מסכת גיטין דף מ״ה עמוד ב׳

מתני' מפני תיקון העולם אי משום דוחקא דציבורא אי משום דלא ליגרבו ולייתו טפי:

גמ' קורין בו ולא חיישינן שמא הוא כתבו לשם עבודת כוכבים ופלוגתא היא לקמיה:

דילמא הך דדייקא מתני' הא בכדי דמיהן לוקחין ליגנז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא:

מין האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר:

ישרף דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו:

כתבו עובד כוכבים יגנז כדלקמן:

נמצא ביד מין יגנז ספק כתבו ספק מצאו וכשר הוא:

נמצא ביד עובד כוכבים אמרי לה יגנז מספיקא שמא הוא כתבו:

אמרי לה קורין בו פי' בקונטרס דהוה ליה ספק ספיקא דשמא ישראל כתבו ואפילו כתבו עובד כוכבים שמא כתבו למכור לישראל ולא לשם עבודת כוכבים ואין נראה דרב נחמן קאמר. כתבו עובד כוכבים יגנז והיינו אפילו כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה אלא טעמא דאמרי לה קורין בו משום דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך עובד כוכבים לכתוב:

והא דתניא יגנז האי תנא הוא הוה מצי למימר דרשב"ג הוא דבעי כתיבה לשמה כדאמר בסמוך אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא:

כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות דף מב.) ציצית בעובד כוכבים דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים מכלל דאשה כשרה ואמרינן נמי סוכת גנב"ך כשרה בפ"ק דסוכה (דף ח:) ודוקא בס"ת ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי:

עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי קשה דלמא כתיבה לשמן ודאי לא בעי דמסתמא לשמן קאי אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימי ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כתיבה לשמן לא בעי משמע דמכתיבה פריך:

עד שיעבדם לשמן כרשב"ג קיי"ל דבעי עיבוד לשמה כדמוכח בהנזקין (לקמן גיטין דף נד:) דההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי גוילין שלו לא עבדתים לשמן ומסיק דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת והא דאיפליגו אביי ורבא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מח:) בהזמנה אי מילתא היא ומוקי התם פלוגתייהו בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לא כמו שפי' שם בקונטרס דאביי דאמר מילתא היא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם אלא מפרש ר"ת דאביי כרבנן דלא בעי עיבוד לשמן דסגי בשאר. הזמנות שמתקנין הקלפים ומשרטטין אותם לשמן כיון דהזמנה מילתא היא ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא הזמנה מועטת ואע"ג. דאמרינן בהתכלת (מנחות דף מב:) דרב כרבנן ושמואל כרשב"ג והלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל ואף ע"ג דאמר ליה התם אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א"ל מייתי לן דם חלזון וסמנים ורמינן לה ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן לה באודרא ושדינן לההיא ביעתא וקלינן להאי אודרא בנורא משמע דבעינן צביעה לשמן צ"ל דאביי לא קיבלה דאיהו לא בעי לא עיבוד ולא טוייה ולא צביעה לשמן:

מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק מתוך פי' הקונט' משמע דקאי גם אספרים וקצת תימה דאיך משוה הש"ס ספרים שדמיהן יקרים להעלות כדי טרפעיק כמו בתפילין ומזוזות לכך נראה דקאי אתפילין ומזוזות:

מתני' המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר. בגמרא איכא תרי לישני בטעמא דהא מתניתין חד מפרש לה מתניתין משום קלקולא וחד מפרש לה משום פריצותא. רבי יהודה אמר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר. פירש דרבי יהודה סבר כל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כדאיתא בגמרא ולפיכך לא יחזיר, דרבי יהודה אית ליה דטעמא משום פריצותא וכל שנדרה נדר שאין לו הפרה איכא פריצותא, ולפיכך לא יחזיר משום ונוסדו [בנדפס: ונוסרו] כל הנשים. אבל שלא ידעו בו רבים אין בו פריצות כל כך ומחזיר שאין צריך חקיקת תם כגון נדרים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבינו לבינה וחזר דאינו יכול לקלקלה דכולי עלמא יודעין שיש מפירין, ועוד שאינה צריכה פתחים ולא חרטה, וכן נראה שהשיבו בירושלמי, ובתוספות פירשו שאין צריך חקירת חכם אפילו בשאר נדרים ובתולה בדבר כגון שנדרה את שהכה את בנה או שגנב את כיסה דכולי עלמא ידעי שאינו נדר בשנמצא שלא גנב ולא הכה והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין איגלאי מילתא דלא מחמת כן גירש אלא עילה מצא לגרש דתניא בתוספתא איזהו נדר שאין צריך חקירת חכם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כוסי והכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה, ונראה דלישנא דתוספתא הכא לאו דוקא קונם אשתי נהנית לי דהא אמרינן דבנדה הוא לכולי עלמא יחזיר ומילתא פשיטא היא וכדאמרינן עלה בגמרא פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג וליכא דוכתא לפלוגתא בכי הא אלא קונם שאין הבעל נהנה לי שגנב את כיסי ושהכה את בני קאמר ומשום דעיקריה דהאי נדר בהאי לישנא קאמר ליה בנדרים בפירושא דארבעה נדרים התירו חכמים הביאו כאן בהאי לישנא, והכא לאו דוקא. כן נראה לי.

רבי אליעזר אמר לא אסרו זה אלא מפני זה פירוש רבי אלעזר לית ליה טעמא דפריצות אלא משום קלקול וכל שצריך חקירת חכמים אינו יכול לקלקלה דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין כדאיתא בגמרא.

ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן מין ישרפו כתבן גוי יגנזו נמצאו ביד מין יגנזו ביד גוי יראה שקורין בו וכבריתא ששנינו לוקחין ספרים מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהו כתובים כהלכתם ואין חוששין שמא כתבו גוי דמילתא דלא שכיחא היא ומ"מ כתבו גוי יגנז כמו שכתבנו אלא שאם כתבם גר שחזר לסורו אם שלא מחמת יראה חזר הרי זה מין וישרף ואם מחמת יראה חזר קורין בו נשים ועבדים וקטנים וישראל משמד ומסור דינן כגוי וכל שנמצא בידם קורין בו וכל שכתבו הם אין קורין בו אלא יגנז שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומתוך שהנמצא ביד גוי קורין בו הוצרכו לומר במשנתנו שאין לוקחין אותם ביתר מכדי דמיהם שמא מתוך כך ירגילו עצמם בגניבתם ומכל מקום אם עולה ביתר מדמיהם דבר מועט רשאי הואיל ואין היוקר שבהם נכר ושיערו בה עד איסתירא שהוא סלע מדינה לסלע צורי שהוא שמינית שבו שמכיון שעבר תחום השתות ריחוק הנכר אין זה יוקר הניכר ומכל מקום כל שיכול לנכות בדמיהם יעשה ובלבד שלא יזלזלם בפני הגוי שמא יכעס הגוי על זלזולו ויזלזל הוא ביותר ממנו כנגד המשחיתים מעשה היה בסוחר אחד גוי שהביא שק מלא תפלין לפני אחד מחכמי התלמוד וכדי להוזיל לו מקחו אמר לו תמכרם זוגות זוגות כאדם המוכר תמרים ואימלי זיהרא ר"ל נתמלא כעס ושדנהו בנהרא אמר לא הוה מיבעי ליה לזלזולינהו באפאי כולי האי:

תפלין שחיפה קציצתן בזהב פוסל וכן אם טילא עליהן ר"ל על קציצתן עור בהמה טמאה אבל בעור בהמה טהורה אע"פ שלא נתעבד לשמה כשרה אלא שעור הרצועה צריך עבוד לשמה ויש פוסקים בזו כרשב"ג שאף עור הקציצה צריך עבוד לשמה וכן כל שכתבן על קלף שלא נתעבד לשמן פסול כספר תורה:

המשנה התשיעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר ושלא ידעו בו הרבים יחזיר ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר אמר ר' אלעזר לא אסרו אלא מפני זה אמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאיני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירוה מפני תקון העולם אמר הר"ם מי שגירש את אשתו משום חשד חשדה בדבר ערוה או בסבה שהיא נדרנית הנה אין מותר לו להחזירה אבל נאמר לו כשתרצה לגרשה על אחד מאלו הפנים לא תוכל להחזירה לעולם ולא תותר לך מאחר אלו הגרושין עד שיסיר כונתו ממנה ויגרש אותה גירושין גמורים לפי שאולי ישאר בו רושם כאשר תהיה נשאת לאיש אחר ולא יתפרסם לו הסבה אשר גרשה בעבורה ויאמר האיש הראשון לו ידעתי שהענין כן ושהיא לא תתמיד על זה הפועל לא גרשתיה נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולזה נאמר אלו הייתי יודע שהמוציא שם רע או משום נדר אינו מחזיר לעולם ור' יהודה יאמר כאשר נדרה נדר שידעו בו רבים ולא פחות מעשרה וכאשר התפרסם אצל עשרה או יותר הנה היא פרוצה בנדרים ור' מאיר אומר אם היתה השבועה אשר שבעה היא עצמה צריך חקירת חכם לא יחזיר לפי שאם יגרשנה ויהיה נשאת לאיש אחר ואחר ישאל האיש הראשון הדין ויאמרו לו שזאת השבועה יש לה היתר הנה יאמר לו ידעתי שיש לה היתר לא גרשתיה אבל הייתי מוליך אותה ויתירו לה לפי שר' מאיר סבר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל ולזה הודיעהו שלא יחזיר ור' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וההקש היה נותן שיחזיר אם הוא צריך חקירת חכם לפי שאנחנו נאמר אולי לא ידעת שיש לנדרה היתר אצל ב"ד הייתי מוליך אותה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סבר לה אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא אסור עליו שיחזיר כאשר נדרה נדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת הכם אשר אפשר שיאמר אחר שנשאת לאיש שני ולא יקבל ממנו שהיא פרוצה בנדרים לו ידעתי שהוא כן לא גרשתיה לפי שהייתי מיפר נדרה אשר נשבעה והוא אצלי לפי שאינו צריך לחקירת חכם והלכה כת"ק אשר אמר לא יחזיר על אי זה פנים שתהיה השבועה מפני תקון העולם ר"ל לא יבטל הגט למפרע כמו שביארנו עוד יצא מזאת המשנה הפרש אחר כאלו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ר"ל כי כאשר נשבע שאפשר לו שיגרש אשתו ושלא יהיה בינו ובינה אישות כלל ויגרש אותה מפני השבועה או רצה שיתיר נדרו ויחזירה ולזה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי במעשה ציידן ואמרו על זה ההבדל האחרון מפני תקון העולם שאין בענינו מהזרות תקון העולם ולזה יחזיר והוא ענין אמרם אין בו מפני תקון העולם:

אמר המאירי המוציא אשתו משום נדר יש מפרשים מפני שהיא רגילה הרבה בשבועות ונדרים ואין צורך בכך אלא מפני נדר שנדרה עכשו וכן משום שם רע ר"ל מפני שחשודה בדבר עבירה מצד קול שיצא עליה עכשו לא יחזיר ופירשו בגמרא על טעמו של דבר זה שתי סברות הראשונה משום דחיישינן לקלקולא כלומר שמא היום או מחר תנשא לאחר וכשהוא מתמיה על זה שנושאה ונדריה עליה אומרין לו שכבר הותר נדרה על ידי חכם ועכשו נוכחת שאינה נדרנית וכן בשם רע שנתברר לו שאותו שם רע שקר היה ואף עכשו נעשית צנועה עד שאין לשון הרע שולטת בה ואף הוא אומר אף אני לא גרשתיה אלא מטעם הנדר או השם רע ואלו הייתי יודע שהנדר הוא דבר שיש לו מתירין או שיתברר לי מאותו שם רע שגרשתיה עליו שהם דברים שאינן אלו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא שהגט לא נתן אלא על דעת זה והרי הוא בטעות ומתוך כך תקנו שכל שמוציא משום נדר או משום שם רע לא יחזיר אפי' נמצא השם רע בטל או הנדר נתר ומעתה גומר ומגרש על כל פנים ואין בידו עוד לקלקלה ואין אנו צריכים להודיעו תקנה זו בשעת הגט שתקנת חכמים קול יש לה ואע"פ שאמרו בגמרא לפיכך אומרין לו הוי ידוע שהמוציא כו' לא יחזיר לרוחא דמילתא אמרוה אלא שלטעם זה כל שגרשה בסתם יכול להחזירה ואפי' יצא עליה קול שהיא נדרנית או שאינה צנועה שמכל מקום מאן מוכח שמשום נדר או שם רע הוא מגרשה ואע"פ שהבריות מרננות עליו שכן מכל מקום הואיל והוא לא גלה אין דנין אחר לשון הבריות ולא אחר האומד מעתה אין התקנה שלא להחזיר אלא כשאמר לה בשעת גירושין שמשום נדר או משום שם רע הוא מוציאה וכן לדעת זה אין אנו צריכים לומר לו שיודיענה שעל דבר זה הוא מגרשה:

והסברא השנית הוא שלא נאמר כן מחשש קלקול אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך כל שיוצא עליה קול שהיא נדרנית או פרוצה בעריות עד שהבריות מרננות שמתוך כך הוא מגרשה אינו רשאי להחזיר שמתוך שיהו יודעות כך יזהרו שלא להרגיל עצמן בנדרים או להביא עצמן לידי חשד ואפי' לא אמר לה שעל דעת כן הוא מגרשה וכן לדעת זה תקנו עוד בה שיאמר לה בשעת הגירושין בפני הכל הוי יודעת שמשום דבר זה אני מוציאך כדי לפרסם את הדבר לאחרות ומכל מקום אף אם לא אמר אינו רשאי להחזירה:

ואחר שידעת היוצא לנו מבין שני טעמים אלו צריך שתדע שגדולי הפוסקים פסקו כלשון ראשון ואין התקנה אלא כשאמר לה כן וכן אין אנו אחראין שיאמר לה ר"ל על דבר זה אני מוציאך אלא שגדולי המחברים מרכיבין את שתיהן ומצריכים שיאמר לה כך כדי ליסרה כלשון אחרון וכן כתבו שאומרין לו שידע שאינו מחזירה ואח"כ פירשו הטעם וכתבו מפני מה לא יחזירנה גזירה שמא תנשא ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים ונמצא הגט בטל אלמא שהם פוסקים כשתי הלשונות להחמיר שלא להחזיר אף בלא אמר לה ושנזקיקהו לומר לה כן כדי ליסרה כלשון אחרון ושאנו צריכים לגלות לו שאין בידו להחזירה מחשש קלקול והדברים מתמיהים ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ועיקר הדברים כדעת ראשון ואע"פ שהוא לישנא קמא הואיל ור' מאיר שהוא שותף במחלקת משנתנו העיד ואמר מפני מה אמרו ואע"פ שמכל מקום דעתו הוא דמשום קלקולא וכו' והיאך אדם מעיד לעצמו מ"מ אלו לא כיון להודיע אלא את דעתו היה אומר מפני מה אני אומר ומאחר שאמר מפני מה אמרו אף לדעת חכמים אמרה ועוד דסוגיא דלקמן דאקשינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן אליבא דלישנא קמא איתמר ועוד ראיה לדעתי שהרי ר' מאיר ור' אלעזר אין בדבריהם מחלקת שמחשש קלקול הוא ומתוך שדברי שניהם מחשש קלקול ודברי ר' יהודה משום פריצות נחלקו האמוראים בדברי חכמים אם טעם שלהם משום קלקול אם משום פריצות ומאחר שר' מאיר ור' אלעזר סוברים מחשש קלקול ניחא טפי לאוקומי טעמא דרבנן בהכי:

ומעתה הלכה כתנא קמא דמתניתין וכטעם ראשון ואין בה חלוק בין דבר שידעו בו רבים לשלא ידעו בו רבים ובין דבר שצריך חקירת חכם לשאינו צריך אלא בכלם לא יחזיר אלא שאם עבר והחזיר לא נתברר דינן בכאן ובשני של יבמות כ"ה א' שאלו והעלו בה שאם כנס לא יוציא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי המפרשים מפקפקים לומר שלא נאמרה שם אלא ללישנא בתרא האמור כאן וכמו שאמרו שם התם ר"ל בנטען לאשת איש אלומי אלמיה לקליה ומתוך כך אם כנס יוציא הכא מיקם קם ביה בקלא וליתיה כלומר שחקר הדבר ואינו כלום והילכך לא יוציא וללישנא קמא דחיישינן לקלקולא כל שכן דאיקם ליה בקלא מצי לקלקולה ולדעתם אין הדבר ברור ומחמירין בה אלא שמ"מ חכמי הדורות כתבוה כדעת ראשון וחשש קלקול כבר נעשה בן הראוי לי אחר שהוא יודע שאסור לו להחזירה לכתחלה ואין לומר אלו הייתי יודע שכן הייתי כונסה שלא להוציאה שאין אדם מגרש על דעת חזרה באיסור סופרים וכן הדברים נראין:

וזהו ענין משנתנו לדעת ת"ק שהלכה כמותו אלא שר' יהודה ור' מאיר מחדשים בה דברים והוא שר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים ר"ל שהודר ברבים לא יחזיר ופירשו בגמרא שר' יהודה מפרש משנתנו בנדר שיהא מטעם שני ר"ל שלא יהו פרוצות בעריות ולא מטעם קלקול ומעתה הודר ברבים שהוא חמור ואין לו הפרה ומצד שהוא סובר שכל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא יחזיר שבנדר חמור כל כך איכא פריצותא הא בשלא הודר ברבים הואיל ויש לו הפרה אין כאן פריצות כל כך ויחזיר ומ"מ בעריות אינו חולק כלל דבכולהו גוני איכא פריצותא ומכל מקום אביי ורבא פירשו טעמו של ר' יהודה משום קלקולא וכמו שמפורש שם אלא שעקר הדברים דר' יהודה לא חייש לקלקולא ומעתה אין אומרין מדר' יהודה נשמע לרבנן לדון על דעת רבים לרבנן כהודר ברבים לר' יהודה דהואיל ומשום קלקולא אתינן עלה כל שכן דכי אית ליה הפרה מצי לקלקולה ולומר אלו הייתי יודע וכו' אלא יש לפרש נימא איפכא וכשהודר על דעת רבים יחזיר דהא ליכא קלקולא שהרי אין לו הפרה וכשחזר ונשאה ראה וניפס ואיפשר שרוב נדרים לא על דעת רבים ולא ברבים נידרים ויש לגזור מיעוטא אטו רובא ולר' יהודה ולטעם פריצות אין לגזור לא הודר ברבים אטו הודר ברבים דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומ"מ לרבנן וללישנא דפריצותא אינהו סברי דבכולהו איכא פריצותא:

גמרא והא דתניא קורין בו האי תנא כו' והתיר רשב"ג ליקח ממנו כו' יש לדקדק מאי מייתי מהך ברייתא דהתיר רשב"ג בגר דחזר לסורו דיודע דבעי עיבוד לשמה אעובד כוכבים דלא ידע ודוחק לאוקמי הך דקורין בו נמי בכי האי גוונא בגר שחזר לסורו דמשמע דהני תלתא ברייתות כולה בעובד כוכבים ממש איירי ויש ליישב דלרבן שמעון בן גמליאל נמי בעובד כוכבים (ב) דידעינן ביה דכתבו לשמה קורין בו דהא לית ליה הך דרשה דכל שאינו בקשירה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אמרי לה קורין כו' ואין נראה דרב נחמן קאמר כתבו עובד כוכבים יגנז כו' עכ"ל ר"ל דהא דרב נחמן דקאמר האי אמרי לה קורין בנמצא ואיהו גופיה קאמר בכתבו עובד כוכבים יגנז והיינו טעמא משום דכל שאינו בקשירה כו' כדמפרש לה תלמודא אברייתא דכתבו יגנז ואי הוה ידע תלמודא לפרושי אדרב נחמן בכתבו יגנז בענין אחר משום דבעי כתיבה לשמה לא הוה איצטריך ליה לפרושי אברייתא בענין אחר דהיינו משום דכל שאינו בקשירה כו' אלא דתלמודא דמפרש לה משום דכל שאינו בקשירה כו' אברייתא ה"ה דרב נחמן מתפרש הכי והיינו אפילו כתבו למכור לישראל ודו"ק:

בד"ה והא דתניא יגנז כו' המ"ל דרבן שמעון בן גמליאל כו' אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא עכ"ל ר"ל דרבן שמעון בן גמליאל לא איירי בהדיא בכתיבה אלא באיבוד ולא בעי למימר נמי דרבן שמעון בן גמליאל היא ומשום איבוד לשמה דבהך דתני יגנז לא תני עיבוד בהדיא אלא כתיבה אבל מהך דתני כל שאינו בקשירה כו' מייתי שפיר אהך דיגנז דהוה מכתיבה לכתיבה ולכך לא קשיא להו לתוס' לקמן דפריך לרשב"ג מעיבוד לכתיבה ולא מעיבוד לעיבוד משום דבהך דהתיר רשב"ג לא הוזכר בהדיא רק כתיבה ודו"ק:

תוס' ד"ה הא דתניא יגנז וכו' עד מצי למימר דר"ש ב"ג היא וכו' ואע"ג דמוקי ההיא דתני קורין כר"ש ב"ג מכל מקום המ"ל ההיא דתני יגנז נמי כר"ש בן גמליאל והא דתני קורין איירי בגד שחזר לסורו כדאוקי לקמן ההיא דרשב"ג וההיא דתני יגנז איירי בעובד כוכבים גמור וק"ל:

ד"ה כל שישנו בקשירה וכו' עד מכלל דאשה כשרה לשון ר"ן מדאצטרכינן להאי דרשא ולא נפקא לן משום דליתנהו בלבישה דנימא כל שאינו בלבישה אינו בעשייה כדאמרינן הכא בתפילין ש"מ דלא דרשינן הכי בציצית ומינה דנשים עושות ציצית אע"פ שאינן בלבישח דדוקא בס"ת ותפילין הוא דנפקא לן מדכתיב וקשרתם וכתבתם וכו' ע"ש:

ד"ה עד שיעבדם לשמן וכו' עד ומסיק שם דנאמן אתה להפסיד שכרך וכו'. אין זה לשון הגמרא שם ממש וע"ש:

בא"ד הכא הלכתא כשמואל וכו' וכאביי ורבא ליכא למימר דהכא הלכתא כאביי דאם כן חוי לח לגמרא להוסיף על הסימן דיע"ל קג"ם וק"ל:

בא"ד וקלינן לאודרא בנורא וכו' פי' שלא יעשו מאותו אודרא תכלת לציצית והוא פסול שלא נצבע לשם ציצית אלא לנסות הצבע אם הוא יפה א"כ ש"מ דבעינן צביעה לשמה ומזה הטעם שדינן ג"כ אותו מעט הצבע הנשאר בביעתא ולא שדינן ליה ביורה כדי שלא יפסול כל מה שביורה ועיין שם פרק התכלת:

ד"ה עיבוד לשמן בעי וכו' עד ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד וכו' וליכא להקשות והכל טעמא מאי דלא פריך הגמרא מעיבוד לעיבוד משום דהיה יכול לתרץ דנתנו להעובד כוכבים קלפים מוכנים עבודים לשמן והוא לא עשה אלא מלאכת הכתיבה וק"ל:

תוספות בד"ה אמרי לה קורין בו פי' בקונטרס דהו"ל ס"ס כו' ואין נראה דר"נ קאמר כו' דלקמן מפרש טעמא כל שאינו בקשירה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב שאין קושייתם מוכרחת לפי מה שאפרש בסמוך דההיא דתניא רב המנונא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה לאו הלכה פסוקה היא דע"כ פלוגתא דתנאי היא וא"כ לא פסיקא לן דהא דקאמר רב נחמן בכתבו עכו"ם יגנז היינו משום ה"ט לחוד אלא בחדא מתרי טעמי או משום האי טעמא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או אפילו למאן דלית ליה האי סברא אפ"ה א"ש דכתבו עכו"ם יגנז כיון שלא נכתב לשמה וכרשב"ג דבעי כתיבה לשמה כמ"ש התוס' עצמן בדיבור הסמוך וא"כ לפ"ז מ"ל שפיר דההיא דאמרי לה קורין בו לית ליה ברייתא דרב המנונא אלא דאפ"ה סובר בכתבו בו יגנז משום דבעי כתיבה לשמה משא"כ בנמצא ביד עכו"ם סובר דקורין בו משום דהו"ל ס"ס כדפירש"י ואף שרש"י ז"ל כתב להדיא דכתבו בו יגנז כדלקמן אם כן משמע לכאורה דאברייתא דרב המנונא קאי אפ"ה אין זה מוכרח די"ל דחד מתרי טעמי נקיט כדפרישית. מיהו התוספות לשיטתייהו כמ"ש בסמוך בד"ה כל שאינו בקשירה כו' מכאן אומר ר"ת א"כ משמע דברייתא דרב המנונא הלכה פסוקה היא ועיין מה שאפרש בסמוך:

בא"ד אלא טעמא דאמרי לה קורין בו כו' שאין דרך עכו"ם לכתוב עכ"ל. וצ"ל דנהי שאין דרך עכו"ם בעלמא לכתוב ס"ת אפ"ה בנמצא ביד מין יגנז משום שדרך מין לכתוב כיון דמחשבתו לעכו"ם. מיהו בנמצא ביד עכו"ם לא חיישינן שמא מין כתבו ואח"כ בא ליד העכו"ם זה כיון דישראל שכיחי טפי ועכשיו נמצא ביד עכו"ם אמרינן כל דפריש מרובא פריש ותלינן דשל ישראל הוא מה שאין כן בנמצא ביד מין לא תלינן ברוב ישראל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מתחילתו כיון שדרכו ליכתוב כנ"ל ודו"ק:

גמרא דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ועכו"ם כו' פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם. לכאורה נראה דהאי דמייתי מוקשרתם וכתבתם היינו לענין עבד אשה וקטן משא"כ לענין מין ועכו"ם בלא"ה פסול כיון דלא נכתב לשמה ואפילו ישראל עומד על גביו נמי לא מהני דהא אמרינן בעלמא עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד שהרי צריך לקדש האזכרות שבהן לשם קדושת השם ואפילו כתב האזכרות סתמא מוכח דפסולין וא"כ פשיטא דלא שייך בעכו"ם כה"ג דאדעתיה דנפשיה קעביד ועוד דבכתבו מין מאי איריא דפסולין ות"ל דישרף כדאמרינן לעיל דאמר ר"נ כתבו מין ישרף. מיהו בהא איכא למימר דדוקא בס"ת קאמר ר"נ כתבו מין ישרף משום דדרכו לכתוב לשם עכו"ם מה שאין כן בתפילין ומזוזות אפי' מין נמי אין דרכו לכתוב תפילין ומזוזות לשם עכו"ם וכ"ב הב"י בטוא"ח (סימן ל"ט שהיא שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש באריכות. ולפי זה א"ש דכייל לברייתא כולהו כהדדי משום דלענין תפילין ומזוזות בכולהו ליכא אלא פסולא בעלמא. מיהו הא דמייתי מקרא דוקשרתם ע"כ לאו אמין ועכו"ם קאי דבהנהו פסול משום שלא לשמה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה א"כ א"ש טפי דברייתא דהכא נמי סבר דלא בעי כתיבה לשמה ובהכי א"ש טפי דבכתבו מין נמי קתני פסולין ולא קאמר יגנז דכיון דלא בעינן מחשבה לשמה אפשר דאפילו מחשבת עבודת כוכבים לא פסלה להטעינו שריפה דהו"ל דברים שבלב ואין מחשבה מוציא מידי מעשה כיון דלא אשכחן דבעינן מחשבה לענין כתיבה כן נראה לי ודו"ק:

שם והא דתניא קורין בו האי תנא הוא כו' עד אמר רבה בר שמואל בגר שחזר לסורו. ולפ"ז משמע דברייתא דכתבו עכו"ם אמרי לה קורין בו נמי איירי בגר עכו"ם שחזר לסורו אלא שהמהרש"א ז"ל כתב שזה דוחק ולכך כתב שיש ליישב דלרשב"ג בעכו"ם נמי דידעינן ביה שכותב לשמה קורין בו כיון דלית ליה הך דרשא דכל שאינו בקשירה עכ"ל. ודבריו תמוהין מאד בעיני חדא דבעיקר דבריו שכתב דשייך בעכו"ם כתיבה לשמה כבר כתבתי בסמוך דפשיטא לן בכולא תלמודא דכל היכא דבעינן לשמה פסול בעכו"ם אפילו ישראל עומד ע"ג משום דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ואף לשיטת הפוסקים המכשירין בעיבוד של עכו"ם לס"ת אם ישראל עע"ג היינו משום דישראל מסייע בעיבוד ועוד דלשמה דעיבוד אינה אלא לשעה מועטת משא"כ בכתיבת ס"ת ואף לדברי הסוברים דבכתיבה נמי סגי כשאומר בפעם ראשון שכותב לשמו וכ"ש לדברי הסוברים דסתמא דס"ת נמי לשמה קאי אפ"ה לענין אזכרות אליבא דכ"ע צ"ל בפירוש בכל פעם ולקדשו לשם שמים והיאך יעלה על הדעת להכשיר בעכו"ם כה"ג ועוד דאי ס"ד דבעכו"ם נמי כשר אי ידעינן ביה שכותב לשמה א"כ מאי דוחקא דתלמודא לאוקמי מילתא דרשב"ג בגר עכו"ם שחזר לסורו ואמאי לא מוקי לה בעכו"ם כפשטא דלישנא דקתני מעשה בעכו"ם ולוקמי דידע ביה שכתב לשמה ועוד דמאי דפשיטא ליה דרשב"ג לית ליה דרשא דכל שאינו בקשירה כבר כתבתי דמלשון התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה כל שאינו בקשירה דמכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ושקלו וטרו בהא מילתא ואי ס"ד דלרשב"ג לית ליה האי דרשא מדמכשיר בגר עכו"ם שחזר לסורו ולפי זה ת"ק דרשב"ג נמי סבר הכי וא"כ מאי פסקא דר"ת לפסוק כהאי ברייתא דכל שאינו בקשירה דיותר יש לפסוק כרשב"ג דהלכתא כוותיה ולכמה פוסקים אפילו בברייתא וכ"ש הכא דעשה רשב"ג מעשה וקי"ל מעשה רב וכ"ש דאיכא ת"ק דרשב"ג דקאי כוותיה לכך נלע"ד דרשב"ג נמי אפשר דסבר דרשא דכל שאינו בקשירה ואפ"ה מכשיר בגר שחזר לסורו דכיון דמחמת יראה חזר נמצא דישנו בקשירה דכיון שנתגייר הוא מצווה על הקשירה ומה שאינו עושה הוא מחמת יראה משא"כ במסור ומשומד אע"ג דמצווין אפ"ה לא מיקרו ישנן בקשירה כיון שלרצונו פורק עול המצות מעליו ומשו"ה לא מוקי הש"ס מילתא דרשב"ג אלא בגר שחזר לסורו ולפ"ז אם נאמר דלשיטת התוספות ההיא דכל שאינו בקשירה הלכה פסוקה היא ואם כן ע"כ ת"ק דרשב"ג נמי איירי בגר שחזר לסורו דוקא וכן ברייתא דאמרי קורין בו נמי איירי כה"ג אלא שזה דוחק והנראה בעיני לולא שיטת התוספות דנהי דרשב"ג במעשה שעשה היינו בגר שחזר לסורו אבל ת"ק דרשב"ג דקאמר לוקחין ספרים מן העכו"ם בכל מקום איירי בעכו"ם גמור משום דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה ולית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ותרי קולי אית ליה ובהא דלא בעי כתיבה לשמה איכא ברייתא דלעיל דקאי כוותיה דלא פסיל במין ועכו"ם אלא משום דאינו בקשירה הא משום שלא לשמה לא מיפסלי כמ"ש מיהו האי ת"ק דרשב"ג פליג בהאי דרשא נמי דלית ליה כל שאינו בקשירה ומייתי ראיה מדרשב"ג לענין דלית ליה נמי האי דרשא דכל שאינו בקשירה וסובר הש"ס דגר שחזר לסורו לא מיקרי ישנו בקשירה דלא כמו שכתבתי בשיטת התוספות כנ"ל נכון וכ"נ מלשון הש"ס דקאמר והא דתני קורין בו האי תנא הוא ולא קאמר רשב"ג הוא אע"כ דאת"ק דרשב"ג קאי ודוק היטב ולפמ"ש כאן דאיכא תנא דלא בעי כתיבה לשמה לא תיקשי אם כן למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל במימרא דר"נ דההיא דאמרי לה קורין בו היינו משום דס"ס הוא ולא כתב בפשיטות דלית ליה כתיבה לשמה הא ליתא כיון דהאי דאמר קורין בו לית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ואי אמרת דלית ליה נמי כתיבה לשמה א"כ מאי איריא נמצא ביד עכו"ם אפי' כתבו עכו"ם נמי ומדפשיטא ליה לר"נ בכתבו עכו"ם דיגנז ובנמצא מספקא ליה הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ודוק היטב ובלשון הר"ן מצאתי ג"כ שהתחיל לפרש דהא מילתא אי בעינן כתיבה לשמה או לא פלוגתא דתנאי היא והנראה מתוך פירושו שהיה רוצה להאריך בזה אלא שעיקר דבריו נשמטו מתוך ספרי הדפוסים שלנו ע"ש:

תוספות בד"ה עד שיעבדם לשמן כו' ואע"ג דאמרינן בהתכלת כו' עיין בזה בלשון הר"ן ז"ל באריכות:

בד"ה עיבוד לשמה בעיא כו' ולא מיסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כו' עכ"ל. והא דלא מקשה הש"ס באמת מעיבוד לעיבוד משום דא"ל דמה שהתיר רשב"ג ליקח ספרים שכתבן העכו"ם היינו בידוע שעיבדן ישראל וק"ל:

גמ' ס"ת שכתבו מין ישרף עי' שבת קטז ע"א תד"ה ספרי:

רש"י ד"ה בגר שחזר לסורו עיין רש"י הוריות דף יג ע"א ד"ה א"ל: