מסכת יומא דף ה׳ עמוד א׳

דבר שאין מעכב בהן לדורות לקמיה מפרש לה:

שירי מצוה כלומר שלא חש לחשוב אותה מצוה ולא סמך:

כאילו לא כיפר מן המובחר:

וכיפר (דאין כפרה אלא בדם) כדאמרינן בזבחים (דף ו.) כיפר לגברא דעיקר כפרה בדם אבל לא כיפר נמי (שלא קיים) מצות קונו מן המובחר:

ולא קתני מפרישין ואע"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני שמע מינה פרישה לא מעכבא (בה) עבודה:

ריבוי שבעה שישמש כ"ג שבעה ימים רצופים כשממנין אותו בכהונה גדולה וילבש שמונה בגדים בשעת עבודה וריבוי לשון מרבה מרובה בגדים שהוא משמש בשמונה וההדיוט בארבעה:

משיחת שבעה [שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים] רצופין:

כל הכתוב בהן ז' ימים ימלא וגו' (ויקרא ח׳:ל״ג) וכל מילוי ידים האמור שם לבישת בגדים הוא שנאמר (שמות כ״ט:כ״ט) ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם וגו' ומשיחה נמי כל שבעה מדאיתקש משיחה לריבוי:

סמיכה איכא בינייהו תימה לי אמאי לא קאמר נמי שירים מעכבא איכא בינייהו דלמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב מעכבי דכתיב (ויקרא ח׳:ט״ו) ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ובחטאת כתיב (שמות כ״ט:י״ב) ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח ולמאן דאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב לא מעכבי וי"ל דלכולי עלמא שירים לא מעכבי בהו דאפילו ד' מתנות שבחטאת לא מעכבי בה אלא אחת מהן דכתיב (שם) ונתתה על קרנות המזבח קרנת כתיב וקרן אחת מעכבא בה ותו לא ואפילו למ"ד יש אם למקרא שירים לא מעכבי בה מדכתיב בחטאת ואת כל הדם תשפוך ולא כתיב ושפכת כל הדם אל יסוד המזבח כדכתיב בתחילת המתנות ונתת על קרנת א"כ ניתקן הכתוב ועשאן שירי מצוה לומר שאין מעכבא והכי אמרינן פרק איזהו מקומן (זבחים נב.) גבי פר כהן משיח ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה ופירש"י מדשינה בחילוק לשונו דבתחילת מתנות כתיב והזה ונתן והכא כתב ישפך ולא כתב ושפך ואפילו למאן דפליג התם ואית ליה דשירים הפנימיים מעכבי היינו מדכתיב ביוה"כ (ויקרא ט״ז:כ׳) וכלה מכפר ודרשינן מיניה אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר וגמרי פנימיים.. מהדדי התם בפרק ב"ש (זבחים מ.) אבל בשירים החיצונים ליכא מאן דפליג מיהו בירושלמי קאמר סמיכה ושירי הדם שאין מעכב לדורות אין מעכבת כאן ומשמע דפליגי נמי בשירים אבל תימה לי לימא הקטרת אימורים דכתיב בההוא ענינא ואינן מעכבין לדורות איכא בינייהו וי"ל דלכולי עלמא לא מעכבי דהא דאינן מעכבין לדורות היינו משום דכתיב (ויקרא ז׳:ל״א) והיה החזה לאהרן ולבניו ודרשינן בר"פ תמיד נשחט (פסחים נט:) יכול נטמאו אימורים או שאבדו לא יהיו כהנים זכאין בחזה ושוק תלמוד לומר והיה החזה לאהרן ולבניו מ"מ וגבי מלואים נמי כתיב גבי חזה והיה לאהרן ולבניו ונדרוש מהתם והיה לאהרן ולבניו מכל מקום:

איתקש משיחה לריבוי תימה לי לשינויא קמא דמשני דאיצטריך קרא למעוטה ולית ליה האי סברא דאיתקש משיחה לריבוי היכי מיפרשא ברייתא דקתני אין לי אלא שנמשח ז' והא כל כמה דלא מייתי קרא דאשר ימשח אותו לא ידעינן משיחה ז' אפילו לכתחילה ויש לומר מסברא הוה קי"ל משיחה ז' מדאשכחן התם משיחה וריבוי וגלי בחד מינייהו שבעה הוא הדין באידך וילמד סתום מן המפורש אבל בתר דמיעט קרא מיבעיא ליה להש"ס משיחת שבעה לכתחילה מנא לן אימא ריבוי דכתיב בהדיא הוי שבעה לכתחילה אבל משיחה נימא כיון דאימעיט אימעוט לגמרי משבעה ולא ניבעי משיחה אלא פעם אחת ומשני מדאיצטריך קרא למעוטי אלמא סברא הוא להשוות משיחה לריבוי ואם כן אע"ג דאמעיטו תרוייהו מעיכובא מ"מ למצוה בעי כל ז':

שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה כלו׳ שלא חש לסמוך ועשאה שירים. מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר שאינו נרצה לו לגמרי ואף על פי שכפר מן הדין ויש לו בו קצת כפרה ונפטר מחובת קרבנו ושמעי׳ לה להאי דינא מדסמך סמיכ׳ לנרצה לו:

מה ת״ל לתנופה לכפר עליו פי׳ גבי מצורע עני כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו. ונכתבה תנופה זו בכאן שלא במקומה לומר שאינה מעכבת בעיקר הקרבן אלא שאם עשאה עשה מצוה מן המובחר לכפר עליו מחטאתו לגמרי:

נמשח יום אחד ואפי׳ שעה א׳ מנין וכתב רש״י ז״ל דל״ג אפי׳ שעה אחת דהא משיחת יום אחד אינה אלא שעה אחת וא״כ מאי אפילו שעה אחת (ת״ל).

משיחה שבעה לכתחילה מנא לן מדאצטריך קרא למעוטה וא״ת ודילמא אשר ימשח אותו מ״מ אפי׳ יום אחד לכתחלה הוא י״ל דהא ליתא דדומיא דאשר ימלא את ידו נקטיה ומלוי יד האמור בכאן היינו רבוי בגדים דבעי שבעה לכתחלה וכדפי׳ רש״י ז״ל:

ועשית לאהרן ולבניו ככה פי׳ בפרשת ואתה תצוה כתי׳ בפרשה וזה אשר תעשה להם דמיירי בצואת עשיית המלואים ובפרשת צואת אהרן כתיב ענין עשיית המלואים כלם והתם לא כתיב ככה והיינו דפרכי׳ התינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא ופרש״י הניחא מלתא דכתיבא בפרשת ואתה תצוה בפרש׳ בצואת המילואים מלתא דלא כתיב בהאי ענינא דהיינו בפרש׳ צואת המלואים וכתיבא בפרשת עשיית המלואים בצו את אהרן דהיינו אורים ותומים שלא נכתבו בצואה שיתנם ונכתבו בעשיה ויתן אל החשן את האורי׳ ואת התומים מנא לן דמעכבא: וא״ת והא בפרשת ואתה תצוה כתיב ענין אורים ותומים בעשיית בגדי כהונה. וי״ל דההוא ענינא אחרינא הוא בפרשת עשיית בגדים ואינו בפ׳ עשיית המלואים:

כל קרבנות בהמה שהיחיד מקריב בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיים שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו אלא שיצאו מכלל זה מקצת קרבנות והם פסח ובכור ומעשר כמו שיתבאר במקומו אף באלו שחייב לסמוך עליהם אם עשאה לסמיכה שירי מצוה ר"ל ששיירה ולא עשאה כפר שאין הסמיכה מעכבת אלא שאין כפרתו מובחרת והוא שאמרו הרי הוא כאלו לא כפר וכפר וכן תנופה בקרבנות הטעונין תנופה אינה מעכבת וכן פרישת שבעה הנזכרת במשנה אינה מעכבת ראיה לדבר שהרי היו מתקינין לו כהן אחר ואם אירע הדבר שיצטרך זה השני לעבוד נמצא עובד בלא פרישת שבעה:

בבית ראשון שהיה שם שמן המשחה כשהיו ממנין כ"ג היו מושחין אותו ומלבישין אותו שמנה בגדים וזהו הנקרא רבוי בגדים ועושין לו משיחה זו וריבוי זה שבעה ימים קודם עבודתו יום אחר יום והוא הנקרא חינוך ואם לא היה שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדים כל שבעה ואם עבד בתוך השבעה הואיל ונמשח ונתרבה יום אחד או נתרבה לבד יום אחד אם אין שם שמן המשחה הרי הוא כ"ג מ"מ ועבודתו כשרה:

בפרש"י בד"ה וכפר כו' המובחר הס"ד ואח"כ מ"ה ולא קתני מפרישין כו' עבודה הס"ד ואח"כ מ"ה רבוי ז' כו' בשעת עבודה וריבוי לשון מרבה מרובה בגדים כו' ובד"ה משיחת ז' שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים רצופין הס"ד כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה סמיכה כו' ובחטאת כתיב ואת כל הדם ישפוך אל וגו' כו' עכ"ל ר"ל בחטאת בפר החטאת של מילואים כתיב גבי צוואה אבל הלשון מגומגם מאי ובחטאת כתיב דקרא דמייתי לעיל מיניה ואת הדם יצק אל יסוד וגו' נמי בפר חטאת של מילואים כתיב גבי עשייה ודו"ק:

גמרא, וסמך ונרצה, [וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, אלא לומר שאם לא סמך] כאלו לא כיפר וכיפר. פירוש לא כיפר אעשה דסמיכה, דכל כמה דלא שחיט, בעמוד וסמוך קאי אימת קעבר אחר שחיטה ואעשה דלאחר שחיטה לא מכפר, וכיפר על כל עשין אחרים דקודם שחיטה, הכי מפרש לה רבא בפ' כל הזבחים (ו' ע"א) ואף דמקשה עליו שם, אימא כיפר גברא על העשה שבידו ולא כיפר קמי שמיא דלא עביד מצוה מן המובחר הא דחי לה התם. ורש"י ז"ל פי' כאן כפי הס"ד דקושיא שם ולא ידעתי למה. ואולי כיון דלר"ז ולר' ירמיה שם מבעי' להו אי עולה מכפר אף על עשה דאחר שחיטה, ולאותו צד צריך לפרש לא כיפר דלא עביד מן המובחר, מש"ה תפיס רש"י כן ודוחק: