מסכת יומא דף מ״ז עמוד א׳

מתני' הוציאו לו מלשכת הכלים:

וכך היתה מדתה מפרש בגמ':

גמ' מחתה דקטורת לחפון מתוכה:

לעייל מחתה והדר נעייל קטורת בחפניו:

הבאה אחת אמר רחמנא בגחלים ובקטורת ולא שתי הבאות דכתיב (ויקרא ט״ז:י״ב) ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו וגו' והביא מבית לפרוכת:

כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת:

מרובה וכבידה ליקח צריכה ימין:

אפי' בזמן ששניהם שוין כהן שחפניו גדולים וחופן שלשת קבין אפילו הכי כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים מחפניו נוטל כף בשמאל:

מתני' הוציאו לו השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן - תימה לי והאמר לקמן (יומא דף מט:) נוטל הבזך בראשי אצבעותיו ויש אומרים בשיניו והיכי עביד הכי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן ויש לומר דהתם אינו אלא מושך הבזך אצלו והבזך אינו מונח באויר אלא על ידו הוא מונח ומושכו אצלו בשיניו כדי לחפון פעם אחרת אבל לימשוך למחתה בשיניו ולאחותה אארעא לאו אורח ארעא אבל תימה לי לעביד למחתה בית יד ארוך דבלאו הכי אמרינן לעיל דביום הכפורים ידה ארוכה ויעשה לה בית יד ארוכה שתגיע עד בית השחי ויתפוש אותה בבית השחי וראש המחתה תהא מונחת על ידיו או על זרועו השמאלי וכי מטי לפנים ישלשל ידיו עד הרצפה וישמוט ידיו בנחת מתחת המחתה ויושיב המחתה על הרצפה וי"ל כיון דבעינן מלא המחתה גחלי אש אי אפשר שלא יפזר מהן קצת אי הוה עביד הכי אי נמי י"ל לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כו':

וכך היתה מדתה מאי לאו שאם רצה לעשות מדה עושה כו' תימה אמאי לא קאמר כך היה מדתה של הכף כשיעור חפניו של כל כהן גדול הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו היו עושין כל שעה כף אחת כפי אותו שיעור יש לומר דלמה היה להם לעשות כן אדרבה טפי ניחא אם הכף היתה גדולה יותר דאי שוה למלא חפניו היתה אם כן כשמערה מחפניו לתוכה אי אפשר שלא יתפזר ויפול לארץ מעט:

הדרן עלך טרף בקלפי פ"ה הוציאו לו את הכף ואת המחתה כו' ואוקימנא למחתה דמתניתין מחתה של קטורת כדתניא ומחתה גדושה מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס.

כף למה לי ומלא חפניו כתיב ואסיקנא משום דלא אפשר כו' ופשוטה [היא]:

יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא משל הוא כלומר האזרח למטה והגר למעלה הגחלים בימין והקטרת בשמאל ושנינן מחתת הגחלים כבידה שיש בה גחלים ג' סאין ועוד היא [חמה] וצריך כח לנושאה והקטורת מלא חפניו וצוננת. פי' זרד זרדו לשון זרד הן עשבים כגון חבילי זרדין כלומר דבתי חבילת קמחית עלה לגג. דת"ר התולש עשבים והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי ומפני מה היו בניה בעלי כח. י"א שגדלתן בערסן שהוא שני לסלת ומאמץ הכח וי"א בשכבת זרע כמו שהיתה עושה בת שבע אם שלמה (כדאיתא בסנהדרין) כדכתיב ותזרני חיל למלחמה. כלומר זריתני כדכתיב זורה את גורן השעורים וזירזתני אמצתני. כל העולם נוצרים מן הברור שבטיפה של ש"ז ואני מן הברור שבברור ואמר זכיתי לשבעה בנים הללו כי לא ראו קורות ביתי קלעי שער ראשי שהיתה צנועה ביותר.

תנו רבנן (מלא קומצו) [בקומצו] שיהא קומץ ונוטל בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ ויהיה קומץ בה אלא לעולם לא תהיה קמוצה אלא בידו של כהן.

איבעיא להו מהו לעשות מדה לחפינה.

ת"ש מדתנן וכך היתה מדתה ש"מ שאם רוצה לעשות לה מדה עושה ודחינן לא הכי קתני וכך היתה מדתה בפנים כדרך שמדידתה בחוץ ואקשינן וכי החופן בחוץ חוזר עוד וחופן בפנים להקטיר ודחינן לא דלמא שאם רצה לעשות מדה מקודם כדי שיהא מודד באותה מדה עושה אי נמי שלא יחסר ושלא יותיר אלא יכניס מלא חפניו. ולעולם אם חפן בחוץ אינו חוזר וחופן בפנים על המחתה אלא בחפניו: ת"ר וקמץ משם מלא קומצו מסלת המנחה ומשמנה יכול מבורץ כלומר יהיה שותת יורד מאחרי אצבעותיו ומחוץ של אצבעותיו תלמוד לומר והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה. כלומר אין לך אלא מה שבתוך הקומץ.

פרק ה הוציאו לו את הכף ואת המחתה בגמרא מפרש מאי מחתה:

גמרא הכא מחתה דקטורת פירו׳ מחתה גדולה של קטורת שממנה היה חופן ונותן לתוך הכף להכניס לפנים:

נשקליה לקטורת בחפניו ונחתיה לה וליעול פי׳ דלחתיה כהן אחר שאין זו עבודה כדי שתהא פסולה בכהן אחר ואי נמי דלחתיה איהו גופיה בשיניה דהכא שהוא בחוץ אין בו משום כבודו של מלך:

וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים פי׳ דכתיב בהו כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ובמשנתינו נראה בפירש כי כשנותן הקטורת בפנים שנותנו על הגחלים שבמחתה ואינו נותן הגחלים בארץ להקטיר עליהן. ובתוספות פירשו הטעם דבהקטרה שעל מזבח הזהב שהיה המזבח טוב להקטיר עליו היה מערה הגחלים על טהרו של מזבח ומקטיר עליהם אבל הכא דליכא מזבח לא הוה נאה להקטיר בקרקע ולפיכך היה מקטיר על המחתה וכדאשכחן גבי נדב ואביהוא ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה׳ קטורת:

איכא דאמרי ערסן פי׳ מאכל של חטים הנקרא דייסא שהם יפים לחולה וכן לעוברות שמלבן אותן ומלבן את העובר וכדאמרינן התם חלקא טרגיס זריד וערסן:

ואיכא דאמ׳ בשכבת זרע פי׳ וזריד הוא מלשון חבלי זרדים כלו׳ הברור והמאוסף מטיפת שכבת זרע:

לא ראו קורות ביתי קלעי שערי כתב רש״י ז״ל שמצא בירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה כל אשה שהיא צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול שלבוש בגדי זהב:

שלא יעשה מדה לקומץ פרש״י ז״ל שלא יעשה מדה מכלי כמדת קומצו ויקמוץ בו. והקשה רשב״ם ז״ל דלמה לי לאתוייה מבקומצו ותיפוק לי דהא כתיב וקמץ דמש׳ שיקמוץ בידו. לכך פי׳ הוא ז״ל שיקמוץ ממחת׳ גדולה וכיוצא בו ולא שיתן מדת קומצו בכלי ואחר כך יתנהו על קומצו לקמוץ בו ונכון הוא:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הוציאו לו את הכף ואת המחתה חפן לתוך חפניו ונתן לתוך הכף הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו וכך היתה מדתה נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו מהלך בהיכל עד שהוא מגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין קדש ובין קדש הקדשים וביניהן אמה ר' יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנ' והבדילה הפרכת לכם בין הקדש הראשונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון הגיע לצפון הפך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרכות עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נתן את המחתה בין שני הבדים צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא הבית עשן יצא ובא לו כנגד בית כניסתו ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל אמר הר"ם מקדש ראשון היה בו פרכת אחת ובמקדש שני היו שתים מפני ספק שנתחדש להם בעת הבנותו ועוד נבאר זה במקומו במסכ' מדות ור' יוסי נתבאר לו אותו הספק וראה כי מקום הפרכת על צורת כך וזהו ענין אמרם לא היה שם אלא פרכת אחת ועוד אבארהו לך במקומו ואמרו עד שהוא מגיע לארון רוצה בו למקום ארון כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה בו אלא פרכת אחת והוא בכאן ספר סדר בית שני שלא היה שם ארון והיו שם שני פרוכות וענין אמרו ובא לו כדרך בית כניסתו שהיה יוצא אחורנית ופניו כלפי קדש הקדשים ואחריו אל הפתח וזה גדולה וכבוד למקום וכך היו עושין כהני' בחזרתם מן המעמד כולם היו חוזרים לאחוריהם ולשון תפלה קצרה כך יהי רצון מלפניך ד' אלקינו שאם היתה שנה זו שחונה תהא גשומה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים פי' שחונה חמה תרגום ולא יחם לו ולא שחין ליה והיה מתפלל שישוה השם מזג אותה שנה וזו טובה גדולה כוללת האדם והבהמה כי כשהאויר שוה במזגו יבריא גופות בני אדם החולים ויתמיד בריאות הבריאים והברכה הראשונה הוא והסיר ד' ממך כל חולי ואחר כך היה מתפלל בהתמדת מלכות היושר והאמונה וזהו הצריך יותר ואחר כך היה מתפלל אחר אלו השני דברים הכלליים על דברים פרטיים לכל בני אדם שיתקן השם מעשה כל אחד ואחד ויצליח מעשיו וסחורותיו כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מאחר ואח"כ היה מתפלל בירידת הגשמים והוא אמרו אל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לפי שאלו לא יבקשו מאת השם אלא התמדת זריחת השמש וזכות האויר ומניעת הגשם שלא להבעית כמו שלא להפחיד לפי שאילו היה מתאחר היו מפחדין שמא ארעו מיתה כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראויין או אם שנו מעשה הקטורת הלא תראה אמרו ית' לאהרן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת ופי' שתייה יסוד ובאמת כי מקום העבודה יסוד העולם כמו שזכרנו בתחילת אבות:

אמר המאירי הוציאו לו את הכף ואת המחתה פי' אחר שחתה הגחלים במחתה והניחה מלאה גחלים על הרובד הרביעי שבעזרה כמו שביארנו בפרק רביעי היו מוציאין לו כף של זהב ריקנית מלשכת הכלים [ומחתה] ומחתה זו שמוציאין לו עם הכף היו סבורים בגמ' שאף היא מלשכת הכלים ושהיא גם כן מחתה של גחלים ומתוך כך [הקשו] והא תנא ליה נמי מחתה באידך פרקין דלעיל מ"ג ב' ותירץ בה שמחתה של קטרת קאמר והיו מוציאין אותה מלשכת בית אבטינס ומוליכין למקום שהניח שם מחתת הגחלים ופי' בגמ' מחתה מלאה וגדושה מקטרת סמים דקה מן הדקה מאותן שלשה מנים שהחזירו למכתשת מבערב והיה חופן מאותה מחתה מלא חפניו ונותן מחפניו לתוך הכף ואמר על חפינה זו שהיתה לפי חפניו של כהן גדול הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שיש שחפניו גדולים ויש שחפניו קטנים ולא היתה מדה ידועה לחפנים של אדם בינוני שמלא חפניו דוקא ולא מדה אחרת וזה שאמר וכך היא מדתה לא שיהא יכול לעשות מדה לכך אם קבועה ולחפנים בינוניים אם גדול לפי גדלו אם קטן לפי קטנו אלא פי' בגמ' כשם שזו היא מדתה בחוץ כך זו היא מדתה מבפנים ר"ל שצריך לחזור ולערות אותן מלא חפנים מן הכף לחפניו לתנו מתוך חפניו על הגחלים על הדרך שיתבאר:

ומ"מ שאלו בגמ' למה הוצרך לכף ריקנית לערות בה הקטורת ופירשה שאי אפשר בשום פנים אלא בכך שהרי אי אפשר לו ליכנס במלא שתי חפניו קטורת עם מחתת הגחלים ביחד וכן לא להניח הקטורת על מחתת הגחלים מבחוץ שאין לו להקטיר אלא מבפנים כמו שביארנו וא"ת שיכניס תחלה מחתת הגחלים ויניחנה בין הבדים ואח"כ יחזור ויחפון הקטרת ויחזור ויכנס ליתנה על מחתת הגחלים או בהיפך התורה אמרה שהגחלים והקטרת יכנסו בהבאה אחת כדכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא (אל) מבית לפרוכת אלמא הבאה אחת לשתיהם וא"ת שיחפון הוא ויביא כהן אחר מחתת הגחלים ויצא לו מיד אף מן ההיכל מדכתיב וכל אדם לא יהיה וכו' א"כ תינח בהיכל כשיגיע מיהא לפני לפנים האיך יעשה שהרי אין חבירו יכול ליכנס וא"ת שיחפון ויביא מחתת הגחלים בשיניו אין זה דרך כבוד על כל פנים צריך היה לחפון ולערות בכלי ליטול אח"כ הכלי ביד אחת ומחתת הגחלים ביד אחרת ואחר שכן מוטב לעשות כן בכף שכבר מצאנוה זוכה לכך בחנוכת הנשיאים כדכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת ונוטל מחתת הגחלים בימינו והכף בשמאלו ואע"פ שהקטרת שהיא עיקר המצוה ראוי ליתנו בימין יותר מן המחתה שאינו אלא מכשיר של מצוה וכמו שאמרו עליה בגמרא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא תרצוה מפני שהכף קלה שלא היה נותן בה אלא מלא חפניו סמי הקטורת ומחתת הגחלים כבדה שהיתה מחזקת ג' קבין ולא היה השמאל סובלה כימין ואפי' היו ידי הכהן גדולים שיהו חפניו מחזיקים שלשת קבים או יותר על הדרך שהעידו על ר' ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין מ"מ זו חמה וזו צוננת ואין השמאל יכול לסבול את החמה כימין וכן שמאחר שרוב כהנים אינם חופנים כל כך הולכין אחר הרוב:

ולענין ביאור מיהא יש לתמוה כהן שחופן שלשת קבין האיך מקטיר על מחתה שבה שלשת קבין גחלים והיא מלאה וכמו שאמרו מ"ג ב' מחזקת שלשת קבין וא"כ לא היה הקטרת צבור אלא בגודש המחתה ואי אפשר שיהא הגודש מחזיק בכל הכלי שהרי אמרו שבת ל"ה א' גודשא תלתא תדע שזו שאמרו היום חותה בשל שלש קבין פירושו לכהן בינוני אבל כל שהיו רואים בו שידיו מחזיקות יותר משאר בני אדם היו מכינים לו מחתה גדולה יותר וכן לקטן ביותר קטנה משלשת קבין ומתוך כך נוטל את הכף בשמאל ומחתת הגחלים בימין ועל כל פנים צריך היה ליתן מתוך חפניו על הגחלים וכיצד היה עושה שצריך היה להזהר שמא יפול מן הקטרת לארץ אפי' כחרדל שאם כן נמצא מלא חפניו חסר ויותר ממלא חפניו אינו יכול להכניס דהויא ליה רבותא שלא לצורך פי' בגמ' מ"ט ב' שכשנכנס לפני לפנים מניח מחתת הגחלים בין הבדים ואוחז בראשי אצבעותיו של שתי ידיו את יד הכף שהיא בשמאלו ומושכה מעט מעט במתון בשני גודליו שלא תתנדנד יותר מדאי עד שמגיע ראש ידה של כף לבין אצילי ידיו והכף עצמו בפס ידיו ומטה את הכף מצדה מעט עד שתתערה כולה לתוך חפניו ונותן מתוך חפניו על הגחלים שבמחתה ומפזרה על הגחלים שיהא עשנה ממהר ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קדשי הקדשים וכשיתמלא הבית עשן יוצא לו על הדרך שיתבאר למטה ובגמ' מ"ט ב' נחלקו לומר שלא היה מפזרה אלא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה ולא ימות בעשן ואף משנה זו מוכחת כן שאמר צבר את הקטרת וכו' וכן הלכה:

ואף בגמ' נ"ב ב' נחלקו מהיכן הוא מתחיל לצבור את הקטרת מהם שאמר חוצה לבית שהוא פנימה לו כלומר מתחיל בצד שלפניו והולך לו מעט מעט עד שצבר עד קצה פנימי של מחתה שלא להעביר על הגחלים אלא לצבור עליהם ראשון ראשון ומהם שאמר בהיפך שמתחיל בקצה פנימי של מחתה שאם יצבור תחלה כלפי עצמו כשהולך אח"כ לצבור לפניו כבר עלו שביבים מן הקצה הראשון מצד הקטרת ויכוה זרועו עד שאמרו שמלמדים היו לו אל תתחיל [מפניך] שמא תכוה וכן הלכה וזו אחת מן העבודות הקשות שבמקדש:

ונשוב לדברינו והוא שכשנטל את המחתה של גחלים בימין והכף של קטרת בשמאל הולך לו מאותו רובד שהיתה מחתת הגחלים לשם בהיכל כנגד צד המערב ששם בית קדשי הקדשים עד שמגיע בין שתי פרוכות שהיו מבדילות בין הקדש ובין קדשי הקדשים ואותם הפרוכות היו לפני הדביר אחת לפנים מחברתה וביניהם חלק אמה כנגד עובי אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון שהיה מבדיל בין ההיכל ובית קדשי הקדשים גם כן ובבית שני לא עשו אמה טרקסין מפני שהיה גבוה הרבה יותר מבית ראשון ולא היה עובי אמה מספיק להעלותו בגובה בנין כל כך שבית ראשון שלא היה גבוה אלא שלשים אמה היה רוחב אמה מספיק לכך אבל בית שני שהיה גבהו מאה אמה לא היה רוחב אמה מספיק לגובה כזה והוא שאמרו ב"ב ג' א' רוחב ברום תלתין קאי ברום מאה לא קאי ולהוסיף ברוחב אי אפשר שהיה אויר ההיכל מתמעט מארבעים אמה ולהוסיף בקרקע אי אפשר שהכל היה מצוייר בנבואה כדכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל ולבנות עד שלשים כותל באמה רוחב ולחוץ למעלה מן השלשים בפרוכת אין הדבר נאה להיותו לחצאין אלא או כולו בבנין או כולו בפרוכת ולפיכך עשו שני פרוכות ארוכות ורחבות מן הארץ עד התקרה זו לפנים מזו וחלל אמה ביניהם כנגד עובי אמה טרקסין שבראשון מפני שספק היה בידם אם אותו עובי של אמה טרקסין שלפנים הימנה עשרים לדביר והימנה ולחוץ ארבעים להיכל אם אותו עובי לענין קדושה היה כלפנים או כלחוץ ומתוך כך הוצרכו לעשות שתי פרוכות להשאיר אותו חלל שבנתיים באותו ספק ור' יוסי אומר לא היתה אלא פרוכת אחת כעין של משכן שנאמר בו והבדילה הפרוכת וכו' ולדעתו לא היה להם ספק כלל בענין זה אלא ברור היה להם אם כלפנים אם כלחוץ ובמקום שנתברר להם שקדושת קדש הקדשים כלה שם העמידו הפרוכת:

וחזר ואמר על דעת ת"ק שהחיצונה והיא אותה שלצד ההיכל פרופה מן הדרום כלומר שהיה ראשה כפול על עצמה ונתונה בקרסי זהב על שאר היריעה כדי שלא תסגור כל הצד וישאר מקום כניסה מצד הדרום והפנימית והיא אותה שלצד הדביר היתה פרופה מצד הצפון ולא היו שתיהן פרופות זו כנגד זו מצד אחד שאלו כן היו העומדים בהיכל יכולים לראות לפני לפנים וכן שלא התקינו שלא יהו הפרוכות פרופות אלא שיהא מגביהם בשעת כניסה שהרי אין ידיו פנויות להגביהן אלא חיצונה פרופה מצד דרום ופנימית חוצצת בפני פתחה ופנימית פרופה מן הצפון וחיצונה חוצצת בפני פתחה והוא נכנס דרך דרום לפתחה של חיצונה ומהלך בין שתי הפרוכות עד שמגיע לפירוף הפנימית שבצד צפון ונכנס משם לפני לפנים וכשהגיע לפתח זה שבצפון לא היה נכנס כנגד פניו שהרי אין הארון כנגדו אלא באמצעית הכותל עומד ומתוך כך הופך פניו לדרום שהוא לשמאל וכהן והולך כנגד דרום עד שמגיע לאמצע הפרוכת שכנגד הארון ומשם הופך פניו למערב והולך אצל הארון ומניח מחתת הגחלים בין שני הבדים ומערה מן הכף לחפניו על הדרך שביארנו למעלה ומחפניו צוברו על הגחלים ומתמלא הבית עשן ויוצא לו מיד ובא להיכל דרך כניסתו ר"ל שהולך אחורנית פניו לקדש הקדשים ואחוריו להיכל דרך יראה וכשהיה הכהן יוצא מבית קדשי הקדשים ומגיע לבית החיצון ר"ל ההיכל מתפלל שם תפלה קצרה ולא היה מאריך כדי שלא להבעית את ישראל שח"ו יהו סבורים עליו שמת שכך היתה קבלה בידם שכל שמשנה דבר בענין הקטורת מיד מת כגון שנתן הקטורת על הגחלים קודם שיכנס כמעשה הצדוקים או אם אינו הגון ופי' בגמ' נ"ג ב' נסח התפלה כך יהי רצון מלפניך ד' אלקינו שאם שנה זו שחונה ר"ל חמה תהא גשומה ר"ל כדי שיצטנן האויר עד שיהא מזגו שוה מצד המקרים כמצד מזגו שהוא חם ולח והוא המזג הנאות וזה ידוע שהיות האויר במזג שוה הוא שמירת הבריאות והיה אומר אח"כ ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה כלומר שהיה מתפלל על מלכות הנודע ביושר ובאמונה ולא יהו עמך ישראל צריכים לפרנסה כלומר שיצליחו כולם עד שלא יצטרכו זה לזה ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים ר"ל שמתפללים על מניעת גשמים:

משניטל ארון פי' משניטל בחרבן בית ראשון שגלה הארון לבבל ולא חזר בבית שני ואע"פ שהחזיר להם כרש רוב הכלים לא היה הארון בכלל וכמו שאמרו במסכתא זו בסוף פרק ראשון כ"א ב' שבית שני לא היה בו ארון ולא כפרת ואחר שכן לא היה נותן מחתה בין הבדים אלא אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ר"ל דוד ושלמה במקום הארון ושתיה היתה נקראת ור"ל לשון יסוד ופי' בגמ' נ"ד ב' שממנו נשתת העולם וביאורו שמשם נתייסד תכלית העולם והמכוון בו והיתה גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ובה היה נותן את המחתה ומקטיר ושמא תאמר והרי משנתינו בבית שני נאמרה וכמו שביארנו בענין הפרוכות ובבית ראשון לא היה שם שתי פרכות ואעפ"כ נאמר בה הגיע לארון ונתן את המחתה בין שני הבדים פרשוה בגמ' נ"ב ב' כך הגיע למקום ארון נותן למקום שהיו שם כבר שני הבדים וזהו מקום אבן שתיה ומשנה זו ר"ל משניטל הארון היא שנויה לדעת האומר שהארון גלה לבבל ומ"מ בגמ' יתבאר בה דעת אחרת שבמקומו נגנז:

פרק הוציאו לו את הכף

גמ' חופן מלא חפניו כו' עד כף ביוה"כ למה הוא כו' פיסקא וק"ל:

שם וכמעשה דר"י בן קמחית זו חמה כו' נ"ל דלשון קושיא הוא וכמעשה דר"י בן קמחית דאדרבה זו של כף היה מרובה של ד' קבין כדלקמן שהיה חופן ד' קבין כו' וזו של מחתה לא היה רק של שלשה קבין ואמאי קתני סתמא נוטל את המחתה בימין כו' ומשני דזו חמה דהיינו של מחתה שהיה בה גחלים וצריכה ימין אפי' במועטת וזו הכף היה צוננת וסגי לה בשמאל אפי' במרובה וק"ל:

שם ת"ר בקומצו שלא כו' ש"מ חופן וחוזר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מחתה כו' לחפון מתוכה הס"ד ובד"ה אפי' בזמן ששניהם שוין כהן שחפניו גדולים כו' ובד"ה וסתם נשים כו' ואוכלות זריד וערסן כו' דמתברי באסיתא לתרי כו' ובד"ה איכא דאמרי כו' אמי הזרד גדל ועלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה השתא לפני כו' ויתפוש אותה כו' לפנים ישלשל ידיו כו' כצ"ל:

נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ נראה לי בס"ד אין עבודה כשרה בשמאל בכל ימות השנה ורק ביום הכיפורים שהקטיגור נעשה סניגור לכן עושה עבודה בשמאל שנוטל הכף שבו הקטורת בִּשְׂמֹאלוֹ.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית, שֶׁהָיָה חוֹפֵן אַרְבַּעַת קַבִּין בִּמְלוֹא חָפְנָיו. פירש מהרש"א זה הוא רבי ישמעאל בן פאבי הנזכר לעיל בפרק קמא (דף ט.) בכהנים ששמשו בבית שני אך לעיל קראו אותו על שם אביו וכאן על שם אמו משום דבעי לאסוקי מלתא דאמו זכתה לכך לשבעה בנים כהנים גדולים עיין שם. ונראה לי בס"ד טעם לדברי מהרש"א ז"ל כי תחילה כאשר מינו אותו קראו אותו על שם אביו כנהוג דעדיין לא ידעו זכות אמו שגרם לו גדולה זו אך אחר שחקרו ודרשו מאמו על בניה ידעו שזכות אמו גרם לכך היו קורין אותו תמיד על שם אמו.

מֶה עָשִׂית, שֶׁזָּכִית לְכָךְ? דקדק מהרש"א למה תלו בזכותה ולא בזכות אִישָׁהּ? עיין שם. ונראה לי בס"ד דהם ידעו האי דרשה דאשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש ממשבצות זהב שנאמר (תהלים מה, יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ' אך הם היו תמהין דהצניעות תספיק לזכות לכהן גדול אחד והיא זכתה לְשִׁבְעָה 'מֶה עָשִׂית' חסידות יתירה בצניעות 'שֶׁזָּכִית לְכָךְ?' ועוד נראה לי בס"ד הא דלא תלו הדבר בבעלה מפני שבעלה כהן ואמאי אהני זכותו לעשות שבעה בניו כהנים גדולים והוא לא זכה לעצמו שיהיה כהן גדול אלא ודאי זכות האם גרם. ועוד נראה לי בס"ד כי אפשר כל השבעה בנים לא היו כהן גדול בחיי אביהן ואם היה בזכותו היה זוכה לראות ולשמוח בגדולת בניו שבאה להם בזכותו ולכן אמר 'וְרָאֲתָה אִמָּן שְׁנֵי בָּנֶיהָ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד' ולא אמר שראה אביהן והיינו משום דאביהם נפטר קודם. ומהרש " א תירץ דאפשר דאלו השבעה בנים לא היו לה מאיש אחד עיין שם ואנא עבדא נראה לי מציאות אחרת דאפשר בעלה היה לו בנים מאשה אחרת ולא זכו אלא בניה של קמחית.

אָמְרָה לָהֶם מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי קַלְעֵי שְׂעָרִי. יש להקשות מה תליא הא בהא? ועוד למה אמרה 'קַלְעֵי שְׂעָרִי' ולא אמרה שְׂעָרִי בסתם? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) בפסוק (בראשית ב, כב) 'וַיִּבֶן הֳ' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע' מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, והקשינו [בֶּן יְהוֹיָדָע בְּרָכוֹת דַּף סא.] למה הוצרך לברא אותה שלימה בקליעת השער גם כן, יבראנה בשער סתור ויתן בה דעת אחר כך לקלעו בידה כדי שתתייפה בכך? ותרצתי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששערות הראש הם בחינת הדין ולכן הזכר שהוא שרשו בחסד צריך להעביר שערות ראשו להיותם דינין תקיפין ורק משייר הפיאות מפני דהדינין הם צורך גבוה והם מכלל קיום העולם שהעולם צריך להם ולכן אין ראוי להעבירם כולם, אבל האשה ששורשה בגבורה וכל אחיזת הדינין ושורשם בה אינה מגלחת שערות ראשה שצריך להשאיר בה שורש הדינין וכנזכר כל זה בשער המצות עיין שם. ועל פי זה אמרתי טעם נכון בס"ד דראוי שלא יהיה שער האשה סתור אלא קלוע תמיד כי קליעת השער מורה על עקידת הדינין שלא יתפשטו בסוד 'וְיַעֲקֹד אֵת יִצְחָק בְּנוֹ' ולכן האשה עושה פועל דמיוני בקליעת שערה לעקוד הדינין. ובזה מובן הטעם מה שברא הקב"ה את חוה בקליעת שער ולא בראה שערה סתור כי על ידי שבראה בקליעת שער נעקדו הדינין בזה בכח בריאה שברא השם יתברך ולכן אשה המתאבלת סותרת שערה להורות על התפשטות הדינין בר מינן. נמצא השער מורה על הדינין תקיפין ולכך אין ראוי לגלותו באשה וקליעת שער מורה על עקידת הדינין וקמחית מלבד שהיתה נזהרת שלא יתגלה שערה בהיותו סתור עוד נזהרת שאפילו בעוד ששערה קלוע שמורה על עקידת הדינין לא היתה מגלה אפילו לפני קורות ביתה שהיתה מנחת מטפחת על ראשה כשהיתה סורקת שערה וכשהיתה קושרת כסוי ראשה ומאד נזהרת שלא יתראו כוחות הדינין חוצה, לכך זכתה שכל שבעה בניה יהיו כהנים גדולים שהם אחוזים בחסדים גדולים יותר מכהן הדיוט. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהצניעות מסוגלת לכהן גדול מפני כי יתרון ומעלה שיש לכהן גדול על שאר הכהנים הוא הכניסה שנכנס לבית קודש קדשים ביום כפור שהוא מקום צנוע שאין נכנס אדם שם לכן בזכות הצניעות תזכה לבן כהן גדול אשר משמש במקום צנוע מאד.

אָמְרוּ לָהּ הַרְבֵּה נָשִׁים עָשׂוּ כֵן וְלֹא הוֹעִילוּ. פירוש עשו צניעות בשביל להרויח דבר יקר זה שהצניעות מסוגלת לכהונה גדולה ולכך לא הועילו. ובזה יובן מה שאמרו בירושלמי (ירושלמי יומא דף ה.)‬ אמרין כל קמחיא קמח וקמחא דקמחית סולת [=אמרו‪ :‬כל הקמחים‪-‬קמח‪,‬‬והקמח של קמחית‪-‬סולת] עיין שם. והכונה כי הסולת אין בה סובין אבל הקמח מעורב בו סובין לכן כל מחשבות של שאר נשים בזה הם קמח שמעורב בו סובין דכונתם בצניעות בשביל להרויח כהונה גדולה לבניהם אבל קמחא דקמחית סולת שאין בה פניה.