מסכת גיטין דף ל״ב עמוד ב׳

שתי לשונות משמע וכיון דהכי הוא סתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתיה קא טעין:

הרי הוא כשליח הגט ואם ביטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה:

ה"ג נפקא מינה להולך לאו כזכי דמי ואע"ג דמתנה זכות הוא מצי למיהדר דהולך לאו כזכי דמי:

דתלי נשען:

בטל מהו אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי ב' לשונות משמע ולישנא דאהני ביה קאמר:

אינו מועיל משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ויתקיים בחותמיו:

חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום דכל לשונות הללו לשעבר הוא:

הרי הוא חרס מהו להבא משמע או לשעבר משמע:

להולך לאו כזכי דמי בגט לא שייך לומר הולך לאו כזכי דאפילו זכי נמי לא מהני ולא נקטיה אלא לסימנא בעלמא לומר כי היכי דלא מהניא הולך בגט לא מהני נמי במתנה:

מאי שנא מהרי הוא הקדש תימה דבריש אין בין המודר (נדרים דף לד:) משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר דלא אמר כלום דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא מיבעיא לן ועמד בתיקו:

רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו תימה והא ריש לקיש ור' יוחנן דפליגי בריש האומר בקידושין (דף נט.) משמע דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כמו שמוכיח שם ממתני' דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה כו' וכתיבת גט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וי"ל דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה:

התם דיבור ודיבור הוא מתוך הלשון משמע דאפי' ביטלו בפירוש אינו מבוטל מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא משמע דהכא לאו דיבור ודיבור הוא אלא דיבור ומעשה וגם מדקאמר גט גופיה מי קא בטיל משמע דאין לו כח לבטל אבל בקידושין בריש האומר (דף נט.) אין שם כל זה האריכות וכתוב בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט לא בטליה משמע דאם ביטלו בפירוש מודה רב נחמן דבטל וכן צריך לומר דגט לא חשיב מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה דאי לאו הכי תקשי לרב ששת כדפירשנו לעיל ומדקאמר בפ"ב (לעיל גיטין דף יח.) גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר"ש מיכן עד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר"ת אין ראיה כדפרי' בפ"ב ועוד דשמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה:

ורב נחמן אמר בפני שנים דלתרי נמי ב"ד קרי להו אין לומר דרב נחמן לטעמיה דאמר בפ"ק דסנהדרין (דף ה:) משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהם דין דהא רבא לית ליה התם (דף ג.) דשמואל ועל כרחך רבא אית ליה הכא כרב נחמן דאמר בפני שנים דהא פליגי ר' יוחנן ור"ל בסמוך בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת ורבא פסיק בריש החולץ (יבמות דף לו.) בכולי הש"ס כר' יוחנן לגבי דר"ל לבר מתלת ור' יוחנן קאי כרב נחמן ועוד אמר בירושלמי דסנהדרין רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ (שם דף מו:) נמי א"ר יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה וע"כ צריך לומר אף ע"ג דתרי אין דיניהם דין כיון דפרוזבול סגי בתרי קרי להו בית דין ואם תאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל.) דפריך גבי אודיתא דילמא ב"ד חצוף כדשמואל דאמר שנים שדנו כו' בלאו שמואל נמי איכא למיפרך דהא ר' יוחנן ורבא לית להו דשמואל וקא סברי דלתרי בית דין קרי להו וכי האי גוונא נמי פריך גבי קיום שטרות בפ"ב דכתובות (דף כב.) וי"ל. דהתם כיון דבעינן שלשה באודיתא וקיום שטרות אין שייך לגבי ההוא מילתא לקרות לתרי ב"ד מש"ה קאמר דלמא לא בעי התם ג' כדשמואל. ואם תאמר ומאי נפקא מינה השתא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו הא תיקן רבן גמליאל שלא יהו עושין כן ואומר ר"י דנ"מ לרבי דאמר לקמן אם ביטלו מבוטל ופסק לקמן רב נחמן כוותיה ומודה רבי דאם ביטלו בפני ב' לרב ששת או בפני אחד אפי' לרב נחמן דאינו מבוטל דאפילו קודם תקנת רבן גמליאל לא היה מבוטל דדוקא בפני ג' לרב ששת מבוטל דליכא למיחש לממזרות אבל בפני שנים דאיכא למיחש לממזרות לא ולרב נחמן אע"ג דבפני שנים איכא למיחש לממזרות כדאמרינן בסמוך ואפ"ה הוי מבוטל מ"מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי אינו מבוטל ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה:

לתרי נמי ב"ד קרי להו וא"ת דבספ"ב דיבמות (דף כה:) גבי מיאנה או חלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ודייק טעמא דב"ד הוא הא בי תרי לא והא אמר הכא דלתרי נמי ב"ד קרי להו ואור"י דהתם דייק מדלא קאמר מפני שהם שנים אלא תלי טעמא בב"ד ש"מ דלא סגי התם בתרי א"נ מיאון דומיא דחליצה וב"ד דחליצה היינו ג' ולא אתי כמאן דמכשיר חליצה ביחיד דחד לא מקרי ב"ד ואיכא נמי רננה:

שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה איכא דמקשו ובגט מאי הולך לאו כזכה שייך ביה, דאפילו אמר לו זכה בגט זה לאשתי לא אמר כלום וכדתנן לעיל בפרק קמא (גיטין יא, ב) חוזר הוא באשה שאין חבין לאדם שלא בפניו. ואם תאמר דהכא בשעשאתו האשה שליח לקבלה, והוא אמר לו הולך ותן לה, דאי הוי אמרינן הולך כזכה הויא מגורשת, ומשום הכי איצטריך ליה לאשמועינן דהולך לאו כזכה ואינה מגורשת, הא ליכא למימר הכי דהא ספוקי מספקא לן לקמן בפרק (התקבל) [האומר] (גיטין סב, ב) אי הוי הולך כזכה בכי האי גוונא אי לא, ורבי נמי דאית ליה הכין בהדיא (סג, א) דהולך בכי האי גונא כזכה. ואם כן היכי תלי לה להדיא בגט דלאו כזכה. ועוד היכי תלי מתנה בגט דאדרבה טפי פשיטא להו במתנה דהולך לאו כזכה מבגט, דהתם קאמר רב (סג, ב) בכי הא נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דאלמא מספקא ליה אי הולך כזכה או לא, ובשילהי פרק קמא (יד, ב) אסיקנא דבמתנה הולך לאו כזכה. ומיהו זה אינו קשה כל כך דאיכא למימר דהתם הוא דמספקא ליה לרב בגט משום דלטובתה מתכוון דבמקום יבם הוא ושמא מתכוון כדי שלא תפול לפני יבם אבל בעלמא בין בגט ובין במתנה הולך לאו כזכה. ומכל מקום עדיין אינו מחוור, דכיון דאייתי הא דאביי בשמעתין דהכא אלמא בשאר שלוחין דלאו לקבלה נינהו קאמר דומיא דשליח דמתניתין ושמעתין דהכא. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהכא לסימנא בעלמא נקטיה דכי היכי דהולך לא מהנה בגט הכי נמי לא מהנה במתנה, ולאו מחד טעמא נינהו דבגט אפילו הולך כזכה לאו מהנה, אלא דטעמא דמתנה הוא דמפרש משום דהולך לאו כזכה. ונראה לי דנפקא מינה במקום יבם כגון שעשה הבעל שליח לקבלה שיקבל לה גיטה ואמר ליה הולך גט זה לאשתי, דאילו אמר לה זכה בגט זה לאשתי הויא ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת כדאיתא ביבמות פרק האשה שלם בסופו (קיח, ב) דבעי רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו וכו' ופשיט ליה דחולצת ולא מתיבמת, אבל השתא דאמר לה הולך גט זה לאשתי אפילו ריח הגט אין בו דהולך לאו כזכה. וסבור הייתי לפרש דהכא ודאי בשלוחין דעלמא כשליח דמתניתין אלא בשגלתה האשה דעתה דרוצה היא להתגרש, דהתם אפשר לומר דזכות הוא לה ואי הולך כזכה אם בא לחזור אינו חוזר, אלא שמצאתי בירושלמי בריש פרק (התקבל) [האומר], בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא הוא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. מתיב רבי שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו היתה אשתו של מוכה שחין ומחזרת להתגרש דאנן סהדי דאינה חוזרת בה אפילו הכי יכול הוא לחזור בו מדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמכילתין גבי מתניתין דחוזר הוא באשה וקתני טעמא דאין חבין לאדם שלא בפניו, (רבי חייא בר בא) [חברייא] אמרי אמר רבי יוחנן הגע עצמך כשהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה, לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור, אילו המגרש את אשתו שלא מדעתה, שמא מגורשת היא, כלומר אין עיקר הטעם אלא מפני שאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה שעשאתו היא מדעתה, וכיון שאינה מתגרשת בו עד שיגיע גט לידה יכול הוא לחזור בו כל שלא מסר(ו) לה שליח אלמא אף במקום דאפשר לומר דזכות הוא לה לא אמרינן ביה הולך כזכה וטעמא דמילתא דכל שעומדת תחת בעלה איזה שיהיה, זכות הוא לה, משום דמזנות ותולות בבעליהן כדאמרינן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דלית ליה [במקור: דאית לה] קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דילמא נייחא דגופא עדיף לה תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיא בי חרתא רמו לה, רב פפא אמר דנפפא גברא תיקרי בסופי בבא ותתיב רב אשי אמר דקולסא גברא לא בעיא טלפחא לקדרה. תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן. והא דאיבעי לן לקמן (גיטין סד, ב) גבי גט הולך כזכה או לא, ורבי נמי דקאמר התם (סג, א) הולך כזכה לא למימרא דמטעם זכייה גרידא קאמרי כלומר דהאומר [בנדפס: דהא אומר] זכה בגט זה לאשתי זכה לה. אלא הכי פירושו בדשויתיה איהי שליח לקבל ואמר לו אשתך אמרה התקבל גיטי ואמר לו הבעל הולך בכי הא מספקא להו אי הולך דוקא קאמר כלומר אי אפשר שתהא שליח קבלה אלא שליח הולכה דידי או דילמא זכה לה כמו שאמרה היא קאמר. ונראה שהירושלמי שהבאנו הוא שלא כדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב פרק קמא גבי מתניתין דתן שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאף על גב דתן כזכה היינו שאינו יכול לחזור בו אבל לחרות לא יצא עד שיגיע שטר שחרורו לידו דמהא דגרסינן בירושלמי משמע דכל שאינו גומר עד שיגיע גט לידו כגט אשה אף על גב דאמר זכה יכול הוא לחזור בו, ואם איתא דבעבד נמי לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו אף על גב דאמר תנו ותן כזכה יכול היה לחזור בו. ושם הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

איבעיא להו חוזר ומגרש בו אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דרב נחמן. והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, בחוזרת. כלומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיבעיא לן עלה לא בא אחר וקדש וחזרה בה מהו ואיפלגו בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת כך היא הגירסא כאן בכל הספרים

הכי השתא התם דבור ודבור אתי דבור ומבטל דבור הכא נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל ושמעינן מינה דאפילו בטליה בפירוש כגון שאמר גט זה והא גופו כחרס או גופו של גט זה יהא בטל אפילו הכי חוזר ומגרש בו. ולישנא נמי דקאמר התם דבור ודבור הוא מוכיח כן כלומר התם גבי קידושין דבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרתה ומבטל דיבורו, אבל הכא לא אתי דבורו שמבטל את הגט בדבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמו ולשמה. והגע עצמך, התם נמי גבי קידושין אי מבטל ליה לכסף קדושיה מי איכא למימר דאינו חוזור ומקדש באותו כסף עצמו. והכא דכותיה היא, אבל בקידושין בריש פרק האומר (נט, א) לא גרסינן כל אריכות זה. אלא הכי גרסינן שם בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה ולפי אותה גירסא אפשר היה לפרש דהיכא דבטליה בפירוש מתורת גט אינו חוזר ומגרש בו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. אלא מיהו נראה כמו שכתבנו דאין סברא לומר שיהא הגט עצמו בטל לדעת רב נחמן לעולם כמו שאין כסף קידושין בטלין שלא יחזור ומקדש בהם, ועוד דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו קא מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו, וכדתנא במתניתא גט זה לא יועיל ולא יתיר לא ישלח לא יעזוב לא יגרש. וההוא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו. וכן דעת רבותינו הצפרתים ז"ל אלא שחשו להן ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחילה לא יגרש בו.

איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה. מסתברא דנפקא מינה לרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל. אלא דקשיא לי, דאם כן הוה ליה לבעל הגמרא לסדורי האי פלוגתא דרב ששת ורב נחמן בתר פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל (לג, א). ורש"י ז"ל פירש בפני כמה מבטלו קודם תקנת רבן גמליאל. ותמיהא לי קודם תקנה מאי דהוה הוה. ויש לומר דנפקא מינה לדידן לרבי דאמר דאין כח בית דין יפה ואם בטלו מבוטל כקודם תקנה.

רב נחמן אמר בפני שנים לשנים נמי בית דין קרו להו אי אפשר לפרש דרב נחמן דהכא אזיל לטעמיה דאמר בריש פרק קמא דסנהדרין (ב, ב) משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין בית דין חצוף, משום דקיימא לן בהא כרב נחמן וכדפסק תלמודא (לד, א) והלכתא כרב נחמן. ואנן בההיא שנים שדנו קיימא לן כרבא בריש פרק קמא דסנהדרין דלית ליה הא דשמואל אלא אף על פי שדנו אין דיניהן דין. ועוד, דבסמוך איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת, רבי יוחנן כרב נחמן וריש לקיש כרב ששת, והתם בסנהדרין גרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין וביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) נמי אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלא הכי קאמר לשנים נמי בית דין קרו להו, וגבי בטול הגט וגבי פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר בשנים סגי להו.

זה שביטל הגט בלשון הראוי לבטול על הדרך שביארנו לא נפסל גופו של גט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו אם נמלך אלא חוזר ומגרש בו כל שאין בו משום גט ישן כגון שלא נתיחד שלא נתכון לבטל גופו של גט אלא לבטלו בשליחות זו והוא שאמרו נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה וזו היא גירסת ראשוני הגאונים ולדעת זה אם פירש ואמר גט זה בטל שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל או לאחר שהחזירו השליח לידו ואמר גט זה בטל הרי על כל פנים מתורת גט ביטלו וטעם הדברים לשיטה זו שכתיבת הגט כנתינת מעות ליד האשה הוא שאינו נקרא מעשה וכמו שאמרו בשלישי של קדושין בהתקדשי לי לאחר שלשים שיכולה לחזור בה בתוך שלשים דאתי דבור ומבטל דבור וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ יש גורסין נהי דבטליה מתורת שליחות גיטא גופיה מי בטיל ליה כלומר שבשום פנים אין הגט עצמו בטל הואיל ונכתב ונחתם לשמה וכראוי על כרחו כשר הוא להתגרש בו ואין יכול לפסלו אין זה אלא כמקדשה בכסף לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים ואמרה שלא להתקדש באותו כסף לעולם שאם חזר וקדשה בו ודאי מקדשת וכן הלשון מוכיח שכשהקשו בגמרא הא קיימא לן הלכתא כר' יוחנן דאמר חוזרת תירץ לו הכי השתא התם דבור ודבור הוא דאתי דבור ומבטל דבור כלומר מה שאין כן בגט ולדברי הראשונים אף בגט דבור ודבור הוא אלא שאנו באים עליה מצד שאינו מבטל גופו של גט והיה לו לומר אי דבטליה לגיטא הכי נמי אלא הכא שליחותא הוא דבטיל אלא ודאי עיקר הדברים כדעת אחרון ופירושו התם דבור ודבור הוא ואתי דבור כו' ואף בזו לענין השליחות אתי דבור כו' הא גיטא גופיה לא מיפסיל שאין זה דבור ודבור אלא מעשה גמור וכן פירשוה גדולי הרבנים ומה שאמרו למטה בההוא דאשקליה גיטא בעל כרחה ובטליה ואצרכוה גיטא אחרינא לדעת רב ששת נאמרה שאמר אינו חוזר ומגרש בו וכן מה שאמרו פרק ניזקין נ"ה א' מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דאי איתא דבטליה לעדים הוה אמר דמשמע שאלו ביטלו בטל והרי בזו שגירש וקאמר דאי לאו טעמא דלעדים הוה אמר היה בטל מלגרש בו כך פירושו בטולי בטלה להך נתינה שלא תהא מגורשת בו שאף כל הלשונות בלשון בטול הגט עצמו הם אמורים כענין גט שנתתי לך בטל הוא ואתה צריך לפרשם לענין נתינה זו וכן עיקר ואף גדולי קדמונינו כתבו שכך הסכימו בה על ידי מעשה בנרבונא במעמד חמשה סבי סמכי וכן כתבוה חכמי הדורות כשלישי של קדושין כמו שביארנו שם:

כבר ביארנו בפרק ראשון שאע"פ שבהלואה או פקדון הולך כזכי ואינו יכול לחזור במתנה מיהא הולך לאו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע ליד המקבל רשאי אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט וכבר התבאר שבגט אין הולך כזכה ר"ל שאם מינתה היא שליח קבלה ואמר לו זכה לה הועיל שאין כאן חוב לה הואיל ובשליחותה הוא בא הא אם אמר הולך אינו כזכה ובשליח הולכה מיהא אין מקום להולך כזכה שאף בזכה בהדיא לא זכה לה דחוב הוא לה ומכל מקום במקום יבם ובמקום קטטה שבזכה לה זכה לה מספק כמו שיתבאר ביבמות קי"ח א' שנשאלה שם ועלתה בתיקו בהולך מיהא אינו כלום:

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה לבטלה ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה ואף המחזיק לא זכה וחוזר ומוציאה מידו וכל שכן שאינה חוזרת לבעלים בטלה היא אינה מתנה הרי הודה שלא זכה בה ודבריו קיימים ולא שתחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה במקום שאינו חב לאחרים ויש לערער בשמועה זו מצד שהיא מוחלפת בקצת ספרים באחרון של כריתות אלא שלגדולי הפוסקים ראינו שכתבו אותה שבכריתות בנוסח שבכאן ולפי מה שפירשנו בדבריהם בבתרא פרק נחלה אנו פוסקים כאן בהפך והוא שכל שאינו חב לאחרים באי איפשי בה וחביריו כל המחזיק זכה ובבטלה היא אינה מתנה וחוזרת לבעליה והוא הוא עיקר הדברים וכבר כתבנוה בארכה והשוינו בה המדה בכדי היכולת במסכת בבא בתרא פרק נחלה בסוגית המשנה העשירית ומ"מ לדברי הכל כל שצווח מעיקרו בטלה היא בכל לשון אף במקום שחב לאחרים כמו שכתבנו שם:

לפי דרכך למדת שלשון בטל הוא לענין גט אנו מפרשים אותו על העתיד ובמתנה על זמן שעבר ודבר זה הוא מפני שלשון זה שתי לשונות במשמע ואתה מפרש בכל אחד את שמועיל בו והוא שאמרו גבי גט לישנא דמהני קאמר גבי מתנה לישנא דמהני קאמר כלומר שאנו מפרשים את המלה במה שהיא רוצה לאמרה ואע"פ שבלשון מסופק אומרין בעלמא יד בעל השטר על התחתונה בדברים שבעל פה אינו כן אלא הולכין אחר מה שאומדין בכונת דבורו ועוד שאין זה לשון מסופק אלא ששתיהן במשמע וראוי לדונם כפי מה שאנו אומדים בכונתו וכן כל כיוצא בזו:

בא"ד אלא מסיפא פריך דקתני בטילה כו' ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה כו' עכ"ל צ"ע (ג) דא"כ אמאי לא משני נמי הכא הכי בשמעתין הא דבטילה היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרה והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט וכעין שכתבו לעיל דלא תקשי מאי אפשי אאי אפשי ודו"ק:

בד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש כו' משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לתמוה למאי דמדמה הקדש לגט אמאי לא פשיט מככר זה הקדש אגט זה בטל דעמד בתיקו ויש ליישב דאפשר לומר דלשון בטל בגט גרוע מהקדש אבל לשון חרס בגט אינו גרוע כ"כ ומהני כמו לשון הקדש ולכך פשיט מהקדש אחרס דגט ולא מהקדש אבטל דגט אבל השתא קשיא להו במכ"ש דע"כ לשון חרס גרוע מבטל דהא חרס הוא קתני בהדיא בברייתא דלא אמר כלום ובטל הוא דבריו קיימים וא"כ כיון דכי אמר גט זה בטל כו' מבעיא לן ולא תפשוט ליה מהקדש מכ"ש דלא תפשוט חרס מהקדש ודו"ק:

בד"ה רב ששת כו' דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כו' עכ"ל במעשה גמור מודו כ"ע דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דבנתינת מעות קידושין ליד האשה התם פליגי אי דמי למעשה או לא וק"ל:

בד"ה ורב נחמן כו' מ"מ פחות משנים דאיכא למיחש כו' ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה עכ"ל יש לדקדק מה שייך בזה מה כח ב"ד יפה דהא קודם תקנת ר"ג נמי לרב ששת בפני שנים ולרב נחמן בפני א' לא היה מבוטל כמ"ש לעיל בסמוך ויש ליישב לרב ששת דבפני שנים קודם תקנת ר"ג נמי לאו מדינא אינו מבוטל בפני שנים אלא משום תקנת ממזרות אבל בפני ג' לא חשו לתקנות עגונות כלל ואתא תקנת ר"ג משום תקנת עגונות דאפילו בפני שלשה לא יבטל לכתחלה לרבי ולרב נחמן נמי איכא לפרושי דקודם תקנת ר"ג בפני אחד נמי לא היה מבוטל לאו מדינא אלא משום תקנת ממזרים אבל בפני שנים לא חשו כל כך לתקנת ממזרים אפילו לכתחלה ואתא תקנת ר"ג דאפילו בפני שנים איכא למיחש לממזרים דתרי נמי לית להו קלא כ"כ ולא יבטל לכתחלה והשתא ניחא שכתבו התוספות דאפילו רבי מודה דאמרינן מה כח בית דין יפה דהיינו הך תקנה דקודם תקנת ר"ג לרב ששת בפני שנים ולרב נחמן בפני אחד דאינו מבוטל משום מה כח בית דין יפה מיהו לקמן (גיטין ד) בתוספות משמע דלפני אחד אם אינו שליח מדינא אינו מבוטל משום דאין דבר שבערוה בפחות משנים וצ"ע בדבריהם דלעיל שכתבו ועדיפא מינה אמרינן בביטול שלא בב"ד דמשמע פשט ההלכה דלא הוי ביטול כו' עכ"ל דמשמע מדבריהם אלו (דלא) מדינא לא הוי ביטול אפילו בפני אחד וצ"ע:

בא"ד ורש"י פי' בכריתות כו' אלא מסיפא פריך כו' אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרא כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דאכתי מאי קשיא עליה דר"ל דנהי דבטילה היא דאהני דבריו והדרא למרא מ"מ הא קתני רישא להדיא דאי אפשי בה לא אמר כלום אלמא דאי אפשי אפי' במתנת מקרקע לא שייך לומר דהדרא למרא וכ"ש במטלטלין שכבר זכה וא"כ שפיר קאמר ר"ל דהוי הפקר כיון דלשון הפקר הוא פשיטא דכל הקודם זכה וכבר חזרתי על כל הצדדין ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך ולא יכולתי להעמידו והנלע"ד דהכי קשיא ליה כיון דחזינן דבטילה היא הדרא למרא ולא אמרינן דהוי הפקר מחמת לתא דראשון שהרי נתייאש ונסתלק ממנה שהרי כבר באתה לידו של השני איירי רב ששת אע"כ דאפילו הכי לא הוי הפקר כיון שלא הפקירה הראשון בפירוש וא"כ מקשה שפיר לר"ל דבאי אפשי אמאי כל הקודם זכה דפשיטא ליה לתלמודא דל' אי אפשי בה אינו לשון הפקר גמור אלא לשון סילוק דהכי קושטא דמילתא אלא דר"ל סבר דלשון סילוק סגי דממילא הוי הפקר וא"כ מקשה שפיר דחזינן דסילוק מנכסיו אינו כהפקר ובזה נתיישב ג"כ מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לשנויי כו' אלא דבלא"ה השתא משני שפיר וזה תימה דהיאך משני שפיר דהא דבר והיפוכו הוא דהשתא משני דבטילה היא כל הקודם זכה וע"כ היינו משום לתא דראשון שנסתלק ממנה דאי משום דמשמע לשון הפקר שהפקיר השני א"כ באי אפשי בה ומבוטלת ותיבטל אמאי לא אמר כלום דכל הני הוי יותר לשון הפקר דלהבא משמע אע"כ דבטילה היא הוי הפקר משום לתא דראשון וזה אינו לפי מאי דמסיק שם כי יהיב אינש אדעתיה דלקבלי מיניה כו' ולמאי דפרישית א"ש דהאי סברא אליבא דרשב"ג היא כמ"ש לעיל בשם הגאונים ורשב"ם ז"ל אבל מעיקרא משני הש"ס למאי דקס"ד דר"ל לית ליה דרשב"ג דלדידיה ע"כ הא דקתני דבריו קיימין בבטילה היא היינו דכל הקודם זכה משום לתא דראשון שנסתלק ממנה וסילוק הוי כהפקר לר"ל משא"כ לרשב"ג ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן עיקר מקומו. מיהו מתוך מ"ש ממילא אין כאן שום מקום לקושית מהרש"א ז"ל שהבין דלשון בטילה היא היינו ל' הפקר וזה א"א דא"כ תיקשי אי אפשי ומבוטלת אמאי קתני לא אמר כלום אלא ע"כ דהא דלשיטת רש"י ז"ל כל הקודם זכה בבטילה היא היינו משום לתא דראשון כדפרישית וא"כ מקשה שפיר בשמעתין דאלמא בטל מעיקרא משמע ודוק היטב:

גמרא רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק וקא מיבעיא ליה בטל מאי ויש לדקדק לפי גירסת ר"י דמבוטלת דבריו קיימין לענין מתנה ובטילה היא לא אמר כלום אם כן משמע דאדרבא לשון היא מגרע ואפשר לחלק בין מבוטלת לבטל מיהו לפי שיטת הרמב"ם ז"ל א"ש טפי שמחלק דהא דמבעיא ליה בבטל היינו כשאומר הטי"ת בפתח דמשמע לשון עבר אבל בבטל בציר"י הטי"ת מהני א"כ לק"מ ונתיישב ג"כ לפי זה תמיהת התוספות בד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"נ כו' וא"ת ומאי נ"מ השתא בפלוגתא כו' עכ"ל ואף ע"ג דבדוכתי טובא מצינו דפליגי אמוראי אליבא דמשנה ראשונה כדאשכחן לקמן בפירקין דף מ"ב גבי נגחו שור בחצי עבד וחצי ב"ח יום של רבו לרבו וע"ש בתוספות והיינו כמשנה ראשונה וכה"ג טובא מ"מ נראה דעיקר קושייתם כאן מדאיפסקא לקמן הלכתא כר"נ והיינו לענין דסגי בשנים אם כן מקשו שפיר הלכתא ל"ל כיון דלא נ"מ השתא בפלוגתייהו והאמת שר"ת מפרש מחמת קושיא זו דהא דאיפסק לקמן הילכתא כרב נחמן לא איירי לענין זה אלא לענין יתומים שחלקו כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו וכ"כ המרדכי שהיא ג"כ שיטת רבינו חננאל אבל התוס' כאן לא ניחא להו לפרש דלענין יתומים שחלקו איירי לקמן כיון דלא מייתי לה בשמעתין אלא אגב גררא ועיקר מקומו בכתובות ועוד דלענין יתומים שחלקו לא הוצרך סתמא דתלמודא למיפסק כר"נ דהא בכל דוכתי קי"ל כר"נ בדיני אע"כ דלענין ביטול בשנים איירי ומקשה שפיר ולפי זה נראה דקושייתם בזה דוקא לדבריהם הקודמים דבלא"ה לא הוי קשה מידי דהא נ"מ בהא דהלכתא כוותיה דר"נ לענין דתרי בי דינא קרי להו ונ"מ לענין שנים שדנו ולענין פרוזבול דהא בהא תליא משא"כ למה שפירשו דלאו בהכי תליא מילתא אלא כל חד למילתא קרי ב"ד מקשו שפיר ולכאורה היה נ"ל לפרש בדרך אחר דודאי למאי דס"ד מעיקרא דבין לרב נחמן ובין לר"ש בעינן ב"ד לענין ביטול שלא בפניו אלא דפליגי כמה מיקרי ב"ד וא"כ לא היה מקום לקושייתם דלפי סברא זו נראה פשוט דנ"מ עכשיו דאפילו לרבי דאמר בטלו מבוטל היינו דוקא היכא שנעשה בפני ב"ד אבל שלא בב"ד אין הביטול כלום מחדא מתרי טעמי אי משום דהו"ל דברים בעלמא ואין דיבור מבטל דיבור שלא בפניו אלא כשנעשה בב"ד וכן איתא להדיא בירושלמי בשמעתין אליבא דר"ל ע"ש או משום דאפשר דרבי גופא סובר בעלמא כרשב"ג דאמרינן מה כח ב"ד יפה כדאשכחן לרבי שחזר בו לענין שום הדיינים כדאיתא לקמן בסוגיא והא דקאמר בטלו מבוטל היינו משום שנעשה בב"ד ומהאי סברא גופא דמה כח בית דין האחרון יפה וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן בלשון התוספות בד"ה וחזר רבי ע"ש. אבל לדבריהם הקודמים שכתבו כאן דהא דקי"ל בפני שנים ע"כ לאו משום דאיקרי ב"ד וא"כ ע"כ דלר"ש נמי לא הוי טעמא משום ב"ד דאלת"ה א"כ לקמן דאמרינן הלכתא כרב נחמן לא הו"ל למימר אלא הלכתא כרבי יוחנן דהא בדר"נ איכא למיטעי דבעינן דוקא שנים שהם ב"ד במקום אחר ובאמת אליבא דר"י סגי בחד לסברת התוספות עכשיו דלמאן דלא בעי ב"ד ל"ש תרי ל"ש חד אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא שאין שום סברא כלל לטעות דבעינן ב"ד דוקא ואפילו ר"ש גופא דאמר בפני ג' לאו משום כח ב"ד הוא אלא משום דג' אית להו קלא וממילא דלר"נ דלא חייש לקלא מדסגי ליה בשנים א"כ ה"ה לחד לסברת התוספות עכשיו וכמו שאפרש בסמוך וא"כ א"ש דר"י סבירא ליה לגמרי כר"נ וא"כ לפ"ז ליתא לסברת הירושלמי וליתא לסברת מהרש"א ז"ל שהבאתי א"כ מקשו התוספות שפיר מאי נ"מ עכשיו דהלכתא כר"נ כיון דלרבי דאמר בטלו מבוטל דלית ליה טעמא דמה כח ב"ד יפה א"כ ר"ש נמי מודה דבדיעבד מבוטל אפילו בב' ואפילו בחד כנ"ל נכון ודוק היטב. ואפשר לפרש עוד בפשיטות דהא דקשיא להו לתוספות מאי נ"מ עכשיו היינו דדייקו לישנא דגמרא דקאמר בפני כמה הוא מבטלו ולא קתני בפני כמה היה מבטלו אע"כ דעכשיו נמי שייך פלוגתייהו וק"ל:

בא"ד ולר"נ אע"ג דבפני שנים כו' מ"מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי עכ"ל. מה שהוצרכו לזה דבחד פסול לר"נ משום חשש ממזרות ולא כתבו משום דחד לא מהימן היינו משום דזימנין לא שייך ה"ט כגון אם הגט עדיין ביד שליח ונודע לו שביטל הבעל בפני אחד דבכה"ג הוי מהימן אפילו עד אחד כיון שהאשה עדיין בחזקת א"א וטעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים נמי לא ברירא להו בכה"ג כמו שאפרש לקמן בלשון התוספות בד"ה רבי סבר לכך הוצרכו לפרש כאן דהא דפסול לר"נ בחד היינו משום שהביטול היה שלא כדין כיון דשייך חשש ממזרות טפי. ועוד נראה לי שהוצרכו לטעם זה משום דלישנא דמתניתין דקתני בפני בית דין משמע דבעינן שיהיו שניהם ביחד דוקא דאל"כ לא שייך לקרותם ב"ד כלל ואי משום טעמא דדבר שבערוה או משום נאמנות אפילו אם אינם ביחד נמי מועיל אע"כ דטעמא משום חשש ממזרות ומשו"ה צריכין שיהיו שניהם ביחד דאיכא קצת קול כמ"ש התוס' בד"ה ורבי סבר כנ"ל נכון ודו"ק:

תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור וכו' דאם ביטלו בפירוש וכן נראה דעת הרשב"ם ב"ב ד' מ ע"ב ד"ה גילוי מלתא בסוף הדיבור:

בא"ד בסופו לא חשיב גמר מעשה ועי' לקמן ד' פב ע"א תד"ה צא והשלם וד' פח ע"א תוס' ד"ה ודלמא אמלוכי:

גמרא בטל מהו תיקו והרי"ף השמיט לאיבעי' זו. ואפשר לומר ע"פ מה שהקשה הרשב"א במה דפרכי' למימרא דבטל לישנא דלהבא משמע הא י"ל דאומר דבטלו כבר והיינו לר' דבטלו מבוטל ומהימן במגו דמבטלו עכשיו. ותי' דקתני דומי' דא"א דמדין להבא הוא ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מה מיבעיא אם בטל מהני הא אף אם הוא לשון עבר מהני מדין מגו, וצ"ל האיבעיא לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל. וא"כ לדידן דקיי"ל כר' דבטלו מבוטל אין נ"מ באיבעי' זו וק"ל. ובעיקר האיבעי' דבטל מהו ק"ל הא חזינן בדברי רב ששת מבוטלת וכו' וא"כ הרי התם דבטל הוא אף דיש לפרש להבא מ"מ מהני דלישנא דמהני קאמר ומ"מ מבוטלת לא"כ הרי מוכח דמבוטלת אין בה ספק דודאי להבא משמע. א"כ מכ"ש בגט דלהבא הוא לישנא דמהני דבודאי מהני לשון בטל. והרי עכ"פ חזינן דיותר משמע מבוטלת להבא ממה דמשמע בטילה היא להבא ואיך נימא בגט איפכא דבטל הוא משמע להבא ובטל לחודא משמע לשעבר וצלע"ג. אח"כ הראו לי דהפ"י מקשה כן אבל הוא נקט הקושיא רק לשיטת תוס'. ואני לא ידעתי דלכאורה זה קשה בין לרש"י ובין לתוס'. וצ"ע:

תד"ה התם דבור ודבור ומדקאמר בפ"ב כו'. ק"ל האיך אפשר שיהיה ראיה הא אף אם נידון דמבטל בפי' אינו חוזר ומגרש בו היינו מכח פירכת הש"ס דכמו דקיי"ל כר"י דאמר חוזרת ה"נ בטל לגמרי. אבל מ"מ לר"ל דס"ל התם אינה חוזרת. ה"נ ס"ל הכא דא"י לבטל הגט, וא"כ עדיין יקשה הא לעיל היא מרא דשמעתתא ר"ל דאמר חיישי' שמא פייס והא לר"ל בודאי חוזר ומגרש בו. וצ"ל דלכאורה באמת יש לדקדק דאמאי פרכי' דוקא מר"י דאמר חוזרת הא אף לר"ל דאמר אינה חוזרת מ"מ מדיכול לבטל השליח היינו דכל כמה דלא אתי' גיטה לידה הוי דבור בעלמא כדאיתא בקידושין, וא"כ ה"נ לבטל גיטה דהוי רק דבור בעלמא כיון שלא אתי' לידה. וצ"ל דמ"מ יש חילוק קצת דלגבי זה דנגמר מעשה כתיבת הגט שיהיה ראוי לגרש מקרי יותר מעשה. וא"כ י"ל דהש"ס רוצה למפרך מר"י כדי לאלומי הקושי' דאלו לר"ל יש לדחוק ולחלק קצת, מ"מ מדר"י ודאי קשה דכיון דס"ל אפילו התם חוזרת מכ"ש הכא. אבל למה דמשנינן גיטא גופא קיימי' באמת דגם לר"ל אם מבטל בפי' הגט אינו חוזר ומגרש בו:

בא"ד ועוד משמע התם דלא נחתם לא חשיב גמר מעשה אינו מובן כראוי דהא ר"ש דס"ל ע"מ כרתי א"כ בכתיבה כבר נגמר המעשה ודאי דלא חשיב השטר עד שיהיו ע"מ א"כ גם בנחתם לא ליהוי מעשה דהא עדיין לא מקרי שטר דהא אין ע"ח כרתי ולא יוגמר כח השטר רק ע"י ע"מ ואין תועלת בע"ח רק שלא תצטרך להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ בגוף הכשר קיומו וגמרו דהשטר לא ידעתי הפרש בין נחתם ללא נחתם:

תד"ה ור"נ אמר כו' ואומר ר"י דנ"מ וכו' לכאורה י"ל דנ"מ להלכה אף לרשב"ג באם בטל הגט בפני ב' שלא בפני ב"ד וזנתה קודם הביטול דאם ב' הוי ב"ד וממילא הא דאמרו חז"ל דביטלו אינו מבוטל הוא מדין אפקעינהו והיא למפרע פנוי' אין הולד ממזר אבל לר"ש דב' לא הוי ב"ד לא הוצרכו להפקיע הקדושין דהא בלא ב"ד גם לרבי אינו מבוטל ולא פרכי' ומי איכא מידי משום דכיון דאיכא טעם חשוב יש כח לעקור ד"ת ממילא גם לרשב"ג בכה"ג לא אתינן עלה משום אפקעינהו ולא עקרו הקדושין למפרע והולד ממזר:

בא"ד מ"מ בפחות מב' כו' עיין במהרש"א דהקשה דהא בדברי התוס' דלקמן דבטלו שלא בפניו בודאי בעי ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' ע"ש. ולכאורה נראה ליישב דצריכים להבין עיקר הדברים דמ"ש דאם ביטל בפניו אין זה בכלל אין דבר שבערוה ואם בטל שלא בפניו הוי בכלל אין דבר שבערוה. ונ"ל דהנה ביסוד אין דבר שבערוה הוא מב' פנים. הא' דבמעשה בעצמותו אף אם שניהם מודים לא חל המעשה אא"כ נעשה בפני ב' עדים כמו במקדש ומגרש בעדים אף דשניהם מודים אין ממש בקידושין וגירושין אא"כ נעשה בעדים. הב' אף אם היכא דהמעשה בעצמותו מהני מ"מ אין הב"ד רשאי לפסוק ולהאמין עד שיעידו ב' עדים וכמו עדים שזנתה דהזנות בעצמה אף בלא עדים אוסרת על בעלה. ומ"מ א"א לדון בלא הודאת בע"ד עד שיעידו ב' עדים ולזה ס"ל להתוספות דגבי ביטול י"ל דבעצמותו מהני בלא עדים דאינו דומה לקידושין וגירושין כיון דאינו ענין מעשה וחלות הקנין רק ביטול וסילוק כח השליחות. אבל מ"מ לענין בירור הדברים שביטל בעי ב' עדים כמו כל דבר שבערוה. ומש"ה במבטל בפני השליח דהשליח יודע בעצמו הביטול ומוטל עליו שלא למסור הגט דבעצמותו חל הביטול אף בלא עדים. אבל בביטול שלא בפניו א"א לברר הביטול ולדון דהגט בטל עד שיעידו ב' עדים ומש"ה צריך שיבטל בפני ב' עדים. ולפ"ז י"ל דאף בביטול שלא בפני עדים ושלא בפניו אם מודיע כן לעדים שבטלו בב"ד דהעדים צריכים להאמין לו דהא בידו לבטלו עתה בפניהם, בזה מהני דהא הביטול בעצמותו מהני בלא עדים. ולענין הבירור יעידו העדים שאמר כן הבעל בפניהם. ולפ"ז י"ל דמ"ש תוס' בפחות מב' היינו דהביטול היה בפחות מב'. אבל מ"מ הודיע כן לעדים או לשליח שביטל דאלו מטעם אין דבר שבערוה מהני שיעידו העדים או השליח דהבעל אמר דביטל אבל מצד ביטול שלא בב"ד לא מהני. דאף דמודיע כן לעדים והוציאו קול שמודיע להשליח וליכא חשש קלקול ממזרת מ"מ כיון דהביטול בעצמותו לא מהני מכח קלקול ממזרת ממילא גם במה שמודיע שביטל לא מהני כמ"ש לעיל להוכיח מדברי הרשב"א ומיושב קושית המהרש"א. אמנם אחרי העיון נראה דליתא דעיקר סברת הרשב"א ניחא דמכח שתקנו חז"ל דביטלו שלא בב"ד לא מהני ולא חלה הביטול. מש"ה לא מהני במה שמודיע כן להעדים או להשליח. אבל מ"מ יקשה לר"נ דאמר בפני ב' למאי הלכתא תקנו כלל דבטלו שלא בב"ד לא מהני. הא בלא"ה לא משכחת ביטול שלא בפניו בפחות מב' דהא בכה"ג אין דבר שבערוה דלא יהיה בירור על הביטול בפחות מב' ולא יהיה משכחת דמהני הביטול אלא כשיודיע להשליח או להעדים וממילא ליכא קלקול ולאיזה אופן אמרי ותקנו דביטול בעי שיהיה בב"ד. ואם נימא דהתקנה היה לענין ביטול זה שלא בפני זה דמדין דבר שבערוה מהני. ומ"מ ליכא קול מעליא ויש חשש ממזרות וממילא לבתר תקנה אף במודיע אח"כ לשליח או לב' ביחד לא מהני כאן דהביטול לא חלה כלל. מ"מ כיון דממילא צריכים לבוא להך גוונא דזה שלא בפני זה למאי הלכתא נקט תוס' בגוונא הנ"ל לנקטו בקיצור דנ"מ בביטלו זה שלא בפני זה וא"כ קושית המהרש"א לנכון. ומה"ט אין ליישב ג"כ דברי תוספות דנ"מ בביטלו בפני א' ואותו העד הוא מעידי הקיום על חתימת העדים דבזה ל"ש אין דבר שבערוה לפ"מ דבררנו דהביטול בעצמותו חל כמו בביטול בפניו אלא דלענין בירור בעי ב' עדים ובכה"ג נאמן העד מדין מגו דאין זה כתב ידם. דמ"מ יקשה על שורש התקנה דלמאי הלכתא תקנו דביטול שלא בפני ב"ד לא מהני הא בלא"ה לא יהיה באפשרות דמהני בפני ע"א אלא בכה"ג דיהיה הע"א מעידי קיום ובכה"ג ליכא חשש קלקול דאם יהיה קיום מבלעדו לא יהיה נאמן מדינא על הביטול. ואם נצטרך לו לקיום ממילא כשתרצה להנשא ע"י הקיום שלא יודיע ג"כ הביטול באופן דלקושטא דמלתא י"ל כנ"ל לדינא שאם יש איזה נ"מ בשורש התקנה כגון לענין ביטול זה שלא בפני זה. ממילא י"ל הדין דאם ביטל בפני א' ואח"כ הודיע לב' ביחד או להשליח דביטל בפני א'. וכן אם הע"א הוא מעידי הקיום אף דהוי בירור על הביטול מ"מ לא מהני כיון דבשעה שביטל לא חלה הביטול כלל אף דליכא חשש קלקול מ"מ חלה תקנת חז"ל דלא מהני ביטול שביטל בפני א'. אבל מ"מ קושי' המהרש"א נכונה דכל כמה דלא משכחת גוונא לתקנת חז"ל דמדינא יהיה מהני הביטול. מ"מ שייך חשש קלקול. וקשה למאי תקחז"ל דלא מהני הביטול וכיון דצריכים למצוא גוונא הו"ל לתוס' למנקט בקיצור הנ"מ באותו גוונא: