מסכת יומא דף ז׳ עמוד ב׳

הא אינו נושא וכו' הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד קתני מיהא שהותרה בצבור אלמא היתר הוא בצבור:

בין שישנו הציץ על מצחו של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן:

יוה"כ אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב:

שטומאה הותרה לו שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ:

מכלל דר"ש סבר דחויה היא וציץ הוא דמרצה עלה והיינו תנאי:

אמר אביי כו' מילתא באפי נפשיה היא לפרושי פלוגתייהו:

בסיכתא יתד:

על מצח ונשא והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כ״ח:ל״ז-ל״ח):

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וכו' תימה לר"ת מאי איצטריך למיתלי טעמא שהותרה מכללה תיפוק ליה משום דאי אפשר לאוקמא קרא בפיגול ונותר וממילא לא מיתוקם אלא בטומאה ותירץ דע"כ לא מוקמינן לקרא אלא במידי דהותר מכללו מדכתיב לרצון להם משמע עון שהוא לרצון בעלמא וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) דפריך ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ ומשני אמר קרא עון שהיה בו ודחיתיו והיינו על כרחך מלרצון להם דאי לאו הכי מנא ליה דבדיחוי מיירי קרא והכי הוה ליה לשנויי אמר קרא עון שהוא עון בכל מקום לאפוקי שמאל שאינו עון ביוה"כ [והא דלא נקט] מלרצון י"ל משום דלא משמע למעוטי שמאל שהרי מרוצה הוא אלא מעון נמי קדריש וה"ק עון שהוא לרצון שהוא מרוצה וטובא פריך התם ולא פריך אלא מהנך דהותרו מכללן וא"ת א"כ פיגול ונותר היכי ס"ד לאוקומי קרא בגוייהו אי לאו דכתיב לא יחשב ולא ירצה תיפוק ליה דלא הותרו מכללו ואור"ת פיגול הותר מכללן בבמה שאין פסול מקום בבמה ונותר כדי נסבה אי נמי הותר בראשו של מזבח אבל קשה למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) מאי איכא למימר ועוד מחשבת נותר לא הותרה ואומר ריצב"א דהותרה במנחת כהנים ובמנחת כהן משוח ובכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין עליו משום פיגול כדתנן בפ' ב"ש (זבחים דף מג.) ואפי' פסול נמי ליכא מדקאמר התם בפ"ק דזבחים (דף יד.) לר"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ואמרי' התם מודה ר"ש לפסול מק"ו משלא לשמן הכשר בשלמים ופסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת ובדבר שאין לו מתירין ליכא ק"ו דהא שלא לשמן כשר במנחת כהנים ובכל דבר שאין לו מתירין וא"ת חוץ למקומן שהותר בבמה הא לא מיקרי הותר מכללו דבעינן עון דלפני ה' כדמשני התם כי פריך ואימא עון יוצא שהותר בבמה ומשני עון דלפני ה' יש לומר יוצא לאו עון דלפני ה' הוא דפסולו אירע בחוץ אבל מחשבת חוץ למקומו פסולו אירע בפנים שעומד בפנים ומחשב לחוץ ואין לומר דבמה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדמשני התם גבי שמאל דלא דמי דשמאל כיון דהכשירו בפנים בשמאל קרי ליה הכשירו בכך אבל חוץ למקומו כיון דבפנים לא אשכחן ליה הכשירו לא חשיב הכשירו בכך מה שהותר בבמה וי"מ דפיגול ונותר אע"ג דלא הותרו מכללן הוה מוקמינן קרא דריצוי ציץ בגוייהו אי לא גלי קרא בהדיא לא יחשב ולא ירצה משום דכתיב בהו עון ובציץ כתב עון וגמרינן עון עון מציץ ואי משום דכתיב לרצון להם דמשמע דלא מתוקם אלא במידי דהותר מכללו כדפי' איכא למימר דהוו מוקמי לרצון לדרשא אחריתי כדדריש בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף. ס:) לרצון להם ולא לפורענות ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כה. ד"ה ואימא) כתבתי אמאי לא מוקמינן לקרא לעון נבילה וטריפה שהותר מכללו במליקה או בעון לילה שהותר מכללו באיברים ופדרים או בעון אותו ואת בנו שהותר מכללו בעופות או עון מחוסר זמן שהותר בעופות וע"ש:

מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור לא ידענא מאי ראייה מייתי ר"ש מיוה"כ דאפי' כשאינו על מצחו דמרצה דלמא לעולם אינו על מצחו אין מרצה ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוה אטומאת גברא דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה וי"ל דה"ק ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת תחתיה וע"כ היינו משום דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי רצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא וא"ת והאמר לעיל גבי היה מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתיה אפי' בקרבן צבור גמור י"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו אי נמי בנשבר הציץ ואליבא דכולי עלמא:

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור פי׳ דכי היכי דאקיל בה רחמנא חדא קולא שהותרה בצבור אקיל בה נמי שהציץ מרצה בה במקום שצריכה ריצוי והקשה ר״ת ז״ל למה לי טעמא דהותרה מכללה בצבור תיפוק לי דליכא לאוקומי להאי עון במלתא אחריתי דמסכת מנחות בעי׳ לאוקומי במילי אחריני אלא דאשכחן בהו פירכי ותירץ דכיון דכתיב לרצון להם לפני ה׳ משמע שיהא להם היתר וריצוי במקום אחר כדדרשי׳ התם וכל הנהו דהוו ס״ד לאוקומי בהאי קרא כולהו יש להם היתר במקום אחר והקש׳ ז״ל דא״כ היכי אמרי׳ אם עון פגול או נותר הרי כבר נאמר לא יחשב או לא ירצה תיפוק לי׳ דפגול ונותר אין להם היתר במקום אחר ותירץ ר״י ז״ל דלגבי פגול ונותר לא בעי היתר במקום אחר כיון דכתיב בהו עון כדכתי׳ והנפש האוכלת עונה תשא ואתיא עון עון והאי לרצון להם מוקמי׳ ליה למלתא אחריתי ותו דפגול ונותר נמי יש להם היתר במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים שאין פגול ונותר נוהג בהם כדאיתא במסכת מעילה ותו שהרי אין בבמה אסור פגול דחוץ למקומו ולמאן דאמר אין לינה פוסלת בראשו של מזבח כדאיתא בפרק המזבח מקדש יש היתר לפגול נותר בראשו של מזבח ותו דכיון דתודה נאכלת ליום ולילה ומתפגלת משם ואילך הרי יש לו היתר בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה וכן לענין חוץ למקומו דבר הנאכל תוך הקלעים יש לו התר בשלמים ופסח ובכל דבר הנאכל בכל העיר.

הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה לו בצבור וא״ת והא איכא אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד כדאיתא לעיל י״ל דההוא קרבן הנעשה בחוץ הוא דאיכא ציץ על מצחו שמרצה ולגבי פרו הנעשה בפנים לענין הזאות שמשמש בבגדי לבן וליכא ציץ הא אמרי׳ לעיל דההוא קרבן צבור חשיב.

מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומינם דקדק מכאן ר״ת ז״ל שהציץ מותר לכהן גדול אפילו במדינה דלא אסרי׳ הכא אלא בעידן מינם ומיעל לבית הכסא והכי אמרי׳ בפ׳ האומ׳ בקדושין במעשה דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו והתם במדינה הוה ואע״ג דשאר בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם אלא במקדש כדאיתא לקמן בפרק בא לו בציץ הותר במדינה ואינו מחוור בעיני דהיכי מקילי בציץ נזר הקדש טפי מבגדי כהונה דהדיוט וכל כי האי גונא תימהא רבא הוא והא דהכא במקדש קאמרי׳ אילימא על מצחו ממש ושיהא במקדש מי לא בעי למינם. ועוד דהכא לרבותא נקטיה לה דאפילו טעינן לומר שהותר על מצחו ממש בכל מקום אי אפשר לומר תמיד דהא איכא שינה ובית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא וההיא דקדושין אדרבא מפני שנהג שלא כשורה בדבר ההוא מצאו מקום לחוש לקול היוצא עליו כי אמו נשבית במודיעים מה שלא ערערו עליו עד אותו היום הלכך אין היתר הנאה בציץ חוץ למקדש רבינו הגדול ז״ל.

חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה וא״ת ולרבנן דבי רב אשי דכל אימת דמשמשי בתפילתן מברכי עליהו יהו חייבין לברך עליהן כל שעה תירץ ר״י דמשמוש דהתם היינו כשמסלקין ממקום הנחתן והיו מתקנין אותם:

ואין הציץ מרצה אא"כ הוא באותה שעה על מצחו של כה"ג אפי' הי' מונח לפניו ומוכן לו כל זמן שירצה וכן אינו מרצה על שאר הפסולין כגון נותר ופיגול וכיוצא באלו ואין צריך לומר בנשבר הציץ שאינו מרצה:

זה שנאמר בתורה בעניין הציץ תמיד אין הענין אלא בשיסיח דעתו ממנו אלא ימשמשנו תמיד ויזכור עניינו אף בתפילין אמרו חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה:

זה שאמרה תורה בציץ על המצנפת ענינו בסמוך למצנפת ולא על המצנפת ממש ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין והדבר ברור מכאן שהתפילין אין ראוי להניחם אלא על הראש ממש לא על הכובע אפי' של פשתן אע"פ ששמענו מי שהיה מקל בכך וכן ראיתי למקצת חכמים שהביאו רמז לדבר זה מתלמוד המערב ממה שאמ' שם על אחד מן החכמים שלא היה מניח תפילין בחורף מצד חולשת הראש ואלו היה רשאי להניחם על הכובע אין כאן חולשה וכבר ביארנו דבר זה במגילה:

בתד"ה אם עון כו' קשה על פרש"י אמאי קרי לחוץ למקומו פגול כו' עכ"ל ובפ"ק דפסחים תירץ בזה רש"י דבההוא קרא זוטא דפ' קדושים דמיניה דריש חוץ למקומו כתיב פגול אבל אין זה מספיק להם דבההוא קרא אריכא דפרשת צו דמיניה דריש חוץ לזמנו נמי כתיב פגול וה"ל לתנא טפי לקרותו פגול כמו בכל התלמוד אבל לר"ת ניחא דבההוא קרא אריכא ברישא דמיניה דריש חוץ לזמנו מלא ירצה לא כתיב פגול ובסיפא דקרא לא יחשב דמיניה דריש חוץ למקומו כתיב פגול ולכך קרי ליה הכא טפי פגול לחוץ למקומו מבחוץ לזמנו ושינה הכא לשון התלמוד שבכ"מ דקרי ליה לחוץ לזמנו פגול ודו"ק:

בא"ד ופרש"י פ"ק דפסחים כו' ולא עון האוכלים ומורי ה"ר כו' כצ"ל מפרש"י פ"ק דפסחים:

בא"ד הרי הוא אומר המקריב בהקרבה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה הא אינו נושא כו' ביום הכפורים והא דלא נקט מלרצון י"ל משום כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד מחשבת נותר לא הותרה ואומר ריצב"א דהותרה במנחת כהונה ובמנחת כו' דאין חייבין עליו משום פגול כו' עכ"ל ההוא פגול דהתם חוץ לזמנו כמו בכל התלמוד ואין חייבין כרת קאמר ע"ש ודו"ק:

בא"ד בחטאת ובדבר שאין לו מתירין כו' בהדיא לא יחשב ולא ירצה משום דכתיב בהו עון ובציץ כתיב עון וגמרינן עון כו' כצ"ל והשאר מחוק:

בד"ה מכלל כו' ולרצויי דחיא טומאה כו' גבי היה מקריב מנחת כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא, אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין (הציץ) עודהו על מצחו ומרצה. אף דביוה"כ א"א להיות הציץ על מצחו ולרצוי וראוי לדחות טומאה כיון דקרבן ציבור הוא, פירשו בתוס' ד"ה מכלל דר"ש וי"ל דה"ח ר"ש כו' דכה"ג ביוה"כ דנטמא הקרבן בידו ויש אחרת טהורה להביא תחתיה יוכיח, דאי אינו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה רק דחויה היא (בצבור ולא הותרה). תמיהני הא ליכא מנחה בקרבנות יום הכפורים כי אם במוספים, ובאלו דהיו עולות ובזה היה הציץ על מצחו ומרצה דהוי נעשו בבגדי זהב ובפנימיות, דהא חטאת ליכא מנחה, ולא משכחת טומאה בקרבן אלא לאחר שחיטה דבזה נראה דהוי דיעבד דאף למ"ד דחויה היא לא מהדרינן אטהורים ולא משכחת כן רק בטומאת גברא דלא שייך בהו ריצוי ציץ: