בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת גיטין דף י״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף י״ב עמוד א׳

    מסכת גיטין דף י״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־411 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    לא תלקט לעני סמכינהו רחמנא לא תלקט לעני ולגר ודרשינן סמוכין לא תלקט אתה לצורך העני:

    להזהיר עני על שלו עני הראוי ליטול פאה ויש לו שדה הזהירו הכתוב להניח בה פאה:

    לעבד כנעני:

    עשה עמי מלאכה ואיני זנך אלא חזור על הפתחים:

    בדלא ספקא לזון במעשה ידיה וצריך להוסיף משלו:

    ופרכינן עבד נמי לא ספק ומשני עבדא דנהום כרסיה לא שויא עבד שאינו שוה לחם אכלו:

    למריה למאי מתבעי הלכך אינו מוסיף משלו אלא יחזור על הפתחים כי מי יכופנו לזונו ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה עמה בכתובתה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי:

    שגלה לערי מקלט שהרג בשוגג וגלה:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 12a · Sefaria · CC0

    תוספות

    דילמא לא היא דחויא בעלמא היא דרב פפא אית ליה בהדיא תופס לב"ת במקום שחב לאחרים לא קנה (כתובות דף פד:):

    אלא דכתיב לא תלקט לעני וא"ת למ"ד בפ"ק דתמורה (דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ קנה העני וי"ל דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קני וא"ת ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו וי"ל דהכא סברא הוא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו ולרב חסדא דמפרש הכא דטעמייהו דרבנן משום דתופס לב"ח לא קני איכא למימר דמהכא יליף:

    עבד נמי בדלא ספיק וא"ת אטו משום דלא ספיק יהא רבו חייב לזונו ולא יוכל לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך ועוד קשה הלשון דקאמר עבדא דנהום כריסיה לא שוי הוה ליה למימר בהדיא דלא מחייב לזונו כיון דאמר ליה צא מעשה ידיך במזונותיך ואור"י דס"ד דרגילות הוא שעבד עצמו הולך ועובד את רבו אפילו כשאמר ליה צא מעשה ידיך במזונותיך משום הכי בעי למימר (אע"ג) דלא ספיק שיתחייב במזונות כיון שמ"מ עובדו משום הכי מהדר ליה בלשון זה עבדא דנהום כריסיה לא שוי כו' ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דאפי' מיירי דא"ל צא מעשה ידיך במזונותיך מ"מ כיון שעובדו היה לו להתחייב במזונותיו אי לאו משום דיכול ועוד דסלקא דעתיה דמיירי בלא אמר ליה דומיא דאשה דבדלא ספיק לא שכיח:

    מאי שנא לערי מקלט פי' אי אמרת בשלמא יכול אשמועינן ערי מקלט דאע"ג דאמר רחמנא וחי עביד ליה חיותא טפי אפי' הכי יכול הרב לומר כו' אבל לענין העדפה לא משמע ליה דמשום וחי תיהוי העדפה דידיה:

    מספקת מאי למימרא כו' אי אמרת בשלמא כולה בדספקא תנא סיפא דאמר לה לגלויי ארישא דאיירי בלא אמר לה אבל השתא דמוקמת רישא בדלא ספקא ולא תנא הך סיפא אלא לאשמועינן דבמספקת יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי למימרא דזה אינו שום חידוש:

    ומר סבר אינו יכול והא דקתני או הוציאני לחירות לאו דוקא אלא כלומר שיהיה מעשה ידי לעצמי כמו לבן חורין:

    כי היכי דחזו אינשי ומרחמי הקשה ה"ר יצחק בן הר"מ דבפרק השולח (לקמן גיטין דף לז:) גבי עבד שנשבה ופדאו ישראל אחר שמעינן להו איפכא דקא אמרי רבנן לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון לא דלמא מימנעי ולא פרקי ורשב"ג סבר כשם שמצוה לפדות בני חורין כן מצוה לפדות את העבדים ואומר ר"י דרבן שמעון ב"ג סבר דלענין פדיון פרקי ליה טפי שלא יטמע בין העובדי כוכבים ורבנן סברי דלענין מזונות מרחמי עליה טפי שלא ימות ברעב וגם כל א' יתן לו מעט לחם אבל בפדיון צריך הרבה ביחד:

    אמר רב המקדיש ידי עבדו גרסינן ולא גרסינן המקדיש עבדו דהתם יצא לחירות כדאמר רב בהשולח (לקמן גיטין דף לח:) דליהוי עם קדוש קאמר וא"ת וכי היכי דמקדיש ידי עבדו אמרינן דהן קדושים למלאכתן הכי נמי כשהקדיש כל עבדו הוה לן למימר שהקדישו למלאכתו פיו לדבורו ידיו למעשהו רגליו להילוכו דבענין זה חשיב הקדש כדאמרינן בסוף פ"ק דנדרים (דף יג:) ואומר רבי' יצחק דסברא הוא דלא נתכוין להקדישו למלאכתו לפי שיש חילוק במלאכתו שאין פיו ידיו ורגליו שוין במלאכתן הלכך אית לן למימר דלשחררו נתכוין דהוי הכל בענין אחד אי נמי י"ל התם כשמקדיש עבדו סתם משמע יותר למיהוי עם קדוש דהא למלאכתו לא קאמר אבל מקדיש ידי עבדו הקדיש מלאכת ידיו דלא שייך למימר בענין אחר:

    Tosafot on Gittin 12a · Sefaria · CC-BY-NC

    רשב"א

    דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, אמאי לא ואף על גב דקיימא לן (כתובות נח, ב) דמזוני עיקר מכל מקום יכול הוא לומר לה צאי מעשה ידיך למזונות שאני חייב ליך ואי לא ספקת משלמנא לך.

    ומאי שנא לערי מקלט כלומר בשלמא לדידי דאמינא יכול היינו דנקט ערי מקלט לומר דאפילו בערי מקלט דכתיב ביה וחי וסלקא דעתא אמינא ליעביד חיותא מיהא דלא לשקול ולא ליזון קא משמע לן דאפילו ברח לערי מקלט יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, אלא לדידך דאמרת אינו יכול מאי שנא ערי מקלט ומאי רבותיה, ומשני לדידי נמי משום דכתיב וחי נקט לה סלקא דעתא אמינא ליעביד ליה חיותא טפי וכיון דאי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה לא לישקול מיניה קא משמע לן.

    Rashba on Gittin 12a · Sefaria

    מאירי

    כבר ביארנו במשנתנו שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ויחזור על הפתחים או יזון מן התמחוי שהרי ישראל מצווים להחיות עבד כנעני והוא שאמרו בסוגייא זו מאן דמרחם דמי אעבדא מרחם אבל אשתו אינו יכול לומר לה כן ואפילו אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אינו כלום אלא אם כן מעשה ידיה מספיקין לה והיא שאמרה איני נזונת ואיני עושה רשאה כמו שהתבאר בכתבות נ"ח ב' וכבר בארנו במקומו שזה שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דוקא בעבד שלו אבל שהכניסתו לו אשתו בתורת מלוג אינו יכול לומר כן שאם ימות או יברח אינו חייב באחריותו וכן שאפטרפוס של יתומים והיתומים קטנים אינו יכול לומר בשביל היתומים עשה עמי ואיני זנך שאין לו רשות לחוב ליתומים:

    כבר ביארנו במקומו שהעבד שהרג ישראל או גר תושב בשגגה שגולה לערי מקלט כל שגלה עבד לעיר מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשי ידיו לרבו והוא יחזר על הפתחים או יזון שם מן הצדקה שמן הסתם הואיל ואינו דר עמו הרי הוא כאומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה וכל שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה אומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך:

    יכול אדם להקדיש יד עבדו ובלבד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם שהידים הרי הן בעולם ודומיא דמקדיש דקל לפירותיו הא מכל מקום אם הקדיש מעשה ידיו אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובמקדיש ידיו מיהא אם הוא רוצה להעלות לו מזונות כל מה שיעשו הקדש ואם אינו מעלה לו מזונות מתפרנס ממעשי ידיו והמותר הקדש והיאך הוא מתפרנס ממעשי ידיו שהרי מכיון שעשאם הקדש הרי הכל הקדש אלא לווה ואוכל ועושה פחות מש"פ ופורע שאין הקדש חל על פחות מש"פ והוא הדין שאם רוצה לעשות פחות פחות משוה פרוטה ולאכול מיד שהוא רשאי ואין צריך ללות אלא שאין דרך לאכול אכילתו פחות משוה פרוטה אלא לווה ואוכל ועושה פחות משוה פרוטה ופורע או שעושה פחות פחות משוה פרוטה לאותו שלוה הימנו ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך שאף אם היה גוף העבד שלו אין יכול לומר כן שאין בידו להמית את העבד או לגרום לו שיברח ושמא תאמר ולמה הוא צריך ללוות ולעשות בפחות פחות משוה פרוטה ואף לכשיהיו מעשי ידיו הקדש יכול הוא ליזון מן ההקדש שהרי בהמת הקדש אוכלת משל הקדש יש מפרשים שבזו הואיל ואין גוף העבד משל הקדש אין אומרין כן ויש מפרשים שאף בהמת הקדש אינה אוכלת משל הקדש אלא שמחללין לה מעות הקדש ולוקחין לה חולין ובתלמוד המערב אמרו פרת הקדש הדשה בתבואת הקדש אינה אוכלת ולא עוד אלא שחוסמין אותה ויש שואלים יחללו מעשה ידיו על שוה פרוטה ויאכל אפשר שאין הגזבר רוצה לחללם על שוה פרוטה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר המקדיש יד עבדו עושה ואוכל שאין הקדש חל עליו אלא לווה ואוכל ועושה ופורע וכל שיש למעשי ידיו העדפה המותר הקדש כמו שכתבנו שהגזבר אומר לו עד השתא סגיא לך בלא העדפה השתא נמי תסגי לך:

    Meiri on Gittin 12a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה עבד נמי בדלא ספיק כו' ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול הרב לומר כו' דאפילו מיירי דא"ל צא מעשה כו' עכ"ל וק"ק דאי הכי קא קשיא ליה מאי קא משני ליה הב"ע דא"ל צא מעשה ידיך כו' דהא הך מלתא נמי הוה ידע המקשה אלא כיון דמ"מ עובדו היה לו להתחייב במזונות ואהא לא משני ליה מידי ויש ליישב ודאי דסברת המקשה היה כך מעיקרא דהא חזינן מיניה מדפריך לבסוף עבד נמי בדלא ספיק כמו שכתבו התוספות אבל המתרץ לא חש לזה ולא הבין ממנו כך גם מעיקרא כדמסיק לבסוף עבדא דנהום כריסא כו' וק"ל:

    בד"ה מ"ש לערי כו' אבל לענין העדפה לא משמע ליה דמשום וחי כו' עכ"ל והמתרץ לא חש ליה ומשני דגם לענין העדפה סלקא דעתך אמינא עביד ליה חיותא טפי ויש לדקדק דאם כן לעיל מיניה דפריך העדפה פשיטא כו' לישני ליה כי הכא דלא פשיטא הוא דהוה אמינא ליעבד ליה חיותא (ד) טפי ויש ליישב דכיון דיוכל לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך ודאי דהעדפה של רבו מכל שכן מאשתו שגלתה דחייב במזונותיה לגמרי וא"ה ודאי העדפה שלו ומשני דגבי עבד איצטריך לאשמועינן טפי דלא נימא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כו' ודו"ק:

    בד"ה מספקת כו' לגלויי ארישא דאיירי בלא אמר לה אבל השתא דמוקמת רישא בדלא ספקא כו' עכ"ל דליכא למימר דתני סיפא מספקת לגלויי ארישא בדלא ספקא דהא לא משתמע מסיפא מדלא קתני בה בהדיא בסיפא ואם מספקת דאין נראה לו להגיה כן בברייתא אבל לגלויי ארישא דאיירי בדלא אמר לה משתמע שפיר מסיפא דקתני בה בהדיא ואם אמר לה כו' וק"ל:

    גמ' המקדיש ידי עבדו כו' ש"מ יכול הרב לומר כו' הא דלא משני נמי הכא כדלעיל דיוכל להקדיש ההעדפה דמעשה ידיו שהוא של רבו משום דא"כ תקשי למאי לוה ואוכל כדמקשינן לקמן דליכא לשנויי להעדפת מזונות כדלקמן דתקשי ליה ולימא ליה הקדש עד השתא כו' דליכא לשנויי הכא דהקדש גופיה ניחא כו' אמאי ניחא ליה כיון דלית ליה להקדש ביה אלא העדפת מלאכה משא"כ השתא דמוקי ליה במעלה לה מזונות אית ליה להקדש כל שיעור גוף המלאכה וניחא ליה דלשבח בהעדפת מזונות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 12a · Sefaria

    מהר"ם

    ע"א תוס' ד"ה עבד נמי וכו' עד ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול הרב לומר וכו'. ר"ל דהשתא אתי שפיר מה דפריך בתחלת הסוגיא שמעת מינה יכול הרב לומר וכו' ומה ס"ד דמקשה להקשות ומי אמר לו דמתני' איירי שהרב אמר לעבד עשה עמי ואיני זנך פשיטא שנשיב לו דאיירי כשהרב אינו חפץ במעשי ידי העבד:

    Maharam on Gittin 12a · Sefaria

    פני יהושע

    בא"ד ומדקדק רבינו תם דיש חילוק בין מתנה למלוה כו' עכ"ל התוספות סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם לחלק בין מתנה למלוה ולכאורה היה נראה משום דמתנה ליתא בע"כ דאי אמר מקבל מתנה לא ניחא לי בטלה המתנה לגמרי ומש"ה לא הוי תן כזכי דאינו רוצה להפקיע מרשותו עד שיגיע ליד המקבל אי לאו דאמר בהדיא זכי משא"כ בפרעון חוב דהוא בע"כ אמרינן שפיר תן כזכי ועוד דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה וכה"ג כתבו התוספות לעיל גבי קידושין דליתא בע"כ מש"ה פשיטא דיכול לחזור בו וכן כתב מהרש"א ז"ל בשמעתין אבל התוספות ודאי לא נחתו לזה דא"כ למה הוצרכו לפ' בעבד משום דעביד ליה נייח נפשיה ותיפוק ליה דשיחרור איתא בע"כ אלא ע"כ דלא נחתו כאן לחלק בכך מהאי טעמא ובחידושי הרשב"א ז"ל בקידושין מצאתי דבמתנה לא הוי זכות כ"כ דאיכא דלא ניחא ליה במתנה כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא גבי גוד או איגוד אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחיה ע"ש ודו"ק:

    בד"ה בגיטי נשים כו' בירושלמי בעי הרי שהיה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד כו' עכ"ל. ויש לדקדק מה קושיא דודאי כשהוא עבדו של קצין והעבד אומר דלא ניחא ליה דפשיטא שאין זה נעשה שלוחו בע"כ דנהי דזכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו אבל בע"כ מיהא לא אשכחן וכה"ג ודאי לא אמרי רבנן דאין יכול לחזור בו כיון שאין זה שליח לקבלה. ודין זה מבואר כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בפ"ק דקידושין גבי בכסף ובשטר ע"י אחרים ע"ש. וכן איתא בטוא"ע סי' קמ"א גבי גט. והנראה בזה דהא דמקשה הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין היינו שאפי' אם העבד רוצה בשיחרור לבסוף מ"מ כיון דבשעת קבלתו של זה לא פסיקא מילתא שהוא זכות לעבד לא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו וא"כ אין כאן שליחות לקבלה ואפילו אם העבד רוצה בסוף אפ"ה לא ליהוי משוחרר כיון שחזר בו הרב ביני ביני וגם זה הדין מבואר בא"ע סי' קמ"א לענין גט אשה שאף שראינו שהיתה מהדרת לבקש גט וגם בסוף אומרת דניחא לה אפילו הכי לא הוי שליח לקבלה בכה"ג דסתם גיטי נשים חוב הוא לה וזה ברור ודו"ק:

    בא"ד הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין עכ"ל ולכאורה יש לדקדק דנהי דבמוכה שחין לא מיתדר לה (בהדיא) אפ"ה חוב הוא לה מצד המזונות וליכא למימר כגון שהיא אומרת בפירוש שהגירושין יפין לה יותר שהרי בסמוך כתבנו מבואר דלא תליא מידי במה שהיא אומרת בתחלה ובסוף כ"א במאי דניחא מסתמא תליא מילתא ושלא יהא שום צד חובה כמבואר לקמן בשמעתין דקאמר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. מיהו נראה דהא דקתני במתניתין דחוב הוא לאשה מצד המזונות אין זה עיקר הטעם דרוב נשים מעשה ידיהם מספיקים למזונותיהם כמ"ש התוספות בסמוך דלא ספקה לא שכיח וא"כ אין זה חובה אלא הגירושין בעצמם הן חוב דטב למיתב טן דו וא"כ מקשה שפיר הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין וכגון שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה כן נ"ל. ומה שנחלקו הפוסקים בענין גט מומר ולא הביאו הטעם דמזונות היינו משום דסתם מומר אינו מעלה מזונות לאשתו. מיהו כל זה לשיטת הירושלמי אבל בגמרא דידן מסקינן בפרק האשה שהלכה דאפי' במקום קטטה נמי לא שייך לזכות גט ע"י אחר משום דטב למיתב טן דו ובפרק המדיר משמע דאפילו במוכה שחין נמי אמרינן טב למיתב טן דו וא"כ צ"ע ועיין בטוא"ע סי' ק"מ לענין גט מומר ובב"י שם לענין מוכה שחין ובש"ע שם:

    בא"ד לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת כו' עכ"ל עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ומילי דסברא נינהו אבל מ"מ הקושיא במקומה עומדת דלא משני הירושלמי מידי אמתניתין דהא תליא טעמא בהדיא משום שאם ירצה שלא לזונו ואי כשיטת מהרש"א ז"ל הו"ל למימר בהדיא דבעבד אין יכול לחזור בו משום דיכול למוכרו לגמרי בע"כ ע"י אחר משא"כ באשה ולענ"ד נראה לפרש בע"א משום דעיקר קושיית הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין ויודע בו העבד שלא יאמר לו עשה עמי ואיני זנך וכן למאי דמשני בא"ל צאי מעשה ידיך וכיון שהוא קצין יודע בו שאינו מקפיד על המזונות ויתן לו בריוח ואף שעכשיו רוצה לשחררו מ"מ שמא יחזור בו נמצא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד המזונות עצמן וע"ז משני דכיון שיכול למכרו לאחר א"כ ודאי זכות הוא לו להיות בן חורין דאף אם הוא עבדו של קצין אעפ"כ מפחד תמיד שמא ימכרנו לאיש בזוי ונקלה ויהיה עבד לו והלה יאמר עשה עמי ואיני זנך נמצא שהשיחרור הוא לעולם זכות גמור. משא"כ באשה לעולם הוא חוב דאע"ג דעכשיו ספקה זימנין דלא ספקה ויצטרך להשלים וכוונת הירושלמי דמה שאמר אין יכול לגרש אשתו שלא מדעתה פירוש שאינו יכול להפקיע ממנה מזונות שלא מדעתה כן נ"ל נכון ואף דלענין האשה אין הלשון מכוון כבר כתבתי דמילתא דאשה לא נקיט בלא"ה אלא אגב גררא וק"ל:

    גמ' ש"מ יכול הרב לומר לעבד כו' וי"ל טובא דמהיכי תיתי בעי למידק ממתני' דיכול לומר דהא במתני' אין הרב חפץ כלל בעבודת העבד שהרי נותן לו גט שיחרור אלא דהתנא יהיב טעמא למילתיה דלא תימא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד הפקעת המזונות על זה קאמר שפיר דאין כאן חוב דבלא"ה רשאי שלא לזונו עוד כיון שאינו חפץ עוד בעבודתו משא"כ באשה דלעולם חייב במזונות עד דמטי גיטא לידה אבל היכא דשקיל הרב מעשה ידי העבד לעולם אימא לך דאין יכול לומר והנלע"ד בזה דהמקשה סובר דהא דקאמר מתני' שאם ירצה שלא לזונו רשאי אין כוונתו לשלול ולומר דאין כאן חוב לעבד מצד הפקעת המזונות כדפרישית וכפרש"י במתני' דקשיא ליה למקשה דא"כ מאי האי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי ותיפוק ליה דאפילו אינו רשאי נמי אין כאן חוב העבד דאף שע"י השיחרור יפטור הרב לזונו האיכא מיהא מעשה ידיו ויתפרנס ממעשה ידיו דרוב עבדים מעשה ידיהם מספיקים למזונות כדאמרינן בשמעתין אע"כ דעיקר כוונת התנא במאי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי היינו שזה הוא הזכות של העבד ומש"ה נעשה שלוחו שלא בפניו דתנא דמתני' לא נחית לטעמא דמתירו בבת חורין אלא הזכות הוא מצד המזונות עצמן וא"כ מדייק הש"ס שפיר דלא מצינן שום זכות מצד המזונות אלא אי אמרינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דאי ס"ד אין יכול לא מצינו זכות בזה השיחרור לענין מזונות דלעולם קודם השיחרור נמי יש לו מזונות או מן הרב או ממעשי ידי עצמו והתרצן משני דבא"ל צאי מעשה ידיך כו' והיינו כדמסיק בדלא ספיק ולפ"ז כוונת התנא לאו כדס"ד דאזכותא קא מהדר שהזכות הוא מצד המזונות אלא כוונת התנא לשלול מניעת החוב דזכות איכא בלא"ה אי משום שמתירו בבת חורין ואי משום מעשה ידיו דע"פ הרוב עודפין על המזונות אלא כי היכי דלא תימא נהי שהוא זכות מצד זה איכא נמי חוב מצד אחר דזימנין דלא ספיק על זה קאמר התנא דמתני' שאם ירצה שלא לזונו רשאי וא"כ בדלא ספיק לעולם א"צ להשלים וממילא אין כאן חוב כלל והזכות כדקאי קאי. כן נלע"ד אבל מלשון התוספות נראה דלא נחתו להאי סברא לפמ"ש בסוף ד"ה עבד נמי ויבואר בסמוך לפי שיטתם ע"ש ודו"ק:

    רש"י בד"ה ועבד נמי כו' אבל אשה כך התנה בכתובתה כו' עכ"ל נראה שכוונתו בזה דלא תקשי מאי פסקא דבאשה חייב להשלים בדלא ספקה טפי מעבד דהתינח למ"ד בכתובות דמזונות עיקר אי מדאורייתא אי מדרבנן ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות א"כ פשיטא בדלא ספקה צריך להשלים לה כל מזונותיה משלם כיון דמזונות עיקר אבל לריש לקיש דאמר בכתובות דמעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה א"כ איכא למימר דבדלא ספקה א"צ להשלים דיכול הבעל למימר אי אפשי בתקנת חכמים כמו שהקשו התוספות שם בפ' נערה דף מ"ו לכך כתב רש"י שכך התנה בכתובתה ולפ"ז ליכא למ"ד דמצי הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך וכ"כ שם התוס' אלא שלא נתנו טעם לדבר ואפשר שכיוונו למאי שכתב רש"י ז"ל כאן דמספר כתובתה נלמד ובאמת דמדברי ריש לקיש גופא מוכח כן דקאמר מעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה משמע דשתי תקנות תקנו וא"כ קשה דתקנה דמזונות למה דמעיקרא שתיקנו מעשה ידיה לבעל ממילא נתחייב הבעל במזונות דהא מילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול לומר לאשתו עשה עמי ואיני זנך מק"ו דעבד עברי דכתיב כי טוב לו עמך כ"ש אשתו כדאמרינן פרק אף על פי דף נ"ז אע"כ דאפ"ה הוצרכו לתקנה דמזונות לענין שלא יוכל הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא לעולם צריך להשלים כן נראה לי נכון ודו"ק:

    גמרא עבד נמי בדלא ספיק ולכאורה יש לדקדק דכל האי שקלא וטריא דמייתי הש"ס לדקדק מדכוותיה גבי אשה אין לו מקום בסוגיא דמעיקרא דמשני דאיירי דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ע"כ כוונת התנא דא"צ להשלים בדלא ספיק דאלת"ה מאי איכפת לן במאי דרשאי שלא לזונו ויכול לומר צא מעשה ידיך דאכתי אין כאן לא זכות ולא מניעת חוב בקבלת השיחרור שהרי זולת השיחרור נמי יפרנס עצמו במעשה ידיו אע"כ דנפקא מיניה דלא תימא שהוא חוב אי לא ספיק וא"כ תיכף יכול להקשות אי לא ספיק יצטרך להשלים אי ס"ד דאין יכול לומר צא מעשה ידיך וכמ"ש התוס' דהא בהא תליא ובשלמא אם נפרש דסוגיא דשמעתין תליא בג"ש דלה לה מאשה דמ"ד דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך היינו מחמת ג"ש א"כ אתי שפיר דהא דמקשה עבד נמי דלא ספיק היינו לבתר דדייק דבאשה צריך להשלים בדלא ספקה אם כן בעבד נמי חייב בג"ש דלה לה מאשה ותיקשי למ"ד מזונות אשה דאורייתא אם כן ה"ה בעבד. אבל מלשון רש"י ז"ל ותוספות משמע דלא איירי הכא מג"ש וכמו שכתבתי א"כ צ"ע ויתיישב בסמוך בל' התוספות:

    תוספות בד"ה עבד נמי וא"ת אטו משום דלא ספיק כו' עכ"ל ויש לתמוה על תמיהת התוספות דמאי קושיא אין ה"נ דהמקשה סבר דחייב להשלים בדלא ספיק כיון דמקמי הכי הוי שקיל העדפה ותדע דהא רשב"ג סובר דקושטא דמילתא יכול העבד לומר בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות ואוקמינן דלא ספיק וא"כ המקשה דהכא נמי איירי בהאי גוונא גופא דתנא דמתניתין פסיק ותני דלעולם קבלת השיחרור אין בו חוב ואמאי הא בשנת בצורת הוא חוב גמור אי לא ספיק אליבא דרשב"ג. מיהו בגופא דמילתא לדינא נראה ברור דמילתא דפשיטא היא דאין חייב להשלים אע"ג דזימנין שקיל העדפה ותדע דהא האב זוכה במעשה ידי בתו ואפ"ה תנן בכתובות פרק נערה שאין האב חייב במזונות בתו ונהי דע"כ איירי בא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל"כ הא ודאי חייב במזונות תחת מעשה ידיה דהא פשיטא לן דאין האב יכול לומר לבתו עשה עמי ואיני זנך כדאמרינן בהחובל מק"ו דע"ע אע"כ בדא"ל צאי מעשה ידיך וקמ"ל דאין חייב במזונות בתו והיינו לענין שא"צ להשלים בדלא ספקה א"כ כ"ש בעבד אבל התוס' ודאי לא נחתו להכי ומכח סברא גופא מקשו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דרשב"ג גופא לא קאמר אלא כשהרב אינו רוצה לשחררו דמצי העבד לומר או פרנסני או הוציאני לחירות משא"כ במתניתין דאיירי שהרב רוצה לשחררו אלא דאנן אמרינן שהשיחרור אינו כלום שהוא חוב לעבד דאפשר שישמיט עצמו לקבל השיחרור ובתוך כך יהא רבו חייב לזונו וע"ז מקשו התוס' שפיר דמהיכי תיתי יהא חייב לזונו כיון דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך והעבד לא מצי למימר או פרנסני או הוציאני לחירות שהרי אינו רוצה להשתחרר ובזה א"ש נמי דלא תיקשי לרשב"ג א"כ בבתו נמי אמאי אמרינן שאין חייב לזונה אע"ג דשקיל מעשה ידיה וא"צ להשלים בדלא ספקה ומשמע דאף בשני בצורת והיינו משום דהתם לא שייך לומר או פרנסני או הוציאני לחירות אלא דלפ"ז לא א"ש תירוץ התוס' דרגיל הוא שהולך ועובד כו' ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו אלא לשחררו ועיי' מה שכתבתי לעיל בזה ויש ליישב ודוק היטב:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Penei Yehoshua on Gittin 12a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין ע' ב"ק דף פח ע"א תד"ה דכתיב:

    Gilyon HaShas on Gittin 12a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף י״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־411 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 131 מילים

      נפתחת ב״דִּלְמָא לָא הִיא; עַד כָּאן לָא קָאָמַר…״

    2. קטע 219 מילים

      נפתחת ב״וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא…״

    3. קטע 315 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״לֹא תְלַקֵּט״ – מַאי…״

    4. קטע 415 מילים

      נפתחת ב״שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן כּוּ׳: שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ,…״

    5. קטע 510 מילים

      נפתחת ב״הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״צֵא…״

    6. קטע 617 מילים

      נפתחת ב״דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי אִשָּׁה – דַּאֲמַר לַהּ: ״צְאִי…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״עֶבֶד נָמֵי בִּדְלָא סָפֵיק! עַבְדָּא דִּנְהוֹם כְּרֵסֵיהּ…״

    8. קטע 835 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: עֶבֶד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט אֵין…״

    9. קטע 97 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, מַעֲשֵׂה יָדָיו אַמַּאי לְרַבּוֹ? לְהַעְדָּפָה.…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״הַעֲדָפָה, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּכִי לֵית…״

    11. קטע 1116 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי שְׁנָא לְעָרֵי מִקְלָט? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:…״

    12. קטע 1222 מילים

      נפתחת ב״וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל אִשָּׁה שֶׁגָּלְתָה לְעָרֵי…״

    13. קטע 139 מילים

      נפתחת ב״וּמִדְּסֵיפָא דְּלָא אֲמַר לַהּ, רֵישָׁא נָמֵי דְּלָא…״

    14. קטע 146 מילים

      נפתחת ב״לְעוֹלָם דַּאֲמַר לֵיהּ, וְאִשָּׁה בִּדְלָא סָפְקָה.…״

    15. קטע 1529 מילים

      נפתחת ב״וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר לָהּ ״צְאִי…״

    16. קטע 1613 מילים

      נפתחת ב״מַסְפֶּקֶת, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״כׇּל כְּבוּדָּה…״

    17. קטע 1724 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא כְּתַנָּאֵי – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל…״

    18. קטע 1812 מילים

      נפתחת ב״מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר:…״

    19. קטע 1922 מילים

      נפתחת ב״וְתִיסְבְּרָא?! הַאי ״אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת״?!…״

    20. קטע 2015 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לוֹ…״

    21. קטע 2127 מילים

      נפתחת ב״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אוֹ פַּרְנְסֵנִי…״

    22. קטע 2223 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ,…״

    23. קטע 2310 מילים

      נפתחת ב״הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    דִּלְמָא לָא הִיא; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם, אֶלָּא דְּמִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ, וְהָוֵי עָנִי וַחֲזֵי לֵיהּ – וּמִיגּוֹ דְּזָכֵי לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי לְחַבְרֵיהּ; אֲבָל הָכָא, לָא.

    וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא דִּכְתִיב: ״לֹא תְלַקֵּט לְעָנִי״ – לֹא תְלַקֵּט לוֹ לְעָנִי; אֲבָל הָכָא, לָא.

    וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״לֹא תְלַקֵּט״ – מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַזְהִיר לְעָנִי עַל שֶׁלּוֹ.

    שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן כּוּ׳: שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד: ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״?

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ״.

    דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי אִשָּׁה – דַּאֲמַר לַהּ: ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״?! אִשָּׁה אַמַּאי לָא? אִשָּׁה – בִּדְלָא סָפְקָא.

    עֶבֶד נָמֵי בִּדְלָא סָפֵיק! עַבְדָּא דִּנְהוֹם כְּרֵסֵיהּ לָא שָׁוֵיא, לְמָרֵיהּ וּלְמָרְתֵיהּ לְמַאי מִיתְבְּעֵי?

    תָּא שְׁמַע: עֶבֶד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט אֵין רַבּוֹ חַיָּיב לְזוּנוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂה יָדָיו לְרַבּוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ, יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר לוֹ: ״צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ״.

    אִי הָכִי, מַעֲשֵׂה יָדָיו אַמַּאי לְרַבּוֹ? לְהַעְדָּפָה.

    הַעֲדָפָה, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּכִי לֵית לֵיהּ לָא יָהֵיב לֵיהּ, כִּי אִית לֵיהּ נָמֵי לָא לִישְׁקוֹל מִינֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    וּמַאי שְׁנָא לְעָרֵי מִקְלָט? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וָחָי״ – עָבֵיד לֵיהּ חִיּוּתָא טְפֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

    וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל אִשָּׁה שֶׁגָּלְתָה לְעָרֵי מִקְלָט – בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ; מִכְּלָל דְּלָא אֲמַר לַהּ, דְּאִי אֲמַר לַהּ, בַּעְלַהּ אַמַּאי חַיָּיב?

    וּמִדְּסֵיפָא דְּלָא אֲמַר לַהּ, רֵישָׁא נָמֵי דְּלָא אֲמַר לֵיהּ!

    לְעוֹלָם דַּאֲמַר לֵיהּ, וְאִשָּׁה בִּדְלָא סָפְקָה.

    וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר לָהּ ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״ – רַשַּׁאי, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּלָא אֲמַר לַהּ! הָכִי קָאָמַר: וְאִם מַסְפֶּקֶת, וְאָמַר לַהּ: ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״ – רַשַּׁאי.

    מַסְפֶּקֶת, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״, קָא מַשְׁמַע לַן.

    לֵימָא כְּתַנָּאֵי – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יָכוֹל הָעֶבֶד לוֹמַר לְרַבּוֹ בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת: ״אוֹ פַּרְנְסֵנִי, אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָרְשׁוּת בְּיַד רַבּוֹ.

    מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: יָכוֹל, וּמָר סָבַר: אֵינוֹ יָכוֹל?

    וְתִיסְבְּרָא?! הַאי ״אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת״?! ״אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ תֵּן לִי מַעֲשֵׂה יָדַי בְּפַרְנָסָתִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד: מַאי שְׁנָא בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת?

    אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לוֹ ״צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ לִמְזוֹנוֹתֶיךָ״, וּבִשְׁנֵי בַצּוֹרֶת לָא סָפֵק;

    רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אוֹ פַּרְנְסֵנִי אוֹ הוֹצִיאֵנִי לְחֵירוּת, כִּי הֵיכִי דְּחָזוּ לִי אִינָשֵׁי וּמְרַחֲמִין עֲלַי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מַאן דִּמְרַחֵם אַבְּנֵי חָרֵי, אַעֶבֶד נָמֵי רַחוֹמֵי מְרַחֵם.

    תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ, אוֹתוֹ הָעֶבֶד לֹוֶה וְאוֹכֵל, וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ. שְׁמַע מִינַּהּ, יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד: ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״!

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, לְמַאי