הוי תנאה, והכי נמי מוכח בהדיא בגמרין בקדושין פרק האומר (נט, ב) גמרא הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום וכו' דאיתמר עלה התם אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום ולאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וקא גמרי קדושי ראשון, לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי, ואוקימנא לה בפלוגתא דהני תנאי דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט, דאלמא טעמיה דרבי משום דפשיטא ליה דלאו חזרה הוא אלא תנאה, וגרסינן בירושלמי תמן תנינן הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה וכו' אמר רב אילא במתנה מכיון שכתב מהיום ברורה היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו [בנדפס: פירות בגט אין גטו ברור לאיזה דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר לו] גופה, אמר רבי בון בר כהנא קומי רב אילא שייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוה רבי זעירא מקלס ליה וצוח ליה בנייה דאורייתא אף בגט שחרור כן הרי גט שחרוריך מעכשיו לאחר שלשים יום על דעתיה דרבי הרי זה גט על דעתייהו דרבנן אינו גט, אף בהבקר כן שדי מבוקרת מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתיה דרבי מובקרת על דעתין דרבנן אינה מובקרת כלומר דאף בהפקר אי אפשר שיהיה גופו מופקר ופירותיו לבעלים.

אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. ופירש רש"י ז"ל: גיטו של שכיב מרע כמתנתו ולא מיבעיא דאמר אם מתי דהא לא מאית אלא אפילו יהיב לה סתמא אם עמד חוזר דאומדן דעתא הוא דלא גריש אלא מחמת מיתה, ונראה דמברי רש"י ז"ל דכל היכא דאתני אם מתי מדינא אם עומד חוזר לכולי עלמא מחמת תנאו ואפילו בלא אומדנא כרב הונא [בנדפס: דרב הונא] ואיכא דקשיא ליה אם כן היכי מקשינן עליה מזה גיטך אם מתי מחולה זה אם אמרת אם עמד חוזר אומדנא למה לי הרי עמד, ומי איכא דפליג בהא דאי אתני תנאו קיים ואם עמד הרי זה גט בטל וכל שכן כדאתני באם מתי מחולי זה דחולי זה לגרועי הוא דאתא לומר שאפילו מת בפרק זה דוקא אם מת מחולי זה, ובנמקי הרמב"ן נ"ר שכך היא הצעה של שמועתינו דרב הונא אזיל בתר אומדנא בגט כדאזלינן אנן במתנה, וכי היכי דבמתנה כל שעמד והלך בשוק בלא משענת חוזר דאומדן דעתה הוא דלא נתן אלא מחמת מיתה וכיון שניצל עד שעמד והלך בלא משענת סבור הוא שניצל ממיתת אותו חולי הכא נמי אמרינן לגבי גט ואמדינן דעתיה בהכי, ומאן דמקשה ליה ממתניתין סבר דלגבי גט אינו חוזר אלא אם כן ניצל לגמרי ושב לבריו כמות שהיה קודם שנפל למשכב והיינו דקתני במתניתין בעמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו דכיון שלא נתרפא לגמרי היה מן הדין במתנה אם מתי סתם שיהא הגט גט אף על פי שמת מחמת חולי אחר אבל עכשיו שהתנה בחולי זה אומדין אותו אם מת מחמת אותו חולי שאילו מת מחמת חולי אחר הריזה גטבטל מחמת תנאו, אבל לרב הונא דסבירא ליה דכל שעמד והלך בלא משענת אפילו בלא תנאו גיטו בטל למה לי אומדנא דכיון שעמד חוזר הוא וגיטו בטל, ופריך רב הונא מתניתין בשלא עמד בלא משענת אלא בהלך על משענתו ולפיכך צריך אומדנא, הא עמד בלא משענת אומדנא לא בעי, ורבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא אפילו באם מתי מחולי זה פליגי עליה דלרב הונא כל שעמד והלך בלא משענת לא בעי אומדנא [בנדפס: דהאומדנא] דהא מדינא בלא תנאי חוזר כמתנה [בנדפס: במתנה ולרבה ורבא עוד הוא צריך אומדנא שמא מחולי זה הוא מת.

תנאי זה של גיטא דשכיב מרע ר"ל מהיום אם מתי או אם מתי יהא גט מעכשו אין צריך לכתבו בתוך הגט אלא שיכתוב הגט כהלכתו ובשעת מסירה יאמר זה גיטיך מעכשו אם מתי וזהו שאמרו בסוגיא זו מספקא ליה אי אמר ר' יוסי בעל פה אם לאו כלומר דילמא לא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנה שהתנאי והזמן כתוב בשטר אבל גט שאין התנאי כתוב בגט אלא שהגט כתוב כהלכתו בלא שום תנאי והתנאי הוא נאמר בשעת המסירה שמא חזר בו מזמן השטר ולפי דרכך למדת שאין צורך לכתוב את התנאי בגט כלל אלא שאם כתבו לאחר התורף כשר כמו שיתבאר ואף עכשו נוהגים כן כמו שנכתוב את הנוסח בפרק אחרון בסוגית המשנה השלישית ומ"מ בשאר תנאים יש שנוהגים שלא לכתבו בתוך הגט כלל כמו שנבאר בפרק אחרון גם כן בשמועת תנאים שבגט בסוגית המשנה הראשונה:

מאחר שביארנו שאין גט לאחר מיתה וכן שאין אומרין בגט זמנו של שטר מוכיח עליו מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט כמו שיתבאר למטה וכן הרי זה גיטיך כשאני מת או כשאמות או לאחר מיתה או אם מתי אינו גט כלל כמו שהתבאר:

מי שאמר לעדים אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי וכתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש הואיל ושנו התנאי אינו גט ואפי' הקדים ואמר כתבו ותנו אם לא באתי שהדבר מוכיח כאלו אמר כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי כל שכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו כלום כמו שיתבאר למטה:

המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה עמד והלך בשוק וחלה ומת עומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט אמר הר"ם ממה שהתחייב שתדעהו שכל מי שיתן גט על תנאי או לזמן הנה אין מותר לו להתיחד עמה כל זה התנאי מעת כתיבת הגט:

אמר המאירי והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך מעכשו אם מתי מחולי זה ועמד לו מאותו חולי עד שראוהו הולך בשוק וחזר וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט בין שהלך בלא משענת שהדברים מוכיחים שלא מאותו חולי הראשון מת בין שהוא ניתק מחולי לחולי והלך במשענת כל שאמדוהו שמחמת חולי הראשון אירע לו הרי זה גט ואם אמדוהו שלא מחמת חולי ראשון מת אינו גט ואם לא עמד והלך בשוק אף על ידי משענת הרי זה גט ואין צריך אומד אפי' ניתק מחולי לחולי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שכיב מרע שצוה סתמו אינו נותן אלא על תנאי שימות וכל שעמד מחליו חוזר ולא שאם לא חזר תהא צואתו קיימת אלא כל שעמד מאותו חולי שצוה בו בטלו מתנותיו ואפי' חלה אחר כן ומת ומ"מ כל שלא עמד והלך בשוק אפי' על ידי משענת סתמו שמחמת חולי הראשון מת אפי' ניתק מחולי לחולי ואין צריך אומד על הדרך שביארנו בגט ואם הלך בלא משענת אע"פ שבגט צריך אומד בזו אין צריך אומד אלא בטלו מתנותיו מיד שסתמו מחמת חולי אחר מת הלך במשענת בזו צריך אומד ואם אמדוהו שמחמת חולי ראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו בטלו מתנותיו:

ממה שכתבנו למדת לענין ביאור שהדברים האמורים לרב הונא בסוגיא זו בגט עומדים לנו לענין מתנה ולא לענין גט וזה שהוא ביאר משנתנו באם מתי מחולי זה ועמד שאומדין אותו דוקא בניתק מחולי לחולי והלך במשענת אבל הלך בלא משענת אין צריך אומד ואנו פסקנוה כן לענין מתנה ולא לענין גט שבגט אף בהלך בלא משענת אומדין אותו ולמדת שדברי רב הונא נדחו בשתים אחת במה שאמר גיטו כמתנתו על הדרך שיתבאר ואחת שאף באם מתי מחולי זה אם עמד חוזר שבגט אינו שוה עם עמד חוזר שבמתנה שבגט אף בהלך בלא משענת צריך אומד ובמתנה לא וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא כתבו בגט הליכה במשענת כלל ובמתנת שכיב מרע כתבוה וכן פסקוה גדולי הדורות להדיא ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבו לפי תומם שאף בגט כל שהלך בלא משענת בטל וכל שכתוב בגט מחולי זה הרי הוא כמתנה לגמרי ונראה לי לשיטה זו שדברי רב הונא לא נדחו אלא במה שאמר גיטו כמתנתו כלומר שכל שכיב מרע שנתן גט סתם אף בלא אמר אם מתי אם עמד חוזר שסתמו לא נתנו אלא על דעת שימות כשאר מתנת שכיב מרע ומה מתנתו כו' ונדחו דבריו מגזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה כלומר שמאחר שלא אמר אם מתי וכי לא מיית חוזר אלמא לא חייל עד לאחר מיתה ואלמא יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי בזה גיטיך לאחר מיתה ואינהו לא ידעי דסתמא עדיף מלאחר מיתה דסתמא אנן סהדי דמהיום אם ימות קאמר ומגזירה זו נדחו דבריו והרי היא מגורשת לגמרי מתקנת חכמים דאפקעינהו לקדושי הן קדושי כסף הן קדושי ביאה על הדרך שביארנו בתחלת כתבות אבל לענין כשנזכר בו אם מתי מחולי זה כל עמד חוזר שבו שוה לעמד חוזר שבמתנה וכל מה שתירץ לעמד חוזר שבמשנתנו שאומד שלו בניתק מחולי לחולי והלך במשענת אף במתנה כן הא כל שהלך בלא משענת כשם שבמתנה בטלו מתנותיו כך בגט והדברים נראין אלא שיצאתי בהם מדרך רוב מפרשים:

תד"ה אמר רב הונא כו' אם עמד חוזר ממילא בלא שום תנאי כו' עכ"ל גם נראה מפרש"י לקמן דרבה ורבא לא פליגי עליה דרב הונא אלא בסתם אבל באמר לה אם מתי מודו דאם עמד חוזר ולפי זה הא דפריך ממתני' דקתני מהיום אם מתי כו' לרב הונא ה"מ למפרך לכ"ע גם לרבה ורבא נמי וכך הקשה הר"ן לפרש"י ע"ש:

בא"ד מה צריך במתני' למתני מהיום אם מתי כו' עכ"ל ק"ק דצריך למתני מהיום אם מתי כו' בבריא דמהני האי תנאה אבל בבריא סתמא בלא תנאי ודאי דאינו חוזר דלא עדיף גט ממתנה וק"ל:

בא"ד דאפילו עמד והלך בלא משענת כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר כו' עכ"ל ק"ק מה"ט לפרש"י מאי פריך ממתניתין לרב הונא ואימא רב הונא דוקא בתנאי סתם קאמר אם עמד דחוזר אבל בתנאי אם מתי מחולי זה מגרע גרע טפי דגם אם עמד הרי שוב נתקיים התנאי דמת מחולי זה ויש ליישב ודו"ק:

תוספות בד"ה אי אמר כו' אם מבטל בדיבורו כו' עכ"ל הלשון מגומגם קצת וכוונתם מבואר' דכיון שאין כתוב בו מהיום יש לספק דלא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח דאפשר שמבטל בדיבורו הוכחת זמן השטר כן נ"ל וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך דאפילו אם כתב מהיום נמי יש לומר שמבטל בדיבורו והדר ביה אלא צריך שיכתוב התנאי בגט או שיאמר מהיום אם מתי הכל בע"פ וכן מבואר בל' רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא ומי מספקא ליה והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ויש לדקדק מאי קושי' דילמא התם איירי שכתב תנאי דאם לא באתי בגוף הגט מש"ה אמרינן זמנו של שטר מוכיח דהא לא מספקא לן אלא בעל פה וכן יש לדקדק במאי דמקשינן בסמוך מהא דאמר רבא ודלמא התם נמי איירי בתנאי שכתב בגט. מיהו לפרש"י דלקמן בפ' המגרש דף פ"ד ע"ב אתי שפיר שכתב שם דכל התנאין פוסלין בגט כשנכתבו בגוף הגט וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ ע"כ איירי בעל פה ואע"ג דלאחר התורף משמע שם דכשר לר' זירא לדברי הכל ולרבא אליבא דרבנן מ"מ נראה דהכא ליכא לאוקמי בלאחר התורף שעיקר הטעם שם שכיון שכתב תנאי בגט לא נכתב לשם כריתות והרב המגיד ביאר יותר דבירושלמי פרק כל הגט מייתי האי טעמא להדיא דכיון דקי"ל אין ברירה וא"כ כשנכתב התנאי בגט נמצא שהסופר כתבו שלא לשם כריתות אף שנתקיים בסוף לא אמרינן הוברר דמעיקרא אדעתא דהכי נכתב. נמצא דלפ"ז בתנאי דאם מתי אם באנו להכשיר ע"י זמנו של שטר מוכיח ע"כ היינו משום דאמרי' דכיון שכתב בפירוש אם מתי סמוך לזמן השטר לא הדר ביה מזמן השטר אלא הזמן נכתב על זה התנאי דאם מתי נמצא שכתב הסופר הזמן שהוא התורף על תנאי דאם מתי ולא נכתב לשם כריתות למאי דקי"ל אין ברירה וא"כ בכתב פסול ממה נפשך אי הדר ביה הו"ל גט לאחר מיתה ואי פרושי מפרש לזמן הגט אין זה לשם כריתות וע"כ צריך לאוקמי בע"פ ומקשי שפיר כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל משא"כ לשיטת ר"י בעל התוס' בפ' המגרש שמפרש פירוש אחר בההיא דכל התנאין פוסלין בגט ולדידיה שרי לכתוב תנאי בגט וא"כ צ"ע בשמעתין וצריך לומר דפשיטא לתלמודא דהאי לישנא דהרי זה גיטך משמע דאיירי בתנאי בע"פ כן נ"ל ודו"ק:

שם ומי מספקא ליה והאמר רבא כו' היכי דמי אי בדא"ל מהיום ורבנן צריכא למימר. ויש לדקדק דטפי הו"ל לאקשויי אי בדא"ל מהיום ורבנן היאך אמר רבא כשאמות ולאחר מיתה אינו גט הא תנן במתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ובשלמא אי איירי בדלא א"ל מהיום ורבי יוסי איכא למימר דרבא סבר כי האי לישנא קמא דרב הונא למאי דפרישית בסמוך דדוקא באם מתי סובר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח אבל בלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח וכשיטת רש"י ז"ל סוף פירקין גבי לכשתצא חמה משא"כ לרבנן ובדא"ל מהיום ודאי קשה. ונראה דלמאי דמוקמינן מימרא דרבא בא"ל מהיום ורבנן איכא למימר דרבא סובר כר' יוחנן פ' האומר דף ס' דמעכשיו ולאחר ל' וכן מהיום ולאח"מ לא מספקא לן אי תנאה או חזרה אלא שמתחיל הגט מהיום וגומר לאחר מיתה או לאחר שלשים ומה"ט מקשה שם בש"ס דכל גיטא דמשייר בה לאו מידי הוא אלא כדמסיק אביי דבאמר מהיום ולאח"מ לא הוי גיטא כלל אלא הא דתנן גט ואינו גט היינו לענין חליצה לחוד משום גזירה דמהיום אם מתי ע"ש נמצא דלפ"ז שפיר קאמר רבא כשאמות ולאחר מיתה אינו גט והיינו מדינא ולענין חליצה לא איירי רבא ונותן לה גט כדי לאוסרה לכהן דבאינה זקוקה איירי ובזקוקה נמי לא הוי אלא משום גזירה כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ולקמן דף ע"ד אפרש עוד בזה בסוגייא דלכשתתן ע"ש ודוק היטב:

שם ואיכא דמתני לה אסיפא כו' פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת מכאן ודאי קשה לשיטת רש"י ז"ל דלעיל שכתב דטעמא דרבי יוסי במתנה היינו משום שאין צורך לכתוב זמן וכתבתי שם דנהי דבגיטין לא שייך האי טעמא אפ"ה בלא"ה שפיר אמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח כיון דאיירי בתנאי דאם משא"כ בתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח אף לרבי יוסי וכמו שפרש"י להדיא בסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא דבתנאי דלאחר מיתה נמי שייך זמנו של שטר מוכיח ונהי דמצינן למימר דלשון רש"י ז"ל דלעיל היינו ללישנא קמא דוקא וכן מה שפי' כן בסוף פירקין היינו משום דלישנא דאביי גבי לכשתצא חמה משמע ליה לרש"י דהיינו כלישנא קמא דרב הונא ולא כלישנא בתרא אכתי מאי מקשה הש"ס הכא פשיטא הא איצטריך לרב הונא לאשמעינן דבסיפא לר' יוסי חולצת לאפוקי ממאי דמשמע מלישנא קמא דרבי יוסי גופא מודה בלאחר מיתה דלא שייך זמנו של שטר מוכיח. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב דאדרבא אף ללישנא בתרא פשיטא לתלמודא שאין שום סברא לומר זמנו של שטר מוכיח בלאחר מיתה אלא במתנה דוקא מטעמא דפרישית. אלא הא דקאמר רב הונא למאי דמתני אסיפא דלרב יוסי חולצת היינו כדפרישית בסמוך דבשיטת ר' יוחנן דפ' האיש מקדש קאי דלרבנן נמי הא דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת לאו משום דמספקא לן אי גיטא או חזרה הוי אלא כדמסיק אביי דמהיום ולאחר מיתה לרבי יוחנן שיורא הוי ולא מהני בגט כלל אלא דאפ"ה חולצת ולא מתייבמת משום גזירה דמהיום אם מתי וא"כ מצינן למימר דהיינו נמי טעמא דר' הונא לרבי יוסי כיון דלרבי יוסי באם מתי חולצת ולא מתייבמת משום זמנו של שטר גזרינן נמי לאחר מיתה משום אם מתי. ואם נפשך לומר דלא שייך גזירה בכה"ג אלא דוקא במהיום אם מתי דדמי למהיום ולאחר מיתה כיון דאמר לישנא דמהיום משא"כ לענין זמנו של שטר לא שייך לגזור לאחר מיתה גרידא אטו אם מתי תשובתך בצידך דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לקושטא דמילתא לכל הפירושים מאי מקשה הכא פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לרבי יוסי ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מדרבי יוחנן דלא תימא הא דסיפא לרבנן חולצת היינו משום גזירה משא"כ ברישא לא שייך לגזור אע"כ דפשיטא לתלמודא דלכולהו אמוראי הוי רישא לרבי יוסי כמו סיפא לרבנן דכל היכא דאם מתי חולצת ולא מתייבמת שייך לגזור לאחר מיתה אטו אם מתי וא"כ מצינן למימר שפיר דפשיטא לתלמודא דהיינו טעמא דרב הונא משום גזירה והיינו דמקשה פשיטא ובהכי הוי אתי לן שפיר לישנא דרב הונא דמתני אסיפא וקאמר לרבי יוסי חולצת ולא קאמר כלישנא דמתניתין דלרבי יוסי גט ואינו גט אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דדוקא לענין חולצת מדמה להו משום גזירה דרבי יוחנן כדמסיק אביי בפרק האיש מקדש. אבל מה אעשה שרש"י ז"ל גופיה כתב כאן בד"ה חולצת דטעמא דמספקא לן אי תנאה או חזרה וא"כ קשה טובא מאי מקשה פשיטא דהא לשיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין משמע דבתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח וכן ללישנא קמא דרב הונא כמו שדקדקתי מלשון רש"י ז"ל לענין שטר מתנה וטובא אשמעינן מאן דמתני אסיפא דלענין תנאי דלאחר נמי אמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח לכן חוזרני לפרש בדרך אחר דאף ללישנא קמא דרב הונא דמתני ארישא אסיפא נמי קאי ואע"ג דמלשון רש"י ז"ל סוף פירקין משמע דבתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר היינו דוקא לשאר תנאים כגון לכשתצא חמה מנרתיקה דלא מפקינן לישנא דלכשתצא ממשמעותו ע"י זמנו של שטר כמו שכתב רש"י ז"ל בלשונו הצח. משא"כ בתנאי דלאחר מיתה לית לן לאוקמי לישנא דלאחר מיתה אמשמעותו דהכל יודעין שאין גט לאחר מיתה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ונהי דלרבנן לאחר מיתה לא הוי גט היינו משום דלית לן מידי למיסרך לעקור דבריו שאמר לאחר מיתה משא"כ לרבי יוסי דאית ליה זמנו של שטר מוכיח פשיטא לתלמודא דמהני זמנו של שטר לענין שנאמר דמהאי זמן מגרש לה ממה שנאמר שמגרשה לאחר מיתה דלא מהני מידי וסברא כיוצא בזו כתב הרב המגיד אלא דקשיא ליה ההיא דאם לא באתי ולמאי דפרישית אתי שפיר דבתנאי דאם בלא"ה אמרינן זמנו של שטר משא"כ בתנאי דלאחר לא מהני בשום דוכתא אלא כשאמר בפירוש לאחר מיתה ומטעמא דפרישית דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה ואין מוציא דבריו לבטלה נמצא דכיון דטעם זה לא שייך אלא בגט ולא במתנה א"כ במתנה הוי לן למימר דלאחר מיתה לא שייך זמנו של שטר מוכיח ולעקור משמעות הלשון דלאחר מיתה דמשמע דלא יהיב ליה אלא מתנה לאחר מיתה דמהני לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל בשמעתין דהא דלרבי יוסי מהני גבי מתנה בפרק יש נוחלין אפילו בלאחר מיתה היינו משום דמוכחא מילתא דאל"כ למה כתב הזמן כן נ"ל נכון ליישב כל הלשונות של רש"י ז"ל דשמעתין ודסוף פירקין דלא קשיין אהדדי ודוק היטב כי נכון הוא. מיהא כל זה לשיטת רש"י ז"ל אבל התוספות כתבו להדיא בסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דלרבי יוסי בכה"ג נמי שייך זמנו של שטר מוכיח ומספקא ליה אי תנאי הוי או חזרה וא"כ לפ"ז פשיטא דהני לישני דרב הונא לא פליגי אלא דמאן דמתני אסיפא היינו משום דברישא פשיטא ליה דלרבי יוסי חליצה נמי לא בעיא וכן אני מפרש ג"כ בשיטת רש"י ז"ל למאי דפרישית ועיין מה שאפרש עוד בזה לקמן דף ע"ד בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה בותתן ולכשתתן ושם אאריך בעזה"י:

שם אמר רב הונא גיטו כמתנתו ופרש"י גיטו דשכ"מ כמתנתו וקשיא לן הא במתנת שכ"מ גופא היכי דהוי במקצת הא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ואי למתנת שכ"מ בכולה איירי והכי קאמר כי היכי דסמכינן אאומדנא במתנת שכ"מ בכולה דאמרינן דעתו כיון שנתן כל נכסיו מסתמא אדעתא דמיתה יהיב ואם עמד חוזר ה"ה בגיטו דמסתמא אדעתא דמיתה מגרש לה אכתי קשה מאי מדמה גיטו למתנתו דלמא שאני מתנת שכ"מ דלא הוי אלא מדרבנן כדמסקינן בבבא בתרא דהא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי היינו מדרבנן שלא תיטרף דעתו והם אמרו והם אמרו דאם עמד חוזר משא"כ בגיטין דלא שייך לומר כן מנא לן דסמכינן אאומדנא והיאך תלי לה במתנתו ועוד דאפילו את"ל דבמתנת שכ"מ בכולה שקנו מידו איירי דהוי מדאורייתא ואפ"ה אם עמד חוזר כדאמר שמואל בפרק מי שמת אלא דלפ"ז תלי בדלא תניא ותו דבמתנת שכ"מ בכולה ודאי מוכחא מילתא דלא שכיח כלל שיתן אדם כל נכסיו לאחרים ושביק נפשיה ערטילאי אלא ודאי אדעתא דמיתה כדמפרש שמואל להדיא משא"כ בגט שכ"מ לא מוכחא מילתא דכמה בני אדם בריאים מגרשין נשותיהם לגמרי והאי שכ"מ נמי הו"ל לאתנויי ומסתמא לגמרי מגרש לה לכך נלע"ד דהא דא"ר הונא גיטו כמתנתו ופרש"י בשכ"מ היינו במסוכן שקפץ עליו החולי דהו"ל כמצוה מחמת מיתה דבמתנה כה"ג אפילו במתנה במקצת מהני ואף ע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר וה"ה לגיטו כיון דמצוה מחמת מיתה הוא דומיא דמתניתין דקאמר זה גיטך אם מתי דהיינו מחמת מיתה ממילא דבשכ"מ כי האי דידעינן דמחמת מיתה מגרש אם עמד חוזר דמה שלא התנה אפשר דאין לו תנאי והיינו דאמרינן מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו והיינו נמי בשכ"מ שהוא מסוכן כדפרש"י והיינו נמי מהאי טעמא דאגב פחדיה דמיתה לא פריש כמו שפירש רש"י ז"ל להדיא בפרק האומר התקבל דף ס"ה ע"ב וכמו שכתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין דההיא דגיטו כמתנתו היינו בגט שכ"מ שמצוה מחמת מיתה כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ובחדושינו לעיל פרק התקבל בעובדא דגניבא הארכתי ע"ש:

תוספות בד"ה אמר רב הונא כו' אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן כו' ומיהו י"ל דשמואל לא ס"ל כרב הונא כו' ומיהו קשה דאמר באיזהו נשך כו' עכ"ל. במה שכתבו דשמואל לא ס"ל כרב הונא כן נראה מלשון הרי"ף ז"ל להדיא אהאי דרבה ורבא בסמוך דלא ס"ל הא דרב הונא מסיים בה הרי"ף ואלא היכי עביד כדאתקין שמואל וא"כ מבואר מדבריו להדיא שמפרש כפרש"י ז"ל ומה שהקשו מההיא דפרק איזהו נשך לענ"ד לק"מ לפי מה שפירשתי בסמוך בשיטת הרא"ש ז"ל דלפרש"י נמי לא איירי רב הונא אלא בשכ"מ שמצוה מחמת מיתה דומיא דמתניתין ובזה א"ש נמי לשון גיטו דאמר רב הונא וא"כ מצינן למימר דההיא דפרק איזהו נשך איירי בסתם שכ"מ שאינו מסוכן אלא דבר מן דין קשיא לי מאי קשיא להו מפרק איזהו נשך דהתם איירי בדקים לן שהשכ"מ גמר בלבו לגרשה לגמרי שכן כתבו שם התוספות להדיא בד"ה פטומי מילי דאיירי שגמר בדעתו לגרשה בלי שום תנאי דומיא דההיא דלעיל מיניה בעובדא דהאי גברא דזבין שלא באחריות דאיירי נמי כה"ג שמפרש בהדיא בלא אחריות דקי"ל אחריות ט"ס הוא ע"ש ובאמת יש לתמוה טובא דשם כתבו התוס' מיד בדיבור שאחריו והקשו ג"כ על פרש"י דשמעתין כדמקשו הכא וא"כ דבריהם סותרין תוך כ"ד ולפ"ז ע"כ צ"ל דמ"ש שם דאיירי שגמר בדעתו לגרשה בלא תנאי היינו דמגרש לה סתם ואף שכתבו דומיא דזבין שלא באחריות מ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם למ"ד אחריות ט"ס ע"כ איירי שאמר בפי' בלא אחריות משא"כ בגט שכ"מ דלהתוספות לכ"ע אם עמד אינו חוזר כדמסקו התם והכא א"כ איירי עובדא דהתם שגירשה סתם כמו שאר גט שכ"מ. והתמיה קיימת על מהר"ם ז"ל מלובלין שהאריך מאד בתשובותיו סי' קכ"ג ודקדק מלשון התוספות דפרק איזהו נשך שכוונתם דהאי עובדא דהתם איירי שגמר בדעתו לגרשה ואמר בפירוש שמגרשה בלא תנאי דומיא דשלא באחריות ולא שת לבו דלפ"ז דברי התוספות דפרק איזהו נשך סותרין זה את זה תוך כ"ד אע"כ דכוונתם כדפרישית מיהו נחה גם שקטה קושייתם בזה על פירש"י ורבינו חננאל דאינהו ודאי מפרשי דעובדא דאיזהו נשך איירי דידעינן בודאי שגירשה מעיקרא בפירוש בלי שום תנאי וכדפרישית ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה לר"ת כו' אף גיטו בתנאי כו' רבה ורבא לא ס"ל כו' כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוי גט כו' עכ"ל. ותמיה לי טובא לפר"ת דלא אמרינן אף לרב הונא אם עמד חוזר אלא כשהתנה ולבסוף מת ובהא פליגי רבה ורבא אם כן מאי מקשה הש"ס ארבה ורבא מי איכא מידי דמדאורייתא הוי גיטא ומשום גזירה שרינן אשת איש לעלמא דהא לא שייך כלל איסור אשת איש כיון שכבר מת בסוף ולא הל"ל אלא דמשום גזירה שרינן יבמה לשוק ואין לדחוק וליישב דאיירי לענין אם קדשה אחר קודם מיתת בעלה ולאחר מיתתו קבלה קידושין משלישי דמדאורייתא לא הוי גיטא ולא תפסי קידושי שני ותפסי קידושי שלישי ומשום גזירה אמרו רבנן דהוי גיטא ותפסי קדושי שני ולא תפסי קידושי שלישי דשרינן לה לשני דהו"ל אשת איש מדאורייתא דמלבד שזה דוחק א"א לפרש כן דהא מדרבנן נמי נהי דהוי גיטא אפ"ה קידושי שני שקידש קודם מיתת בעלה הו"ל קידושי ספק למאי דקי"ל לקמן כרבי יוסי וחכמים דמגרש מהיום אם מתי הו"ל מגורשת ואינה מגורשת עד שימות לשיטת ר"ת לקמן בדף הסמוך דגריס נעשה כאומר מעת שאני בעולם ע"ש וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דאי לא הוי גט כו' אלא מיתה גורמת כו' ויש גט לאחר מיתה עכ"ל. פי' כשיראו בשכ"מ אחד שחלה ולא עמד בינתיים כלל ומת דהוי גט יאמרו דמיתה גורמת ואתי למיטעי ולומר דיש גט לאחר מיתה וכה"ג פרש"י לקמן בד"ה גזירה שמא יאמרו וק"ל:

גמרא והתנן מהיום אם מתי וכו' ע' ברשב"א ובר"ן סוף פרקין שהקשו אמה דפירש"י התם לכשתצא חמה: דמה דאינו גט כלל לר"י ול"א דהוי כמהיום ולאח"מ. היינו כיון דלשון דלאחר לא משמע תנאי מש"ה דוקא באומר במפורש מהיום ולאח"מ בתנאי. אבל בזמן אמרי' יותר דהדר בי' מהזמן ואין דעתו כלל לתנאי ע"ש. א"כ ע"כ הא דס"ל לר"ה הכא דלדברי ר"י צ"ל דפליגי עם אביי בהא סברא וס"ל דגם בלאחר אמרי' זמנו ש"ש מוכיח וא"כ מה פרכי' פשיטא הא טובא אשמעינן ולאפוקי סברת אביי ע"ש: ולענ"ד יש להסביר מחלוקת ר"ה ואביי דתלי' במה די"ל דאביי ס"ל כרב בקידושין דמהיום ולאחר ל' הוי ספק תנאי ספק חזרה וכדמשמע בסוגי' דהתם דאמר אביי לטעמא דרב בא אחר וקדשה כו' משמע דאביי ס"ל כרב מש"ה ס"ל דבזמנו ש"ש ואמר לאחר לא מספקינן דאמרי' יותר דהוי חזרה. אבל ר"ה י"ל דס"ל כר"י בקידושין דאפי' קדושין חופסי' בה דרווחא שבקי' ולדידי' אמרי' שם הא דבמהיום ולאח"מ גט ואינו גט ול"א דהגט בטל כיון דהוי שיור היינו דגזרי' מהיום ולאח"מ אטו מהיום אם מתי ע"ש היטב. א"כ ממילא בכ' בו זמן ואמר לאחר נהי דנימא מכח לשון לאחר מוכח ויש ראי' דמיהדר מהזמן, דגם זה רחוק לפרש דכוונתו שיתחיל מהיום ויוגמר לאח"מ, ורק במהיום ולאח"מ מוכרחי' לפרש כן, אבל לא ע"י זמנו ש"ש. מ"מ שייך בו הגזרה דגזרי' זמנו ולאח"מ אטו זמנו ואם מתי. דבמקום זמן אם אמר אם מתי לא מתייבמת ה"נ במקום זמן אם אמר לאח"מ. וכיון שכן י"ל מש"ה פרכי' פשיטא דזהו באמת פשוט דאם גזרי' מהיום ולאח"מ אטו מהיום אם מתי ה"נ ראוי לגזור זמן ולאח"מ אטו זמן ואם מתי ואי דהך גופא אשמעי' ר"ה דהטעם במהיום ולאח"מ משום גזירה דמהיום אם מתי הו"ל לר"ה לומר כן במהיום ולאח"מ כאמור. וממילא ידעי' ה"ה לענין זמן. וק"ל: אולם לפ"ז יקשה האיך אמרי' בפשיטות דלא ס"ל כר"י מדקאמר כזה גט. הא י"ל דה"ק כזה גט. היינו בהך מלתא דאיירי בה מהיום ולאח"מ בזה בא למעט דכזה גט היינו דוקא במפורש מהיום אבל ע"י זמנו ש"ש לא דכיון דאמר לאחר אמרי' יותר דהדר בי'. אבל מ"מ בעלמא באמר אם מתי י"ל דס"ל כר"י דזמנו ש"ש מוכיח עליו. בשלמא בלא דברינו י"ל דהא דהכא קיימי' אליבא דר"ה דכיון דקאמר ולדבריו דר"י א"כ ס"ל דגם בלאחר אמרי' זמנו ש"ש מוכיח עליו ולדידי' שפיר מוכח דר' לא סבר כר"י. אבל לפי דברינו הנ"ל דס"ל דטעמא דר"ה דגזרי' אטו אם מתי קשה כנ"ל. ודוחק לומר דזהו סברא פשוטה כ"כ דל"צ לאשמעי' למעט ולמתני כזה גט ולזה נ"ל יותר דדוקא לרבנן דר"י דס"ל דמהיום ולאח"מ הוי ספק. דמשום ולאחר אינו סובל כ"כ לשון תנאי מש"ה אמרי' דבזמן אמרי' יותר דהוי חזרה וליכ' ספק אבל לר"י דס"ל במהיום ולאח"מ דהוי ודאי תנאי ס"ל דלשון לאחר סובל לשון תנאי. וגם בזמן אמרי' הכי. ונ"ל להוכיח סברא זו מסוגיין דלקמן (דף עד ע"ב) אדמיפלגי במהיום ולאח"מ ליפלגו בע"מ ואם נימא במה דאמרי' ר' לא סבר כר"י היינו רק לר"ה דפליג על אביי קשה דלמא ר"י סבר כאביי דבלשון לאחר ל"א זמנו ש"ש מוכיח. א"כ י"ל דר' ס"ל כר"י והא דקאמר כזה גט היינו למעט דבאמר לאח"מ לא הוי גט רק בכה"ג דאמר מהיום לאפוקי ע"י זמנו ש"ש מוכיח עליו לא וכנ"ל. וא"כ ליכ' קושי' דפליגו בע"מ דהא בלאו הדין דע"מ כאמר מעכשיו ג"כ מגורשת מכח זמנו ש"ש דהא אף אם ע"מ אינו כמעכשיו. מ"מ בודאי לא הוי כמו לאחר. אלא דהוי כמו אם. וכדמוכח מסוגי' דלקמן (דף עה ע"ב) גבי ע"מ שתחזיר לי את הנייר דאמר אביי ה"מ ר"מ היא דבעי תנאי כפול. והרי דאביי ס"ל דע"מ שתחזיר לי לא הוי כמעכשיו אם נימא דהוי כמו לאחר. ממילא לא בעי כפול כמו באומר לאחר וכן מוכח ג"כ מדברי תוס' שם ד"ה אלא אמר רבא כו' דהא באם תצא פליגי במכ"ש בע"מ, הרי מבואר דע"מ לא גרע מאם ולא הוי כלאחר [והי' אצלי בדרך פשיטות לאשר ששמעתי מהבחורי' יחיו שבמהר"ם שיף כ' דהוי כמו לאחר] ולענ"ד אינו אלא כמ"ש וא"כ מש"ה לאנקט הפלוגת' בע"מ דדלמא ר' ס"ל כר"י וא"כ בע"מ פשיטא דמגורשת מכח זמנו ש"ש. אע"כ כנ"ל דאם אית' דס"ל לר' כר"י גם בזמן ולאחר ג"כ נימא כן כיון דס"ל לר' דלאחר הוי ודאי תנאי ה"נ במקום זמן, והא ודאי לא קשי' דדלמא רבנן מודו בע"מ ולא מטעם דע"מ הוי כמעכשיו אלא דס"ל דזמנו ש"ש מוכיח עליו. והא דס"ל במהיום ולאח"מ הוי ספק גט דמשמע בלא מהיום אפי' ספק לא הוי. היינו דבלא"ה ל"א זמנו ש"ש מוכיח עליו, ור"י דאמר לכשתתן בגט היינו דר' יהודה לא ס"ל כר"י דזמנו ש"ש מוכיח עליו אבל מ"מ אפשר דרבנן דר' ס"ל כר"י די"ל בפשיטות כיון דרבנן דרבי היינו מתני' דקתני מהיום ולאח"מ גט ואינו גט. והרי מתני' בודאי לא ס"ל כר"י דהרי קתני אם מתי אינו גט. וכן באם לא באתי ומת דאינו גט. וק"ל:

גמרא ר"י מאי היא דתנן כו' לכאורה יש לתמוה איך שייך דר"י נקט כזה למעט הא דר' דאיך יש שייכות ענין דר' להא דכתבו ותנו לומר עליו דבא למעטו. דבשלמא מה דאמר ר' כזה גט למעט דר"י שפיר יש לומר דבא לומר כזה היינו דכ' מהיום אבל לא ע"י זמנו ש"ש. אבל במה דנקט ר"י כזה למעט דר' הוא תמוה מאד: ונלע"ד די"ל דשרש פלוגתייהו דרבנן ור' בכתבו ותנו היינו דרבנן סבירי להו דמסתמא כתבו ותנו הוא ענין א' וכיון שעכ"פ אינו רוצה שיתן אחר דאל"כ למה אמר אם לא אבוא דמשמע דהתנאי הי' עם השלוחים ולא עם האשה. ממילא גם לענין הכתיבה דאינו במשמע שמחלק בין כתיבה ונתינה. ואף דאיכ' הוכחה מדלא קאמר אם לא באתי יש לומר דאמרי' דבתחלה כשאמר כתבו ותנו הי' באמת דעתו מיד. אבל תוך כ"ד חזר ואמר אם לא באתי דטוב יותר בחזרה ממה דנפרש כתבו ותנו לעצמו, אבל ר"י נקט זה להוכחה מדלא אמר אם לא באתי כתבו ע"כ דעתו כתבו מיד ותנו אח"כ. דאף דדוחק הוא מכל מקום טוב יותר ממה דנימא דחזר דאין סברא לומר דחזר תכ"ד. וכיון שכן שפיר אמרינן דר"י אמר כזה גט היינו דוקא בדבר זה אני סובר דלא מספקי' בחזרה כיון דלשון לאחר אינו סובל כ"כ לשון תנאי ופליגי רבנן ור"י בסברות הפוכות דלסתם מתניתין דסבירא ליה במהיום ולאח"מ מספקי' בחזרה, אבל בכתבו ותנו בודאי לא הוי סברא לחזרה. ואפשר דא"צ לדחוק כ"כ דיש לומר דטעמא. דרבנן בפשוטו דלא ס"ל זה להוכחה מדלא אמר איפכא אם לא באתי כתבו דאפשר דלא דק בלישנא אבל ר"י נקט זה להוכחה, אם כן מ"מ מוכח ממילא מדר"י דליכא למתלי בחזרה, ולזה שפיר אמר כזה גט אבל במהיום ולאח"מ מספקי' בחזרה. וק"ל: אמנם עדיין קשה לר"י דס"ל בקידושין דטעמא דרבנן לא הוי כלל משום ספק חזרה אלא דפרשי' דהוי נתינה אריכת' מהיום עד אח"מ, א"כ יקשה כזה דר"י למעוטי מה, דל"ש למעוטי דר' והיינו כנ"ל דבכתבו ותנו לא מספקי' בחזרה, אבל במהיום ולאח"מ ס"ל כרבנן דהא גם לרבנן לא הוי טעמא משום חשש חזרה, וביותר דלעיל דר"ה ס"ל כר"י וא"כ איך אמרינן עלה דר"י למעוטי דר' וצ"ע:

תד"ה אמר ר"ה כו', אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד, קשה לי לפמ"ש הרשב"א ספ"ק. והכי קיי"ל בש"ע סי' קכה דבשכ"מ שמוסר מתנה מחיים, דעתו שאם ימות יזכה בו מחיים וא"י לחזור, אבל מ"מ אם עמד חוזר דהוי כהתנה דוקא אם ימות דדעתו שיחול מחיים מ"מ דעתו על התנאי דאם ימות, א"כ גם בגט נימא כן, גם בעיקר סברתם ק"ל מלעיל (דף ט') וא"ח בעבד דיצא עליו שם ב"ח ואמאי לא בפשוטו דמן הדין א"ח בעבד כיון דדעתו שיחול מחיים דהא יודע שאין שחרור לאח"מ וכמ"ש תוס' שם, או דמיירי באמר מהיום כמ"ש תוס' שם, עכ"פ מוכח או דמיירי במהיום או דדעתו שיקנה מחיים ממילא בטלה הא מדינא ודעתו שיקנה לחלוטין מיד כמו בגט דמ"ש גט משחרור, ואולי דהתם גרע כיון דבשטר א' כ' כל נכסי וגבי נכסי' בודאי דעתו דדוקא אם ימות ה"נ בשחרור אף דמ"מ דעתו שיקנה מחיים, אבל מ"מ רק באמת אם ימות כיון דכלל השחרור בכלל כל נכסי', ודוחק: