מסכת יומא דף ח׳ עמוד א׳

אחד זה ואחד זה דיוה"כ ופרה:

שלישי ושביעי לפרישתו:

כהן השורף כו' לקמיה מפרש טעמיה:

דרבי מאיר סבר דחויה היא בציבור ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי:

ור' יוסי סבר היתר היא בציבור דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים:

הזאה כלל למה לי בתורת שלישי ושביעי:

טבילה בזמנה מצוה דכתי' [במדבר יט] וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה:

לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה והאי וחטאו דרשינן ליה במסכת קדושין בפ"ג (דף סב.):

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת תימה לי ליפרך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור ואין לתרץ דה"נ כתיב שדי בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני אבל ד' י' לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ונ"ל דאינו ק"ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן וה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדמפרש מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה:

ורבי יוסי סבר טומאה היתר היא בציבור תימה לי א"כ גבי פרה אמאי סגי בג' ובשביעי הא לאו קרבן ציבור היא לדחות שבת וטומאה וי"ל דכיון דטבול יום כשר בפרה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור דאמרת טהור כל דהו אם כן מהתם נמי נכשיר כהן השורף הפרה בלא הזאה כלל כיון דלא ברור לן דנטמא והוא הדין דאפילו שלישי ושביעי לא בעי אלא מעלה בעלמא:

אי סבר רבי יוסי טומאה היתר היא בציבור הזאה כלל למה לי גבי יוה"כ תימה לי לימא דאיצטריך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה"כ דכיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה וי"ל דהנ"מ היכא דנטמא בידו טומאה ודאית כדלעיל אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר היא בציבור לא הוה מצרכי' מידי אפילו בדיחיד כגון אילו של אהרן כיון דחשיב כקרבן ציבור לדחות שבת וטומאה:

וסבר רבי יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה כו' לא הוה מצי לשנויי ההיא דלעיל רבי יוסי בר' יהודה היא דסבירא ליה בפרק המפלת (נדה דף כט.) לאו מצוה היא וכה"ג משני לקמן שילהי מכילתין (דף פח. ושם) וי"ל דכיון דפליג בהדיה ר"מ שמע מינה דרבי יוסי בר חלפתא הוא שהיה חבירו בר פלוגתיה:

דכולי עלמא להני תנאי אמרינן טבילה בזמנה מצוה ר"ת פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה היא אע"ג דאמר בפרק המפלת (נדה דף ל. ושם) שמע מינה תלת שמע מינה טבילה בזמנה מצוה אין הלכה כן אלא כרבי יוסי בר' יהודה דאמר התם דיה טבילה באחרונה שהרי מעשים בכל יום שאין לך טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום ובפרק בתרא דנדה (דף סז: ושם) אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם ור"ח פסק כב"ש וב"ה דפרק המפלת (נדה דף ל. ושם) דסברי טבילה בזמנה מצוה ולאו ראייה היא מדסברי ב"ש וב"ה הכי שיהא הלכה כן דודאי ר' יוסי בר' יהודה לא פליג עלייהו אלא ס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה א"כ מצי למימר דהלכתא כר' יוסי ברבי יהודה ומה שעשה רבינו אליהו הזקן זכרונו לברכה באזהרות שלו טבילה בזמנה ועל ארבע גדילים יתד על אזניך תכסה הגדולים מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן כמו שיסד על סתם נסקלים דנתם ונתחייב תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו והיינו כר"א דפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) כל הנסקלין נתלין ודלא כרבנן דאמרי אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודת כוכבים ומהא דאמר בשמעתא דכולי עלמא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אין להביא ראיה דלא הוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דא"כ מאי טעמא דר"מ ועוד ר' יוסי נמי על כרחך סבר טבילה בזמנה מצוה כדשמעינן ליה גבי מי שהיה שם כתוב על בשרו:

מקשינן הזאה לטבילה תימה אמאי פשיט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה יש לומר משום דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ועל כרחך הא דהדר כתיב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמועינן הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דג' כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ איצטריך לאשמועינן דתכף להזאה טבילה ושמע מינה דטבילה בזמנה מצוה ולמאן דלית ליה טבילה בזמנה מצוה איכא למימר דדריש להאי קרא כדקא דריש ליה בפרק האומר בקידושין (דף סב. ושם) דקאמר וחטאו ביום השביעי למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי לקדשים אבל בתרומה בחד נמי סגי קא משמע לן והא דקאמר התם והזה הטהור על הטמא למה לי אצטריך סד"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט ימי טהרה אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני אימא שפיר דמי קמ"ל יש לפרש אפילו למ"ד אין הזאה בזמנה מצוה ואו או קאמר ברביעי או בשמיני כלומר סד"א אי עבד הזאה קמייתא ברביעי והשניה בשביעי או קמייתא בשלישי כמשפטה ובתרייתא בשמיני קמ"ל דבעינן שיהא ד' ימים בין הזאה להזאה לא פחות ולא יותר וכן פירש רש"י התם:

תפילין שיש בהם הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה פי׳ אע״ג דלקדושה ולמילי אחריני ציץ חמור שאינו אלא בכהן גדול ובמקדש אפילו הכי לענין שמירת הסח הדעת שהזכרה שבו גורם אותה תפילין חמורין שיש בהן כמה הזכרות.

לקבוע מקום הוא דאתא פי׳ בתוס׳ שמקום הציץ אינו על המצח ממש דא״כ מאי האי דאמרי׳ התם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניחין תפילין דהא מקום תפילין במקום שער הוא מקום שמוחו של תינוק רופס אלא ודאי על מצחו היינו במקו׳ שער בתחל׳ הראש וכדמתרגם אונקלוס על בית עינוהו וכדאמרי׳ התם הקים להם הציץ שבין עיניו דהיינו במקום שער כדכתיב בתפילין בין עיניכם.

ולר׳ יהודה האי סברא מנא ליה תמיה׳ מלתא לר׳ יהודה למה ליה קרא דנשבר אינו מרצה דהא אפילו תלי בסיכתא שראוי למצח אינו מרצה וכ״ש נשבר אינו ראוי למצח תירצו בתוספות דאי לית ליה לר׳ יהודה קרא למעוטי נשבר הציץ לית ליה לאקומיה קרא דלעיל להיכא דתלי בסיכתא אלא להיכא דנשבר דכל מה דאיפשר לאפושי ברצוי מפשי׳ מכיון דכתיב תמיד לרצון.

דר׳ מאיר סבר טומאה דחויה היא בצבור פי׳ ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה מצוה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו בשלשה הראשונים ויש שביעי בשלשה אחרונים כדלקמן ור׳ יוסי סבר טומאה הותרה בצבור ולא מחמרינן אלא בשלישי ושביעי למעלה בעלמא.

טבילה בזמנה מצוה פרש״י ז״ל דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה ללמד אלא על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה ור׳ יוסי סבר לא אמרי׳ טבילה בזמנה מצוה והאי וחטאו דרשי׳ ליה בפ״ק דקדושין למילתא אחריתי לאקושי חטוי לרחיצה מה טבילה בגלוי אף הזאה בגלוי:

הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ פרש״י ז״ל כדי שלא ימחקנו והקשו בתוספות דהא כיון דלא ממשמש ביה גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה לכך פר״י ז״ל דטעמא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום וקיימא לן דבטבילה בזמנה פליגי פי׳ והיינו טעמא דר׳ יוסי דחייש שמא מתוך שמחזר אחר גמי וכורך אותו יעבור זמן הטבילה ובתוספות פוסקין כמאן דאמר טבילה בזמנה מצוה וכדכתי׳ במס׳ נדה בסד״י.

כבר ביארנו למעלה שהכהן השורף את הפרה מזין עליו בכל יום מאלו השבעה מחשש טומאת מת ומ"מ רביעי שבו אין בו הזאה כלל שכל שבעת ימים יש לדונם בשלישי או שביעי חוץ מן הרביעי וזה שהראשון יש לו לדונו בשלישי שמא שני ימים קודם פרישה נטמא ויום שני יש לדונו בשלישי שמא יום אחד קודם פרישה נטמא שלישי יש לדונו בשלישי של טומאה שמא בשעת כניסתו נטמא בקבר התהום וכן חמישי יש לדונו בשביעי שמא שני ימים קודם פרישה נטמא וכן ששי ושביעי לחשבון זה אבל רביעי אין לספקו כלל לא בשלישי ולא בשביעי לא בשלישי שהרי משנכנס ללשכה אין חוששין לו ושמא תאמר עליו שהוא שביעי כגון שנטמא ג' ימים קודם פרישה א"כ שלישי בטומאה לא היה בלשכה ולא הוזה ואין הזאת שביעי מועלת כלל אלא למי שהוזה בשלישי:

שבת שבתוך השבעה אין בו הזאה שאין הזאה דוחה שבת מתוך כך הואיל ופרה אין לה זמן קבוע אין מפרישין אותו אלא ביום ד' שיהא רביעי שלו בא בשבת ולא תהא הזאה נפקעת ממנו אלא יום אחד אבל כה"ג ביום הכפורים על כרחנו בעשרה בתשרי הוא ובשלישי בתשרי מפרישין אותו ואם יבא שבת ברביעי לפרישה אין הזאתו נפקעת אלא יום אחד שהרי רביעי ושבת אחד הן הא אם יבא שבת בשאר ימים של פרישה נפקעים שני ימים אחד משום שבת ואחד משום רביעי לפרישה:

כה"ג ביום הכפורים כבר ביארנו שמקצת הפוסקים מצריכים בדרך זה להזות עליו בכל יום אלא שרוב הפוסקים מסכימים שלא להזות עליו כלל אלא שלישי להפרשתו שאין אומרים הזאה בזמנה מצוה אלא אע"פ שמאחר הזאתו מטומאתו אין מדקדקין בכך אלא כל שלא יהא בין הזאה ראשונה לשני' יותר משלשה ימים דיו וכל זמן שהוא מתחיל למנות שבעה מזין בשלישי ושביעי ומעלה הוא שעשו בפרה ואם חל שלישי או שביעי בשבת אין בו הזאה ויראה שאם חל שלישי בשבת אין הזאה אף בשביעי שאין הזאת שביעי בלא הזאת שלישי כלום וכשם שאמרו שאין אומרין הזאה בזמנה מצוה כך טבילה בזמנה אין כאן מצוה אלא הואיל ועברו ימי מנין הטומאה הטבול לכשתרצה ויש חולקין לומר שאע"פ שאין הזאה בזמנה מצוה מ"מ טבילה בזמנה מצוה:

זו היא שיטתינו בענינים אלו ומ"מ יש פוסקים שלא נאמרו דברים שבסוגיא זו אלא לריש לקיש שלמד פרישה שבעה מסיני אבל לר"י שלמדה ממלואים הדין נותן להזות עליו כל שבעה בלא שום הפסק לא משום טהרה אלא מגזירת הכתוב והדברים נראים כדעת ראשון:

מי שהי' שם כתוב על בשרו אע"פ שאין הכתב חוצץ כגון שהיה הדיו לח הרי זה לא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם נזדמנה לו טבילה של מצוה הן שנאמר טבילה בזמנה מצוה הן שלא נאמר כן אינו צריך להמתין עד שיעבור מאליו אלא כורך בגד או גמי על השם שיגין עליו משטף המים אע"פ שאינו מהדק וטובל ויזהר שלא יהדק כדי שלא יחוץ וכן יזהר שלא ישפשף וכן לא יעמוד זה שהשם על בשרו במקום הטנופת וכן צריך להזהר שלא לעמוד ערום אא"כ בכריכת גמי וגדולי המחברים פרשו עצמו של דבר מטעם זה ר"ל שפירשו טעם איסור הנזכר בשמועה זו לא מחשש מחק אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום והדברים נראים כן כמו שביארנו במס' שבת פרק כתבי:

תוס' בד"ה אי סבר כו' תימה לי לימא דאצטריך הזאה משום אילו כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו לעיל מיניה אדברי המתרץ דקאמר ר' יוסי סבר טומאה הותרה בצבור דאכתי תקשי ביוה"כ מאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא די"ל דודאי מדינא לאו קרבן יחיד הוא דהא דוחה שבת וטומאה והותרה ביה הטומאה מדאורייתא ולכך לא בעי הזאה כל ז' אבל לדברי המקשה דפריך הזאה כלל ל"ל קשיא להו שפיר דאימא מיהת מדרבנן משום קרבנו של אהרן דהוי כמו יחיד מהדרינן ביה אטהרה כדאמרינן לעיל גבי מביאין אחרת תחתיה ודו"ק:

בד"ה מקשינן הזאה כו' והא דקאמר התם והזה הטהור כו' היכא דעביד ברביעי ובח' אימא ש"ד כו' עכ"ל ר"ל דלא תקשי לן מהא דקאמר והזה הטהור על כו' וא"כ ל"ל היקשא דהזאה לטבילה די"ל אפילו למ"ד אין הזאה כו' ודו"ק: