מסכת גיטין דף מ״ב עמוד א׳

של שני שותפין דכיון דאין לו בו אלא חציו אפי' רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי:

מחלוקת דרבי ורבנן:

והניח חציו דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה:

אבל שיחרר חציו ומכר תחילה חציו או בבת אחת:

הכותב נכסיו לשני עבדיו שכתב שני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם דפלגי דלא קדם אחד לחבירו:

והן משחררין זה את זה לפי שכל אחד זכה בחצי חבירו:

הא דאמר כולו קמייתא כגון שכתב שני שטרות כדפרישית ובכל אחד כתב כל נכסיי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קנו ובתרייתא דאמר חצי חצי בשטר האחד כתב חצי נכסי לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל אחד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחת לא קנו דכיון דחצי נכסיי כתב בכל חד דלמא חד פלגא כתב לתרוייהו ואיכא שיור:

מדקתני סיפא דברייתא:

בעבד של שני שותפין ודברי הכל וא"ת והא לר' אליעזר דבפ' החובל (ב"ק דף צ.) אינו יכול לשחרר חלקו כמו שאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו ומוקי התם אליביה הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום וקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין [. פי' אליביה דר"א] אין יוצאין בראשי איברים וי"ל דשותפין דהתם היינו לזה גוף ולזה פירות כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום דהוי דומיא דאיש ואשה אבל כשיש לו גוף ופירות יכול לשחרר חציו והא דקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין היינו למשנה אחרונה וא"ת והא אמימר גופיה אית ליה לעיל לחד לישנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר וי"ל דשטר ודאי מפקיע האיסור כדאמרינן לעיל מה אשה איסורא ולא ממונא:

הא דאמר חצי חצי פי' בקונטרס שכתב בשטר אחד חצי נכסיי לך וכן בשני לחברו ואפי' מסר בבת אחת לא קנו דדלמא חד פלגא הוא דכתב לתרוייהו ואיכא שיור וקשה לרבינו שמואל דהא מדקאמר כל נכסיי משמע שמפרש בשטר שחציו שנתן לזה לא נתן לזה אלא הכל נתן לשניהם ועוד מדמפליג בין אמר כולו לאמר חצי משמע דוקא אמר כולו קנו אבל חצי אפי' פירש שלא חצי אחד נותן לשניהם אלא הכל אפ"ה לא קנה ונראה לרבינו שמואל דרבה לטעמיה דאית ליה בפ' שני דקידושין (דף נ:) ובמי שהוציאוהו (עירובין נ.) כל שאין בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ובזה אחר זה לא קנה כיון דשייר ולא דמי לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחילה וקצת קשה לפירושו דאם כן כי אמר כולו נמי לא ליקני בבת אחת כיון דבזה אחר זה שני לא קני כמו במקדש שתי אחיות דאינן מקודשות כיון דבזה אחר זה לא תפסי קדושין בשניה אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשתי אחיות שמונעים קידושי הראשונה מלחול קידושי שניה אבל הכא הא דלא קני שני בזה אחר זה לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהן כלום מידי דהוה אנותן כל נכסיו לשנים וכתב לכל א' נכסיי נתונין לך במתנה וזיכה להן בבת אחת דקנו כל הנכסים ואין לדמות ממון הראוי לחלק ואיתיה לחצאין כדאמר התם אמעשר:

מאי איריא חצי אפי' כולו נמי הכא ליכא לשנויי תנא סיפא לגלויי ארישא דפשיטא דבשטר אחד אין חילוק בין אמר חצי חצי לאמר כולו:

יום של רבו לרבו היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שחרור ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או בחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה. מנהג הפקר וקצת תימה כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקני לבנו קטן והא מכי משחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והוה ליה מעוכב גט שחרור ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחברו היה רוצה לשחרר חלקו:

אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי פירש רש"י ז"ל בשטר האחר כתב חצי נכסי נתונים לך וכן כתב לחבירו בשטר השני לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל אחד דילמא חד פלגא הוא דכתב לתרווייהו ואיכא שיור עד כאן. והקשו עליו בתוספות דהא בברייתא קתני כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי לא קנו אלמא האי חצי דקאמר על כרחין בשמפורש וניכר בשטר שאותו חצי שנותן לזה אינו אותו שנותן לשני שהרי בין שניהן הוא נותן כל נכסיו ועוד דלא משמע דמשום ספיקא דלישנא הוא, וכן הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאילו בדיני ממונות אם כתב חצי שדה לפלוני וחצי שדה לפלוני מי לא קנו כולה בין שניהן. ורש"י ז"ל פירש דאפילו מפרש בהדיא חצי האחר לפלוני עבדי קאמר ורבא לטעמיה דסבירא ליה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה כדאיתא במסכת עירובין ובקדושין, ובודאי אם אמר היום חצי נכסי לראובן עבדי לא קנה וכשאמר למחר חצי נכסי לשמעון עבדי לא קנה דהא שייר בכל חד וחד וקיימא לן דאפילו כתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהו אף עצמו לא קנה כל שכן הכא, והילכך בבת אחת כגון שכתב כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו לפי שלא הקנה לזה אלא חציו ולזה חציו, ואינו דומה לשחרר חציו ונתן חציו, דהתם בששחרר חציו ונתן חציו לאחר שאין ידו כידו, אבל הכא אותו חצי שלא שחרר לא נתנו אלא לעבדו השני ויד העבד השני כיד רבו, וכן השני, והילכך אף עצמן לא קנו ואפילו זיכה לשניהן בבת אחת כדאמרינן דרבא לטעמיה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה. אבל בשאמר כולו כלומר שכתב כל נכסי נתונין לראובן עבדי וכן כתב לשני וזיכה לשניהם בבת אחת קנו נכסים וקנו עצמן ומשחררין זה את זה דהשתא אילו כתב וזיכה לזה זכה בכל הנכסים וקנה עצמו בן חורין דקיימא לן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות אבל עכשיו שזיכה לשניהם יחד לא הוברר הדבר מי מהם קנה לפיכך הוי דינא דיחלוקו שניהם בנכסים וישחררו זה את זה, ולעולם שחרר חציו ומכר חציו לאחר בבת אחת כיון שבזה אחר זה ישנו שאם מכר חציו ואחר כך שחרר חציו יצא לחריות אף בבת אחת ישנו אפילו לרבנן שאם שחרר חציו ומכר חציו יצא לחירות. והרמב"ן נ"ר פירש דכשאמר חצי חצי משום הכי לא קנו שאין עצמו בכלל חצי נכסים לפי שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חציין ונוטל כחוש, הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי והילכך לא עשה ולא כלום, עד כאן. וצריך להתיישב בדבר.

נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו לכאורה משמע דנסיב לה אליבא דמשנה ראשונה דקתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דאילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו אפילו בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו ומעשה ידיו לעצמו הן, וכדאיתא בסמוך בבעיא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס אלא דאיכא לאוקמה אפילו למשנה אחרונה ובעבד של קטן דלאו בר כפיה הוא וכגון דנפל קמיה בירושה דלית ביה הערמה כעובדא דלעיל דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אפילו למשנה אחרונה אי נמי בקטנה דליכא משום ישוב העולם דלא מיפקדא אפריה ורביה.

נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ולא דמי שור של שני שותפין דלא משלם כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דהכא שאני דכיון שאינו בן חורין אלא חציו וצד חרות שבו הוא שמשלם כופר שלם הוא אלא שכופרו פחות משאר עבדים משום צד עבדות שבו אבל בשור של שני שותפים כיצד משלם ישלם זה כופר וזה כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר.

היה של אחד ושחרר חציו בשטר ומכר או נתן חציו בבת אחת הואיל ובשעה ששחרר חציו לא שייר לעצמו שום זכות שהרי מכר החצי האחר באותה שעה בעצמה או נתנו זכה:

כתב כל נכסיו לשני עבדיו בשני שטרות שכתב לכל אחד מהם בשטר מיוחד כל נכסי נתונים לך אם מסר להם בזה אחר זה ראשון קנה עצמו וחברו עם שאר הנכסים ושני לא קנה כלום ואם מסר להם בבת אחת קנו שניהם ומשחררין זה את זה שהרי זכה כל אחד בחצי חברו ואע"פ שבשני שטרות היוצאין ביום אחד בשטרי מקח קרקע או מתנת קרקע שאחת מהן שקר בהכרח אמרו שודא דדייני כמו שביארנו בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' הכי שאני שאלו נדון אחר האומד שמא יטעו הדיינין ונמצאו מתירין את זה בלא שחרור ואיסור אין דנין אותו באומד ומאחר שאתה מצריך לשחרר זה את זה הואיל ונעשו שותפים לענין איסור יעשו שותפים אף לממון כתב לשניהם בשטר אחד אף עצמן לא קנו שאין שנים משתחררים בגט אחד כאשה דכתוב וכתב לה ולא לה וחברתה אף בשני שטרות אם אמר בכל אחת מהן חצי נכסי נתונין לפלני עבדי לא קנה אחד מהם ואפי' מסר לשניהם בבת אחת ופירשו גדולי הרבנים הטעם שמא חצי אחד נתן לשניהם ואין הדברים נראין שאם כן אף בדיני ממונות אם כתב לאחד חצי שדה פלני לפלני ולאחד חצי שדה פלני ומסר להם כאחד לא יקנו את כלה ובזו ודאי אין ספק שקנו שניהם ועוד שהרי לשון הבריתא כל נכסי נתונין לפלני ופלני ואוקמה בחצי חצי ודאי על שני החצאים הוא אומר כן ויש מפרשים בה משום דכל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ואינו כלום שזו בזה אחר זה אינו משום דשייר בקנינו ובבת אחת שלא שייר בקנינו אין לומר בו שלא נתלו בת אחת בזה אחר זה אלא כשאין חלוק ענין בין בת אחת שלו לזה אחר זה אלא עיקר הפירוש שכל שהוא אומר חצי שמא אין העבד בכלל שכל האומר חצי נכסי נתונין לך אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ובכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חצין בכחוש והואיל ויש לחוש שמא אין עצמו בכלל החצי לא עשה כלום כל שביארנו בענינים אלו שזכה העבד אפי' קראו בשעת מסירת השטר פלני עבדי הדין כן שאין הכונה בלשון זה אלא עבדי שהיה כבר וזה שנתגלגל כאן בכותב כל נכסיו לעבדו שיצא לחרות ושייר קרקע כל שהוא לא יצא לחרות ואין צריך לומר אם אמר חוץ מאחד מרבוא שבהם כבר ביארנוהו בכדי הצורך בפרק ראשון:

זה שביארנו בחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו לשחררו מכל מקום כל שלא הספיקו לכופו חזר הדין לדברי בית הלל ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו ר"ל שפחת הדמים לרבו ואע"פ שאף הוא נפחת למלאכת מחר מ"מ אם פחת של מחר אינו שוה לפחת של היום גובה כל אחד פחת יומו לפי מה שהוא ויום של עצמו לעצמו על אותו הדרך בעצמו ואם אתה מפקפק לפרשה בעבד מצד שמאחר שלכופו הוא עומד הרי הוא כשל עצמו אתה יכול לפרשו בנגח את השפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין שאין כופין את רבה כמו שביארנו:

שור מועד שהמית את האדם משלמין הבעלים כופר ואם המית עבד או שפחה משלם קנס לרבו... מצד חלק העבדות וחצי מצד החרות ראוי ליתן ליורשיו אלא שאין לזה יורשים ומתוך כך פטור ממנו ושמא תאמר ואף דין חצי כופר היאך הוא בכאן והלא כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר עד שמכאן פטרנו שור של שני שותפיו מן הכופר אין זה כלום שהרי מכל מקום למה שראוי לחול בו דין כופר כופר שלם הוא:

בד"ה בעבד של שני שותפין כו' והא אמימר גופיה אית ליה כו' וי"ל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אבל הא ק"ל למה הקשו התוספות מאמימר ת"ל מיניה וביה למשנה אחרונה איך כופין כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין לי להאריך (ז) בדחוקי אבל הנראה למאי שיש לדקדק בעיקר קושייתם מתחלה אמאי לא תקשי להו בפשיטות אהך מתני' דהכא דכופין לשחרר בחציו עבד ובפרק החובל קאמרינן דאין יוצאין בראשי אברים אלא דאיכא למימר דמתני' דהכא לא אתיא כר"א דבעי עבדו המיוחד לו אלא כשאר תנאי דהתם דלא בעינן עבדו המיוחד לו ושפיר יוצא חצי עבד ושל שותפין בראשי אברים וה"ה בשחרור אבל מדקאמר הכא של שני שותפין ודברי הכל דמשמע דליכא מאן דפליג בעבד של שני שותפין ואהא קשיא להו והא ר"א ס"ל דאינו יוצא בראשי אברים וה"ה בשחרור דלענין חצי ממון שבו אין סברא לחלק בין ראשי אברים לשחרור ע"י שטר ותרצו דהתם לא איירי בשל שותפין אלא בשאין לזה רק פירות ולזה הגוף ודומיא דהכי בחציו עבד למשנה אחרונה דאין לו בו פירות מיהו מתני' דהכא בכה"ג נמי למשנה אחרונה דכופין לשחררו לא אתיא כר"א דהתם דס"ל דאין יוצאין בראשי אברים וה"ה ע"י שחרור ולכך לא קשיא להו אלא מאמימר גופיה דקשיא דידיה אדידיה דהתם מסיק דס"ל כר"א דהיכא דאין לו פירות אין יוצא בראשי אברים וה"ה בשחרור ולעיל ס"ל לאמימר גופיה במפקיר עבדו אע"ג דאין לו בו פירות יש לו תקנה בשטר ותרצו דודאי שטר מפקיע האיסור דהיינו הגוף טפי מראשי אברים ומהשתא מתני' דהכא נמי מצי אתיא שפיר כר"א דהכא בשטר מפקיע האיסור אף למשנה אחרונה מיהו ק"ק מעיקרא דלא אסקי להו אכתי לדעתייהו הא דתרצו דשטר מפקיע האיסור כו' אמאי לא קשיא להו מר"א בפשיטות לפום הסברא דסלקא אדעתייהו דהיכא דאינו יוצא בראשי אברים גם שחרור בשטר לא מהני ולקמן סבר ר"א דכל עבד אינו יוצא בראשי איברים וצריך גט שחרור ויש ליישב דר"א דהכא לאו היינו ר"א דהתם ודו"ק:

בד"ה יום של רבו כו' ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים כו' עכ"ל ולקמן אהך דהמית מי שחציו עבד כו' דקאמר מאי לאו כמשנה אחרונה כו' לא בעי לאוקמא בכה"ג דסתמא קתני דמשמע אפילו בגדולים וק"ל:

ע"א גמ' רב אשי אמר שאני התם דקא קרי ליה עבדי וא"ת תקשה לרב אשי מאי אריא חצי חצי אפי' אמר כולו נמי כדפריך אשנויא שלפני זה וי"ל דרב אשי נמי מתרץ לה דה"ק בד"א דקרי ליה עבדי אבל היכא דלא קרי ליה עבדי קנו ואם אמר חצי חצי אפי' לא קרי ליה עבדי לא קנו:

תוס' ד"ה בעבד של שני שותפים וכו' עד והא לר"א דפ' החובל אינו יכול לשחררו וכו' דמוקי התם אליביה וכו' כצ"ל ור"ל דר"א אמר דעבד של ב' שותפין אינו בדין יום או יומים משום כי כספו הוא כספו המיוחד לו ויליף מניה גמרא התם דה"ה דאינו יוצא בראשי אברים לד"א דכתיב ביה ג"כ עבדו דמשמע נמי עברו המיוחד לו דמוקי התם הא דקאמר אמימר איש ואשה וכו' אתיא כר"א ס"ל לאמימר כמו שאינו יכול לשחרר לר"א ה"נ אינם יכולין לשחררו וכן הא דתני התם בברייתא חציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של ב' שותפים אין יוצאין בראשי אברים מוקי התם כר' אליעזר וס"ל לתוס' דכמו שאינן יוצאים בשן ועין לר' אליעזר ה"ה דאין יוצאים בשטר שיחרור ותירצו דשותפים דהתם וכו' והא דקאמר התם חציו עבד וכו' ר"ל ובחציו עבר יש לו חלק בגוף ופירות ואפ"ה קתני דאין יוצא בראשי אברים וה"ה בשטר שיחרור היינו למשנה אחרונה דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין והואיל ולכפייה קאי הוי כאילו אין לו בו שום חלק לא בגוף ולא בפירות ולכך אינו יוצא בשן ועין ואם תקשה לך וא"כ הואיל ואינו יוצא בשן ועין ה"ה דאין יוצא בשטר שחרור למשנה אחרונה מאחר שאין לרבו חלק בגוף העבד וא"כ היאך אמרו כופין את רבו ועושה אותו בן חורין זה אין קושיא כלל דהא דמאי דנקרא למשנה אחרונה אין לו בגוף העבד היינו משום דכופין אותו לשחררו וזולת זה יש לו בו בגופו ולכך יכול רבו לשחררו וק"ל ובתר הכי הקשו התוס' וא"כ לפי זה דהכל תלוי בגוף וכשאין לו חלק בגוף העבד אין יכול לשחררו והא אמימר גופיה אית ליה לעיל (גיטין דף מ') לחד לישנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר שחרור ובמפקיר עבדו אין לו בגופו כלום דגופיה לא קני ליה אלא איסוד אית ליה גביה כדאמר התם וא"כ היאך יש לו תקנה בשחרור דבלא פי' זה הוה אתי לן שפיר הא דאמימר דהוה אמרינן דלא תלי כלל בגוף העבד אלא הכל תלוי בעבדו המיוחד לו דהיינו כשאין לו אלא אדון א' ובמפקיד ג"כ אין לו אלא אדון אחר אבל השתא דתלי טעמיה שצריך שיהיה לו חלק בכל גוף העבד קשיא ותירצו דהתם ודאי דלא נשתייר בו כי אם איסור דעבדות שטר ודאי מפקיע האיסור ובזה יפה כח השטר מראשי אברים דהא דקתני התם חציו עבד וחציו בן חורין אין יוצא בראשי אברים היינו למשנה אחרונה דלכפייה קאי והוי כאין לו בו כ"א איסורא דעבדות ואפ"ה אין יוצא בראשי אברים זה נ"ל בשיטת התוס בדבור זה ודברי ספר ח"ש בדבור זה רחוקים ממני:

ד"ה הא דאמר חצי חצי וכו' עד אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע וכו'. ר"ל וה"ה חצי חצי דאינו בזה אחר זה אינו מטעם דהראשון מונע אלא מועט דשייר וכשהוא בבת אחת אין כאן שיור וא"כ למה לא יקנו בבת אחת והא דכתבו התוס' בתר הכי ואין לדמות ממון הראוי לחלק וכו' נ"ל דהוי כאילו אמר ועוד דאין לדמות ממון הראוי לחלק וכו' ולכך אף על פי שאינו בזה אחר זה בבת אחת קני וכשנויא אחרינא הוא ודו"ק נ"ל:

תוספות בד"ה בעבד של שני שותפין וד"ה וא"ת והא לר"א דפרק החובל אינו יכול לשחרר כו' ומוקי התם אליביה הא דאמר אמימר כו' עכ"ל. נראה ברור דמהא דאינו יוצא בשן ועין לר"א לא מצי לאוכוחי דאין יכול לשחררו בכסף או בשטר דשאני שן ועין דכתיב כי כספו הוא ודרשינן כספו המיוחד לו וכן מהא דאמר ר"א דשני השותפין אינן בדין יום או יומים נמי לא מצי לאוכוחי דשאני התם דכתיב עבדו המיוחד לו משא"כ בכסף ושטר ליכא שום דרשא דבעינן מיוחד לו אלא דעיקר קושייתם מדמוקמינן התם הא דאמימר כר"א משמע להדיא דאע"ג דמכירה ליכא שום קראי אפ"ה פשיטא ליה דבעינן מיוחד לו דכל שאינו מיוחד הו"ל כדבר שאינו שלו וא"כ ממילא מה"ט לא מצו תרוייהו לשחררו ועדיין יש לדקדק מאי מדמו שחרור לשן ועין דלמא שאני שחרור דגלי קרא דלא בעינן מיוחד לו דנהי דמוהפדה לא נפדתה לא מוכח מידי דלרבי מוקי לה במשחרר חצי עבדו ולרבנן ד"ת כלשון בני אדם אכתי אשכחן בשן ועין גופא אליבא דר"א דאמר לקמן צריך גט שיחרור אלמא דאף ע"ג שכבר אין לו שום קנין פירות דפקע שעבודו ע"י ראשי אברים כדמוכח לקמן ואפ"ה מצי לשחררו ע"י גט שחרור אח"כ נמצא דלפ"ז לר"א גופא דבעי עבדו המיוחד לו לענין שן ועין וכל היכא שאין לו אלא קנין פירות או קנין הגוף אינו יוצא בשן ועין ואפ"ה גלי קרא דמצי לשחררו אח"כ ע"י קנין הגוף לחוד משום דלא בעינן מיוחד לו וא"כ ה"ה לב' שותפין. מיהו אם נאמר דעכשיו נמי ס"ד דהתוספות הא דמסקו בסוף דבריהם דשטר ודאי מפקיע האיסור אע"ג דליכא קנין ממון ולא קשיא להו הכא לענין שחרור אלא מעבד של ב' שותפין א"כ א"ש דמהא דגלי קרא ביוצא בשן ועין דיכול לשחררו בשטר לא מצינו למילף לר"א לענין עבד של ב' שותפין ולפ"ז ממילא נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל דלמאי דלא סלקו אדעתייהו בסמוך לחלק בין הפקעת האיסור גרידא ע"י שינוי ובין שאר עניני שותפין אמאי מקשו שם דאמימר אדאמימר ואמאי לא תיקשי להו לפי סברא זו דר"א אדר"א ומ"ש מהרש"א ז"ל דתרי ר"א אינון הוא תמוה דבמאי דפליג בתרוייהו עם ר"מ ור"ע נראה ברור דהוא ר"א בן שמוע ולמאי דפרישית א"ש דכיון דלא סלקו אדעתיהו סברא זו לחלק בין שותפין ובין קנין פירות או הגוף א"כ כ"ש דלא קשה דר"א אדר"א דשאני שחרור דגלי קרא בהדיא דלא בעינן מיוחד לו כדאשכחן ביוצא בשן ועין דצריך שחרור ומהני ביה אבל מדאמימר מקשו שפיר מדמדמה מכירה לשן ועין ולא מדמה לשחרור אלמא דבשחרור גופא סובר דאין יכול לשחררו בקנין הפירות או הגוף לחוד א"כ מקשו שפיר כנ"ל ליישב המשך שיטת התוספות אבל לולא דבריהם נראה דלק"מ דלעולם אין לחלק בין שותפין ממש ובין לזה גוף ולזה פירות ואפ"ה לא תיקשי קושייתם דשאני שחרור דגלי קרא דלא בעינן מיוחד לו כדפרישית ועוד מצינו בריש חגיגה דדרשינן מקרא דאל פני האדון ה' למעט חציו עבד וחציו בן חורין מראיה אלמא דעל כרחך אפילו לרבנן דרבי אשכחן דאיירי קרא מח"ע וחב"ח וע"כ מתוקמא בעבד של ב' שותפין והיינו מה"ט דפרישית דלענין שחרור גזירת הכתוב דלא בעינן מיוחד לו והא דמדמה אמימר מכירה לשן ועין ולא לשחרור היינו משום דלענין מכירה פשיטא לן דבעינן מיוחד לו ולא מייתי מדר"א אלא דקנין פירות לחוד או קנין גוף לא מיקרי מיוחד לו כנ"ל נכון וברור וכ"נ מלשון הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים דף נ' ובלא"ה כל שיטת התוספות כאן לשנויי בתרא דגמרא פרק חזקת אליבא דאמימר אבל ללישנא קמא אין מקום לדבריהם בזה וכ"כ הב"ח י"ד בהלכות עבדים והיא שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בא"ד והא דקאמר התם חציו עבד וחציו ב"ח היינו למשנה אחרונה עכ"ל פי' דאי למשנה ראשונה אמאי אינו יוצא בראשי אברים הרי יש לרבו עליו חצי גוף וחצי פירות אע"כ כמשנה אחרונה איירי דהפקיעו חכמים שעבודו נמצא שאין לרבו עליו עוד שום קנין פירות וזה לפי שיטתם בד"ה יום של רבו דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל כמו שאבאר לקמן והא דכופין לשחררו לשיטת התוספות ומאי מהני השחרור דהא אין לו עליו קנין פירות איכא למימר שלא הפקיעו השעבוד אלא משום קנסא אם לא שחררו אבל כשמשחררו וקיים דברי חכמים איגלאי מילתא שהקנין פירות הוא שלו ומתנה בעלמא הוא דיהיב ליה לעבד כנ"ל וכ"כ מהרש"ל ומהר"ם ז"ל ובחנם דחה מהרש"א ז"ל דבריהם ואף ששיטת מהרש"א ז"ל ג"כ נכונה ואלו ואלו דברי אלקים חיים אלא שיש לי לדקדק קצת על שיטת מהרש"א ז"ל ואין להאריך:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופא אית ליה לעיל לחד לישנא כו' עכ"ל והא דלא מקשו בפשיטות מעיקרא דאמימר אדאמימר כתב מהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה משום דמעיקרא הוי סברי התוספות דאדרבא עבד של ב' שותפין ממש גרע טפי כיון שנסתלק לגמרי מחצי הגוף ומחצי הפירות לא מיקרי מיוחד לו משא"כ במפקיר עבדו שיש לו כל הגוף שפיר מיקרי מיוחד לו ע"ש באריכות ולא זכיתי להבין דבריו בזה וכמדומה לי שכשגגה יצאה מלפני השליט דהא עיקר מימרא דאמימד באיש ואשה שמכרו בנ"מ איירי שלזה גוף ולזה פירות וא"כ בודאי הו"מ לאקשויי בפשיטות דאמימר אדאמימר וגם מהר"מ ז"ל רצה ליישב ולענ"ד דבריו דחוקין ע"ש. והנלע"ד ליישב דלמאי דהוי משמע להו מעיקרא דר"א איירי נמי בשותפין ממש א"כ ע"כ דהא דאמימר סובר כר"א היינו דמדמה מכירה לדין יום או יומים אבל לא לשן ועין מדמה דא"כ אטו ב' שותפין דעלמא לא יכולין למכור שום דבר המשותף לעולם וזה דבר שאין הדעת סובלו אע"כ היינו מוכרחים לומר דלענין איש ואשה לחוד לענין מכירה דוקא מוקי אמימר לר"א כוותיה דמה"ט אין שום א' מהם ואפילו שניהם כאחד יכולין למוכרו מש"ה מחמיר ר"א אפילו לענין נפשות דמה"ט לא מיקרי מיוחד לו ואם כן לא קשיא כלל דאמימר אדאמימר מעיקרא דהא ע"כ לא מדמה אמימר מכירה לשן ועין דהא בשן ועין אינו יוצא בשל שותפין ובמכירה ודאי מהני אע"כ דלא מדמה מכירה אלא ליום ויומים דוקא ובין במכירה ובין בדין יום ויומים דוקא דומיא דאשה איירי וא"כ שחרור דהכא מדמינן לשן ועין דלא בעינן מיוחד לו ולית ליה לאמימר ברייתא דעבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי איברים משא"כ למאי דמסקו התוספות עכשיו מדאמרינן בשמעתין בעבד של שני שותפין וד"ה אלמא דר"א נמי מודה וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"א עבד של ב' שותפין אינו יוצא בראשי איברים לא איירי מב' שותפין ממש אלא לזה גוף ולזה פירות וא"כ לפ"ז משמע להו מילתא דאמימר לגמרי כדר"א וא"כ מקשו שפיר ודוק היטב:

בא"ד והא אמימר גופא אית ליה לעיל לחד לישנא כו' וקשיא לי טובא דהא בפ' חזקת הבתים דף ל"ט מייתי הש"ס תרי אוקימתי בהא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום וללישנא קמא שם לא אתיא הא דאמימר כר"א אלא דאמימר גופא סבר דהיכא דזבין חד מינייהו לחבריה מהני אלא דוקא היכא דזבין חד מינייהו לעלמא אתא אידך ומפיק משום תקנת אושא וא"כ מאי מקשו התוספות הכא דילמא להאי לישנא דלעיל דמהני לאמימר גט שחרור במפקיר עבדו היינו דסבר כלישנא קמא דפ' חזקת דמהני היכא דזבין חד לחבריה וה"נ בעבד מהני השחרור שמקנה האדון לעבד קנין הגוף ולישנא בתרא דפ' חזקת הבתים דמוקי לאמימר כר"א סובר כאידך לישנא דלעיל בפרקין דסובר אמימר להדיא דמפקיר עבדו אין לו תקנה בשטר והיינו מה"ט גופא כיון שנסתלק מקנין הממון תו לא שייך לשחררו. ויש ליישב דקושיית התוספות הכא משום דמשמע להו עיקר כלישנא בתרא דפ' חזקת הבתים משום דבפ' החובל לא מייתי אלא האי לישנא והא דמקשו הכא דאמימר אדאמימר לאו דוקא אלא לאלומי הקושיא אבל באמת עיקר קושייתם אליבא דהלכתא דקי"ל במפקיר עבדו דמהני גט שיחרור דכמה תנאי ואמוראי סברי הכי וכיון דלשיטת התוספות קי"ל נמי כלישנא בתרא בפרק חזקת אליבא דאמימר וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא והוצרכו לתרץ ולחלק בשטר ודאי מפקיע האיסור כנ"ל נכון אבל באמת כל הפוסקים פסקו כלישנא קמא דפר' חזקת ואם כן אין מקום לקושייתם כאן ועיין בב"ח י"ד הל' עבדים ודו"ק:

גמרא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי ופירש"י בתרייתא בדאמר חצי כו' ולא מיבעיא כתב ומסר לזה כו' אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דילמא חד פלגא כתב לתרוייהו עכ"ל. מה"ט דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו לא הוי צריך לאוקמי בגמרא אידי ואידי כרבנן דוקא דהא מיתוקמי שפיר תרוייהו אליבא דכ"ע דאפילו לרבי לא קנו בדאמר חצי דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו אלא משום דמשמע ליה לרש"י ז"ל דעכשיו לא מסיק הש"ס אדעתיה לחלק בין מסר לשניהם בבת אחת ובין זא"ז עד לקמן בסמוך מחלק הש"ס כה"ג וא"כ להאי אוקימתא דהכא איירי בכל ענין וא"כ כשמסר זאח"ז ודאי לא שייך האי חששא דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו דהא משעה שמסר לראשון קנה חצי לגמרי ואם כן מהיכא תיתי נאמר אח"כ שחזר ונתן אותו החצי לאחרון לכך מוקי לה אליבא דרבנן והטעם בזאח"ז היינו משום דהוי שיור דהו"ל כשחרר חציה והניח חציה כך נראה לכאורה אמנם אחר העיון בא לידי ספר בית יהודה וראיתי שהקשה אכתי מאי איצטריך לפ' מהני טעמי ות"ל כיון דנחית לשייר החצי לא מהני אף לרבי דא"ל ששייר גוף העבד כדאמרינן בסמוך גבי חוץ מאחד מרבוא שבהן כו' והאריך בזה ולדידי לק"מ דודאי שיטת רש"י ז"ל דכל האומר חצי נכסי קנויין לך זוכה בכל דבר ודבר החצי לגמרי וכמ"ש הר"ן בהשגתו על הרמב"ן ז"ל בסברא זו ע"ש נמצא לפ"ז שזכה העבד בחציו ובחצי חבירו ואף דקי"ל בפ"ק דף ט' כר"מ דאפילו בכתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש אפ"ה לא קנה עצמו ב"ח כיון דנחית לשיורא מיהו הא מסקינן התם דטעמא משום דלאו כרות גיטא הוא והיינו כיון שבאותו שטר שייר לעצמו איזה זכות ותו לא הוי כרות גיטא מה שאין כן הכא שלא שייר לעצמו כלום אלא כתב הכל לעבדיו וא"כ אם מסר בב"א הוי לן למימר דהו"ל לגמרי כשחרר חציו ומכר חציו או נתן במתנה חציו דמהני לד"ה אלמא דכה"ג כרות גיטא מיקרי מש"ה הוצרך רש"י ז"ל להדורי אטעמא דבמסר בב"א לא קני מטעמא אחריני דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו והשתא דאתינן להכא נ"ל דאף במסר לשניהם כאחד דלא קנה היינו דוקא אליבא דרבנן כנראה מלשון רש"י ז"ל שכ' דילמא חד פלגא כתב לתרוייהו והוי שיור משמע דלרבי דלא איכפת ליה בשייר חציו א"כ ה"נ קנו דנהי דחיישינן שמא חד פלגא כתב לתרוייהו מ"מ קנו מיהת שניהם החצי בכל דבר ודבר וכל אחד זכה בעצמו חלק רביע ונהי דכל אחד מהם אין יכול לשחרר חבירו מה שמגיע לחלקו דהא איהו גופא אכתי ברשות רבו קאי החצי מ"מ הוי כ"א וא' מיהו משוחרר על חלק רביע שזכה בעצמו וכיון דמשוחרר בשום חלק דינו כחצי עבד וחב"ח לענין איסורא בשפחה ובב"ח ומדאמרינן לא קנו עצמן משמע דהו"ל כעבד גמור מש"ה איצטריך לאוקמי כרבנן דלדידהו כיון דא"ל דחד פלגא כתב לתרוייהו ושייר לעצמו החצי לא קנה כלל דהו"ל שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא במסר זה אחר זה נהי דלא שייך האי חששא שמא חד פלגא כתב לתרוייהו מ"מ פשיטא דלא מהני לרבנן דהו"ל שחרר חציו והניח חציו בכל א' ואחד כנ"ל נכון שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש. מיהו לשיטת הרמב"ן דלא ניחא ליה לפרש ה"ט דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו וכתב הטעם דכל שאומר חצי נכסי נתונין לך לא זכה בכל דבר ודבר החצי אלא נותן לו איזה חצי שירצה הנותן ומש"ה לא מהני דשמא גוף העבד שייר לעצמו ולפ"ז ודאי קשיא לי אמאי איצטריך הש"ס לאוקמי דוקא כרבנן דהא מתוקמי שפיר אליבא דכ"ע דאפילו לרבי שייך האי טעמא גופא וצריך עיון ודוק היטב ועיין בט"ז י"ד הלכות עבדים:

תוספות בד"ה יום של רבו לרבו היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו כו' עכ"ל. פי' דבסמוך מיבעיא לן במעוכב גט שיחרור דהיינו מפקיר עבדו וכיוצא בו דבהנהו פשיטא לן דמעשה ידיהם לעצמם שאין לרבו עליהם שום דררא דממונא ולא קמיבעיא אלא לענין קנס וקבעי למפשט מההיא דהמית חצי עבד וחב"ח למאי דקס"ד דהיינו למשנה אחרונה וא"כ ע"כ דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דומיא דמפקיר דאל"כ פשיטא דקנסא לרבו וכיון דע"כ מעשה ידיו לעצמו תו לא מיתוקמא האי מימרא דהכא למשנה אחרונה דהא מסקינן דהכא בנגחו שור איירי דוקא היכא דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור ואליבא דאביי דאמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה סוף סוף הכל מדין שבת הוא וכיון דמעשה ידיו לעצמו הרי השבת שלו ועמ"ש בזה בסמוך בד"ה חבלי ביה אחרינא מיהו הרמב"ם ז"ל כ' האי מימרא דהכא אפילו למשנה אחרונה וכבר השיגו שם הראב"ד ז"ל אלא דקשיא לי יותר למה כתב כלל האי מימרא דנגח שור דהא מסקינן דע"כ לרבא האי מימרא לא ס"ל אלא כשהכהו אדם וכיון דכרבא קי"ל דאינו נותן אלא שבת שבכל יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופא א"כ לא משכחת האי מימרא דהכא בשור וצ"ע: