דף ביאור
מסכת גיטין דף י״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת גיטין דף י״ד עמוד ב׳
מסכת גיטין דף י״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־441 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אמר להו אין מהדרנא:
אמר להו לא כדאמרי' לעיל אם בא לחזור אינו חוזר:
אמרו לו לר' דוסתאי:
חזי מר מאי קעביד דלא קמהדר לן:
טב רמו ליה הרבה הכוהו לשון מורי ל"א טב רמו ליה יפה ראויות המכות הללו:
אמאי תעביד הכי שנתרצית להחזיר מיד:
הן אמה אנשי מדות גבוהים בקומה:
וכובען אמה אף מלבושיהן מאויימים משאר בני אדם:
ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Gittin 14b · Sefaria
תוספות
הא בשכיב מרע אור"י אע"ג דמת מקבל בחיי נותן ולא קני אלא אחר מיתת נותן אפ"ה קנו יורשין דדעת נותן הוא דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות שיזכה המקבל אחר מיתתו או הוא או יורשיו ואפי' לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת נותן קנו אפי' למ"ד המזכה לעובר לא קנה דדברי שכיב מרע כשמת כמסורים למקבל משעת נתינת שכיב מרע או אמירתו:
ור' יהודה הנשיא בשם רבי יעקב אומר הולך לאו כזכי ואע"ג דרבי אית ליה בפרק התקבל (לקמן גיטין סג.) הולך ותן לה זכה לה התקבל לה רצה לחזור לא יחזור דהולך ותן כזכי התם משום שאמר השליח אשתך אמרה התקבל לי גטי דמסתמא על דעת כן נותן לו כל זמן שאינו אומר בהדיא אי אפשי שתקבל לה:
וחכמים אומרים יחלוקו כל תיקו שבש"ס מפרש בשערים דרבינו האי דחולקים ואין נראה לר"י אלא היכא דאשכחן בהדיא יחלוקו דאדרבה אומרים אוקי ממונא בחזקת מריה:
וכאן אמרו שודא עדיף מכאן מדקדק ר"ת דאין לפרש שודא כמו שפי' בקונטרס בפ' הכותב (כתובות פה:) גבי שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני דהיינו שידקדק הדיין את מי היה אוהב יותר ולמי היה בדעתו ליתן וכאן נמי פירש בקונטרס כמו התם אלא יתן הדיין למי שירצה כי הכא דקאמר מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה שודא:
ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד כו' אור"ת דר' אלעזר גרס דבסיפא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע רא"א בשבת דבריו קיימין אבל לא בחול ורבי יהושע כו' אבל ברישא פליגי בין בחול בין בשבת מדלא ערבינהו ועוד מדפרכי רבנן לרבי אלעזר מאימן של בני רוכל דלמא בשבת היה דמודה בה ר"א ועוד דקאמר התם קונים משכיב מרע ואפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר"א ואי אדר"א קאי הא מודה הוא בשבת דדבריו קיימים ואע"ג דר"מ קאמר התם דלר"א בחול דבריו קיימים ולא בשבת התם לא קאי אר"מ אלא אמתני' ועוד דאמר הכא דר"מ כר"א והולך מנה משמע דבחול מיירי ור"מ אית ליה התם דלר"א בחול דבריו קיימים אלא ודאי ג' מחלוקת בדבר:
Tosafot on Gittin 14b · Sefaria · CC-BY-NC
רשב"א
הא ד בעא מיניה רבי אחא ברבי יאשיה מרבי דוסתאי ברבי ינאי אמאי עבדת הכי. נראה דהכי פירושא אמאי מהדרת ליה ניהלייהו, שהרי כבר זכית בו בשבילי וכדתניא (לעיל בע"א) הולך פקדון זה לפלוני שיש לו בידי אם בא לחזור אינו חוזר וכיון שכן, פושע אתה וחייב לשלם, ואהדר ליה דאונס היה דאותן בני אדם תקיפין היו ואילו אומרים הרוגו הורגין, ואמר ליה אותן בני אדם יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם וקרובין למלכות הן.
אמר לו אין, אי הכי שפיר עבדת כלומר בכי הא ודאי אונס הוא ופטור אתה. והכי איתא בירושלמי (במכילתין פ"א ה"ה) גבי מעשה זה דר' דוסתאי בר' ינאי אמר ר' חגאי הדה דתימא בהן דלא יכול למקמא טאבות ברם ההוא דיכיל מקמה גרמה טאבות מפק לו מן הדין ויהבינון להדין.
ירושלמי (שם) מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך, אם רצה להחזיר יחזיר. וגרסינן נמי התם: תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשים לכופו אינן יכולין, אין צריך לומר באומר זכה לו באומר התקבל לו.
משמע דהתקבל עדיף מתן וצריך לדקדק אי הוי כזכה כיון שהוא משוה אותן כאן ואפילו במתנה ליקני ואם בא לחזור אינו חוזר.
הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך [יחזרו] ליורשי מי שנשתלחו לו. ואוקמה רבי אבא בר ממל דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע. ופירש הר"י ז"ל (מובא בתוס') ואף על גב דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפילו הכי קני אף על גב דמית מקבל בחיי נותן כי לכך נתכוון הנותן שכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות יזכה לאחר מיתה אם הוא קיים ואם לאו יזכו יורשיו של מקבל ואפילו נולדו יורשיו של מקבל לאחר מיתת מקבל, משום דדברי שכיב מרע לענין לקנות לאחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין משעת נתינתו או אמירתו של שכיב מרע למקבל לזכות לאלתר. ושמא נאמר שאין אנו צריכין לכל זה, דהכא הכי קאמר דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע כלומר כי אמרינן הולך לאו כזכה הני מילי בבריא אבל בשכיב מרע כיון דדבריו ככתובין וכמסורין אלים דיבוריה למיהוי הולך דידיה כזכי, וכדאמרינן לקמן ( ) בבריא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשכיב מרע, ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן וכו' כלומר דמאן דסבירא ליה כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין הולך דידיה אלים למיהוי כזכי ומאן דאית ליה כרבי אלעזר דדברי שכיב מרע לא עדיפי מבריא הולך דידיה נמי לאו כזכי. כנ"ל. ורב זביד אוקמינהו לתרווייהו בשכיב מרע, הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות, הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות. ורב פפא אוקמינהו בבריא הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל. וכולהו הולך לאו כזכה סבירא להו במתנה והילכך מית המקבל בחיי נותן יחזרו למשלח דהא שליח לא זכה לו ואף על גב דמית ליה נמי נותן לאחר מיתת מקבל עד שלא החזיר לו שליח מחזיר ליורשי משלח דכיון דמית ליה מקבל בחייו נתבטל שליחותו לגמרי והרי הן פקדון אצלו מחמת נותן ולא שייך בהא מצוה לקיים דברי המת שכבר נתבטלו דבריו בחייו, אבל מית נותן בחיי מקבל מיד זכה לו שליח משום מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דמית ליה לבסוך מקבל, יחזיר ליורשיו שהרי זכה בחייו לו וליורשיו.
ואיבעית לן לימא הולך כזכה תנאי היא דתניא הולך מנה לפלוני הלך ובקשו ולא מצאו וכו', ואהדרינן,
לא בבריא כולי עלמא לא פליגי, והכא במאי עסקינן בשכיב מרע ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן. תנא קמא דאמר יחזרו למשלח אף על גב דמית כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, ויש אומרים דאמרו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו, כדרבנן דרבי אלעזר דאמרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואף על גב דלא מית נמי משום דכיון שמסרם לשליח לדעת שיתן לו מעתה מיד זכה לו שליח דהולך דשכיב מרע כזכי דמי. ומיהו דוקא בשמסרם לשליח אבל באומר תנו לא, דאף על גב דאמרינן דדבריו ככתובין וכמסורין הני מילי במה שהוא מצוה לתת לאחר מותו דהיינו מתנת שכיב מרע אבל במה שהוא נותן במתנת בריא לא, אלא דהכא הכי קאמר כיון דדבריו ככתובין וכמסורין במתנותיו מה שאין כן בבריא אף הולך דידיה כזכי אף על גב דבבריא ליתיה כנ"ל. ולהאי אוקמתא קיימא לן כיש אומרים דקאי כרבנן וקיימא לן נמי כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת וכדאמרינן בשילהי שמעתין (טו, א) אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא.
Rashba on Gittin 14b · Sefaria
מאירי
בריא שמינה שליח למתנה ואמר לו הולך מנה זה לפלני שאני נותן לו והלך ומצאו שמת יחזרו לראובן שכל שבמתנה אין הולך כזכי והלכך לא זכה המקבל עד שיגיע לידו והואיל ומת קודם שיזכה בהם לא זכו בו יורשיו ויחזרו למשלח ואם מת המשלח גם כן רואין אם מת זה שנשתלחו לו בחיי נותן יחזרו ליורשי נותן שהרי המקבל לא זכה בהם כלל שיזכו בהם יורשיו אבל אם מת נותן תחלה ינתנו ליורשי מקבל שבשעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל מטעם מצוה לקיים דברי המת שהוא נאמר אף בבריא והואיל וזכה באותה שעה זכו בהם יורשיו:
היה הנותן שכיב מרע ומינה שליח ואמר לו הולך מנה זה לפלני שנמצא זוכה משעת המתנה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו אם היה המקבל חי בשעה שאמר השכיב מרע כן זכה ואם מת אחר כן ינתנו ליורשיו אבל אם בשעה שאמר השכיב מרע כן לא היה המקבל חי אלא שהשכיב מרע היה סבור עליו שהוא חי יחזרו ליורשי משלח שהרי לא זכה המקבל מאחר שלא היה חי באותה שעה שאין קנין למת זה שביארנו במתנה זו שאם שכיב מרע היה זכה המקבל מיד לא סוף דבר בשמת אלא אע"פ שלא מת השכיב מרע המשלח שכל שלא חזר מתנתו מתנה וינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו ומכל מקום אם רצה לחזור אפי' הגיע ליד המקבל יכול לחזור ואע"פ שבשכיב מרע אף במתנה הולך כזכי הרי אף אם זיכה לו על ידי אחר בהדיא יכול לחזור כמו שביארנו בתשיעי של בתרא:
כבר ידעת שהבריא אין קונין ממנו אלא באחד מדרכי ההקנאות נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה ושאין להם אחריות במשיכה ושאר מיני ההקנאות כמו שמפורשות במקומן אבל שכיב מרע קונין ממנו באמירה בעלמא שדבריו ככתובין וכמסורין דמו:
כבר ביארנו שאף בבריא אומרין מצוה לקיים דברי המת וכמו שמפורש בהדיא בסוגיא זו ושכיב מרע מיהא אין צריך בו למצוה זו שדבריו ככתובים וכמסורים דמו:
אלא שלענין ביאור אתה צריך לשאול בסוגיא זו שאמרו הא והא בשכיב מרע ואמרו עליה ויש אומרין כר' אליעזר כלומר שאינו סובר דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא שצריך הקנאה ומכל מקום היכא דמית אמרי' מצוה לקיים דברי המת מה בין מצוה לקיים וכו' ובין שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין ואפשר דנפקא לן היכא דמית מקבל בחיי נותן דמשום מצוה ליכא ומשום דברי שכיב מרע איכא אי נמי אם שעבדו יורשים את הנכסים דמשום מצוה לא טרפינן להו אי נמי בשהיתומים קטנים דאי משום מצוה לאו בני מעבד מצוה נינהו וכבר למדת לפי דרכך שדין מצוה זו בכאן ענינה בשיצא הממון מיד הנותן ועל הדרך שביארוה אחרוני הרבנים כמו שכתבנו למעלה:
בתלמוד המערב אמרו שהמעשר כחוב ר"ל כשם שבחוב אמרו הולך כזכי ואינו יכול לחזור כך הדין במעשר אם אמר לאחד הולך מעשר זה לפלוני כהן אינו יכול לחזור:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שני בע"ה:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Gittin 14b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה בשכ"מ שכל זמן שלא חזר בו דבריו כו' והולך דידיה זכי הוא עכ"ל בלאו הולך נמי אמירתו בעלמא זכי הוא דאפילו מת מקבל בחיי נותן הוה כמסורים למקבל משעת אמירתו כמו שכתבו התוס' ולא בעי נמי דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות אלא דסגי ליה דאיתיה למקבל בשעת אמירה אלא דנקט הולך לדיוקא דאפילו הכי בבריא לא קני מיהו בברייתא דלקמן ניחא טפי דנקט הולך למאי דמוקי לה נמי כולה בשכ"מ (ד) משום הני תנאי דסבירא להו מצוה לקיים דברי המת דלא שייך אלא בהולך והושלש ביד שליש לכך כמו שכתבו התוספות לעיל בשם ר"ת וק"ל:
Chidushei Halachot on Gittin 14b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה וחכמים אומרים יחלוקו דכל תיקו שבגמרא וכו' נ"ל להגיה ולמחוק הדלית דכל תיקו ולגרוס כל תיקו שבגמ' וכו' דאינו נתינת טעם למאי דאמרינן הכא יחלוקו אדרבה מהאי דהכא דאמרינן יחלוקו משום דמספקא להו מינה למדו השערים דרבינו האי לפרש כל תיקו שבגמרא דחולקים וק"ל:
ד"ה ר"א אומר וכו' אומר ר"ת רר' אלעזר גרסי' וכו' ר"ל דהת"ק הוא ר"א וס"ל דאין חילוק בין חול לשבת אלא בכל ענין אי דבריו קיימים ור"א דסיפא ס"ל דיש חילוק בין חול לשבת ועוד דקאמר התם קונין משכ"מ ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר"א ר"ל מה שקונין לא תימא משום דצריך קנין כר"א דהא קי"ל כרבנן אלא משום שמא תטרוף דעתו עליו משמע דלר"א צריך קנין. בשבת ואי אדר"א דסיפא קאי הא מודה הוא בשבת וכו' אלא ודאי אר"א דרישא קאי דס"ל דאין חילוק בין חול לשבת ותרי ר"א נינהו חד ר' אלעזר וחד ר' אליעזר וג' מחלוקת בדבר:
Maharam on Gittin 14b · Sefaria
פני יהושע
רש"י בד"ה בשכיב מרע שכל זמן כו' והולך דידיה זכי הוא כו' עכ"ל. נראה מלשונו שלא רצה לפרש כפי' התוס' דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי משעת האמירה אם לא חזר בו עד שמת אלא דעיקר הטעם דהכא דוקא דהשכ"מ עביד מילתא יתירתא ומסר המנה ליד השליח ומש"ה אמרינן דהולך דידיה הוי כזכי אע"ג דבבריא לא הוי כזכי משא"כ בשכ"מ דעלמא שלא מסר המעות לשליח אלא שציוה ליורשים ומת המקבל בחיי נותן פטורים יורשי הנותן דכיון דמתנת שכ"מ לא קני עד לאחר מיתה והאי שעתא ליתא למקבל נתבטל' המתנה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ונראה שהכריחו לזה לשון הברייתא גופא דקתני מילתא בהולך דמשמע שמסר המעות ליד השליח ואי ס"ד כפירוש התוס' מאי איריא הולך הו"ל למיתני באומר ליורשים תנו שיתנו אף לאחר מיתת המקבל בחיי נותן אע"כ מדנקיט הולך מנה משמע דדוקא כה"ג מהני משום דהולך דשכ"מ היינו כזכי ולא תיקשי לרש"י ז"ל מהא דקי"ל פ' מי שמת מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ דאיכא למימר דהא דבבריא הולך לאו כזכי היינו משום דלא קאמר זכי אלמא שאין דעתו להקנותו מיד משא"כ בשכ"מ שאין דעתו מיושבת לא שני בין הולך לזכי ודמיא להא דאמרינן שם פרק מי שמת לענין הלואתו לפלוני דמהני בשכ"מ כיון דאיתא בבריא במעמד שלשתן והכא נמי כיון דאיתא בבריא בזכי מהני בשכ"מ בהולך כן נ"ל ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל כל זמן שלא חזר בו היינו שאם עמד בו ודאי חוזר אף בזכי משא"כ מסתמא כל זמן שלא חזר בו בפי' לא יחזירנו למשלח אלא ליורשי המקבל משא"כ בבריא כיון דלא אמרי' הולך כזכי וא"כ לא נתכוונו לזכות עד שיגיע ליד המקבל וכיון שמת קודם שהגיע לידו נתבטלה המתנה לגמרי ואפי' לא חזר בו המשלח בפירוש או שמת יחזיר השליח למשלח או ליורשיו זה נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ונסתלק מעליו השגת רבינו יואל הלוי ז"ל שהובא במרדכי ובהג"ה אשיר"י בשמעתין ע"ש אח"ז עיינתי בלשון הטוח"מ סי' קכ"ה שכתב בשם הרמ"ה ז"ל קצת מדברי הראשונים בשינוי קצת ומה שיש לדקדק אין להאריך כאן ועיין בסמוך ודו"ק:
תוספות בד"ה הא בשכ"מ אור"י אע"ג כו' דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה מדבריהם שכתבו בשעת מתן מעות משמע דדוקא כה"ג שמסר המעות ליד השליח אמרינן דמסתמא היה דעת הנותן שיזכה המקבל משעת מתן מעות משא"כ בלא מתן מעות לא אמרינן הכי וכעין שכתבתי בסמוך בלשון רש"י ז"ל אלא דממה שכתבו בסוף הדיבור משעת נתינת שכ"מ או אמירתו אלמא דבאמירה לחוד דהיינו סתם מתנת שכ"מ נמי דינא הכי דקנה למפרע משעת הצוואה וכן נראה מלשון התוספות לקמן בד"ה ורבי יהודא הנשיא ונראה דלא משמע להו לפרש כפי' רש"י ז"ל דטעמא משום דהולך דשכ"מ היינו כזכי ואפשר משום דס"ל דא"א לומר כן דקי"ל כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ אלא בזה לחוד דאמירה דידיה היינו ככתובים וכמסורים ולא משמע להו לחלק בסברא זו שכתבתי ומצאתי בשם הרמ"ה ז"ל לכך הוכרחו לפרש בענין אחר דבאמת טעמא דמילתא דשכ"מ היינו משום דכמסורין דמי למפרע והתמיה על הרב ב"י בח"מ סי' קכ"ה שהביא לשון רש"י ולשון הטור שהם דברי התוספות ולא הרגיש שיש מחלוקת לדינא ביניהם ואף שיש לדחוק דשעת אמירתו שכתבו התוספות היינו נמי בהולך דוקא אלא שלא מסר לידו עכשיו כגון שהמנה מונח אצל השליח מקודם אבל בצוואת שכ"מ גרידא לא מ"מ מסתימת לשון התוס' שלא זכרו כלל הלשון הולך כזכי בשכ"מ וכן מסתימת לשונם בד"ה ור' יהודה הנשיא משמע להדיא דבכל ענין איירי וא"כ מה שכתבו בתחלת דבריהם בשעת מתן מעות היינו משום דלשון הברייתא איירי בהכי ולאו דוקא אלא ה"ה לשעת אמירה בצוואה גרידא כן נ"ל ודו"ק:
רש"י בד"ה מספקא להו אי כזכי דמי או לא ואי מצוה לקיים או לא עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש דמספקא להו בתרתי מילי דהא בחדא מינייהו סגי נהי דבמה שלא רצה לפרש דלא מספקא להו אלא אי מצוה לקיים אבל בהולך פשיטא להו דלאו כזכי מצינן למימר משום דמשמע לרש"י ז"ל דמילתא דחכמים קאי נמי ארישא דברייתא היכא דלא מת המשלח ובהא ליכא ספיקא אלא בהולך כזכי ועי"ל דלשיטת רש"י ז"ל דשודא היינו לפי מה שראה השליח בדעת המשלח אם נתן בעין יפה ולפ"ז נראה ברור דזה לא שייך אלא לענין ספיקא דהולך כזכי משום דהולך תרי לישני משמע כדאיתא בפ' התקבל וא"כ תלוי שפיר בשודא אם הנותן נתן בעין יפה מסתמא פי' בדעתו לזכות לו מיד והולך וזכי קאמר וכן להיפך משא"כ לענין מצוה לקיים לא שייכא האי שודא שהרי אין תלוי הדבר בדעת הנותן. ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמספקא להו לרבנן בהולך כזכי אבל אי קשיא הא קשיא דילמא לא מספקא להו אלא בהולך כזכי אבל במצוה לקיים סברי דלא אמרי' ואפ"ה סברי שפיר דבין ברישא ובין בסיפא אמרינן שודא וצ"ע:
Penei Yehoshua on Gittin 14b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אי הכי ע' בחדושי בכור שור גיטין מז ע"ב:
רש"י ד"ה מספקא להו אי כזכי ע' מ"ל פ"ד מהל' מלוה הל' ו ד"ה ולענין הלכה:
Gilyon HaShas on Gittin 14b · Sefaria
בן יהוידע
אָמַר לֵיהּ אַמַאי תַּעָבִיד הָכִי. פירש רש"י שנתרצית להחזיר מיד. וקשה אמאי לא פירש על מה שאמר טב רמו ליה? ונראה לי בס"ד דאי משום הא הוה ליה למימר 'אמאי עבדת הכי' לשון עבר אך 'תיעבד' משמע לשון הווה ורגיל יען כי מוכיחו על סברתו בעיקר הדין דמשמע דהוא רגיל בכל האי גוונא לפסוק הדין דרשאי להחזיר ולית ליה האי הלכתא דאם בא לחזור אינו חוזר. והא דלא הוכיחו רבי יוסי לרבי דוסתאי אחר שפירש מהם יש לומר דהיה בכעס עמו על הדבר הזה ולא רצה לדבר עמו עד שבאו אצל רבי אחאי וקבל עליו לפניו.
אוֹתָם בְּנֵי אָדָם, הֵם אַמָּה וְכוֹבָעָן אַמָּה וּמְדַבְּרִים מֵחֶצְיְהֶם, וּשְׁמוֹתֵיהֶם מְבֹהָלִים. עיין מהרש"א מה שאמר הפך פירוש רש"י והלשון מוכח יותר כפירוש מהרש"א ואמאי פירש רש"י שהיו גבוהי קומה יותר? נראה לי כי הוא אומר שנתבהל ממראיהם וקצר הקומה ביותר אין נבהלים ויראים ממנו אלא אדרבה הוא יהיה ללעג וקלס ונבזה בעיני רואיו ולכך הוצרך רש"י לפרש שהיו גבוהי הקומה ביותר.
אָמַר לֵיהּ בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת הֵם. קשה כיון דאמר לו 'אוֹמְרִים הֲרֹגוּ הוֹרְגִין' מה צורך לידע אם קרובין למלכות? ונראה לי אף על גב דאמר הכי לא הוה ניחא ליה לרב אחאי בחששה זו דרבי דוסתאי דאמר לא חשידי בהכי ואחר ששאל לו שאלות אלו אז אמר יפה עשית דחששת בכך ושפיר עבדתה. ועוד נראה לי בס"ד כי מה שאמר לו רבי אחאי בתחלה אַמַאי תַּעָבִיד הָכִי ודאי אין לפרש הכונה על מה שאמר טַב רָמוּ לֵיהּ כי דבר זה מובן מאיליו דמה שאמר כן הוא מחמת יראה ועל זה אין צריך לשאול, ורק הכונה הוא כמו שכתב רש"י למה נתרצית מיד להחזיר דהיה ראוי שתאמר להם תחלה כפי הדין איני רשאי להחזיר ואם לא היו מרוצים בדבריך אז יש לך להחזיר מחמת מורא? ולכן דקדק רש"י לכתוב 'מיד' והוא השיב אלו הם אמה וכו' אומרים כפותו כופתין וכו' פירוש מחמת שהיו תקיפים ואלמים ואנשי מידות וגבוהים בקומה יש להם גאוה גדולה ואם יאמרו לאדם לעשות כך ולא יעשה תכף, הורגים אותו! ואם כן אפילו על דבור הראשון בלבד היו כועסין והורגין לכך פחדתי להשיב להם דבר הפך רצונם. ורב אחאי אמר מן שינויים אלו שיש בהם אינו מוכח שהם בעלי גאוה לכעוס על המשיב דבר הפך דבריהם בדבור הראשון ורק ניכר שהם אלמים ותקיפים אך הגד לי אם קרובים למלכות ואם יש להם סוסים וכו'? ואמר לו הן! אז אמר לו זה סימן שהם בעלי גאוה גדולה ולכן יפה עשית שחששת אפילו על דבור אחד הראשון שלא להשיב הפך דבריהם. ודע כי מן השאלות אלו ששאלו רבי אחאי מוכח דרבי אחאי לא ראה אותם ולא הפקיד הכלי אצלם הוא בעצמו אלא יתכן אביו הפקידו אצלם והוא ירש אותו מאביו. ומה שאמר שְׁמוֹתֵיהֶן מְבֹהָלִין יתכן אותם השמות היו משונים באותו זמן שלא היה נמצא כמותם וכדמותן אצל שאר בני אדם ויתכן אלו היו אחים ושותפין אחד שמו אדרא ואחד ארטא ואחד פילי ויתכן שמות אלו היו של עצים חזקים וגדולים באותו זמן.
Ben Yehoyada on Gittin 14b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף י״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־441 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ לְרַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אֲמַר לְהוּ: אִין;…״
- קטע 323 מילים
נפתחת ב״כִּי אֲתוֹ לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר,…״
- קטע 436 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אוֹתָן בְּנֵי אָדָם – הֵן…״
- קטע 526 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ…״
- קטע 713 מילים
נפתחת ב״לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: דְּכוּלֵּי עָלְמָא…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״רַב זְבִיד אָמַר: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע;…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּבָרִיא; הָא…״
- קטע 1132 מילים
נפתחת ב״לֵימָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ…״
- קטע 1238 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב,…״
- קטע 1335 מילים
נפתחת ב״מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּתַנָּא קַמָּא…״
- קטע 1423 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב…״
- קטע 1518 מילים
נפתחת ב״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ – מְסַפְּקָא לְהוּ; וְכָאן…״
- קטע 1617 מילים
נפתחת ב״לָא, בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; וְהָכָא…״
- קטע 1735 מילים
נפתחת ב״דִּתְנַן: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר…״
- קטע 1811 מילים
נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי יהודה הנשיא · נוספים
דור רביעי לתנאים, סתם רבי שכתוב במקור תנאי הוא ר' יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל השלישי (סבו, רבן גמליאל…
מקור: מסכת גיטין דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 12 — “רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם…”
- רב זביד · אמוראים · דור שישי לאמוראים
היה ראש ישיבה בפומבדיתא שבבבל שמונה שנים ובזמנו רב אשי היה ראש הישיבה בסורא.
מקור: מסכת גיטין דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 9 — “רַב זְבִיד אָמַר: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע; הָא –…”
לשון המקור
אֲמַר לְהוּ לְרַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי וּלְרַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר: בַּהֲדֵי דְּאָתֵיתוּ, אַתְיוּהּ נִיהֲלִי. אֲזוּל, יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אָמְרִי לְהוּ: נִקְנֵי מִינַּיְיכוּ; אָמְרִי לְהוּ: לָא. אָמְרִי לְהוּ: אַהְדְּרֵיהּ נִיהֲלַן.
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אֲמַר לְהוּ: אִין; רַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר אֲמַר לְהוּ: לָא. הֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר הֵיכִי קָא עָבֵיד! אֲמַר לְהוּ: טָב רְמוֹ לֵיהּ.
כִּי אֲתוֹ לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר, לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא סַיְּיעַן, אֶלָּא אֲמַר לְהוּ נָמֵי ״טָב רְמוֹ לֵיהּ״! אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תֶּיעְבֵּד הָכִי?
אֲמַר לֵיהּ: אוֹתָן בְּנֵי אָדָם – הֵן אַמָּה, וְכוֹבָעָן אַמָּהּ, וּמְדַבְּרִין מֵחֶצְיֵיהֶן, וּשְׁמוֹתֵיהֶן מְבוֹהָלִין: ׳אַרְדָּא׳ וְ׳אַרְטָא׳ וּ׳פִילֵי בְּרֵישׁ׳; אוֹמְרִין ״כְּפוֹתוּ״ – כּוֹפְתִין; אוֹמְרִין ״הֲרוֹגוּ״ – הוֹרְגִין; אִילּוּ הָרְגוּ אֶת דּוֹסְתַּאי, מִי נָתַן לְיַנַּאי אַבָּא בַּר כְּמוֹתִי.
אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת הֵן? אָמַר לֵיהּ: הֵן. יֵשׁ לָהֶן סוּסִים וּפְרָדִים שֶׁרָצִים אַחֲרֵיהֶן? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ.
״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ – תָּנֵי חֲדָא: יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ; וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לוֹ.
לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״?
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״; וְלָא קַשְׁיָא – הָא בְּבָרִיא, הָא בִּשְׁכִיב מְרַע.
רַב זְבִיד אָמַר: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע; הָא – דְּאִיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, הָא – דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת.
רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּבָרִיא; הָא – דְּמִית מְקַבֵּל בְּחַיֵּי נוֹתֵן, הָא – דְּמִית נוֹתֵן בְּחַיֵּי מְקַבֵּל.
לֵימָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ. מֵת מְשַׁלֵּחַ – רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ. וְכָאן אָמְרוּ: כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שָׁלִיחַ – יַעֲשֶׂה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ.
מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״; וְרַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב נָמֵי – ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״, וְאַף עַל גַּב דְּמִית, לָא אָמְרִינַן ״מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת״; וְיֵשׁ אוֹמְרִים – ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״;
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר – ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״, מִיהוּ, הֵיכָא דְּמִית, אָמְרִינַן מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ – מְסַפְּקָא לְהוּ; וְכָאן אָמְרוּ – שׁוּדָא עָדִיף; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא – מַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.
לָא, בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁכִיב מְרַע, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי.
דִּתְנַן: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִקְנִין בַּאֲמִירָה.
אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תִּינָּתֵן