מסכת גיטין דף נ״ד עמוד ב׳

נפלו ונתפצעו אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן נתפצעו האגוזים של ערלה ואח"כ נפלו לתוך של היתר יעלו נפלו תחלה ואח"כ נתפצעו:

אחד שפצען שוגג שלא נתכוין כדי לבטל חשיבותן ולהעלותן באחד ומאתים כדין ערלה בין שפצען מזיד שנתכוין לכך:

לא יעלו אפילו באלף דקניס ר"מ ורבי יהודה שוגג אטו מזיד אע"ג דהך עלייה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא דרבנן בעלמא הוא ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דגזור:

דאתי לאיערומי ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותן:

הרי זה לא ילקט דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה וכי לקיט לפירות ומבטל להו במאתים הוי מבטל איסור לכתחילה:

ואם ליקט ולא נמלך:

יעלו דה"ל שוגג דלא נתכוון ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר:

ובלבד שלא יתכוון ללקט בכוונת ביטול:

נפלו ונתפצעו תימה דתניא בירושלמי בפרק בתרא דערלה נפלו ואח"כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי ר"מ ורבי יהודה אומר בין בשוגג בין במזיד יעלו ורבי יוסי אומר שוגג יעלו מזיד לא יעלו טעמא דר"מ דקניס שוגג אטו מזיד טעמא דרבי יוסי כדאמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהם שוגג מותר מזיד אסור טעמא דרבי יהודה מפרש משום דכבר קנסו בידו פירוש כבר נתקלקלו פירותיו בשעת פציעה:

אמר אביי כל שבידו נאמן הקשה ר"ת דהכא אפי' לרבא לא מהימן אלא משום שהיה בידו תחילה ובפ' האומר (קידושין דף סו.) פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרוייהו מודו בא"ל עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן וכן א"ל עד אחד אכלת חלב ואע"ג דאין בידו ואומר ר"ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע אבל התם דשותק הוי כהודאה וכן משמע בהאשה רבה (יבמות דף פז:) דבעי למיפשט מיניה דעד אחד נאמן באיסורין ודחי דלמא שאני הכא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא וגבי אשתו זינתה פליגי נמי בשותק ומהני לאביי בעד אחד כשר דלאו גזלנא אף ע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים או בקינוי וסתירה בעד אחד הכא דשותק שאני אי נמי מדרבנן ורבא אפי' שותק לא אסר אלא אם כן מהימן עליה כבי תרי ומתוך כך אומר ר"ת דאדם המטהר יין לחברו אי אשכחיה ואמר ליה בזימנא קמייתא מהימן כרבא ואפילו מכחישו כיון דהיה בידו אבל אחר לא מהימן אי מכחישו או אומר איני יודע ואי שתיק מהימן וכן פסק רבינו משולם בן רבינו קלונימוס ואי מהימן עליה כבי תרי אסור כדאשכחן בהוא סמיא (קדושין דף סו.) לרבא ואפי' היכא דלא מהימן מכל מקום לדידיה אסור דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע דלא הויא שתיקה כהודאה וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת תדע דקתני דומיא דאכלת חלב והתם דוקא הויא שתיקה כהודאה:

דכי אמר פיגול מהימן ותימה הא רבי יוסי גופיה בזבחים פרק בית שמאי (זבחים דף מד:) אית ליה דאין פיגול בדבר הנעשה בפנים דיליף משלמים וי"ל נהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי ופיגול דהכא לאו דוקא כדאשכחן בסוף פ"ק דזבחים (דף יד.) לרבי [שמעון] דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ואמר רבי יוסי בר' חנינא מודה רבי [שמעון] דפסול מקל וחומר ואין לתמוה מנא ליה דמהימן דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול בכל ד' עבודות:

אמר אביי כל שבידו נאמן פירש רש"י ז"ל כל שבידו לטמאם ולפגלם כלומר בין עבודה לעבודה וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולבתר הכי אמר ליה כלומר ואף על פי שאין בידו. וסופא דאינו נאמן כגון דאשכחיה ולא אמר ליה, נתנן לו מיד ליד ולא אמר לו היינו אשכחיה ולא אמר ליה, ואף על פי שאמר לו לאחר מכאן פעם ראשון שמצאו אינו נאמן, והיינו דאמרינן בעובדא דרבי אמי ספר תורה ביד מי ביד לוקח שורת הדין אינו נאמן, ולא נאמרו דברים הללו אלא בפועל דכיון דקבל עליו לעשותן בטהרה אי נמי כהן שפגל דמזיד הוא או פושע אינו נאמן דחזקה מיזהר זהיר ולא כל כל כמיניה להעיד על עצמו שפשע או שקלקל אלא אם כן יש בידו לטמאן עדיין או לפגלם לדעת אביי ולרבא נאמן כל שאמר בשעה ראשונה שמצאו. אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנן לו מידו לידו חזקה לא קלקל וכחש לו. שאילו כדבריו מתחלה היה לו לומר, אבל עד אחד דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי נמלך ואמר, ואביי גופיה הוא דאמר בקידושין פרק האומר אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן וכל אותה סוגיא שבפרק האומר מוכחת כן. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן לעיל ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו. אבל הוא ז"ל פירש הא דאביי ורבא בענין אחר ואמר דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן פירש כל זמן שהוא תחת ידו ואם אמר לו בשעה שהוא יוצא מתחת ידו נאמן ואי לא אמר בההיא שעתא לא מהימן דכיון דפועל הוא בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו הוה ליה למימר ורבא סבר אף על פי שלא אמר בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו ואף על פי שנתנה מידו לידו אם אמר ליה לאחר מכן בשעה ראשונה שמצאו מהימן דמה שלא אמר ליה בשעה שהחזירה לו אומר משום כיסופא הוא דעבד הכי. ונראה לי דברי רש"י ז"ל דאם כפירושו של הראב"ד ז"ל מאי קא מייתי רבי אסי ראיה מעבודת יום הכפורים ומאי קאמר אי לאו דמהימן אף על גב דשמעיניה נמי לא, דדילמא בתר הכי קאמר דהא לכולי עלמא כי האי גוונא מהימן, דכל שישנו תחת ידו אף על פי שסיים עבודה מהימן.

ולענין פסק הלכה: רבינו חננאל פסק כרב ככללא דכיילינן כל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכתב דמעשה דרבי אמי דאמר ספר תורה ביד מי כפירוקיה דרבא הוי מדאמר ליה ספר תורה ביד מי דאילו לאביי אפילו היה ספר תורה ביד מוכר לא היה נאמן דאזכרות שבו כבר היו כתובות ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן והוה ליה כזבחים לאחר גמר עבודה שאינו נאמן, וזה על דרך פירושו שפירש כל שבידו לפגל ולטמא, וכן מצאתי בנמקי הרמב"ן נ"ר. ותמיה לי דמעשה דרבי אמי דההוא דאמר לה לחבריה טהרות שעשיתי עמך נטמאו כאביי שייך, חדא מדלא בעא מיניה אי אשכחיה לאחר שהוציאן מתחת ידו עד עתה אלא [בנדפס: או לא] דאילו לרבא אף על פי שטהרות ביד בעל הבית אם כשהוציאן מתחת ידו לא נתנן לו מיד ליד אלא על ידי השליח אם בשעה שמצאו אמר לו נאמן ואם איתא הוה ליה לרבי אמי למיבעי מיניה אם נתנה מיד ליד או אם מצאן לאחר שבאו לידו ולא אמר ליה, ועוד דמאי מקשה ליה רבי אסי מדרבי יוחנן דאמר התורה האמינתו ודייק לה מכהן גדול ביום הכפורים דפגול דההיא אפילו רבא מודה בה דהא בשעה דאשכחינהו לישראל אמר להו, ולא עוד אלא בעודנו בפנים שמעינן ליה דפגול ובכי הא ודאי לרבא נאמן. ואם איתא דמעשה בתרא דרבי אמי דספר תורה שכתבתי פלוני אתי כפירוקיה דרבא תיקשי לן דרבי אדרבי אמי אלא משמע דאף מעשה דספר תורה כפירוקיה דאביי אתי. והא דבעא מיניה ספר תורה ביד מי היינו טעמא דאילו היה ביד סופר הוה בידו לאסור שיכול ליטול אזכרות ולגרור ולחזור ולכתוב והילך או לאו דספר תורה ביד לוקח אפילו לאביי נאמן דמה לי אם יכול לפסול ולכתוב לכתחלה שלא לשמן משיכול לגרור ולכתוב שלא לשמן, וכל שכן לפי פירושו של הראב"ד דיש לנו להעמיד כל הני דרבי אמי כאביי ודלא כרבא דאי כרבא כי אמר ליה ביד לוקח מאי הוי אכתי הוה ליה לשאליה אי אשכחיה מקמי הכין לאחר שיצא ספר תורה מידו, ואם תאמר דידוע היה אצלו מתוך דברים בסופא לפניו, הא ליתא דאפילו ספר לא היה יודע ביד מי עד שהוצרך לשאל להן ביד מי, וכיון דרבי אמי קאי כפירוקיה דאביי ועבדה בה עובדא אפשר לומר דהלכתא כותיה דאביי דמעשה רב, דאפשר שזה שלא הביא הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו הא דרבא אלא עובדא דרבי אמי לבד, ואפשר לומר דעובדא קמא דרבי אמי ודאי כפירוקיה דאביי אתא אבל לבתר דשמע מרב אסי הא דרב יוחנן רביה סברא וחזר לומר כרבי יוחנן כפירוקיה דרבא וצריך עיון.

אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזהרות אלו כתובות לשמן אינו שוה כלום. קשה לי רבי ירמיה מאי קסבר, אי קסבר אזכרות אין צריכות לשמן אף דמי אזכרות לא ליפסיד, ואי קסבר צריכות לשמן שפיר קאמר רבי אמי דאינו שוה כלום. ונראה לי דקסבר רבי ירמיה דלמצוה מן המובחר הוא דבעי לשמן ולפיכך דמי הזכרות הפסיד כולה ספר תורה לא הפסיד, ואין לומר דאפילו דמי כוליה ספר תורה הפסיד דאינו שוה כלום, ואי נמי רבי ירמיה היה סבור דבהעברת קולמוס סגי ליה וכרב יהודה וכדהדר ואמר ליה כמאן דלא כרבי ירמיה, עד יהודה הוא דקאמר ליה הכי, וכן נראה מדברי הרבינו חננאל ז"ל כמו שאכתוב בסמוך.

ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר לה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן. וספר תורה עבוד לשמן בעי, והא דאמרינן לעיל [גיטין מה, ב] גבי ספר תורה שכתבו נכרי קורין בו, השתא רבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אף על פי שלא עבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן, לאו למימרא דרבן שמעון בן גמליאל לחוד הוא דבעי לשמן בספר תורה דאפילו לרבנן בעי אלא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל בעי לאקשויי, והתם בתפילין הוא דפליגי עליה רבנן קסבר [קסברי] דתפלין לא בעי לשמן, וקיימא לן כרבנן, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב אותה ברייתא כצורתה ולא כתבה בה הלכה כדברי מי ומן הסתם אין הלכה כדברי היחיד, וכאן כתב מעשה דרבי אבהו דלמא יש להפריש בין ספר תורה לתפלין, והרמב"ן נ"ר כתב דכן למזוזה דלא בעינן עבוד לשמה שלא מצינו בה חומר אלא בשרטוט משום הלכה, ועוד אמרינן בפרק הקומץ רבה ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידין עושין אלמא מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה כתפלין, והרמב"ן ז"ל כתב דבין ספרים בין תפלין צריכין עיבוד לשמן נראה שפסק כרבן שמעון בן גמליאל.

הא ד אמר ליה ר"נ רבי אבהו ספר תורה ביד מי תמיהא לי למאי איצטריך ליה למיבעי הכי דכיון דהמנוע אף על פי שספר תורה ביד לוקח כל שכן דמהימן אי הוה ספר תורה ביד מוכר, ושמא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דספרי [דספר] תורה ביד לוקח נאמן, ולא פליגי בין דרבי אמי להאי כדמקשינן התם טעי בדרבי ירמיה הכא פסיד כוליה אגריה.

כבר ביארנו במקומו שכל דבר החשוב במינו אינו בטל בתערובתו מעתה אגוזי פרך של ערלה שנתערבו עם אגוזי היתר אינן בטלות אפי' באלף ודבר זה מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן ומ"מ אם נתבצעו קודם תערובתן הלך חשיבותן וחזרו להם כשאר אגוזים ליבטל באחד ומאתים נפלו לשם שלמות ומשנפלו נתבצעו אם ביצען מזיד הרי זה מבטל איסור וכל שמבטל איסור במזיד אינו מבוטל אלא לאחרים אבל אם נתבצעו בשוגג עולות באחד ומאתים כשאר אגוזים שכל שביטל איסור בשוגג הרי הוא מבוטל ואין הלכה בזו כר' יהודה שאמר אף בשוגג לא יעלו משום דאתי לאיערומי אלא אין קונסין שוגג אטו מזיד ולענין ביאור מיהא שמא תאמר ומה הוצרך ר' יהודה לטעם קנסינן שוגג אטו מזיד והלא אף הוא אומר מין במינו לא בטיל וזה ודאי מין במינו הוא שאם בשאין מינו הרי יכול לברור את האיסור וכל שהאיסור ניכר אינו בטל אפילו באלף תדע שלא אמרה אלא בדבר הבלול וכדמוכח לה מדם הפר ומדם השעיר ויש מפרשין דכי אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל מדרבנן קאמר ואין נראה כן דהא מקרא קא מוכח לה ועוד ראיה שהרי באחרון של יום טוב ל"ח ב' אמרו בענין שחוטה בנבלה לא בטלה דאמרינן מין במינו לא בטיל לקולא כמו שיתבאר לך שם ואי מדרבנן קאמר לחומרא אמרינן ליה לקולא לא אמרינן ליה:

נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות של היתר ולא הוכרה אפי' נתערבה במאתים הרי זה לא ילקוט שהנטיעה דבר חשוב הוא ואין לה בטילא ואם ליקט הלך חשיבותו ועולה במאתים ובזו אפי' נתכון ללקוט כן שחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואין נטיעת ערלה בתוך האחרות ובלא סימן מצויה וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומה שהוזכרה בשמועה זו נטיעה של כלאי הכרם שאלו בה בתלמוד המערב והלא כל הנטיעות אינן של כלאי הכרם כלומר שאין באילן משום כלאי הכרם ופירשוה בערוגת כלאי הכרם וכן העמידוה בהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן:

בשלישי של קידושין ביארנו במי שאמר לו אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאומר איני מאמינך שאינו נאמן ויראה לי הואיל ואין בידו לטמא ואפי' היה הוא מפסיד בכך כל שבהכחשה אין אומרין מתוך שנאמן על הפסדו נאמן ואם שתק לו הרי האמינו ונאמן אע"פ שאין בידו הא כל שבידו אף באומר שאינו מאמינו נאמן לדעתי מעתה היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך ניטמאו או זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אף כשהוא אומר איני מאמינך הואיל ובידו הם ויכול מעכשו לטמאם וכן בזבחים כגון שאומר נתפגלו בשחיטה שאיפשר לו לפגלם בזריקה נאמן אף בהכחשה ואפי' לא היה אצלו הפסד שכר או תשלומין כגון שנעשה בשוגג אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלני ניטמאו הואיל וכבר החזירם ואין בידו לטמאם אינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן כסתם שמועה שבמסכת קדושין שהזכרנו במה דברים אמורים בשאמר לו כן בפעם ראשונה שראהו אבל אם מצאו ולא אמר לו כלום ולאחר זמן מצאו ואמר לו כן אינו נאמן אף בשתיקה ודוקא בפועל שהרי מוטל היה עליו לומר לו לשעתו אבל באחר אין בו חלוק בין שאמר לו בפעם ראשונה בין שאמר לו לאחר זמן ובכלם נאמן בשתיקה:

ומ"מ בזו שביארנו בשאין בידו ולאחר זמן שאינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאינו סבור שיהא לו הפסד בכך אבל אם סבור כך מתוך שנאמן על הפסד שכרו נאמן בשתיקה ומעתה מי שאמר לחברו ספר תורה שכתבתי לך אזכרות שבו לא נכתבו לשמן אם בידו הוא נאמן בין להפסיד שכרו בין לפסול את הספר תורה ואם אינה בידו וכבר החזירה ולא אמר לו כלום ולאחר זמן אמר לו כן נאמן להפסיד שכרך שהרי כלה נפסלה ואינו נאמן להפסיד ספר תורה שהרי אינו סבור להפסיד בדבור זה אלא שכר אזכרות והוא דבר מועט ואם תחוש בה שלא לחלק בין מועט למרובה אף אתה מפרש שהוא סבור שלא להפסיד כלום אלא שיעביר קולמוס על האזכרות וסבור שהיא כשרה בכך ואינו כן כמו שיתבאר אבל אם אמר גוילים שבה לא עבדתים לשמם הואיל והוא סבור להפסיד כל השכר נאמן בשתיקה אף לאחר זמן ואם כן בטהרות וזבחים שביום פלני שאין בידו ושהוא אחר זמן ואינו נאמן אף בשתיקה דוקא בשאמר שבשוגג נעשה וכפשוטו של לשון ר"ל ניטמאו ונתפגלו ולא אמר טמאתי ופגלתי וזהו לדעתי מה שאמר שורת הדין אינו נאמן כלומר שאף במזיד היה ראוי לומר שאינו נאמן שהרי מן הדין אינו חייב אלא מתורת קנס והילכך כל במזיד נאמן מתורת תשלומו בשתיקה:

זהו ספק הנראה לי בדינין אלו אע"פ שאני יוצא בה מדרך שאר מפרשים והשמועות מתישבות בה יפה ואין עוד קושיא מזו שבכאן לאותה של קדושין ולא מזו למעשים של אזכרות וגוילין ולענין ביאור לשיטתנו לא נחלק רבא על אביי במה שבידו כלל שנאמן אף כהכחשה באדם אחר שאינו פועל או בפועל ואמר לו בפעם ראשונה ובשאין בידו שאינו נאמן בהכחשה ונאמן בשתיקה אלא שנחלקו בפועל ובאין בידו ולא אמר לו בפעם ראשונה שלאביי נאמן בשתיקה אף במקום שאין לו בו הפסד ולרבא אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום שיש לו הפסד ואם כן אותה של קדושין פירושה באינה בידו ובשתיקה נאמן ואף רבא מודה בה וזו שבכאן רישא כשבידו ואף בהכחשה נאמן אפי' שלא במקום הפסד סופא לאו בידו ואינו נאמן בהכחשה הא בשתיקה נאמן בכל ענין לאביי ולרבא בפועל מיהא ואחר זמן אינו נאמן אף בשתיקה אלא במקום הפסד והלכה כרבא והדברים ברורים:

ובפסחים אמרו בבריתא שהשוחט את הפסח על בני חבורה ולאחר זמן אמר להם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משבח ויביא פסח בשני וזו נמשכת לשיטתנו שבודאי נאמן להם שאמרו זו היא שתיקה:

והרבה מפרשים ראיתי שמבלבלים בה את הדברים ומקשים מדאביי לאביי בין זו לאותה של קדושין וכלל דבריהם שדברי רבא חוזרים למה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן אף בשתיקה ואף מה שבידו כל שלא אמר לו בשעה ראשונה אינו נאמן וכבר ביארתי כונתם בשלישי של קדושין ומ"מ למדת לשיטתנו שכל שאמר לו אחד יינך נתנסך או נגע בו גוי אין זה בידו ונאמן בשתיקה ולא בהכחשה ומ"מ צריך לאדם שלא ירמה עצמו בהכחשה זו שאם הוא מאמין בלבו ומכחיש בפיו קולר תלוי בצוארו ולא נאמרו הדברים אלא בשאינו מאמין בו כלל אם מצד פחיתותו אם מצד שמכיר בו שכונתו להקניטו והוא שכתבו רבני צרפת שאם יודע בו שהוא נאמן יש לחוש וממה שכתבנו אתה למד הפרטים בכל ענין שכיוצא בזה ומ"מ אשכחיה ולא אמר ליה כו' כל שיש לדון שהיה נמנע לאי זו סבה אם מחמת שמצאו עם אחרים ולא רצה לצערו לפניהם או כל כיוצא בה אין מקילין בה שלא נאמר אלא כשיש שם אמתלא להקל:

כל ספר תורה שנכתב בה אזכרה אחת שלא לשמה הרי זו פסולה ואפי' חזר והעביר על הכתב קולמוס לקדשו בכונה אין השם מן המובחר מעתה אין צריך לומר בשנכתבו כל האזכרות שלא לשמן שאף בשהעביר עליהם את הקולמוס פעם אחרת יש בה פסול מצד אחר והוא שנראה כמנומר ואף כשהעביר עליו קולמוס לשעתן ובאותו דיו בעצמו עד שאין הענין נראה כמנומר יראה לי שמ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ממה שכתבנו למדת שספר תורה שנתעבדו גויליה שלא לשמה פסולה וכן בעור התפלין לדעת קצת אף בעור הקציצה אלא שיש חולקין לומר דוקא בעור הרצועות לבד כמו שביארנו בפרק השולח אבל קלף שכותבין עליו צריך עבוד לשמה כספר תורה אבל מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו בראשון של סכה וכתיבתם מיהא בכלם אין צריך כונה אלא באזכרותיהם ולענין עבוד לשמה מיהא יש מי שפירש שכל עבוד סתם הרי הוא כלשמו דהא קדשים נמי סתמן כלשמן כדאיתה בשמעתא קמייתא דזבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בבירור שלא לשמה כדמיון מה שנזכר כאן בהיה כותב את השם ונתכון לכתוב יהודה והביאם לכך מה שהקשו מסוגיא שבכאן לסוגיא שלפרק נגמר הדין בשמועת האורג בגד למת דרבנן סברי דלא בעינן לשמה והם סוברים הלכתא כותיהו ומתוך כך הם מתרצים אותה בדרך זה דרבנן לא בעי עבוד לשמה בהדיא ודיו בסתם עבוד וזו שבכאן דבעינן לשמה פירושו סתם עבוד על הדרך שכתבנו בשמם ומ"מ יש מתרצים דהתם בתפלין נחלקו אבל ספר תורה כולהו מודו דבעינן לשמה ואם כן תפלין מיהא כנגד שיטתנו והביאו ראיה מדבריהם של גדולי הפוסקים שהביאו מחלקת רשב"ג ורבנן בהלכות תפלין ובהלכות ספר תורה הביאו זו שבכאן נראה שהם מפרשים מחלוקת של רשב"ג ורבנן דלרבנן לא בעינן לשמה ולרשב"ג בעינן לשמה דוקא בתפלין ומ"מ אנו מפרשים מחלקתן בעור הקציצה אבל הקלף שכותבין בו הפרשיות צריך עבוד לשמה כספר תורה וכן עיקר:

בפרש"י בד"ה נאמן ורישא כו' כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתיה בשחיטה כו' עכ"ל והא דכהן גדול ביום הכפורים יוכיח כו' דלקמן ע"כ לא פיגול בשחיטה הוא ולא מתוקמא (ג) כאביי אלא כרבא דנאמן כיון שהיה כבר בידו ומיהו הנך עובדי דמייתי דא"ל ס"ת ביד מי כו' לכאורה כאביי ועיין ברא"ש וק"ל:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' וגבי אשתו כו' אע"ג דאין דבר שבערוה כו' הכא דשותק כו' עכ"ל ר"ל דהשתא א"ש כיון דאיכא לפלוגי דשותק שאני ניחא לן בההיא דאשתו שזנתה אע"ג דאין דבר שבערוה כו' שותק שאני דהוי כהודאה ומשויא לה אנפשיה חתיכה דאיסורא וק"ל:

בא"ד ונראה דאם שותק מחמת שאינו יודע לא הויא שתיקה כו' עכ"ל והיינו בהך דהתם דאכל חלב שאין בידו אבל בדבר שבידו אפילו במכחישו נאמן כי הכא וק"ל:

בד"ה דכי אמר פיגול כו' ואין לתמוה כו' דפשיטא דבכל הקרבנות כו' בכל ד' עבודות עכ"ל ר"ל דאל"כ נימא דבקרבן דיוה"כ ליכא פיגול א"נ דאיכא נמי בקרבן דיוה"כ ולא בכל ד' עבודות דהיינו שחיטה זריקה קבלה והקטרה אלא כגון בשחיטה דאיכא בחוץ אבל לא בעבודת זריקה שהיא בפנים אבל השתא דפשיטא ליה דאיכא פיגול ביום הכפורים אף בעבודת פנים ע"כ משום דמהימן הוא ודו"ק:

גמרא אמר אביי כל שבידו נאמן ונראה מפירש"י דכיון שבידו לפגל ולטמא נאמן משום מיגו וכ"כ הב"י בי"ד סי' קכ"ז שהיא שיטת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא שהרא"ש ז"ל בשמעתין בחילוק י"א מי"ד חלוקים כתב להדיא דלאו מטעם מיגו מהימן דהא אי מטמא להו בעי שלומי ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי מהימן במיגו דאי בעי מטמא ומפגל ויאמר שוגג הייתי דפטור מתשלומין וגם יתר ראיות הרא"ש ז"ל אינן מוכרחין ע"ש והא דמשמע דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו או לרבא כשהיה בידו אבל בלאו הכי לא מהימן אף ע"ג דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אף להתיר דשאני התם בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא כדאיתא בריש מכילתין משא"כ הכא דאיתחזק היתרא ואף ע"ג דאפילו באיתחזק איסורא מספקא לן בריש האשה רבה אי עד אחד נאמן להתיר מן התורה וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל בריש מכילתין גבי אין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע דבשאר איסורין אפשר דמהימן אף באיתחזק איסורא והרבה מהאחרונים כתבו דמסוגיא דכריתות משמע דאיפשטא האיבעיא דעד אחד נאמן מן התורה להתיר אלא דלענ"ד דיש לחלק דנהי דעד אחד נאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא נמי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומסתמא קושטא קאמר משא"כ באיתחזק היתרא וע"א אומר שהוא איסור לא מהימן דאפשר דלצעורי קא מכווין ועוד כיון שרוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו הו"ל כאיסורא דאית ביה ממונא ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזירת הכתוב ובהכי ניחא לי נמי הא דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו עכשיו אבל לאחר שהוציאה מתחת ידו לא מהימן לאסור אף על גב שכבר היה בידו ובריש מכילתין כתבו התוספות דאף בדאיתחזק איסורא נאמן ע"א להתיר בדבר שבידו אע"ג שאין עכשיו בידו אלא שכבר היה בידו והוכיחו כן ממעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה אע"ג שעכשיו אין בידו לשחוט שכבר מצאו בידו שחוט ואף ע"ג דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה פשיטא לן דמהימן ולפמ"ש א"ש דנהי דפשיטא דמהימן להתיר היינו כיון שכבר היה בידו אם כן איכא חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא משא"כ הכא שרוצה לאסור לא שייך לומר כן ואפשר דלצעורי קא מכווין כנ"ל נכון:

(כאן נאבד בד"ה אמר אביי)

בא"ד ואומר ר"ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע כו' עכ"ל וקשיא לי דכיון שרבינו תם לא דקדק כן אלא מכח קושייתו אם כן נהי דהוכרח לחלק בין ההיא דשותק דכהודאה דמיא כגון שאומר נתנסך בפניך ובין אומר איני יודע כגון שלא אמר נתנסך בפניך דבאומר איני יודע לא מהימן העד אלא כשהיה בידו אבל אכתי במכחישו מנא לן דמהימן נהי דלאביי ודאי מהימן אף במכחישו משום מיגו וכפירש"י ז"ל וכל דין מיגו ילפינן מן התורה אפילו בהכחשה משא"כ לרבא דלאו משום מיגו איירי אלא כיון שהיה בידו הוה ליה כבעלים עליו וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי מאי אולמיה דידיה מדבעלים גופייהו שמכחישין אותו ומה טעם יש בזה להאמין לע"א יותר מבעלים וכן תמה הש"ך על זה שם ס"ק ג' ע"ש וליכא למימר דכל שהיה בידו מהימן לרבא מן התורה מכ"ג ביום הכיפורים שהתורה האמינתו ואע"ג דאסיק הש"ס בקושיא כבר כתבו הגאונים דלא דחינן מימרא בקושיא וא"כ שנאמן מן התורה יש להאמינו אפילו בהכחשה מדעולא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הו"ל כשנים אלא דכאן א"א לומר כן דהא דעולא גופא היינו דוקא בזה אחר זה כשכבר נתקבל עדות העד תחלה בב"ד בלא הכחשה כדאיתא ביבמות ובכתובות בדוכתי טובא דבבת אחת לא אמר עולא ולפי זה הכא שהבעלים מכחישין אותו תיכף אמאי להימן דהא לא אשכחן שהאמינתו תורה במקום הכחשה וכל היכא דמהימן ע"א לא שני לן בין עד דעלמא או הבעלים גופייהו כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש בריש מכילתין גבי אתא בעל מערער ופסיל ליה. והנלע"ד בזה דפשיטא ליה לר"ת אליבא דרבא דכיון דמהימן אף ע"ג שאין בידו עכשיו אלא שכבר היה בידו דהיינו משום דכיון שמסרו ליד הפועל לעשות עמו בטהרות וכן קרבנות לכהן אם כן מעיקרא האמינו עליו שאם יאמר שנטמא או שפיגל דלהימן בכך וכיון דמעיקרא הימניה ממילא דאפילו כשמכחישו מהימן הפועל כדאשכחן לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דאע"ג דדבר שבערוה הוא אפ"ה קאמר רב חסדא דשליש מהימן משום דהא הימני' מעיקרא וכמ"ש שם התוס' דאע"ג דלית ליה מיגו קאמר ר"ת דמהימן השליש ורב הונא דפליג היינו מטעמא אחרינא כמבואר לקמן ואם כן מה"ט גופא מהימן נמי הכא אפילו במכחישו כיון שהאמינו מעיקרא ואע"ג דלכאורה נראה דכיון שהבעלים מכחישין אותו ע"כ היינו שאומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וא"כ מעיקרא לא האמינום אלא שדוחק לפרש כן אלא מכחישין אותו היינו שאומרים שבאותו יום ובאותו שעה שאומר העד היו עמו במלאכתו אבל סוף סוף כיון שהאמינוהו לעשות בטהרות או בקדשים סמכו עליו שיהיה כמו שיאמר הוא כדלקמן גבי שליש אומר לגירושין כן נלע"ד נכון ועיין בסמוך:

בא"ד ומתוך כך אומר ר"ת כו' ואפילו מכחישו כו' עכ"ל עיקר מילתא דר"ת היינו דאפילו במכחישו מהימן וכדפרישית בסמוך אלא דמפשטא דגמרא לא ידעינן להא מילתא ואדרבא פשטא דסוגיא דקידושין דאמרינן והלה שותק נאמן משמע לכאורה דבאינו שותק אלא מכחישו לא מהימן אלא משום דקשיא ליה לר"ת דהתם משמע דלעולם מהימן בשותק ולא הכחישו והכא משמע דלא מהימן אלא כשהיה בידו דוקא והוכרח לחלק דשותק דהתם היינו משום דכהודאה דמיא וא"כ לעולם אימא לן דכל היכא שהיה בידו דמהימן אפי' בלאו האי טעמא דכהודאה דמיא ממילא דתו לא מפלגינן כלל בין שותק או לא דאפילו מכחישו מהימן ומהטעם שכתבתי ובזה מדוקדק לשון ומתוך כך כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל להיפך דפועל גרע טפי והרבה יש לי לדקדק בזה ואין כאן מקומו וכבר קבלתי לחובה אם יגזור ה' עלי בחיים להרחיב בדין זה דע"א נאמן באיסורין בקונטרס כלל גדול שלי רחמנא לסייען:

בא"ד וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דמייתי שם רבא מעובדא דההוא סמיא משמע דלא א"ל זינתה בפניך כבר כתבו שם התוס' דלרבא כל היכא שיש רגלים לדבר מהימן אפילו כשלא א"ל בפניך ע"ש:

גמרא היכן האמינתו אמר רבי יצחק בר ביסנא כהן גדול ביה"כ כו' והכתיב וכל אדם כו'. ויש לתמוה היאך שייך לומר שהתורה האמינתו כיון שלא מצאנו בתורה בפירוש דכ"ג מהימן לומר שנתפגל בפנים ודילמא אין ה"נ דלא מהימן ונלע"ד דמגופא דקרא דייק הכי דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואי ס"ד דלא מהימן א"כ היכא דאיתרמי דאמר כ"ג דפיגל היכי ליעביד דכיון שכל העבודות אינן כשירין אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת אימורין דהא לגביה דנפשיה שוויא חתיכה דאיסורא להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו שצריכין להיות על הסדר ואי אמרת להביא פר אחר אין שומעין לו הציבור דלא מהימן וא"כ היכי אמרה תורה וכל אדם לא יהיה דהוי מילתא דאתינן לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן כנ"ל נכון:

שם דכי אמר פיגול מהימן מכאן נראה דהא דקאמרינן בעלמא פיגול פסול מחשבה לאו מחשבה גרידא אלא לדיבור קרי מחשבה כמו שכתבו התוס' בדוכתי טובא ולא כמו שנסתפקו התוספות דאפשר דהא דכתיב לא יחשב היינו מחשבה גרידא בלב דאם כן אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכ"ג ביה"כ ואמאי לא יליף מכל העבודות דמהימן הכהן לומר שפיגל במחשבה ומנא ידעינן אע"כ דמחשבה בפיגול היינו בדיבור אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן פרק ג' דזבחים אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב ומקשה הש"ס לאו שאין בו מעשה הוא ומוקי לה כרבי יהודה והכי משמע בשמעתין דליכא מלקות בפיגול מדמחייב בתשלומין ואי ס"ד דלא הוי פיגול אלא בדיבור אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה הא קי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה וה"נ עביד מעשה בדיבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ויש ליישב ואין להאריך:

שם ההוא דאתא לקמן דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי כו' א"ל ס"ת ביד מי כו' א"ל מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך. והא דשיילינן מעיקרא ס"ת ביד מי אע"ג דבכל ענין נאמן אלא דמעיקרא היה סבר רבי אבהו שכתב לו הס"ת בחנם ולא בשכר ולפ"ז שייליה שפיר ס"ת ביד מי שאם כבר מסרה לבעלים ולא א"ל בזימנא קמייתא לא הוי מהימן לכ"ע אלא לאחר שאמר לו ביד הלוקח שכתב לו בשכר משו"ה קאמר רבי אבהו דמהימן בכל ענין מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רפ"א:

גמ' כה"ג ביוה"כ יוכיח עי' זבחים דף מד ע"ב תד"ה בדבר הנעשה:

שם ודלמא דחזיניה עי' זבחים דף נה ע"ב תד"ה ב' פשפשים:

שם לא כתבתים לשטן עיין מנחות דף מב ע"א תד"ה ואל ימול:

תוד"ה אמר וכו' י"ל באומר עי' סוטה ד' ג ע"ב תוד"ה ת"ל: