מסכת גיטין דף ל׳ עמוד ב׳

עניי כותיים שאם אין עני ישראל בעיר ויש עניי כותיים מפריש לצורכם ויעכבם לעצמו שאף הם זוכים בהן דכותיים גרי אמת הם ולתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל יפריש בכל מקום שהם:

וזכה הלה במה שבידו הלוה הזה אינו חייב לפרוש משלו שהרי הלוהו ע"מ שלא ליפרע הימנו:

דעבוד תקנתא דקאמר מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ובהעשיר קתני אין מפרישין עליו:

לא שכיחא הלכך לא חשו לה:

אשר האמן והחזק הדבר לשון שריר וקיים:

לא תאשר לא תאמן:

שירשו קרקע שעליהם מוטל המצוה לפרוע חובת אביהן:

מלא מחט כלומר הניח קרקע מועט אין זה מפריש בחזקת יורשין אלא כשיעור דמי הקרקע:

איכא בינייהו עניי כותיים אומר ר"י דלא תקינו אלא בחזקת עניי העיר ולא כמו שפירש הקונטרס דלתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהם דא"כ לא נפקא מינה מידי מאי בינייהו:

תניא רבי אומר יורשין שירשו מפריש עליהם אבל לא ירשו לא מפריש עליהן ואסיפא קאי ואם הלוה בפני ב"ד אין צריך ליטול רשות מן היורשים אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשים לא מצי קאי דכ"ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות יותר שאין עליהן מוטל לפרוע חוב אביהן:

וכמעשה דקטינא דאביי ואע"ג דאמר התם במי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) דאי אמרו ליה הני חמשין דמי קטינא סלוקי סלקוהו הכא תקנתא דרבנן היא:

הילך דמיו חוששין שמא עשאו כו' פירש בקונט' לאחר שקיבל המעות עשאו תרומת מעשר וקשה לר"י דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה שהרי ברשות ישראל קאי אלא י"ל דשמא עשאו קודם קבלת הדמים קאמר ופריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר פירוש ומשוו ליה כבר תרומת מעשר מעיקרא:

מעשר לאביך בידי הילך דמיו תימה אמאי נקט השתא הילך דמיו ועוד אמאי חוששין כלל שעשאו אביו תרומת מעשר והא אדרבה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו כדאמרי' (פסחים דף ט.) בחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות וי"ל בדוחק דקסבר דמסתמא אביו אמר לו אם הוא מתוקן או אינו מתוקן ואם לא נטל דמיו רמי אנפשיה לצורך עצמו ומדכר שאמר לו אביו ואם לא מדכר חשבינן ליה בחזקת מתוקן אבל כשנוטל דמיו לצורך אחרים לא רמי אנפשיה ומדכר:

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף תימה דתנן במסכת ביכורים (פ"ב מ"ה) תרומת מעשר שוה לביכורים בשני דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואמר נמי בירושלמי בפ' ב' דתרומות דכל התורה כולה למידה ומלמדה חוץ מתרומת מעשר שמלמדה ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב (במדבר יח) ממנו מן המוקף ומוקמי' ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר ובפ' הזהב (ב"מ דף מט.) אמרינן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר והכא פריך אתרומת מעשר וכי נחשדו כו' וי"ל מדרבנן אף תרומת מעשר בעי מוקף והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות ויו"ט דשרי כדאמרי' בהאשה רבה (יבמות דף צג.) וקשה דבפ' המפקיד (ב"מ דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן ומפרש רב נחמן בר יצחק בגמרא דחיישינן שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ואמאי וכי נחשדו לתרום שלא מן המוקף ואומר ר"ת דגבי פקדון חיישינן טפי ובחששא מועטת תולין הדבר להחמיר שלא ליגע בו וחיישינן שמא בשבתות ויו"ט עשאו דשרי שלא מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג.) אבל בשאר מקומות לא חיישינן דלא שכיחא שיהא לו פירות בביתו ולא יהא לו די לשבת אם לא יעשרו ממקום אחר וי"מ דדוקא חברים לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף דהכא איירי בבן לוי שניתן לו מעשר ואין נותנין אלא לחבר כדאיתא בהזרוע (חולין דף קל:) אין נותנין מתנות לכהן עם הארץ אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין בהלכות מוקף וא"ת ההיא דביכורים דנטילתה שלא מן המוקף היכי מצי למימר דמדאורייתא איירי הא קתני וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי"ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרים וכי האי גוונא איכא בריש מסכת פאה (פ"א מ"א) גבי אלו דברים שאין להם שיעור:

לתרום שלא מן המוקף פי' בקונטרס דשמא באותה שעה אינה בעין ואין נראה דתרומה גדולה מדאורייתא בעי מוקף וא"כ אפילו שתיהן לפניו ובתרומת מעשר נמי דלא בעינן מוקף אלא מדרבנן נראה דהיינו משום גזירה אטו תרומה גדולה ובעינן מוקף אפילו שתיהן לפניו כמו בתרומה גדולה וגבי חלה נמי תנן מוקף אפילו שתיהן לפניו:

כיון דלא קייץ כו' וא"ת והא מוקי לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר ניטלת מאומד וא"כ כי לא קייץ נמי ליחוש דלמא תקוניה תקניה בעה"ב מאומד וי"ל דאינו תורם מאומד דבר שאינו שלו שאינו רוצה להפסיד לא ללוי ולא לכהן:

הא ד תניא רבי אומר יורשין שירשו פירשו בתוספות דאסופא דמתניתין קאי דקתני ואם הלוון בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, ועלה קאמר רבי דדוקא בדאיכא יורשין שירש, כלומר דבכענין הוא דתקון רבנן לגבות בחזקתן, אבל אי ליכא יורשין שירשו קרקע בכי הא לא תקון רבנן, דאי ארישא קאי אדרבא כי ליכא יורשין שירשו כל שכן דצריך ליטול רשות מהן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל אלא שהוסיף בו [בנדפס: דברים] משום דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע, ותפס עליו הרמב"ן נ"ר דאי משום הא אפילו רישא דמלוה על פה, נמי גובה מן היורשין ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינן נאמנין דהויא ליה כתוך זמנו שהרי קבע לו זמן לגורן, וקיימא לן דגביא אפילו מן היתומים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, א), וכל שכן הכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות. ועוד, שאם מן הדין אפילו לא הניח מלא מחט למה גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות היתומים הא אינה אמרי ליה אנן דמי מלא [בנדפס: דממלא] מחט יהבינן, אלא ודאי ארישא דמתניתין קאי והכי קאמר אי איכא יורשין שירשו קרקע מצי יהבי ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאיפשר לו לגבות חובו, כעין קטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים, אבל כשלא ירשו קרקע אף על פי שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד ולא שנינו אלא המלוה, אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה אפילו כשהוא קיים ואפילו במכרי כהונה ולוייה אינו מפריש ואפילו במזכה לו על ידי אחר, וכדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידו במכרי כהונה, ואיתמר גבי רבא דאמר ליה לשמעיה בעינא דאיכול לישנא בחרדלא זכי לי וזכי ליה, אימר דאמרי אנא דלא איפשר ליה רבא איפשר ליה, שמע מינה שלא התירו כן אלא מפני התקנה. וגרסינן נמי בירושלמי: אתא עובדא קומי רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי אמר ליה ולא נינן המלוה מעות את הכהן וכו' בשהלוום על מנת כן אבל אם לא הלוום על מנת כן לא, רבי זעירא אמר ואפילו לא הלוום על מנת כן, חיליה דרבי זעירא מן הדה וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש, הנה בכאן שאינו רשאי להפריש שלא ברשותן אף על פי שהן חייבין לשלם, ואיכא נמי מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוום מתחילה על מנת כן, כל שכן יורשין שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי. אלא ודאי ארישא קאי, וכן תני לה בתוספתא ארישא דתניא התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו צריך ליטול רשות מן היורשין, אלו הן היורשין רבי אומר כל שירשו רבי אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין. ותדע נמי מדקא פסקי עלה מתניתין מת צריך וכו' ואי אסופא קאי הוה להו למימר אינו צריך ליטול רשות ותניא רבי אומר ובלבד יורשין שירשו. תוספתא בפרק קמא דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותו להיות מפריש עליהן מחלק. וזה מוכיח כדברי הרמב"ן נ"ר שכתבנו [בנדפס: וכן נראה ודאי דאי אסיפא מתניתין פליגא אדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לעיל דאפילו מת הוא מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ולמה נעשה משנתינו חולקת עם רבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי].

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי הא לך דמיו אין חוששין שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר. דכיון דלא קיץ אינו עושה [בנדפס: אותו] תרומת מעשר דהא לא ידע כמה ניהו אבל

כור מעשר לך בידי הא לך דמיו חוששין שמא לאחר שקבל הדמים

עשאן תרומת מעשר על פירות שיש לו בתוך הבית והיינו דאמרינן

[אטו] ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר דמשמע דחיישינן דילמא בתר דשקיל דמי משוי ליה תרומת מעשר. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות, דאי לבתר דשקיל דמי היכי מצי משוי ליה תרומת מעשר דהא לאו דידיה הוא. ורש"י ז"ל נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי ואף על פי שהוא ברשותו של ישראל לא קנו מעותיו, דאימתי קנייה לוי דליקנייה לישראל בקבלת המעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם המעשר. עד כאן. ואם תאמר אם כן אף הוא היאך יעשנו תרומת מעשר דאכתי לא קני לה, איכא למימר דכיון דאין לו בו לישראל הנותן אלא טובת הנאה והויא לה מתנה מועטת, ויש בחזרתו משום מחוסרי אמנה יכול הוא לעשות תרומת מעשר על מקום אחר כל שלא חזר בו בעל הבית אף על פי שיש לו לבעל הבית רשות לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (בבא מציעא מט, א) מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין רב בין לעולא אחר שנמרח אינו יכול לחזור בו דכיון דנפיק ישראל ידי נתינה בכך או משום מכרי כהונה או משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי ביה לוי וקניא ליה חצרו של ישראל, אי נמי מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה ודבר תורה מעות קונות והכא במכרי לויה מיירי לרב, דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה, ודאקשינן לעיל בריש שמעתין ואף על גב דלא אתי לידיה ולעולא בכל לוי נמי איכא לאוקמא ומשום שעשאוהו כזוכה דכיון שעשאוהו כזוכה יצא ידי נתינה ויכול לוי למכרו ומעותיו של ישראל קונות לו, ועוד דלהאי אוקמתא אתיא ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי כיון שמשכו ממנו. ונראה דברי רבינו תם ור"י זצ"ל דפירשוה חוששין שמא בין אמירה לקבלת מעות עשאן תרומת מעשר. והא דאקשתיה לרש"י ז"ל מדאמרינן ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר, ולא קאמר דמשוי ליה תרומת מעשר ושקל דמי, לא דק בלישניה, והכי קאמר דשקול דמי כיון דמשוי ליה תרומת מעשר.

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף פירש רש"י ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא באותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי. והקשו עליו דלדבריו מגזרת חכמים היא, ואינה אלא דבר תורה ולא משום גזרה שמא אינה בעין, אלא גזרת הכתוב וכדילפי לה מוהרמותם ממנו מן המוקף לו ודרשה גמורה היא כדאמרינן עלה בסיפרי דכל התורה כולה למדה ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה למדה דוהרמותם ממנו בתרומת מעשר כתוב, ותרומת מעשר לא בעיא מוקף דבר תורה ותרומה גדולה בעיא מוקף, ופירשו בתוספות דאפילו שתיהן לפניו דליכא למיחש בעינן בתרומה גדולה מוקף ובתרומת מעשר נמי מדבריהם גזרה אטו תרומה גדולה, וגבי חלה נמי תנן מחתה בכפישה או באחנותא ומקפת וקורא לה שם.

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי אם הוא נותנו לו אין כאן מקום לחוש לתרומת מעשר שבו שהרי הוא נותנו לו והוא יחוש לעצמו והוא שאמרו כאן מאי קאמר כלומר והיאך נחוש לתרומת מעשר שבו הואיל והוא נותנו לו אמר לו מעשר יש לך בידי שהפרשתי בשבילך ולא הזכיר לו כמה אלא שאמר לו הילך דמיו ולקחם הלוי אין חוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר ולאסרם לישראל באכילה שהרי לא ידע כמה הם והילכך מותר לישראל בהפרשת תרומת שבו אמר לו כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו תרומת מעשר אלא שהוקשה לו בלוי רשע עסקינן דשקיל דמי ומשוי ליה בתר הכי תרומת מעשר אלא ודאי אף בזו אין חוששין וכן הלכה ויראה לי שכן הדין אם אמר לו מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי ולאחר זמן אמר לו מכרהו לי והילך דמיו ונטלם הלוי שאין חוששין בה כלל שאינו חשוד לקבל דמיו אחר שעשאו תרומת מעשר ושמא תאמר בראשונה מיהא שקבל דמיו מאי איריא משום דמסתמא לאו רשע הוא ואפילו היה ליה רשע היאך יכול לעשותו תרומת מעשר אחר שקבל הדמים והרי קנאם הישראל בנתינת הדמים ומתוך קושיא זו נראה לי לפרש כמה שכתבתי באחרונה אלא שהם מתרצים שאף בראשונה לא זכה בהם הלוי עדין שיוכל להקנותם לישראל ולפיכך לא קנאם הישראל בנתינת מעות ומכל מקום קנאם לענין שיכול לעשות מהם תרומת מעשר ואין נראה כן דמאי פסקא ועוד שמאחר שנתן הדמים ושהם ברשותו ודאי קנאם ומתוך כך נראה לפרשה על הדרך שכתבתי באחרונה:

אמר לבן לוי מעשר לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם אין חוששין שמא האב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר הואיל ולא בירר לו כמה הוא ומותר לו לאכלן בהפרשת תרומת מעשר כור מעשר יש לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא עשאו האב תרומת מעשר והוקשה לו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלא אסור להם בכך שמא באותה שעה אין התבואה בעין ובתלמוד המערב למדוה דרך אסמכתא מדכתוב והרמותם ממנו ר"ל מן המוקף ואין חברים חשודים בכך וכהנים ולויים כחברים הם אלא ודאי אף בזו אין חוששין ויש שואלים והלא בשני של בכורים אמרו שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כבכורים ופירשו דדוקא שבאו לידו אלא שאינו מחובר לכרי שהוא עושהו תרומת מעשר עליו הא כשאינן בביתו מיהא לא וזהו שפירשו בה גדולי הרבנים שמא אותה שעה אינם בעין כמו שכתבנו ומקשים לעצמם שהרי בשלישי של מציעא אמרו המפקיד פירות אצל חברו אפי' הם אובדים לא יגע בהם שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והרי אינם בביתו כלל ואינה קושיא חדא שמא לאו חברים נינהו ואידך אינשי נחשדו ועוד שאיפשר לפרשה שמא עשאם תרומת מעשר כשהיו בביתו קודם שיפקידם לו ויש מתרצים שזו של בכורים דאוריתא הא מדרבנן צריך להפרישה מן המוקף אלמא תרומה גדולה אף מדאוריתא מן המוקף ומקשים לעצמם שהרי בזו של מציעא אמרו לפיכך עושה אותן תרומת מעשר ומדקאמר עושה לכתחלה אלמא אף מדרבנן שרי ותירצוה בערב שבת ומתוך הדחק הקלו בה בערב שבת ועיקר הדברים דכל שלא מן המוקף דרבנן ובדיעבד שרי דהא קרא דוהרימותם ממנו בתרומת מעשר כתוב ובדידיה כולהו מודו דמדרבנן ועוד דבעירובין ל"ב ב' קרי שלא מן המוקף איסורא זוטא אלא שהדברים נראין כדעת ראשון ובמה שבביתו מיהא מותר בתרומת מעשר ואסור בתרומה גדולה ובמעשר ויש מתרצים שבתלמיד חכם אסור לו בתרומת מעשר בכל שלא מן המוקף הא איניש אחרינא בתרומת מעשר מותר ואף גדולי המחברים נוטים לדעה זו ואין נראה כן דמאי פסקא:

זה שכתבנו שכל שלא מן המוקף בדיעבד מותר דוקא מן השמור הא אם היה מביא כדי יין והוא רואה אותם שמשתברין ואמר יהו תרומה על אלו שבביתי אין זה כלום כמו שיתבאר במקומו:

בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא שמעשר יש לך בידו חושש הלוי לתרומת מעשר שבו ויש לו והפריש ממנו תרומת מעשר אבל אם אמר לו אמר לי אבא כור מעשר יש לך בידי אין הלוי חושש לתרומת מעשר דודאי הישראל הפרישה הואיל וסיים ללוי חלקו ולגדולי המחברים מצאתי שמועה זו בהפך שבמעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו ובכור מעשר חוששין והדברים מתמיהים:

ולפי דרכך למדת שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר וליתנו לכהן כתרומה גדולה ואין גורסין בזו הילך דמיו כלל ושבוש הוא בקצת ספרים:

בד"ה תניא רבי אומר כו' דכ"ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות כו' עכ"ל ופשיטא ופסיקא להו דבנטילת רשות מיורשין מהני גם אם לא ירשו כלום ובחידושי הרשב"א לא כ"כ ע"ש באורך (ז) ודו"ק:

בד"ה הילך דמיו כו' דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה כו' עכ"ל ויש לדקדק בזה הא אמרינן לעיל דכהן יכול לחזור בו ואם כן אמאי לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר על ידי חזרה וי"ל דעיקר קושייתם הכא למאן דאמר משיכה קונה לרבנן ולענין דינא וממונא אמרינן לעיל דהכהן יכול לחזור בו כיון דמ"מ לא עבד משיכה גמורה עשאו יד הכהן על העליונה כמ"ש לעיל אבל הכא לענין איסורא ודאי כיון דלא מיחסרא משיכה קשיא להו שפיר איך יכול לעשותו כיון דמשיכה כזו נמי קניא לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ועי"ל דלא דמיא דלעיל כיון דבתורת הלואה (ח) באו הדמים ליד הכהן עשאו יד הכהן על העליונה ויכול לחזור בו אע"ג דלא מיחסר משיכה משא"כ הכא שבתורת מכירה באו דמיו לידו אינו יכול לחזור בו כיון דלא מיחסר משיכה ודו"ק:

בד"ה וכי נחשדו כו' והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות וימים טובים כו' עכ"ל דההיא מתני' דבכורים ודירושלמי בדין תורה איירי אבל הא דקאמר רשאי בן לוי כו' דמשמע דינא אתא לאשמועינן אפילו מדרבנן איכא לאוקמא דאיירי בשבתות וי"ט דשרי ומיהו (ט) הכא בשמעתין כיון דלא ידעינן דעשאו תרומת מעשר על מקום אחר לא חיישינן לשבתות וי"ט וק"ל:

בא"ד אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה איכא בינייהו עניי עובדי כוכבים וכו' עד בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהן וכו'. יש להקשות לפירוש התוס' דיש תקנה להפריש בשביל עניי ישראל בכל מקום שהן א"כ מה צריך גמרא לתרץ איכא בינייהו עניי עובדי כוכבים הל"ל דאיכא בינייהו שאין כאן עניי העיר לת"ק אין יכול להפריש דאין מפרישין על עניי העולם שהן עניי ישראל בכל מקום שהן ולרב אחא מפרישים בחזקת עניי העולם ד"ל עניי ישראל בכל מקום שהן ויש ליישב בדוחק דלישנא דעניי העולם משמע לה לגמרא שר"ל עניים שבכל העולם אף שאינם [ישראלים] גמורים:

תוספות בד"ה איכא בינייהו עניי כותים אור"י דלא תקינו כו' ולא כמו שפירש בקונטרס כו' דא"כ לא נ"מ מידי מאי בינייהו עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל לא מיבעיא לשמואל דאמר במזכה ע"י אחר וא"כ ע"כ צריך לייחד לשם מי הוא מפריש ולזכות על שמו ואם כן נ"מ אם הפריש וזיכה ע"י אחר לעניי כותים דלת"ק לא מהני ולרבי אחא מהני וכן לרב דאמר במכירי כהונה וא"כ משמע דצריך להפריש לשם מכיריו וא"כ שייך נמי האי נ"מ אלא אפי' לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דאפ"ה צריך לייחד לשם מי הוא מפריש דהא תרומה נתינה כתיב בה. ושיטת התוספות ודאי נראה דאם הלווה בב"ד תו לא צריכינן לכל הני אוקימתי דלעיל משום דדעת ב"ד מתנה להפריש בחזקת אותו שבט ועניי עולם וכה"ג מיקרי נתינה. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל כתבתי וכן נראה מדקדוק לשונו בד"ה אותו השבט דמשמע להדיא שצריך להפריש לשם קרובי המת ודו"ק:

בד"ה תניא רבי אומר כו' ואסיפא קאי עד סוף הדיבור בהשקפה ראשונה נפלאתי על דבריהם היאך אפשר לומר דאסיפא קאי דהא בהלווה בב"ד אמרינן לעיל דמפריש בחזקת אותו שבט וא"כ הא דקתני נמי במתני' א"צ ליטול רשות היינו מה"ט גופא ומשיטת התוספות נראה דתנא דמתני' לית ליה הא דראב"י ולא ידעתי מנא להו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי מיהו הוכרחו לפרש מדקשיא להו דארישא לא מצי קאי דכ"ש אם לא ירשו כו' וזה יותר תימה דלכאורה נראה דבלא ירשו קרקע לא מהני נטילת רשות דידהו כיון שאין חייבין לפרוע א"כ מתנה הוא דיהביה ליה וזה אסור בתרומה וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו נתעורר בכל זה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש באריכות ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי שכוונתי לדעת הגדולים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מעשר דארישא קאי:

גמרא אמר אביי הכי קאמר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו כו' לכאורה קשה טובא מאי איריא הילך דמיו הא בלא"ה קני ליה הישראל באמירה בעלמא שנתרצה הלוי דהא בחצירו שלו הן וקניא ליה חצירו כדאיתא בפרק הספינה ברשות המופקדין אצלו כיון שנתרצה קנה ונהי דבעיקר אוקימתא דאביי איכא למימר דאין ה"נ דהילך דמיו לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא שע"י כך שפוסק לו דמים נתרצה הלוי אלא דלפ"ז לא הוי מקשה מידי בגמרא אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ובין לפירש"י ובין לפירוש התוספות לא מקשה מידי דאיכא לאוקמא בכה"ג גופא דכל כמה שלא נתן לו הדמים חושש לתרומת מעשר שבו דמצי הלוי למיהדר ביה ומלאחר מתן מעות לא איירי כלל דאז ישאלנו אם הן מופרשין לתרומת מעשר ובכה"ג קשה נמי על פירוש התוספות בד"ה הילך דמיו דלבתר דקשיא להו על פירש"י דע"י משיכה ברשות ישראל קאי ולא ניחא להו במה שתירץ רש"י בזה דאכתי לא קניא הלוי דליקניה לישראל אם כן מה הועילו בתירוץ ר"י דאיירי שלא נתן הדמים דסוף סוף קניא באמירה וריצוי בעלמא והדרא קושיא לדוכתיה דאכתי ברשות ישראל קיימי מטעם חצירו. מיהו לשיטת התוספות יש ליישב דהא דקשיא ליה לר"י על פירש"י ולא ניחא ליה בתירוצו של רש"י שהקשה ומתרץ להדיא אלא דר"י סובר דודאי קניא הלוי ע"י קבלת הדמים דלא גרע ממלוה דשמעתין דלעיל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא דמשמע ליה לר"י דלא שייך לומר כן אלא כשנותן לו מעות ולטובת הלוי עשאוהו כזוכה דומיא דמלוה דלעיל משא"כ קודם מתן מעות סובר ר"י נמי כפירוש רש"י דלא קניא הלוי דליקנייה לישראל אלא דאכתי לפרש"י קשה דאביי גופא שפיר מצי לאוקמא שעדיין לא נתן דמים וליכא לאקשויי אטו ברשיעי עסקינן כדפרישית. ונראה בזה דבלא"ה ע"כ צריך לאוקמא דאיירי שנתן הדמים דאל"כ נהי דקנייה הלוי לענין שאין הישראל יכול לחזור בו דהו"ל כמתנה מועטת כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא דאפ"ה בלאו חששא דעשאו תרומת מעשר נמי א"א להישראל לאכול מתבואה זו דעדיין לא יצא ידי נתינת מעשר כלל שלא נתן להלוי כלום וכמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל בשמעתין אע"כ דלאחר מתן מעות קאמר אי חוששין או אין חוששין. מיהו השתא דאתינן להכי יש לי ליישב גם כן הא דמסיק רב משרשיא בריה דר"א דמוקי לה בישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו ואיירי בהאי ענינא גופא שכבר נתרצה אביו לכך בדיבור בעלמא ועדיין לא נתן לו הדמים או דאיירי במכירי לוייה שרגילין בכך ליתן דמיו אלא משום האי קושיא לחוד דמקשינן אאוקימתא דאביי אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי והיינו כדפרישית דקודם מתן דמים לא מצי איירי דבלא"ה לא יצא ידי נתינה עד שיתן דמים ואז ישאלנו אהא מסיק רב משרשיא שפיר דבאמת עדיין לא נתן דמים ולא יצא ידי נתינה עד היום שנותן לבנו ובהא קאמר דבכור מעשר חוששין שמא עשאן אביו תרומת מעשר בין לפירוש רש"י בין לפירוש התוספות דמצי לעשותן תרומת מעשר דלא קנייה הלוי להקנות לישראל בדיבור בעלמא ואע"ג דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמא דוקא במעשר לאביך בידי אלא כדמעיקרא שאמר ללוי גופא אלא ששלח לו המעות אחר כך ע"י שליח ויוצא ידי נתינה בכך וביני ביני קאמר דחושש שמא עשאן תרומת מעשר אלא דכולא חדא מילתא היא ומה לי אי מוקי לה בשלח ע"י שליח או ששולח ע"י בנו ואדרבא בהכי ניחא ליה טפי דאיירי בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו דהוי מילתא דפסיקא טפי דחושש לעולם כיון דליתא לדאבוה דנשיילי' כן נ"ל ליישב קושיית התוספות דבסמוך בד"ה מעשר לאביך בידי ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

תוספות בד"ה וכי נחשדו חבירים כו' תימא דתנן במס' ביכורים כו' ומוקמינן לה בירושלמי בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כו' עכ"ל. שם בירושלמי מבואר הטעם דבתרומת מעשר איכא קרא אחרינא דשרי לתרום שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ואפילו אחד ביהודה וא' בגליל כו' ע"ש. ומתוך כך נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שמפ' קושיית הגמרא וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף דהיינו דאיכא למיחש שמא אינן בעין דאי בשניהם לפניו לא הוי קשה מידי דהא במשנה דביכורים איתא להדיא דבתרומת מעשר תורמין מן המוקף ומשמע דאף מדרבנן מיירי כמו שהוכיחו התוספות מההיא דאין לה שיעור ובהכי ניחא ליה לרש"י לחלק דדוקא בשניהם לפניו שרי אף מדרבנן דכיון דגלי קרא בהדיא דאע"ג דכתיב קרא בתרומת מעשר אפ"ה כתיב נמי קרא אחרינא דמכל מעשרותיכם תרימו אף שלא מן המוקף תו לא מצי רבנן למיגזר אטו תרומה גדולה כיון שהתירה התורה בפירוש כדפרישית כה"ג בכמה דוכתי משא"כ היכא שאין שניהם לפניו דאיכא טעמא לאיסורא שמא אינו בעין ואע"ג דבירושלמי יליף מקרא דמכל מעשרותיכם דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אפ"ה לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא דממילא הכי הוא מדינא דאורייתא כיון דלא קפיד קרא אמוקף ממילא בכל ענין שרי ולא חיישינן מדאורייתא לשמא אינו בעין דמדאורייתא אזלינן בכל התורה בתר חזקה להכי מוקמינן לתרומה בחזקה שהוא בעין אבל מ"מ מדרבנן החמירו בתרומת מעשר בכה"ג כיון דאשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים ולא אזלו בתר חזקה כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק: