בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יומא דף ס״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יומא דף ס״ד עמוד א׳

    מסכת יומא דף ס״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־354 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    רבא אמר מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו:

    מי אסיר להוליכו לצוק משום אותו ואת בנו:

    אין נדחין אם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:

    הא על ידי תערובת ירצו כרבי אליעזר:

    איברים של עולה תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת מום אחת:

    אם קרב הראש של אחד מהן קודם שהרגישו בדבר:

    יקריבו כל הראשין כולן ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו:

    מבם בהם מדמצי למיכתב בם וכתב בהם:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    דחייתו לצוק זו היא שחיטתו הקשה הרב רבי משה מפונטייז' זצ"ל דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא:) תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ור"ש פוטר פירוש דה"ל שחיטה שאינה ראוייה ופריך בגמרא [שם דף פב.] והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר' שמעון ומשום הכי קאמר עלה עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ורבי שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרי' הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ובפרק חטאת העוף בזבחים (דף ע:) אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה ותירץ ר"ת דלא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדילמא תנא שוחט משום פרת חטאת ושור הנסקל דמיתנו בהדה כדאשכחן ריש פרק השוחט (חולין דף כט.) דקאמר סיפא בקדשים ודקאמר שחיטתן כשרה מליקתן כשירה מיבעי ליה איידי דסליק מבהמה תנא שחיטתן כשירה וכן הא דקתני התם) השוחט) חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא אבל לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא אלא משום בהמה וחיה נקט השוחט:

    התם לא איתחזאי כלל הכא נראה ונדחה הוא ואפילו לרבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דקידושין (דף ז:) ובפ"ק דזבחים (דף יב.) דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה ולא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואף על דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אף ע"ג דבעידנא דאקדשיה לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב ליה ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליה לילה אחת שלא הקריבו תו לא לקרביה דהוה ליה נראה ונדחה ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרוביה הלכך חשיב דיחוי:

    הא על ידי תערובת מרצו כדתנן כו' וסבירא ליה כרבי אליעזר א"נ אפילו כרבנן אע"ג דפליגי עליה רבנן התם בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתניתין דלא אסרו אלא אבר הנשאר אבל אותם שקרבו ועלו למערכה לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחילה כדמשמע לישנא דמתניתין אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה:

    ואידך נפקא ליה מבם בהם והשתא איכא שלשה דרשות הא עבר מומם ירצו ואידך הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ואידך הא על ידי תערובת מירצו והא דלא מייתי התם בפ' התערובת (זבחים דף עז:) דרשא דרבי (יוחנן) משום דלא בעי לאתויי אלא הנך שתי דרשות דאפי' רב מודה בהו והא דמשמע התם דדרשא דר' יוחנן מה"א דבהם אין לחוש בזה דלא נחת גמרא לדקדק בזה:

    Tosafot on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    רבינא אומר פחות מבן ח' ימים לא איצטריך קרא דהא פשיטא היא דלא קדוש כי איצטריך קרא כגון שהיה לו חולה מסוכן ושחט לו שעירה ביוה"כ ויש לו בן ראוי לקרבן לאותה השעירה והיה מזומן עם שעיר אחר והגריל עליהן מקודם שתשחט אמו ועלה עליו הגורל לעזאזל. והוא אסור לשחטו ביום אחד עם אמו כמחוסר זמן סד"א כבר נקדש וישתלח קמ"ל דלא ואקשינן עליה וכי האי גוונא אסיר אותו ואת בנו לא תשחטו אמר רחמנא ושעיר המשתלח אינו נשחט ודחי הכי דחייתו לצוק היא שחיטתו: ויאמר אם של שם מת כו'. פי' כגון שהגריל על שני השעירים ומת אחד והביא שם אחרים והגריל עליהן. יאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. והוא העומד במקום המת. נשארו שנים האחד הראשון שמת חבירו והאחד שעמד חבירו במקום המת וחלקו בה רב אמר שני שבזוג ראשון שמת חבירו הוא יקרב.

    דבעלי חיים אין נידחין ויליף לה מבעל מום עובר התם לאו אע"ג דאינה (לא) חזיא להקרבה דהא אית ביה מום כי עבר ליה מומא והדר חזי שפיר דמי. הכא נמי לא שנא.

    וסבר לה רב נמי כר' יוסי דאמר מצוה בראשון לפיכך אמר שני שבזוג ראשון יקרב. ור' יוחנן אמר שני שבזוג שני יקרב אבל שני שבזוג ראשון ירעה כי כבר נדחה. והא דיליף רב מבעל מום עובר שאני התם דכתיב כי משחתם בהם מום בם ודייקינן משחתם בהם לא ירצו כלומר כל זמן שבהם מום פסול הא עבר המום שבהם כשר. וילפינן מינה דכל הדחויין אע"ג דהדר חזו פסולין מדכתיב הכא בהם בא לו זה הדין ולא בכיוצא בהם כי האי גוונא פסול והדר חזו. ורב אמר לך האי בהם לא אתא אלא ללמד כ"ז שהמום בהם לא ירצו אי איתנייהו בעייניהו אבל אם נתערבו מירצו כדתנן בזבחים פרק ח' נתערבו אברים באברים בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כרעיו כל אחד מהן יקרבו כל הכרעים וחכ"א אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ומפרש בגמ' דהא מתניתין דר' אליעזר אית ליה האי סברא דרב דאמר ע"י תערובת ירצו.

    Rabbeinu Chananel on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    ריטב"א

    כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו פי׳ ובלאו הכי נמי משכחת לה ששחטו במזיד לבריא שלא כדין אלא דכל דאפשר לאוקומה בהתירא עדיף טפי:

    דחייתו לצוק זו היא שחיטתו פי׳ דהכי גמירי לה:

    רב סבר בעלי חיים אינן נדחין והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפסחים (דף צ״ח) המפריש נקבה לפסחו תרעה ואמרינן עלה ש״מ בעלי חיים נדחין ותירצו דמוקים לה רב כר׳ יהודה דאמר בעלי חיים נדחין ואע״ג דבסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא לאוקומה חדא מתניתא כר׳ אליעזר או כרבי יוסי בר חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה בעלי חיים נדחין משום דרב סבר אינן נדחין ואע״ג דמצי לאוקומה כרבי יהודה התם כיון דאפשר לאוקומה במלתא דלא אשכחן דרב פליג עלה הכי עדיף טפי אבל כל היכא דלית ליה פתרי ודאי מוקמינן לה לרב אליבא דר׳ יהודה. ועוד י״ל דההיא דהמפריש נקבה לא תיקשי לרב דאמר לך רב מודינא בכי הא דכיון שעיקרו לפסחו ונדחה ממנו לגמרי לא אמרינן שיהא דיחוי לשלמים. ולא נימא דפסח בשאר ימות השנה שלמים כיון דלגבי פסח מתחלה ועד סוף עומדין בדיחויין:

    מי דמי התם מחוסר זמן לא אתחזי כלל וא״ת והא השוחט את האם דהוה ליה בנו מחוסר זמן שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחי׳ גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ויש בו כרת. וי״ל דלא חלקה תורה וכיון דמחוסר זמן דעלמא שהיה דחוי מעיקרו כשר אף זה כשר אעפ״י שנראה ונדחה דכיון שאין דיחויו אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר:

    הא על ידי תערובת מרצה כדתנן נתערבו איברים כשרים באיברים בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של א׳ מהם יקריבו כל הראשים כולם. נראה מדברי רש״י ז״ל דמדר׳ אליעזר מייתינן ראיה דכיון דקתני יקריבו כל הראשים כולם אלמא על ידי תערובת מרצה. וקשה הוא דא״כ רב דאמר כרבי אליעזר והיכי שביק רבנן ואמר כרבי אליעזר. ובר מהכי נמי קשיא לן אשמעתין מנא לן דאפילו לרבי אליעזר תערובת מרצה דילמא שאני התם דכיון דקרב אחד מהם תלינן איסורא בדידיה כדאשכחן גבי טבעת של ע״ז שנתערבה בין הטבעות שאוסרת תערובתה אפילו באלף וכשנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דתלינן בדידה. אבל י״ל בזו דלא תלינן בעלמא איסורא במה שפי׳ מן התערובת אלא היכא דתערובת גופיה איסורא דרבנן כי ההיא דטבעות דאלו מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל היכא דתערובת גופיה אסור מן התורה כי פירש אחד מהם ספקא דאורייתא הוא ולחומרא והיינו דאמרינן הכא דכיון דכי קרב אחד מהן כולם מותרין. מכלל דמעיקרא תערובת גופיה איסורא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא משרא שרי וא״ת נהי דמוכח מהא דתערובת גופיה שרי מדאורייתא מנא לן דטעמא משום דבעל מום על ידי תערובת מרצה דילמא משום דבטיל חד בתרי: י״ל דרבי אליעזר אפילו בשנתערבו חד בחד הוה שרי כשקירב אחד מהם כדמשמע במסכת זבחים דנקטי סתמא איברים באיברים. ועוד מדמודה באברי רובע ונרבע. ואם בשנתערבו ברובא אפילו רובע ונרבע אמאי לא בטיל חד בתרי. והא דתני לה בתערובת מרובה משום רבנן נקטיה. והשתא דאתית להכי י״ל עוד דהכא אפי׳ מדברי חכמים מייתי׳ ראייה דעד כאן לא אסרי רבנן ואמרי לא יקריבו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יקריבו ור׳ שמעון נמי מדרבנן הוא דבעי קרב אחד מהם ומדאוריי׳ בלא קרב נמי דהא תערובת מרצה ואפילו לכתחלה וכו׳ יקריבו. וא״ת אי לרבנן מדאוריי׳ שרי אם עלו לא ירדו ואלו במס׳ זבחים משמע דלרבנן אם עלו ירדו דאמרי׳ התם איברי׳ באיברי בעלי מומין אם קרב אחד מהם רבי אליעזר אומר יקריבו כלן. וחכמים אומרים לא יקריבו ואמרי׳ עלה הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקריבו לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר׳ אליעזר אומר יקריבו וחכמי׳ אומרים לא יקריבו. והא ודאי באיברי רובע ונרבע דלכולי עלמא לא יקרב אם עלו ירדו דהא לא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת ודכותא הא דאמרינן דלרבנן באיברי בעלי מומין לא יקרבו. וי״ל דהא ליתא אלא הא כדאית׳ והא כדאית׳ דברובע ונרבע הכל מודים אפילו מן התורה ובבעלי מומין פליגי מדרבנן ואמרי רבנן דלא יקריבו ויצאו לבית השריפה מדרבנן. ויש מתרצים בתוספות דרבנן דהתם דסבירא להו לא יקריבו מדאוריית׳ לאו היינו רבנן דהכא וזה אינו מחוור לאוקמי פלוגתא בין רבנן לרבנן מדלא מפרש לה תלמודא:

    Ritva on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei HaRitva, Berlin, 1860. · Public Domain

    מאירי

    זה שביארנו שבעלי חיים אינן נידחין שלא להיות חוזר ונראה אין בה חלוק בין דחוי מעיקרו לנראה שנדחה וחוזר ונראה וזכר לדבר שמחוסר זמן דחוי מעיקרו הוא וחוזר ונראה לכשיגיע זמנו ובעל מום עובר נראה ונדחה וחוזר ונראה לכשיעבור דכתיב משחתם בהם מום בם בעוד שמום בם הוא דלא ירצה הא עבר מומן ירצה:

    נתערבו איברין של בעלי מומים באיברי שאר קדשים אפי' אחד באלף יצאו כולם לבית השריפה ואפי' קרב אחד מן הראשים בשוגג אין אומרין שתולין לומר זה שקרב היה אותו של בעל מום ונקריב מיהא הראשים האחרים בחזקת תמימים וכן אם קרבו אחד מן הכרעים יקרבו כל הכרעים וכן בשאר האברים שמ"מ ספק תורה הוא ואפי' קרבו כולם חוץ מאחד הרי זה ישרף:

    ומה שנתגלגל כאן בענין מצוה בראשון משלש קופות של תרומת הלשכה ומהפריש פסחו ואבד כבר ביארנוהו בפרק הוציאו לו נ"ה ב':

    Meiri on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בא"ד דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה התם לא איתחזי כו' דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה כו' עכ"ל ולא ידענא מה תיקנו בזה דהא בהמה של שני שותפין נמי משעה שהקדישה היתה דחויה ובתוס' פרק מי שהיה טמא הוסיפו בדבריהם דבמחוסר זמן הזמן קבוע להיות ראוי ליום ח' הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא עכ"ל אבל לפי זה [לא] הוה קשיא להו מידי מהא דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה ודו"ק:

    בא"ד לא חזיא להקרבה אפילו הכי כי חזיא למחר כו' כצ"ל:

    בד"ה ואידך כו' והא דמשמע התם דדרשא דרבי אליעזר מה"א דבהם כו' כצ"ל וע"ש בתוספות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' מי דמי התם לא איתחזי בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

    גמ' מי דמי התם לא איתחזי בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

    Gilyon HaShas on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא אמר לך רב אליבא דר' יהודא לא קאמינא (דבעלי חיים אין נדחין כי קאמינא אליבא דרבנן).

    פירוש דקאמר ת"ק אם של שם מת (זה שעלה עליו הגורל מהזוג השני לשם), יתקיים תחתיו, משמע דאידך (זה שהיה לעזאזל) כדקאי קאי אלא דסברי דבעלי חיים אין נדחין (דהא משמת ראשון עד שהגריל שני להשם לא היה זה ראוי לעזאזל) וכמו דדייק רבא מזה דמתני' כוותיה דרב, ועלה פליג ר"י ואמר דהראשון ימות דבע"ח נדחין. ורש"י ז"ל דחק טובא למצוא הוכחה דרבנן סברי בע"ח נדחין, ולא ידעתי על מה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 64a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יומא, דף ס״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־354 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 112 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ…״

    2. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״…״

    3. קטע 38 מילים

      נפתחת ב״אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו…״

    4. קטע 425 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִקְרַב,…״

    5. קטע 515 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים…״

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּיָלֵיף מִמְּחוּסַּר זְמַן. מְחוּסַּר…״

    7. קטע 728 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב, דְּיָלֵיף מִבַּעַל מוּם…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״וְהָתָם מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם…״

    9. קטע 918 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי יוֹחָנָן? מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהֶם״, הֵם הוּא…״

    10. קטע 1013 מילים

      נפתחת ב״וְרַב? הָהוּא ״בָּהֶם״ בְּעֵינַיְיהוּ הוּא דְּלָא מִירְצוּ,…״

    11. קטע 1141 מילים

      נפתחת ב״כְּדִתְנַן: אֵיבָרִים תְּמִימִים בְּאֵיבָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי…״

    12. קטע 1210 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בָּם״ ״בָּהֶם״. וְאִידַּךְ? ״בָּם״…״

    13. קטע 1315 מילים

      נפתחת ב״וּלְרַב, נְהִי נָמֵי דְּבַעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין,…״

    14. קטע 1455 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי,…״

    15. קטע 159 מילים

      נפתחת ב״דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאִתְחֲזַי קַמַּיְיתָא לָא…״

    16. קטע 1630 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח, (דִּתְנַן:) הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ…״

    לשון המקור

    רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְשָׁחַט אִמּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

    וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא! הָא אָמְרִי בְּמַעְרְבָא דְּחִיָּיתוֹ לַצּוּק זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ.

    אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו וְכוּ׳.

    אָמַר רַב: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִקְרַב, שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי — יִרְעֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן — יִרְעֶה, שֵׁנִי שֶׁבַּזּוּג שֵׁנִי — יִקְרַב.

    בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: בַּעֲלֵי חַיִּים נִידְחִין.

    מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּיָלֵיף מִמְּחוּסַּר זְמַן. מְחוּסַּר זְמַן, לָאו אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא חֲזֵי, כִּי הָדַר מִיחֲזֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתְחֲזִי כְּלָל. הָכָא נִרְאָה וְנִדְחָה!

    אֶלָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב, דְּיָלֵיף מִבַּעַל מוּם עוֹבֵר. בַּעַל מוּם עוֹבֵר, לָאו אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי הַשְׁתָּא, כִּי הָדַר מִיחֲזֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

    וְהָתָם מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, מוּם בָּם — הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עָבַר מוּמָן — יֵרָצוּ.

    וְרַבִּי יוֹחָנָן? מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהֶם״, הֵם הוּא דְּכִי עָבַר מוּמָן יֵרָצוּ, הָא כׇּל דְּחוּיִין, הוֹאִיל וְנִדְחוּ — נִדְחוּ.

    וְרַב? הָהוּא ״בָּהֶם״ בְּעֵינַיְיהוּ הוּא דְּלָא מִירְצוּ, הָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת — מִירְצוּ.

    כְּדִתְנַן: אֵיבָרִים תְּמִימִים בְּאֵיבָרִים בַּעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב הָרֹאשׁ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — יַקְרִיבוּ כׇּל הָרָאשִׁין כּוּלָּן, כְּרָעָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — יַקְרִיבוּ כָּל הַכְּרָעַיִים כּוּלָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן — יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

    וְאִידַּךְ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בָּם״ ״בָּהֶם״. וְאִידַּךְ? ״בָּם״ ״בָּהֶם״ לָא דָּרֵישׁ.

    וּלְרַב, נְהִי נָמֵי דְּבַעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין, אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב אִי בָּעֵי הַאי נַקְרֵיב!

    אָמַר רָבָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. הֵי רַבִּי יוֹסֵי? אִי נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי דְּקוּפּוֹת, דִּתְנַן: שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין, שֶׁבָּהֶן תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן: אָלֶף בֵּית גִּימֶל. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶף בֵּית גִּימֶל — לֵידַע אֵיזֶה מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן, לְהָבִיא הֵימֶנָּה רִאשׁוֹן, שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן.

    דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאִתְחֲזַי קַמַּיְיתָא לָא אִתְחֲזַי בָּתְרָיְיתָא.

    אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח, (דִּתְנַן:) הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין — אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יִקְרַב, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן.