מסכת גיטין דף נ׳ עמוד ב׳

במקום שיש בני חורין דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר מיניה גבי שהרי יש לך מקום:

במתנה היאך אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זיבורית לפניו היאך מיגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים:

אין אומרים כל הקודם בשטר צואה זכה ליקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון שאם יחסר שלא ימצאו שם כל כך לא יהיה נפסד הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא אמר אחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד:

יצא עליו שטר חוב על המת לאחר שגבו אלו:

גובה מכולם כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב' חלקים וזה שלשה וזה ד':

גובה מן האחרון שאפילו יצא שט"ח קודם שגבו הן וגבה בעל חוב את חובו הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו ואחריו יטול שני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא:

אין לו אין בשל אחרון כדי חיוב השטר:

מזיבורית גבי מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר ליה כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר ואחריו לפלוני היו שלי משועבדים והשאר בני חורין והוטל דינך עליהן הלכך בתרא שקל דינך אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח:

יתומין שאמרו כו' בין לשבועה בין לזיבורית וא"ת לשבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם ובשלמא זיבורית משכחת לה כשהודה ומת לרב הונא דאמר דמשום צררי אבל שבועה ליכא ולר"ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים (סנהדרין דף סג:) דאסור לעשות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי לא ישמע על פיך (שמות כ״ג:י״ג) אסמכתא בעלמא דקרא בישראל איירי אתי שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי מה שפי' רבינו שמואל דאסור לקבל הימנו שבועה מק"ו דשותפות קשה וי"ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אי נמי כדמוקי לה בירושלמי בהכותב תיפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקיבל העובד כוכבים להפרע מן החייב תחילה דאי לאו הכי העובד כוכבים בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עא:) אי נמי כר' יוחנן דאמר נזקקין לכתובה:

תנו מאתים זוז כו' דוקא בכי האי גוונא שאינו נותן להם בשוה אבל אם היה נותן להם בשוה אפילו בלא אחריות נמי כל הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש מאות לפלוני ופלוני ופלוני ש"מ דלהקדימם נתכוון:

גובה מכולם נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחן גבי בכור דנותן פי שנים ורבינו חננאל דימה למתניתין דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג.) ונראה שיש לחלק:

אע"ג דקמא בינונית קשה קצת דמאי קא סלקא דעתין דמקשה דלא מפרש דאין נפסד אלא אחרון והא רישא דקתני גובה מכולם על כרחך צריך לפרש דנפסדים כולם דהתם פשיטא דשקיל בינונית:

שמע מינה במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא דאע"ג דיש לחלק בין מתנת שכיב מרע לשאר מתנות דלא מסיק אדעתיה דמית ויהיב כל נכסיו כדאמרינן לעיל דלא מסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ואין כאן נעילת דלת לא מסתבר ליה לחלק אי נמי הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא:

הכא במאי עסקינן בבעל חוב ומהכא משמע דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חוב כו' וכן הלכה במקרקעי:

והא כל הקודם בשטר קאמר אי במתנה איירי ניחא דפשיטא דאיירי בשטר פקדתא דליכא לספוקי בשטרא אחרינא:

אין מוציאין לאכילת פירות בפרק נערה (כתובות דף נא:) תניא חמשה גובין מן המשוחררין ותנא ושייר הכא והתם ואע"ג דהתם תני חמשה:

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.

אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית. ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה. ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.

הא דקתני יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן. פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.

מבינונית דקמא לא גבי ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.

הכא במאי עסקינן בבעלי חוב וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.

והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם. וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.

אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן]. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.

הא ד איבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין. איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי. ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.

זה שאמרו שאין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין לא סוף דבר בנשתעבד מחמת מכר אלא אף בנשתעבד מחמת מתנה כן שאם תאמר הרי לא נאמר אלא משום פסידא דלקוחות ואין כאן פסידא אף בזו איכא פסידא דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכן אתה למד כן ממה שאמרו שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרין כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה עד שאם יחסר הממון יפסיד האחרון שלא נתכון זה ללשון קדימה אלא שלא היה איפשר לו להוציא את שלשתם בדבור אחד והילכך מחלקין כלם את הנמצא לפי חשבון העזבונות ואף לדעת רבי שאמר בפרק מי שהיה נשאוי צ"ג א' כלן חולקות בשוה ר"ל של מאתים כשל ארבע מאות התם הוא משום דלהאי דאית לה מאתן יש שעבוד במעות כאותה של ד' מאות אבל בזו הוא נתכון ליתן לזה יותר מזה ומעתה אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם כל אחד לפי חלקו אבל אם אמר תנו מאתים לפלני ואחריו ג' מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה ואם אין שם ממון בכדי כל העזבונות האחרון נפסד שלכונת קדימה אמרה כן והילכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ולמדת שאף במתנה הולכין אחר האחרון אפי' היה בידו זיבורית שהרי סתם נאמרה ואם כן אף אתה למד שכל שבמתנה משועבד הוא קרוי שלא לגבות מן הנשאר אף בחיי הבעלים אלא מן המצוי בידו:

ומ"מ לענין ביאור סוגיא הם תירצוה בבעלי חוב ותנו בחובי קאמר ויצא עליהם שטר חוב שהוא קודם לכלם ואומר עליו שגובה מן האחרון שהרי האחרים אומרין הנחתי לך מקום כדין לוקח ושאלו בה וניחזי שטרא דמאן קדים ר"ל משלשת הבעלי חוב ויפסיד המאוחר ותירצה דליכא שטרא והאי הקודם בשטר פירושו בשטר הצואה והואיל ואין כאן שטר אין כאן דין קדימה ולפיכך כשיצא עליהם שטר חוב הקודם גובה מאחרון ושמא תאמר והלא מלוה על פה אינה גובה מן היורשים אלא באחת משלש ר"ל חייב מודה אך תוך זמן או שמתוה ומית בשמתיה אף זו חייב מודה הוא שהרי צוה ליתן וכן חזרו ותירצוה במתנה ומאי גובה מן האחרון אין נפסד אלא אחרון כלומר שאין זה קרוי שעבוד ובעל חוב גובה מאי זה שירצה אלא שאם גובה מן הראשון ראשון חוזר לשל אחריו ושל אחריו לשל אחריו ואע"ג דמתנה לית בה אחריות מ"מ הרי זה כמי שלא חלקו כלל:

ויש מי שכתב לדעת זו דדוקא בתנו קרקע שוה מאתים וכו' אבל אם אמר שדה פלני לפלני אין ראשון חוזר לאחרון ויש חולקין מפני שכל שאמר ואחריו אף הוא מעמיד לו את האחרים באחריות וכן חזרו ותירצוה בדשוו כולהו ר"ל שכלם בינונית או עידית או זבורית והילכך כל חד וחד מצי אמר הנחתי אע"פ שאין מתנה קרויה שעבוד ומ"מ כלהו שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו וודאי אף המתנה שעבוד הוא ושמועה זו ר"ל תנו מאתים וכו' כתבו גדולי המפרשים דוקא בשאין המתנות שוות אלא זה מאתים וזה שלש מאות שלא היה איפשר לו לכללן בדבור אחד אבל כל שהמתנות שוות אפי' לא אמר אחריו ואחריו כל שפירט מאתים לפלני ומאתים לפלני הרי הוא כאומר אחריו דאי לאו דלקדימה איכוון היה לו לומר תנו שש מאות לפלני ופלני וכן נאמרה דוקא בשכיב מרע דלא בעי קנין הא בריא שהקנה כל שביום אחד ובשטר אחד אין בו דין קדימה כלל וכן יש מפרשים אותה במתנות קרקע ישוה מאתים קאמר דאי במטלטלי הא כי מית ליה מטלטלי דיתמי נינהו והיאך בעל חוב גובה מהם:

זה שביארנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומטעם הנחתי וכו' מ"מ פירשו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה ב' דאי אשתדיף בני חרי טורף ממשעבדי ויש שואלים בעל חוב שתקנוהו בבינונית אי אשתדוף בינונית אם גובה מעידית או מזבורית ויראה לי שהכל תלוי להחזירו במה שהוא דין תורה וא"כ לדעת האומר דבר תורה בעידית גובה מן העידית לדעת הפוסק דבר תורה בזבורית גובה מן הזבורית:

זה שכתבנו במתנה שהיא שעבוד והזכרנו בו טעם דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' נאמרה כיוצא בה בתלמוד המערב שיוצא לנו ממנה דין אחר והוא שאמרו שם ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנו במתנה ליהודה בא שמעון טרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה כלומר ואין בה אחריות לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה כלומר שאלה היא אם יכול לוי לחזור עליו והוא משיב אמר ליה ולאו מתנה יהבתה כלומר ולא חסרתיך והשיב יכיל מימר בעינא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו כלומר שאף המתנה מכר הוא שאין אדם נותן אלא או בשביל טובת הנאה שקבל או שמקוה לקבלה הילכך יכול לוי לחזור על ראובן ואני מסופק אחר שהעמיד ראובן שדה ללוי בתשלומין או ששילם לו אם יכול יהודה לתבוע ללוי מה שנשתלם לו הואיל וכבר נתנה לו או יכול לעכבה לעצמו הואיל ואין שם אחריות ומ"מ גדולי הדור כתבי לי בתשובה שאינו חוזר עליו שאין אחריות למתנה ואלמלא כן היה לו לבעל הירושלמי לומר וחוזר יהודה וגובה מלוי ועוד שאף הדין נותן כן שאין יהודה חוזר אלא מאחד משני פנים או מצד אחריותו של לוי ואין אחריות למתנה או מצד אחריות ראובן ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאם כן אף בלא אמצעות ידו של לוי היה לו ליהודה לחזור על ראובן ויאמר לו שביום שנתן לו לוי את השדה זכה בכל זכות ושעבוד שיש ללוי על ראובן מחמת אותו שדה אלא שענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ושדה קנה שעבוד האחריות לא קנה שאף במכר היה כן אלא שמתגלגל עליו מצד האחריות שיש לו על לוי שאומר יש ללוי אחריות עליך ולי עליו וחוזר עליו מדר' נתן ומתוך כך הם מנהיגים לכתוב במתנת קרקע או אף במכר ואגב קרקע זה אני נותן לפלני לוקח זה או מקבל זה מתנה זה כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זה ויזכה בהן בכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף הלוקח או מקבל המתנה האחריות מן המוכר הראשון על הדרך בעצמו שהיה יכול לגבות ממנו מי שמכרו או נתנו לו:

זה שביארנו במשנה שאין מוציאים לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים פירשו הטעם בגמרא לפי שאין כתובים ופירשו גדולי הרבנים שאין קול לכתיבתם ויפה פירשו שאין לומר שאין כתובים כלל שהרי כותב לו אנא אקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון אלא שאע"פ שכתב לו כן אין קול יוצא אלא לאחריות מכירת גוף הקרקע ודמי שבח ופירות אי לאו דכתב ליה הכי אף מבני חרי לא היה גובה ואהני ליה כתיבה זו לגבותם מבני חרי ואע"ג דקתני בהדיהו מזון האשה והבנות שכתיבתם מפורסמת מכח תנאי בית דין אף תנאי שבהם כך הוא ר"ל לגבותם מבני חרי ויש מי שכתב שאם כתב לו לישנא יתירתא שישעבד נכסיו בפי' על השבח והפירות ר"ל שיהא כותב לו והנני משעבד כל נכסי לשבחה של מכירה זו ולפירותיה גובה ממשעבדי ואין נראה כן שלעולם אין קול יוצא לאחריות שבח ופירות ואף לדבריהם הם כתבוה דוקא בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני אבל קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון הואיל ובשעת מקחו לא חל שעבודו של שבח אינו גובה הימנו ושמא תאמר היינו דר' נתן דאמר לה הכי לקמן לא היא דר' נתן אף בלא כתיבה קאמר הכי דכל שקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה ממשעבדי ולדידהו דוקא בכתיבה מפורסמת ר"ל שיהא אחריות נכסים נזכר בהדיא על השבח והפירות וכן כתבוה חכמי ההר:

בד"ה יתומין שאמרו כו' תיפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקבל כו' עכ"ל והשבועה היינו לערב ישראל דאימר צררי אתפסיה ליה כשנעשה לו ערב וק"ל:

בד"ה וש"מ במתנה כו' א"נ הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא עכ"ל דהכי משמע דאי במתנה (א) בכולי נכסי לא ה"ל לפרט סך המעות ב' מאות זוז לפלוני וג' מאות כו' אלא ב' חלקים מנכסיי לפלוני וג' חלקים לפלוני וד' לפלוני וק"ל:

ד"ה יתומים שאמרו וכו' עד אי נמי כדמוקי לה בירושלמי וכו' כשערב לו מן העובד כוכבים. ר"ל שזה הישראל התובע להיתומים ערב בעד אביהם נגד העובד כוכבים שהלוה לו ברבית וכיון שמת תובע העובד כוכבים לישראל הערב והערב תובע להיתומים הקטנים דהשתא אתי שפיר דנזקקים לנכסיהם שהרי הרבית אוכלת אותן רק שאין הערב יכול לגבות מהיתומים כ"א בשבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים:

בא"ד אי נמי כר' יוחנן וכו' ר"ל והכא אשכחן שבועה ביתומים קטנים כגון שהאשה באה לגבות כתובתה דלר"י נזקקין לכתובה ואינה גובה כ"א בשבועה:

ד"ה ר' חנינא קצובין וכתובים בעי אריש לקיש לא מיבעיא ליה וכו' התוס' כתבו זה משום דלא תטעה לומר דה"ה לר"ל נמי מיבעיא ליה אי כתובים וקצובים בעי והא דנקיט מלתיה דרבי חנינא משום דמיניה סליק וה"ה לר"ל וכ"ת דהכל טעמא מאי י"ל דהתוס' ס"ל דלר"ל לא שייך למיבעיא לן דמהיכי תיתי ליסלק אדעתין לומר דכתובים וקצובים בעי כיון דלא הזכיר בדבריו קצובים כ"א כתובים לחוד אבל ר' חנינא איכא למימר דלא הוצרך להזכיר בדבריו כתובים דכבר הוזכר בדברי ריש לקיש ור"ח בא להוסיף על דברי ר"ל ולומר דבעי קצובין ועוד י"ל דלריש לקיש לא מבעיא לן דמהיכי תיתי לומר דלא יועיל כתובים לחוד אבל לר' חנינא הוה סלקא אדעתין לומר דלא יועיל קצובין לחוד משום דהוה כמלוה על פה דלא טרפה ממשעבדי כמ"ש רש"י והתוס' בסמוך לקמן וק"ל:

גמרא בעי רב אחדבוי במתנה היאך ופירש"י היאך מגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים עכ"ל. משמע מזה דעיקר התקנה דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך אלא לענין משועבדים בינונית ובנ"ח זיבורית אבל כששניהם בינונית או זיבורית לא הוצרכה התקנה דמדינא לא מצי למיגבי מלקוחות אלא מבני חורין וכן משמע מהא דמסקינן ואיבעית אימא דשוו כולהו אהדדי אלמא דבכה"ג אתי שפיר דמדינא גובה דוקא מהאחרון וצריך ליתן טעם בדבר אמאי הוי הכי מדינא דליכא למימר כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב מש"ה לא מצי לגבות מלקוחות או ממקבלי מתנה כשיש נכסים ללוה גופא דאם כן בבינונית וזיבורית נמי אמאי איצטריכא תקנתא דהא מדינא נמי אם יש ללוה זיבורית ולערב בינונית אפ"ה אינו יכול לתבוע את הערב אע"כ דנכסי דבר איניש עדיפי בהא מערב דעלמא וא"כ אפילו בינונית ובינונית. לכך נראה דבבינונית ובינונית מדינא לא מצי למיגבי מלקוחות כיון דאיהו גופיה מצי למידחי מבינונית לבינונית מאיזה שירצה וא"כ כשמכר ללוקח מכר לו כל זכות שבידו נמצא דהלוקח יכול לדחותו מבינונית שלו לבינונית דבני חורין ומה"ט גופא פשיטא לתלמודא דבמתנה נמי הכי הוא שנתן לו כל זכות שבא' לידו דקי"ל נותן בעין יפה נותן טפי ממוכר והשתא אתי שפיר דלמאי דמסיק דשוו כולהו כהדדי שגובה מן האחרון דכיון שקודם שנתן להאחרון לא היה לבע"ח שום שיעבוד על מקבלי המתנה כ"א על אותו בינונית שנשאר ביד הנותן נמצא ששיעבודו הוא ביד האחרון:

גמרא ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו' עיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל דמשמע ליה דמדינא הכי הוא דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית דכי היכי דאקדמיה לפרעון הכי נמי אקדמיה ליטול מן העידית או בינונית לגבי זיבורית וכתב שבעלי התוספות נסתפקו בזה ולפי' התוספות שלפנינו לא מוכח מידי דאיירי מזה ואף שאין אני כדאי לכאורה איפכא מסתברא דכיון שדין מקבלי המתנה על היתומים א"כ לעולם דינם בזיבורית ואם לא הספיקו הזיבורית כנגד כולם א"כ הראשון יפרע מהזיבורית והאחרונים מן הבינונית שכן הוא בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דבבא קמא בשם הריב"א ז"ל שכל מי שזמנו קודם צריך לגבות תחלה אפילו הם ניזקין שדינם מהעידית כיון שזמנם קודם אם הלה לקח זיבורית באחרונה גובה ניזקין מהזיבורית ע"ש אם לא שנאמר דהרשב"א והרמב"ן ז"ל פליגי אשיטת הריב"א אלא דבש"ע סי' קי"ט הובא' דברי הריב"א ז"ל בלי שום חולק. ובאמת לא ידעתי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לפרש כן דפשטא דשמעתין הכי קאמר כיון דקפסיק ותני גובין מהאחרון אלמא דלעולם הדין כן ולא סגי בלאו הכי אף ע"ג דזימנין קמא בינונית ובתרא זיבורית כגון שהיורשים הגבו לקמא בינונית ולבתרא זיבורית דבדידהו תליא כיון דמיתומים לעולם בזיבורית. וא"כ כיון דלפירוש התוספות איירי הכא במתנת שכ"מ במקצת שדינם על היתומים א"כ אתי שפיר כדפרישית וכן העלה הרשב"א ז"ל גופיה דאיירי במתנת שכ"מ במקצת ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אע"ג דקמא בינונית קשה קצת כו' והא רישא דקתני גובה מכולם ע"כ צריך לפרש דנפסדין כולם כו' דהתם פשיטא דשקיל בינונית עכ"ל. ולענ"ד דבר זה צריך עיון דלפמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם כתב שם דאפילו גבי יורשים רשות ביד הב"ח ליקח מאיזה מהם שירצה אם אין לכל אחד שדה שלימה ולא שיטול מכל אחד חצי שדה וכתב שם בשם רבי יהודאי גאון דה"ה לשני לקוחות שלקחו כאחת רשות ביד הבע"ח לגבות מאיזה מהם שירצה ואין ללוקח אחד על חבירו כלום ולא חילק שם בין בינונית לזיבורית וא"כ משמע דדוקא היכא שנתרצו כל הלקוחות כאחד וכן היורשים צריך לגבות כדינו אבל אם לא נתרצו יכול לגבות מאיזה מהן שירצה וכ"כ שם הסמ"ע סי' ק"ח וא"כ הא דקתני הכא גובה מכולם מצי לפרש שפיר שגובה מכל אחד מהם שירצה וכן משמע שם בתוספות שכתבו דהא דבא ב"ח וגבה חלקו של אחד מהם היינו כשעשאו אפותיקי ולא ניחא להו לפרש שאחד מהם הוא בינונית ואחד מהם זיבורית דבע"כ גובה מזיבורית ואין יכול לגבות כלל מהבינונית שאין שיעבודו על היתומים בבינונית אע"כ דהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו דוקא כשנתרצו כל היתומים יחד אבל בלא נתרצו לא אלא דהתם משמע להו דאיירי מסתמא שתובע חובו מכולם כאחד ומש"ה הוצרכו לפרש באפותיקי משא"כ הכא מצינן לפרש דהא דקתני גובה מכולם היינו מאיזה מהם שירצה כיון שקנו כולם כאחת וצ"ע ודו"ק:

גמרא אין מוציאין לאכילת פירות מ"ט אמר עולא אמר ר"ל לפי שאינן כתובין כו' והא דקתני מפני תיקון העולם אף ע"ג דמדינא נמי אינו גובה ממשעבדי במלוה ע"פ מיהו עולא משמיה דריש לקיש קאמר לה וכן רבי אסי משמיה דרבי יוחנן ורבי יוחנן ור"ל לטעמייהו דסברי בפרק גט פשוט שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר אלא דאכתי איכא למידק כיון דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן כתובין א"כ מאי שנא דנקיט הני טפי משאר מלוה ע"פ דלא גבי ממשעבדי מדרבנן משום פסידא דלקוחות מיהו לפירש"י אתי שפיר דאכילת פירות לאו בע"פ היא אלא בשטר אלא משום תיקון העולם עשאוהו כמידי דלא כתיבא ותדע דהכי הוא דהא קי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דמכירה אית לה קלא וא"כ לפ"ז אפשר דמדינא שבח ופירות נמי היה ראוי לגבות ממשועבדים שבשעת המכר יצא הקול שמכר שדהו וקיבל אחריות על השבח ועל הפירות אלא דמפני תיקון העולם עשאוהו כדבר שאין לו קול וכנ"ל:

רש"י בד"ה לפי שאין כתובין כו' אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא עכ"ל. נראה מפירוש רש"י ז"ל דאיירי בנגזל שטרף מהלוקח מגזלן השדה עם הפירות וחוזר לגבות הקרן ממשועבדים והפירות ושבח מבני חורין וכ"כ להדיא במשנתינו וכ"כ הרב מברטנורה אלא שהתוספות יום טוב השיג עליו וכתב שאוקימתא זו נדחית בגמרא בפ"ק דב"מ אלא דאוקמוה התם בבא נגזל לגבות פירות מגזלן ע"ש וכתב שכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. ושארי ליה מאריה לבעל תי"ט שכתב שאוקימתא זו שכתב רש"י ז"ל והברטנורה נידחית בגמרא ונהי דהכי הוא לפום ריהטא מהסוגיא דב"מ דף י"ד ע"ב היינו אליבא דשמואל דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אין לו שבח ללוקח ומשום הכי שקיל וטרי התם לאוקמי ההיא דשמעתין בנגזל גופא משא"כ למסקנא שם דף ט"ו דאמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ממילא דמוקמינן למשנתינו דלאכילת פירות ולשבח קרקעות כפשטיה דאיירי בלוקח מגזלן שבא לטרוף הפירות שטרף הנגזל ממנו ובהכי איירי סוגיא דשמעתין דאמרינן לפי שאינן כתובין ואינן קצובין והיינו דוקא אי איירי בלוקח משא"כ אם נפרש דאיירי בנגזל גופיה מוקמינן לה התם בפ"ק דמציעא דאיירי שעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות ולפי זה לא שייכי כלל הנהו טעמי דאינן כתובין ואינן קצובין כמו שהקשו שם באמת בתוס' בד"ה כשעמד בדין ע"ש וכל זה ברור ומה שדקדק בעל התוספות י"ט מדקתני לאכילת פירות כבר כתבתי בזה בחידושי לב"מ ובאמת אתי שפיר שכל הפירות שאכל הלוקח צריך לשלם לנגזל ואח"כ חוזר הלוקח עליהם וכל זה ברור ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות צ"ע ודו"ק:

בד"ה מעיקרא להכי איתקין כו' לפי שאין לך אדם רוצה ליקח כו' אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית עכ"ל. נראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה כתובה אמאי תקנו חכמים שיגבה ממשעבדי ולא חששו לתיקון העולם אע"ג שכל אדם יש עליו חוב זה אלא לפי שהוא דבר קצוב לא חששו בכך משא"כ במזון אשה ובנות שחוזרין עליו עולמית הו"ל דבר שאין לו קצבה מש"ה חששו לפסידא דלקוחות. ולפ"ז היה נראה לכאורה דרש"י ז"ל סובר דלרבי יוחנן וריש לקיש כתובין וקצובין בעינן אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי הוצרכו רבי אסי ורבי זירא לומר מעיקרא הכי איתקין הו"ל למימר בפשיטות דמזון האשה ובנות נמי לא גבו מששעבדי לפי שאינן קצובין לכך נראה דודאי אפילו לרש"י סברי ר' יוחנן וריש לקיש דבעלמא לא תליא מידי בקצובין או אינן קצובין דאף בשאין קצובין לא חששו לתיקון העולם כיון שכתובין תו לא שייך לומר אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו אלא דוקא במזון האשה ובנות שכל אדם מוטל עליו חוב זה מתנאי ב"ד וא"כ אין לך אדם שקונה שדה מחבירו כיון שאין לדבר קצבה משא"כ כתובה דהוי קצובין עשו תנאי ב"ד לגמרי דליהוי ככתובין ובאכילת פירות ושבח קרקעות אף על גב דאינן קצובין אפ"ה אי הוו כתובין הוי גבי ממשעבדי כיון שאין דבר זה דלוקח שדה גזולה מצוי בכל אדם לא שייך תיקון העולם בזה אלא לפי שאין כתובין כך נראה לי:

תוספות בד"ה כתובין הן כו' וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כו' וי"ל דהשתא לית ליה האי שינוייא כו' עכ"ל. משמע מזה דבמסקנא בטעמא דאימור צררי אתפסה לחוד סגי לענין מזון האשה והבנות דלא גבי ממשעבדי וקשיא לי מאי תיקון העולם דקאמר במתני' הא מדינא לא גביא משום חששא דצררי אתפסה וריהטא דכולא סוגיין משמע דתיקון העולם דקתני במתני' אכולהו קאי וכן בברייתא דלקמן דקתני מזון האשה והבנות דפליגי ר' יוסי ורבנן אי הוי טעמא משום אין כתובין או אין קצובין ובמזון הבנות לא איצטריכו להני טעמי אלא חששא דצררי אתפסה ובשלמא לתירוץ השני שכתבו כאן אתי שפיר דדוקא בקנו מידו שייך טעמא דצררי וא"כ היכא שלא קנו מידו דלא שייך חששא דצררי הוצרכו להנך טעמי דאין כתובין או אין קצובין והיינו נמי תיקון העולם דמתני' אבל לתירוצם הראשון קשה מיהו בפרק הנושא כתבו התוספות עוד תירוץ אחר דאיצטריך טעמא דאין כתובין להיכא שהודה האב קודם מותו שלא התפיס צררי ע"ש וכאן לא רצו לפרש כן משום דלכאורה לא מיתסבר לומר דליהני הודאת האב לגבי לקוחות דהא בכל דוכתא פשיטא לן דחיישינן לקנוניא אע"כ דעיקר כוונת התוספות שם לאו לגבי לקוחות שקנו מהאב איירי אלא לענין לקוחות שקנו מהיורשים איירי דבכה"ג ודאי מהני הודאת האב דכיון שהודה האב קודם מותו ממילא אישתעבדי ניכסין ומזונות וכשמכרו היורשים אח"כ הו"ל כמוכר דבר שאינו שלהם אבל בשמעתין דאיירי בטעמא דקצובין משמע דאיירי לענין לקוחות שקנו מהאב כמו שאפרש בסמוך מש"ה לא רצו לפרש כאן דאיירי כשהודה כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות יבואר לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה ע"ש ודו"ק:

גמרא רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין הש"ך בח"מ סי' ס' הקשה מכאן על הוראת הרמב"ם ז"ל ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל לשלם אפילו מבני חורין ואפילו קנין לא מהני. וכבר חלקו עליו כל האחרונים אלא שהש"ך שם כתב דכולהו סוגיא דשמעתין ודפ"ק דמציעא משמע להדיא דלא כהרמב"ם ז"ל ורבותיו ע"ש שהאריך. ולענ"ד כוונתו דמוכח משמעתין ומסוגיא דפ"ק דמציעא דף י"ד דאכילת פירות ושבח קרקעות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חורין גובה והכא אמרינן דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן קצובין ואפ"ה גובה מבני חורין כן נ"ל בכוונת הש"ך ואי משום הא לא איריא דהרמב"ם ז"ל גופא לא קאמר אלא המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והיינו בדבר שלא היה חייב בו והיינו דמדמי ליה הרמב"ם ז"ל למתנה דלא מהני בדבר שאינו מסוים משא"כ אכילת פירות ושבח קרקעות דגובה מב"ח לאו משום דמחייב עצמו הוא דחייב אלא בי דינא הוא דמחייבי ליה תדע דהא איפסקא הלכתא שם בפ"ק דמציעא במוכר שדה ונמצאת שאינו שלו יש לו ללוקח מעות מהמוכר ויש לו שבח אע"פ שלא פירש לו השבח וכן לפירות וכן מבואר בכל הפוסקים בלי חולק ואע"ג שהמפרשים כתבו הטעם בזה דלענין שבח ופירות נמי אחריות ט"ס הוא סוף סוף מהא גופא מוכח שדין גמור הוא שהמוכר מחוייב לשלם ללוקח כל דמי הפירות שנתן הלוקח להנגזל או לבע"ח אי משום תקנת לקוחות או מטעמא אחרינא נמצא דלא דמי כלל למחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דאיירי ביה הרמב"ם ז"ל ורבותיו דאינהו איירי שמחייב עצמו דרך מתנה וזה ברור ודלא כהש"ך. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ומה שהביא עוד הש"ך דכן משמע בסוגיא דב"מ דף ט"ו מהא דאמר ליה שמואל לרב חיננא וכו' אמליך וכתב שופרא ושבחא ופירות וכו' ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דאע"ג דלשמואל צריך לימלך דלא אמרינן בכה"ג טעות סופר הוא אפ"ה לא דמי למתנה כלל אלא שמחייב עצמו בדבר שהוא חייב שהרי הנגזל בדין טרף ועוד דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דשבח דאיירי ביה שמואל היינו לענין דאם גזל השדה משובחת והכסיפה כמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ הוי שפיר דבר קצוב וכדמשמע נמי בש"ס להדיא דלענין פירות לשמואל נמי היינו שגזל שדה מליאה פירות ואין להאריך וכבר הארכתי פרק קמא דבבא מציעא ע"ש וכ"ש דממזון האשה והבנות אין ראיה דמה שגובין מבני חורין היינו מתנאי ב"ד ומנתחייב לזון בת אשתו כבר הרגיש הרמב"ם ז"ל בעצמו וכתב דבשטרי פסיקתא ודאי חייב ע"ש:

גמ' במתנה היאך עי' ב"ב קעה ע"א תד"ה הא דמקוים: