מסכת יומא דף נ׳ עמוד א׳

והוציא את כל הפר אלמא לאחר שחיטה פר קרי ליה:

שיוציא את כולו תירוצא הוא כלומר לאו דאיקרי פר אלא הכי קאמר יוציא את כל הנשאר ממנו:

ואת פר החטאת קושיא הוא והכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) ואת פר החטאת גבי יום הכפורים ולאחר מתן דמו משתעי קרא להוציאם לשריפה:

בעור ובשר ופרש היכא דמשתעי קרא בגוף הפר שעורו ובשרו ופרשו כולן יחד כי התם כולי עלמא לא פליגי דמיקרי פר:

כי פליגי לגבי ביאת פנים שאינו מכניס שם אלא הדם:

במה הוכשר לבא מה יעשה כדי שיהא רשאי ליכנס יביא פר חי לעזרה ויעשה עבודות שבענין:

ותיפוק ליה בעיין דבעינן לעיל דעל כרחין אין אחר נכנס בשחיטתו דהא חטאת שמתו בעליה היא:

חטאת צבור היא הואיל ועליו ועל אחיו הכהנים בא (ועל כל קהל ישראל) דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ובעד כל קהל ישראל) (שם):

איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי והוציא את כל הפר הכא משמע דלמאן דאמר אפילו בדמו של פר מיקרי פר אפילו לאחר זריקה דהאי קרא לאחר זריקה איירי והא דפריך לעיל גבי פסח עד שיזרק מיבעי ליה לאו משום דלאחר זריקה לא מיקרי שה אלא משום דבתר זריקה דכבר נעשה עיקר כפרה במה יהא נמנה עליו ותו לא מיקרי בעליו:

ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת והכא ליכא למימר שיוציא את כולו כל מה שנשאר מן הפר שהיה כבר דהא לא כתב כל כדכתיב בפר כהן משיח והא דלא פריך מולקח מדם הפר דהא איצטריך לכדדרשינן בפ"ב דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר מדם הפר הפר שהיה כבר פירוש מחיים:

חטאת צבור היא ולאו למיתה אזלא תימה לי אכתי תיקשה ליה נהי דלא אזלא למיתה הא רועה היא דהא ר"ש דאמר לקמן דאין חטאת צבור מתה קאמר ירעו עד שיסתאבו ונראה לי דיש לומר דההיא רעייה דרבנן היא ולא גזור אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו בעליה באחר לגמרי כיון דכיוצא בה בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי שהרי אחיו הכהנים קיימין ועוד דכהן גדול אחר ממונה תחתיו דלא דמו למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו:

פר העלם של צבור ושעירי עבודת כוכבים בכל דוכתא נקט פר לשון יחיד ושעירי עבודת כוכבים לשון רבים ותימה הוא אמאי אי כמאן דאמר בפ"ק דהוריות (דף ה.) דכל שבט ושבט מביא שעיר בעבודת כוכבים ולהכי נקט לשון רבים אם כן נימא נמי פרי העלם דבר דסבירא ליה דבשאר מצות כל שבט ושבט מביא פר ונראה לי דסבירא ליה כל שבט ושבט מביא שעיר והא דלא נקט פרי העלם דבר משום דלא פסיקא ליה דאתי למיטעי למימר דאיירי נמי בפר שמביא צבור בעבודת כוכבים וזה אינו דההיא עולה הוי הלכך נקט פר דלא ניתו למיטעי:

והתניא פר של יום הכפורים ושעיר של יום הכפורים כו' ה"ג רש"י ובספרים ישנים יש והא קתני ולהכי ל"ג ליה דוהא קתני משמע והא קתני בברייתא דאייתינן כבר וזה אינו דאי מיתני' הכי פר של יוה"כ ושעיר של יום הכפורים במאי טעי מעיקרא דשני ליה אשעיר אלא ודאי והתניא גרסינן וברייתא אחריתי היא בעלמא דתניא הכי ולאו ההיא דלעיל היא:

ונפקא מינה דלא מייתו כהנים פר בהוראה הא דלא קאמר דנפקא מינה לאהדורי אטהורים דאי קרבן צבור הוא לא מהדרינן למ"ד טומאה הותרה היא בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ"ק (דף ו:) דדווקא בצבור היתר היא ותו לא לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא סבירא ליה התם טומאה היתר היא בצבור וי"ל משום דר"ש קאמר הכא אין חטאת צבור מתה וצריך להגיה נמי בדבריו אין חטאת שותפים מתה ולדידיה לא נפקא מינה מידי לענין טומאה דסבירא ליה בפרק קמא (דף ו:) טומאה דחויה היא בצבור:

ומותבינן תוב והוציא את כל הפר כו' ופריק רב פפא בעור ובשר ופרש כ"ע לא פליגי דאקרי פר כי פליגי בדם הפר. ר' חנינא ור' אמי אמרי לא אקרו פר ור"ל ור' יצחק נפחא אמרי דם נמי אקרי פר. ואע"ג דאמר רב אשי מסתברא כמ"ד דם נמי אקרי פר הא דחו רבי חנינא ור' אמי ואמרי במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ולעולם כדאמרי' בפר ולא בדמו של פר. ואקשינן למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר היאך מקריבין זה הפר וכבר מת בעליו וקי"ל בחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ולא קריבה כלל.

א"ל רבין בר רב אדא לרבה הכי אמרי תלמידיך אמר רב עמרם זה הפר חטאת צבור הוא וחטאת צבור לא (לוזלה) [אזלא] למיתה אלא קריבה משום דלא אפשר שימות צבור כולו. דתנן בתמורה פרק ב' א"ר מאיר והלא פר יוה"כ וחביתי כ"ג ופסח דקרבן יחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה לאו מכלל דאיכא תנא דתני דאנון קרבן צבור ואתמהינן ולטעמיך הא דתניא א"ר יעקב והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן צבור הן ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה מכלל דאיכא תנא דתני הני דקרבן יחיד נינהו אלא ר"מ ור' יעקב תרווייהו [קמהדרי] להאי תנא דתני במתניתין במסכת תמורה יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנו' היחיד.

שקרבנות הצבור דוחין השבת והטומאה וקרבנות יחיד אין דוחין לא שבת ולא טומאה וא"ל ר' מאיר כללא הוא ביחיד.

והרי פר יוה"כ כו' וא"ל ר' יעקב כללא הוא בצבור. והרי פר העלם דבר של צבור כו' אלא אי שמיע לך כללא. האי כללא כל שזמנו קבוע דוחה שבת ודוחה טומאה ואפילו קרבן יחיד וכל שאין זמנו קבוע לא דחי לא שבת ולא טומאה. אפילו קרבן צבור. [איתיביה אביי] וכי (אין) [מי לא מצינו] מי ששונה כי פר יוה"כ קרבן צבור הוא. והתני פר של יוה"כ או שעיר ע"ז שאבדו כו' ר"א ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו לנדבה. שאין חטאת צבור מתה. הנה אלו התנאים אומרים כי פר יוה"כ חטאת צבור הוא. ודחינן מאי פר פר העלם דבר של צבור כו' והתניא בהדיא פר של יוה"כ ושעיר של יוה"כ ותריצנא לא תימא שאין חטאת צבור מתה אלא תני שאין חטאת השותפין מתה.

למאי נפקא מינה דלא מייתי כהנים פר בהוראה כדגרסינן (בהודאות) [בהוריות] פרק ראשון [דף ו.

איתיבי׳ וכו׳ והוציא את כל הפר דאיירי בשהוא נשרף [צ״ל נשחט] ופרקי׳ שיוציא את כלו. כלו׳ דשאני התם דכתי׳ את כל הפר דמשמ׳ שיוציא את כולו והא לא שייך למי׳ אלא כשהוא שחוט:

ה״ג דתניא אמר לו רבי מאיר דמתניתא היא:

לאו מכלל דאיכא מאן דאמר דצבור הוי וא״ת והיאך יכול לומר כן בחביתי כהן גדול דהא משלו הן באין ואין בהם שום כפרה לאחיו הכהנים והרי הן כאילו הן של אהרן דהוי קרבן יחיד לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וי״ל דכיון שקרבין בתוך התמיד כדאיתא בפירקי׳ דלעיל חשיב קרבן צבור ועוד דאמרי׳ בפרק התכלת כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל צבור כן תירצו בתוספות:

כולם ימותו פי׳ כל האבודים דהוו להו חטאת שכפרו בעליה. וגמירי חמש חטאות מתות ולד חטאת. תמורת חטאת. מתו בעליה. נתכפרו בעליה. עברה שנתה. וסימניך ותמנ״ע.

שאין חטאת צבור מתה וא״ת מ״מ הא בעיא רעיה וגבי דמו של פר דליכא רעיה ילך לאיבוד וצריך לשחוט פר אחרת וא״כ כי נימא לעיל דאין חטאת צבור מתה מה אהני לן י״ל דהא ליתא דלר׳ שמעון מילתא פסיקא נקט שאין חטאת צבור מתה אלא דעבדי׳ ליה תיקון רעיה כדי שלא תלך לאיבוד ותהיה לנדבה וכל היכא דליכא רעיה כיון שאין חטאת צבור מתה הרי אינה נפסלת ועושין כפרה בדם ודין הוא שהרי אי אפשר שימותו צבור כולם והנשארים שצריכין כפרה יתכפרו בדם מה שאין כן בהא דמתניתא שכבר נתכפרו הבעלים ועבדי׳ תקנתא שירעו עד שיסתאבו כיון שאין חטאת צבור מתה:

אלא אימא שאין חטאת השותפין מתה פרש״י ז״ל דקסבר ר׳ שמעון חמש חטאות מתות בחד דוכתא גמירי להו רחמנא דתמורת חטאת ליתא בשותפין שאין קרבן שותפין עושה תמורה כדכתיב ואם המר ימר בלשון יחיד אף כל חטאת השותפין אינה מתה והכי מפר׳ לה תלמודא במסכת הוריות.

ומאי נפקא לן מינה כלומר מאי אהני לן בהאי דחוי דהא סוף סוף שפיר מיתרצא קושיין דלעיל דפרכינן ותפוק לי דהויא חטאת שמתו בעליה ומה לי דמשנינן דהויא לה חטאת צבור או דנימא דהויא חטאת השותפין דהא סוף סוף בין הא ובין הא לא אזלא למיתה ומהדרי׳ דאפ״ה לא ניחא לי׳ לרבא למיקרייה קרבן צבור כי היכי דלא ליתא למימר דשבט כהנים ציבור מיקרו ומביאין פר העלם דבר של צבור וא״ת והיכי קרי להו אביי לכהנים צבור דהא אביי גופא קרא להו במס׳ הוריות שותפין תירצו בתוספות דבתר דשמע התם לרב יוסף דקרי להו ציבור קרי להו הכא ציבור כרב יוסף ולקמן בפ׳ ב׳ שעירים פריך אביי מהאי מילתא דפר ושעיר ומשנינן שאני קרבנות צבור כדרבי טבי ופריך התינח שעיר פר מאי איכא למימר דאלמא לא חשיב פר קרבן צבור וי״ל דהתם אליבא דרבא פריך הכי דקרי לי׳ הכא קרבן השותפין. ועוד י״ל דלאביי קרבן השותפין הוא כהאי דהתם דהוריות וכאידך דפרק ש״ש. והכא בפרכי׳ קרי לי קרבן צבור כפשוטי׳ ולא דייק מילתא כיון דעיקר קושיין דלעיל לא נפקא לן מינה מידי.

זה שנאמר בפר כהן משיח בסדר ויקרא והוציא את כל הפר לא כל הפר דוקא שהרי הדם מיהא כבר הוזה ממנו כמה הזאות ושיריו נשפכו וכן שהאימורים כבר הוקטרו אלא פירושו כל מה שנשאר ממנו והוא קורהו פר על שם העור והפרש והבשר שהרי אף הדם לבד נקרא פר כמו שאמרו מ"ט א' בפר ואפי' בדם הפר כמו שביארנו:

חמש חטאות מתות והם ולד חטאת ותמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו באחרת עברה שנתה סימן להם ותמנע ומ"מ יש פוסקים שבעברה שנתה אינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שמא תאמר היאך פסקנו שאם מת כהן גדול אחר שחיטת פרו שהמשמש תחתיו נכנס בדמו והרי מתו בעליה ונעשית חטאתו פסולה עד שאפי' היה חי היה הולך למיתה והאיך זה יוצא בו וכן אם מת קודם שחיטת הפר היאך יוצא באותו הפר והרי חטאת שמתו בעליה היא ופסלה תדע שפרו של כ"ג ביום הכפורים אע"פ שמשלו היה בא הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור הוא ולא של יחיד שהכהנים צבור הם קרויים לעניין זה ואי אפשר לומר בו חטאת שמתו בעליה שאין צבור מתים וחטאת כשרה היא וכן שחטאת של צבור אינה מתה בשום פנים שהרי ולד חטאת אין להם שאין צבור מביא נקבה תמורת חטאת אין להם שאין צבור עושין תמורה חטאת שמתו בעליה אין להם שאין צבור מתים אבדה חטאתם ונתכפרו באחרת ונמצאת אף זו בצבור אינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שהרי אף (במזיד) [ביחיד] פסקוה רבים כמו שכתבנו ואף גדולי המחברים פסקוה כן:

כל קרבן שזמנו קבוע אפי' של יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה ר"ל טומאת מת כמו שביארנו בפרק ראשון ו' ב' ששאר הטומאות אינן דחויות לעולם אלא טומאת מת דחויה בו ר"ל שכל שהגיע זמנו של אותו קרבן ושעתו עוברת כגון פסח שאין דוחין אותו לפסח שני אחר שהוא טהור מפני טומאת הכהנים או הכלים אפי' עשו רוב צבור בטהרה ונשאר הוא יחיד וכל שכן בכל הפסחים שאפי' בטומאת עצמן אין צבור נדחה לפסח שני בטומאת מת וכן חביתי כהן גדול שעל כל פנים הוא צריך לעשותה בכל יום ואין צריך לומר בפר כהן גדול של יום הכפורים שהרי אף לענין זה כעין קרבן צבור הוא ואינו נדחה בטומאת מת ואם כל הכהנים טמאים יעשנו הוא בעצמו וכל שכן שאין צריך לומר בקרבנות צבור שקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין ומ"מ פסח שני דוחה את השבת אבל אינו דוחה את הטומאה וכל שאין קבוע לו זמן אפי' קרבן צבור כגון פר העלם ושעירי ע"ז ר"ל בשגגת רוב קהל בהוראת בית דין הגדול שבשגגת ע"ז מביאין פר ושעיר מכל שבט ובשגגת שאר עבירות פר מכל שבט והפרים נקראים פר העלם דבר של צבור והשעירים שעירי ע"ז ואלו אין שעתם עוברת לפיכך אין דוחין לא שבת ולא טומאה ואין צריך לומר קרבן יחיד שאין קבוע לו זמן כגון חטאות עולות ואשמות ומנחות ושלמי חגיגה שהרי יש לה תשלומין כל שבעה ואף ביום אחרון מ"מ כבר היה יכול לעשותה וזה שאנו קורין לחגיגה קרבן יחיד ובסוגיא זו קראוה קרבן צבור ומפני שבאה ביום טוב ובכנופיא מ"מ לשון הסוגיא אינו מדוקדק לענין פסק שהרי אף הפסח כן וקורהו קרבן יחיד ומפני שסובר שאף פסח שני דוחה שבת וטומאה ואנו כבר פסקנו שאינו דוחה את הטומאה אלא השבת וגדולי המחברים כתבו שכל קרבנות הצבור זמנן קבוע ואף גדולי המגיהים שתקו להם ואינו יודע מהיכן ושמא אין דעתם אלא קרבנות הבאים שלא בעבירה:

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים אם קודם הקרבת השניים נמצאו יקרבו הראשונים והשניים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה לקיץ המזבח והיא הקרויה נדבת צבור ובאה מכל אותן שנאמר עליהם ירעו עד שיסתאבו ואם כבר קרבו השניים ירעו הראשונים עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה:

זה שאמרו שאין חטאת הצבור מתה פירושו בכל שנקראין קהל כגון שבט אחד שכל שבט ושבט אקרי קהל כמו שהתבאר בהוריות וכדרך שביארנו כאן שפרו של כהן גדול הואיל וכל הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור היא אבל חטאת של שותפין כל שהיא אחת מאלו שהזכרנו למיתה אזלא ולא נאמר כאן בחטאת השותפין שאינה מתה אלא לר' שמעון שסובר שכל שאחד מחמש חטאות נפקע בו ממיתה נפקעו כולם והרי תמורת חטאת אינה בשותפין שהרי אין השותפין ממירין כמו שיתבאר נ' ב' ואחר שכן לדעתו אף שאר חטאות של שותפין אינן במיתה שמא תאמר היאך אתה מוצא חטאת שותפין והרי חטאת ואשם אינם באים בנדר ונדבה שיהו שנים נודרים ומתנדבים כאחד אלא על חטא ידוע ואין שנים מתכפרים בחטאת אחת נראה לי כגון שנדרו שנים חטאתו ואשמו של פלוני עלינו שכל שאמר חטאתו ואשמו של פלוני עלי כל שרצה המחוייב בכך מקריב הוא וחבירו מתכפר על ידו וכן בשנים שנדרו כן אלא שאני תמה שזו ודאי אין קורין בה מתו בעליה אלא במיתת המתכפר ואינו אלא אחד אלא עקר הדברים שלא אמרו כאן חטאת השותפין אלא בפר יום הכפרים לבד שהכתוב עשה בו את כל הכהנים שותפים הואיל ואינו בא על חטא פרטי ולדעת האומר שאין השבט קרוי קהל כדי לקרותו חטאת צבור ואין בין זה לזה אלא קריאת השם ולדעת הקורהו חטאת צבור אי אתה מוצא חטאת שותפין בשום פנים ומ"מ בראשון של הוריות פירשנוה כגון שהיו להם בהמות בשותפות וחטאו שניהם ובררו שתי בהמות והפרישום לחטאותיהם ועדיין הם של שותפות:

פר העלם דבר של צבור ששגגו רוב צבור בהוראת ב"ד הגדול אע"פ שהוא מיעוט שבטים ואפי' אינם אלא שבט אחד או רוב שבטים אע"פ שהוא מיעוט צבור שכך שהוא רוב מצד אחד או מצד מנין הצבור או מצד מנין השבטים רוב הוא ומביאים שנים עשר פרים פר לכל שבט שהם שנים עשר פרים בכל העבירות חוץ מע"ז שמביאין בשגגת הוראתה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים פר ושעיר לכל שבט ואחר שאתה אומר שנים עשר פרים אף שבט לוי בכלל שהרי אפרים ומנשה אינם מנויים אלא כאחד לענין זה ולמדת שאף שבט לוי אקרי קהל כמו שפירשנו בהוריות בסוף פרק ראשון הא כל שהורה בית דין בשבט אחד ושגג כל שבטו על ידו אין הבית דין מביאים פר אלא כל יחיד לעצמו כמו שביארנו שם:

מאחר שביארנו בפרו של כ"ג ביום הכפורים שאע"פ שמשלו הוא בא הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו חטאת צבור הוא הדבר פשוט שאם המיר בו אין תמורתו תמורה שאין הצבור עושין תמורה ואף לדעת הקורהו חטאת השותפין כך דנין בו שהרי השותפין גם כן אין עושין תמורה ומ"מ אע"פ שאין תמורתם תמורה מוזהרים הם עליה ואחד מן השותפין שהמיר או אחד שהמיר בקרבן צבור ויש לו שיתוף בה לוקה לא אמרו שאין ממירין אלא שאין תמורתם קדושה:

בפרש"י בד"ה חטאת צבור כו' ועל אחיו הכהנים בא ועל כל קהל ישראל כו' עכ"ל ולמאי דמסיק דפר דכה"ג לא הוי חטאת צבור אלא חטאת השותפין הכהנים מתכפרין בפר אבל קהל ישראל אין מתכפרין אלא בשעיר וכן מוכח בברייתא לקמן יכול לא יביא משל ציבור שאין מתכפרין בו אבל יביא משל הכהנים כו' וק"ל:

תוס' בד"ה איתיביה כו' דהאי קרא לאחר זריקה איירי כו' כצ"ל:

בד"ה פר העלם כו' וזה אינו דההיא עולה הוי ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"ז פר מיהא לא מייתי הלכך נקט פר כו' עכ"ל מתוס' ישנים וק"ל:

תד"ה פר העלם דבר וכו' וזה אינו דההיא עולה הוי דבריהם סתומים וחתומים, ובמהרש"א פי' וז"ל ואפילו אם יביא כל שבט שעיר בע"ז, פר מיהו לא מייתי, הלכך נקט פר וכו' עכ"ל תוס' ישנים. הנה בתוס' ישנים שלפנינו לא מצאתי מזה כלום, ותמיה בעיני על המהרש"א הא מתני' מפורשת היא בהוריות ובע"ז מביאים שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים וצ"ע. ועיין בס' באר שבע פ"ק דהוריות דפירש לדברי תוס' הנ"ל דאתי למעוטי דמיירי בפר ע"ז ובאמת לא מיירי בעולה רק בחטאת כדקתני מפני שאין חטאת צבור מתה עיי"ש, נראה שהבין דדברי תוס' קאי על מה דמוקי בסוגיא דפר ושעיר של יום הכיפורים בפר העלם דבר, אבל באמת משמע דדברי תוס' המה על ברייתא דא"ל ר' יעקב, דמיירי בדחיית שבת וטומאה, וזהו שייך גם בעולה, ואין מקום לפירושו של הבאר שבע הנ"ל. ואף אם נדחוק דדברי תוס' קאי על אוקימתא דהש"ס הנ"ל, מ"מ עכ"פ ישאר הקושיא על הברייתא דא"ל ר' יעקב, דבזה אין תירוצא דתוס' מספיק, והבאר שבע הקשה בעצמו כזה דעל הברייתא דפ"ק דהוריות שם לא מספיק תירוצא דהתוס' ולא הערה כלום, דבסוגיא זו בעצמו ג"כ אינו מספיק על הברייתא הנ"ל דאמר ליה ר' יעקב: