דף ביאור
מסכת יומא דף מ״ו עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יומא דף מ״ו עמוד ב׳
מסכת יומא דף מ״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־183 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
טומאה דתחילתו מה תחילתו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור לזרוק דמו:
שבת דתחילתו דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם נפסל בשקיעת החמה:
דחויה היא בציבור בקושי הותרה וכל כמה דאפשר מהדרינן אטהורין:
המכבה אש מחתה ומנורה לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן:
אינתיק למצותה לשום למחתה ותו לא קרינן ביה אש המזבח:
דכבייה בראשו של מזבח לאחר שניתקה ממערכתה:
חייב משום לא תכבה:
Rashi on Yoma 46b · Sefaria
תוספות
כי פליגי דאחתה אארעא וכבייה אביי אמר חייב הקשה רבינו שמחה דאמר לעיל (יומא דף מד:) נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה ופרש"י לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופי' דלאמה דלעיל אין זה אמת המים אלא מקום הוא ולי נראה דלא קשיא דלא מיחייב משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפי' אביי מודה כיון דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה מיירי דאחתה אארעא ובכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מיחייב אלא או בראש המזבח או אפילו למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה ושוב מצאתי בתוספ' תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירץ כמו שתירצתי עוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו וכתב שרבינו נסים זצ"ל הקשה אותה במגילת סתרים וזהו לשונו הא גחלים קדושים הן כדתנן (חגיגה דף כג:) הוסיף ר"ע הסלת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וא"כ איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים ותירץ דבירושלמי מקשה זאת הקושיא בפרק בתרא דחגיגה וה"ג התם תינח קטורת ולבונה גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כולן והלא אינם קדושים אמר רבי בון בר רב כהנא תיפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה את כולן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכן מכבדן לאמה ומיהו רבינו ברוך פירש פירוש הירושלמי בע"א דבעי למה פסל את כולן והלא אינו צריך לכלי שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למאן דאמר בחגיגה (דף כד.) דכלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למאן דאמר צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ"ד צירוף דרבנן לא וכדמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כד.) ומשני בשל יוה"כ שהיו כולם קדושים והוא הדין דהוה מצי לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה לא נתפזר כלל ורבינו תם משיב להרב רבי יעקב ישראל בע"א דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ולא מיקדשי הנך גחלים וקשה דאם כן תקשה מכאן למאן דאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מט:) כלי שרת מקדשין שלא מדעת מיהו בפרק קמא דמנחות (דף ז.) דייק רבי יוחנן מברייתא זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ושמא סבור כההיא ברייתא והכי נמי אין לומר דמחתה ראשונה של ד' קבין לא היתה כלי שרת דהא כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דווקא דיום הכפורים קדושה דביום כפור כתיב קרא ועוד כיון דהוו על המזבח מקדש את הראוי לו ודוחק לומר דהיינו דווקא בקרבנות:
Tosafot on Yoma 46b · Sefaria
רבנו חננאל
ופריק רבה לדידי האי דכתיב במועדו בתמיד ל"ק אנא אקישנא סופו לתחלתו מה תחלתו אע"פ שהוא תמיד של חול דוחה טומאה דכתיב ביה במועדו ואפילו בטומאה כך סופו דוחה טומאה ואינו דוחה שבת כתחלתו מה תחלתו תמיד של ע"ש אם נאנסו ולא הקריבוהו אינו קרב בשבת עם תמיד של שבת כך סופו אינו דוחה שבת לרב חסדא נמי האי דכתיב במועדו ל"ק סופו כתחלתו לית ליה שבת דהותרה בצבור שנאמר וביום השבת שני כבשים סופו נמי דוחה שבת טומאה דדחויה היא בצבור כדאסיקנא בפרק ראשון לרב ששת דדחויה היא תחלתו דעיקר כפרה היא דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי: מאחר שנתברר כי לא בא זה הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אלא לאש מחתה ומנורה.
אתמר המכבה אש הנלקח מעל המזבח למחתה או להדליק המנורה אביי אמר חייב אע"ג דאחתה לארעא וכביא אש המזבח קרינן ביה. וכתיב לא תכבה רבא אמר כיון דאחתה נעתקה מאש המזבח ופטור.
ואקשינן אלא הא דאמר רב נחמן המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה חייב כמאן כאביי כלומר הלכתא כרב נחמן וקי"ל אביי ורבא הלכתא כרבא וקשיא הלכתא אהלכתא ופרקינן התם לגבי רב נחמן אפילו רבא מודה שחייב כיון דשלא לשום מצוה הורידה אש המזבח קרינא ביה וחייב. כי קאמינא דפטור היכא דנתקה למצוה למחתה או למנורה (דכיון דנתקה למצוה למחתה או למנורה) דכיון דנתקה למצותה לאו אש מזבח היא. ובמנורה ובמחתה לא אשכחנן לה קרא לא תכבה.
איכא דאמרי היכא דאחית גחלת לארעא וכביה דברי הכל פטור כי פליגי במכבה גחלת למזבח אביי אמר חייב אש מזבח היא.
רבא אמר פטור כיון דנתקה למחתה או להדלקת המנורה יצאה מתורת אש מזבח ונעשית אש מחתה ומנורה:
Rabbeinu Chananel on Yoma 46b · Sefaria
ריטב"א
שבת דתחלתו לאו בר מידחי שבת פי׳ דתחלת קרבן זה שהיה מערב שבת אינו דוחה את השבת שאין איברים של ערב שבת קרבין בשבת אלא בשנשחט ונזרק דמן מבעוד יום וגם בשהתחיל להקטיר האיברים בענין שמשלה בהן האור וכדכתי׳ לעיל מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת.
איתמר המכבה אש מחתה ומנורה פי׳ אש של גחלים דמחתת הקטורת דיום הכפורים דלפני לפנים. וגחלים שנוטל להדליק בהם נרות שבכל יום ויום.
רבא אמר פטור כיון דנתקה נתקה פי׳ דקסבר דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא בא לחייב אלא שלא תכבה על המזבח עצמו שאם כיבה אותו שם חייב:
התם לא אינתיק למצותה פי׳ וכמאן דאיתיה במזבח דמי כי עדיין הוא לרומו של מזבח אבל הכא אינתיק למצותה ושוב לא קרינא ביה אשו של מזבח. והקשו בתוספות מיהא דאמרינן התם גחלים שפקעו מעל גבי המזבח אין מועלין בהן ואין חייבין עליהם משום לא תכבה. ותירצו כי חילוק יש בין שפקעו מאיליהן דכי פקעו מאיליהן פקעה קדושתן שהמזבח דחאם והיינו דקאמרי׳ הכא בכלה שמעתין שהורידו בידים מעל המזבח.
הכא אינתיק למצותיה פי׳ ומשום הכי פליגי ביה דרבא פטר כיון דאנתיק למצותיה ואביי מחייב אע״ג דאינתיק למצותיה וא״ת ולאביי תיקשי הא דאמרינן לעיל נתפזרו גחלים מכבדן לאמה. ואמאי והא עבר משום לא תכבה ואלו לאביי בין אינתיק ובין לא אינתיק חייב עליו ותירצו בתוספות דהתם אפילו אביי מודה דכיון שנטלו לצורך גחלים של מחתה ונשתיירו שם שפטור עליו כי כשחותהו מעל גבי המזבח על דעת כן חותהו שיערה מהם הצריך למחתה של קטורת והשאר שיהא הולך לאיבוד מה שאין כן כשהורידו בחנם ומה שאין כן בראש מחחה ומנורה שהיו צריכין למחת׳ ומנורה. ובהכי סליק פירקא בס״ד:
Ritva on Yoma 46b · Sefaria
מאירי
ממה שנאמר בתורה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אתה למד שכל המכבה אש של מזבח לוקה ולא סוף דבר כולו אלא אפי' גחלת אחת ולא סוף דבר שמכבהו על המזבח אלא אפילו הוריד גחלת אחת וכבה למטה לוקה ומ"מ אם לקח אש מן המזבח במחתה להקטיר ממנה קטרת או להדליק ממנה את המנורה אפילו העלן למזבח וכבן פטור שכבר נתקו לעבודה אחרת ואינה קרויה עוד אש של מזבח: ונשלם הפרק תהלה לאל:
הוציאו לו וכו' כבר ביארנו על אלו הפרקים שכולם מסודרים על אפני סדרי העבודות שביום הכפורים כולם על הסדר אחת לאחת וביארנו מהם בפרק שלישי עבודת התמיד ווידוי ראשון שעל הפר וברביעי ביארנו ענין הגרלת השעירים וקשירת לשון הזהורית שבהם וחזרתו אצל פרו ווידוי שני שעליו ועל כל שכיניו ושחיטתו וקבלת דמו וחתיית גחלים במחתה מחזקת שלשת קבין לצורך הקטרת שלפני לפנים המיוחד לעבודת היום ועכשיו בזה הפרק יסדר גם כן קצת שאר העבודות על הסדר ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לחמשה חלקים הראשון בענין קטרת זה הנעשה לפני לפנים על המחתה בין בדי הארון השני חזרתו אצל דם הפר שכבר נתן (למזרח) [למזרק] והזאות שבו לפני לפנים השלישי שחיטת שעיר שעלה עליו הגורל לשם וקבלת דמו והזאותיו שלפני לפנים הרביעי חזרתו אצל דם הפר להזות ממנו מבחוץ על הפרוכת וכן של שעיר ועירוב שני הדמים והזאות מתערובתם ושפיכת הדמים החמישי אם חס ושלום אירעו בו קצת קלקולים בעבודה כגון ששנה בסדר או נשפך הדם כיצד הוא עושה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה דברים שלא מן הכוונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
Meiri on Yoma 46b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בא"ד ועוד דלרבה דתחלתו דוחה שבת היינו אפי' סופו דהקטרות ולרב חסדא תחלתו דוחה טומאה היינו כו' שנתותרו אינן דוחין את הטומאה כו' כיון דכשרים הם והיכא דאמרי' אינן דוחין הטומאה דלא חשיב כתמיד דיומיה כו' אלא ס"ל לבר משבת ומה כו' כ"ש בהקטרה דיומיה נימא כו':
בד"ה כי פליגי כו' אלא מקום הוא ול"נ דלא קשיא כו' הד"א:
בא"ד הקשה במגילת סתרים וז"ל הא גחלים קדושים הן כדתנן כו' דה"מ לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה כו' בע"א דלכך מכבדן לאמה כו' וה"נ אין לומר דהמחתה ראשונה של ארבעה קבין כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה דחויה היא כו' דאפשר מהדרינן אטהורין עכ"ל כצ"ל:
סליק פרק טרף בקלפי
Chidushei Halachot on Yoma 46b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יומא, דף מ״ו, עמוד ב׳, בהיקף של כ־183 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 122 מילים
נפתחת ב״טוּמְאָה, דִּתְחִילָּתוֹ בַּר מִידְחֵא טוּמְאָה הוּא —…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״לְרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא: סוֹפוֹ כִּתְחִילָּתוֹ (תְּחִילָּתוֹ)…״
- קטע 316 מילים
נפתחת ב״טוּמְאָה, דִּדְחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר, תְּחִלָּתוֹ דְּעִיקַּר כַּפָּרָה…״
- קטע 411 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר: הַמְכַבֶּה אֵשׁ מַחְתָּה וּמְנוֹרָה, אַבָּיֵי אָמַר:…״
- קטע 527 מילים
נפתחת ב״דְּכַבְּיַיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה…״
- קטע 710 מילים
נפתחת ב״אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרָבָא, הָתָם לָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ,…״
- קטע 82 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי.…״
- קטע 927 מילים
נפתחת ב״דְּאַחֲתַיהּ אַאַרְעָא וְכַבְּיַיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי…״
- קטע 1029 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה…״
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ טָרַף בַּקַּלְפִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יומא דף מ״ו עמוד ב׳ · קטע 4 — “…אֵשׁ מַחְתָּה וּמְנוֹרָה, אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, רָבָא אָמַר: פָּטוּר.”
לשון המקור
טוּמְאָה, דִּתְחִילָּתוֹ בַּר מִידְחֵא טוּמְאָה הוּא — סוֹפוֹ נָמֵי דָּחֵי. שַׁבָּת, דִּתְחִילָּתוֹ לָאו בַּר מִידְחֵא שַׁבָּת הוּא — סוֹפוֹ נָמֵי לָא דָּחֵי.
לְרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא: סוֹפוֹ כִּתְחִילָּתוֹ (תְּחִילָּתוֹ) לֵית לֵיהּ. שַׁבָּת דְּהוּתְּרָה הִיא בְּצִיבּוּר — סוֹפוֹ נָמֵי דָּחֵי.
טוּמְאָה, דִּדְחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר, תְּחִלָּתוֹ דְּעִיקַּר כַּפָּרָה — דָּחֵי, סוֹפוֹ דְּלָאו עִיקַּר כַּפָּרָה — לָא דָּחֵי.
אִיתְּמַר: הַמְכַבֶּה אֵשׁ מַחְתָּה וּמְנוֹרָה, אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, רָבָא אָמַר: פָּטוּר.
דְּכַבְּיַיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב. כִּי פְּלִיגִי דְּאַחֲתַיהּ אַאַרְעָא וְכַבְּיַיהּ. אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הוּא, רָבָא אָמַר: פָּטוּר, כֵּיוָן דְּנַתְּקַהּ — נַתְּקַהּ.
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִיבָּהּ חַיָּיב, כְּמַאן? כְּאַבַּיֵּי!
אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרָבָא, הָתָם לָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ, הָכָא אִינְּתִיקָה לְמִצְוָתַהּ.
אִיכָּא דְּאָמְרִי.
דְּאַחֲתַיהּ אַאַרְעָא וְכַבְּיַיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּפָטוּר. כִּי פְּלִיגִי, דְּכַבְּיַּיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הוּא, רָבָא אָמַר: פָּטוּר, כֵּיוָן דְּנַתְּקַהּ — נַתְּקַהּ.
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִבָּהּ — חַיָּיב, כְּמַאן? לָא כְּאַבַּיֵּי וְלָא כְּרָבָא! הָתָם לָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ, הָכָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ.
הֲדַרַן עֲלָךְ טָרַף בַּקַּלְפִּי