מסכת יומא דף ל״ו עמוד ב׳

בלאו דנבילה קא מיפלגי דכתיב עשה אחריו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים י״ד:כ״א) ומיהו על כרחך אין זה ניתק לעשה דהא נתינתה לגר אי אפשר לאחר שעבר על לא תעשה של אכילה ועל כרחך עשה מעיקרא משמע לא תאכלו כל נבילה אלא לגר תתננה ולא תאכלוה:

רבי עקיבא סבר לאו מעליא הוא ולוקין עליו ולאו דלקט שכחה ופאה נמי עשה דבתריה מעיקרא משמע והכי קאמר קרא (ויקרא יט) ולקט קצירך לא תלקט אלא לעני תעזבנו ולא תלקטנו ולקי עליה ואין עולה באה עליו:

ור' יוסי הגלילי סבר לאו דנבילה אע"ג דעל כרחך עשה דבתריה מעיקרא משמע הואיל ובתריה דלאו כתיב. אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה ובאה עליו עולה ולאו דלקט שכחה ופאה נמי אפילו אמרינן דעשה דבתריה מעיקרא הוא משמע לא לקי עליה:

אביי אמר דכ"ע לאו דנבילה דע"כ עשה דבתריה מעיקרא משמע ולאו מעליא הוי ומלקינן עליה:

והכא בתעזוב הכתוב אחר לאו של לקט שכחה ופאה קא מיפלגי:

ור"ע סבר מעיקרא קודם לקיטה קאי עשה ולקי עליה דלא ניתק לעשה ואין עולה באה עליו:

רבי יוסי סבר השתא משמע אחר שלקט ועבר על לא תעשה נתקו הכתוב לעשה וצוהו לעוזבו שם לעני ולגר ולפיכך אין לוקין עליו:

וכן בשעיר המשתלח הוא אומר עונות תחילה ואח"כ פשעים ואחר כך חטאים:

לאו דנבילה איכא בינייהו ה"נ הוי מצי למימר טריפה דכתיב (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וליכא למימר לכולי עלמא לא לקי אההוא לאו דטריפה דהוי ליה לאו שבכללות דאיצטריך לבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצה ולהוציא העובר את ידו קודם שחיטה בפרק בהמה המקשה (חולין דף סח.) דהא לטריפה דכתיב בהדיא לא הוי לאו שבכללות כדמשמע בר"פ כל שעה (פסחים דף כד.) גבי נותר וגבי נא ומבושל וע"ש ולענין קדשים ועובר הוא דהוי לאו שבכללות והא דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יח.) גבי זר שאכל את העולה חוץ לחומה לפני זריקה ופריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו התם לאו מלקות ממש קאמר אלא איסורא בעלמא כדמוכח סוגיא דהתם דאיסורא קאמר ונ"ל לתרץ דלהכי לא קאמר טריפה דאפילו רבי יוסי הגלילי לא חשיב ניתוק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו [כולל] נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון ואע"פ כן מצאתי בספר אחד לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו אבל תימה לי אמאי לא קאמר לקט שכחה ופאה איכא בינייהו ופליאה גדולה מאד דשבק לקט שכחה ופיאה דאיירי בהו ונקט נבילה ונ"ל דמעיקרא בעי למימר דנבילה איכא בינייהו וכיון דאשכחן מילתא אחריתי דאיכא בינייהו איכא למימר דלתרוייהו מכפרת על לקט שכחה ופיאה לרבי יוסי הגלילי דלא הזכיר ניתוק בדבריו מכפר אע"ג דלאו ניתוק גמור הוא ושמעיה ר' עקיבא דסבירא ליה כל לאו שכתב עשה אחריו אע"ג דלאו ניתוק הוא לתקן אחריו הלאו לאחר שעבר עליו עולה מכפרת עליו ותנא לקט שכחה ופאה והוא הדין לנבילה וקאמר ליה רבי עקיבא בלקט שכחה ופאה מודינא לך דלדידי סבירא לי דהוי ניתוק גמור לתקן הלאו אחר שעבר עליו דסבירא לי כרבי ישמעאל דאמר פרק הגוזל קמא (ב"ק דף צד.) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה כו' עד רבי ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ומפרש התם דאפילו את"ל דשינוי קונה הכא חייב משום דכתיב תעזוב יתירא אלמא אפילו אחר שעבר הלאו לגמרי אמר קרא תעזוב ותפטר אם כן הוה ליה ניתוק גמור אבל נבילה לא אבל בתר הכי דקאמר דלכולי עלמא בעי ניתוק גמור אז צריך לומר דלקט שכחה ופאה איכא בינייהו שאל"כ מאי בינייהו א"נ דמעיקרא ס"ד דלכולי עלמא תעזוב להבא משמע וניתוק גמור הוא מיהו רבי עקיבא שמעיה לת"ק דאפילו אי לא הוי ניתוק מכפר מדלא הזכיר בהדיא ניתוק לעשה אם כן הוא הדין נבילה:

ניתק לעשה לעני ולגר תעזוב אותם האידנא ואמרינן בלאו דנבלה פליגי דכתיב ביה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ר' יוסי הגלילי סבר לא דמו להני אלא ההוא לאו מעליא הוא.

ור"ע סבר האי נמי לאו שניתק לעשה הוא דכל תנא בתרא לטפויי קאתי.

אביי אמר בתעזוב פליגי ר' עקיבא סבר מעיקרא משמע ואינו לא תעשה שניתק לעשה אלא כגון לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו וגו' אבל הני לא.

ור' יוסי הגלילי סבר תעזוב השתא משמע כלומר לא תלקט ואם לקטת תעזבהו השתא:

ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי כו'.

וחכ"א חטאתי עויתי פשעתי כו' ואסיקנא אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכתא כחכמים.

ואע"פ דר' מאיר מסייע ליה קרא וההוא מרבנן דנחת קמיה דרבא ועבד כר' מאיר ואמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה הלכתא כחכמים ולא משגחינן להני כלהו דהא איפרקן כולהו ופשוטין הן:

ירושלמי תנא כיצד מתודים אומר עויתי פשעתי חטאתי כו' א"ר חגי בראשונה אומרים אנא השם ובשניה אומרים אנא בשם ואמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל דברי ר' מאיר וחכ"א עונות אלו הזדונות כו' ומתני' בתרווייהו קתני אנא השם. וקיי"ל כמתני' דלגבי ר' לא משגחינן ברבי חייא דאמר [ביבמות מג וכי] ר' לא שנא ר' חייא מנא ליה. ועוד יש לומר כיון שאין בהתוספתא אלא עויתי פשעתי בלא הזכרת אנא השם בתחלה כלל בא ר' חגי לומר בראשונה ובשניה מזכיר בשניהן אנא השם והרואה טעה: ירושלמי חד אסי אמר לר' פנחס תא נמסור לך השם א"ל לית אנא יכול דאנא אכיל מעשר ואמר רב דרגיל בשם לא יכיל מיכול מבר נש כלום. ואסיקנא לא מסרינן ליה לרמאין:

בלאו דנבלה קא מיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר דלאו לאו מעליא. פרש״י ז״ל דבנבילה כתיב עשה אחר הלאו לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ודכולי עלמא לא הוי לאו שניתק לעשה כיון שכבר אכלה היאך אפשר לו עוד ליתנה לגר. הילכך על כרחין ההוא עשה מעיקרא משמע קודם עקירת הלאו ואפי׳ הכי סבי׳ ליה לר׳ יוסי הגלילי דאהני מאי דכתביה לעשה אחר הלאו דלא לילקי עליה דלא ליהוי כלאו דחסימה וכיון דלית ביה מלקות העולה מכפרת על זדונו ולר׳ עקיבא לאו מעליא הוא ולוקין עליו ואין העולה מכפרת אלא על לאו שניתק לעשה וא״ת ומהיכן משמ׳ מלישנא דרבי יוסי הגלילי ור׳ עקיבא דפליגי בלאו דנבילה דהא אפילו ר׳ יוסי הגלילי לא אדכר אלא לקט שכחה ופאה. י״ל דהשתא סבי׳ לן דלכולי עלמא עשה דכתיב בלקט שכחה ופאה בתר לאו דידהו עשה דמעיקרא הוא ואין הלאו ניתק לעשה כלל אפילו הכי סבר ר׳ יוסי הגלילי דאין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וכיון דכן ה״ה ללאו דנבילה. ולפרושי הא אמרי דודאי כי היכי דפליגי בלקט שכחה ופאה הכי נמי פליגי בלאו דנבילה:

אביי אמ׳ בלאו דנבילה כולי עלמא לא פליגי דלאו מעליא הוא כיון דלא אפשר בשום צד לתקוני לאו. ולא פליגי אלא בלקט שכחה ופאה בלחוד ר׳ עקיבא סבר תעזב מעיקרא משמע ואין הלאו שלפניו ניתק לעשה ולוקין עליו ור׳ יוסי סבר דהשתא משמע ולאו שנתק לעשה הוא ואין לוקין עליו וכל שאין לוקין עליו עולה מכפרת עליו:

מהו דתימא מסתבר טעמא דר׳ מאיר דמסייעי ליה קראי פי׳ קראי וכדאמרי׳ בסמוך אנא כר׳ מאיר סבי׳ לי כדכתיב בספר אורייתא דמשה. וכן פרש״י ז״ל דמסייע ליה קרא דכתיב ביום הכפורים עצמו בוידוי השעיר והא עדיף מכולהו קראי ויש שפוסקי׳ הלכה כרבי מאיר דסתם מתני׳ כותיה וכההוא דנחית קמיה דרבה דהא רבה שתיק ליה ולא אהדריה. אבל הגאונים פסקו כרבנן כדפסק רב בהדיא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ורבא נמי הכי סבי׳ ליה ואתמה על ההוא דהוה נחית קמיה ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר׳ מאיר וכן עיקר. וכן המנהג בכל הארצות האלו. אבל יש מקומות בספרד ואשכנז שנוהגין כדברי ר׳ מאיר. ורבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל הכריע כדברי הגאונים ז״ל ותו לא מידי:

וכשהוא מתודה על העולה מתודה תחילה דרך כלל וחוזר ומזכיר הפרט שמתודה עליו והוא שאומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי ואינו משנה בסדר זה ר"ל שיהא מקדים עון לחטאת ופשע לעון שהחטאים אלו השגגות שנ' נפש כי תחטא בשגגה והעונות אלו הזדונות שנ' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה והפשעים אלו המרדים ר"ל שעושין אותן להכעיס וראוי להקדים את הקל תחלה כדרך שאמר דוד שגיאות מי יבין וכו' גם מזדים וכו' וכן הוא אומר בדוד גם כן חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בדניאל ואע"פ שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה פירושו שעושה להם זדונות כשגגות ר"ל להקל בענשם אף בעולם הזה מצד תשובתם וכן הענין בווידויין שכהן גדול מתודה ביום הכפרים הן בוידוי ראשין לעצמו הן בוידוי שני על כל אחיו הכהנים הן בוידוי שלישי על כל ישראל בכלן מסדרין בלשון חטא ועון ופשע ואע"פ שבשעיר המשתלח כתי' את כל עונות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם אף הוא פירושו עונות ופשעים אחר שיתודה על החטאים וזהו לשון לכל חטאתם:

גמ' בלאו דנבילה עיין חולין דף פ ע"ב תוס' ד"ה הנח למחוסר זמן:

וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת?. יש להקשות איך יתרץ רבי מאיר קושיא זו דחכמים. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הטעם דחייבה תורה קרבן על השוגג מאחר דנעשה בלי דעת היינו טעמא דאמרינן בסיבת עשותו תחילה (ויקרא ד, כז) 'אַחַת מִמִּצְו‍ֹת הֳ' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה' במזיד לכך נמשך לו אחר כך השוגג ד'שְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה' (משנה אבות ד, ב) דאם לא כן אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים (חולין ה:) עיין שם. נמצא השוגג נולד מן המזיד, ולכן לרבי מאיר יתוודה על השוגג אחר המזיד שיזכיר תחילה את המוליד ואחר כך את הנולד. ברם קשה לרבי מאיר אמאי הוצרך להביא שני פסוקים פסוק (ויקרא טז, כא) 'וְהִתְוַדָּה' ופסוק נושא עון, ועוד פסוק (שמות לד, ז) 'נֹשֵׂא עָו‍ֹן' קדים והוה ליה להזכירו תחילה? ונראה לי בס"ד דהביא תחילה פסוק 'וְהִתְוַדָּה' משום דכתיב באותו ענין עצמו של ודוי כהן גדול ביום הכיפורים אך מפסוק זה לבדו ליכא הוכחה גמורה דבזה הכתוב בא לצוות אותו שיתודה וכיון דהוא מצווהו על חטאתם נקיט סדר זה כדרך לא זו אף זו דלא מבעיא שיתודה על פשעים שלהם אלא גם על חטאתם יתודה, ומנא ליה דאם האדם מבקש דרך תפלה לפני הקב"ה שיזכיר עון ברישא לכך הביא פסוק 'נֹשֵׂא עָו‍ֹן' שהוא דרך תפלה ונקיט עון ברישא.

וְאוֹמֵר " אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הָהִיא ". יש להקשות והלא כבר הביא קרא (מלכים ב' ג, ז) ד'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' ולמה הוצרך להביא פסוק (מלכים ב' ח, כב) 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה'? ונראה לי ד'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' אלו דברי יהורם בן אחאב ואיכא למימר יהורם לא דייק לישנא וקרי למרד בשם פשע, אך פסוק 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה' הוא מדברי הנביא ודייק לישנא, ואף על גב דקרא כתיב הכי 'וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה' הביא סופו ולא הביא תחילתו, דיש לומר כיון דאמר 'מִתַּחַת יַד יְהוּדָה' לכך האי פשיעה רוצה לומר מרד אבל לשון פשיעה בלבד מנא ליה? לכך הביא סוף הפסוק 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה'. מיהו קשיא לי דלעיל מזה (מלכים ב' ג, ה) כתיב 'וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' ופסוק זה קודם 'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' והוא מדברי הנביא ואמאי לא הביא פסוק זה? וצריך ישוב.

אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה (שמות לד, ז) " נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה "?. יש להקשות מה יתרצו חכמים לקרא קמא דרבי מאיר שהוא פסוק (ויקרא טז, כא) 'וְהִתְוַדָּה'? ונראה לי דלא חיישי להאי קרא מפני שהוא צווי שמצוהו להתוודות על חטאתם ולכן נקיט החמור תחילה ואחר כך הקל בדרך לא זו אף זו. אי נמי על פי הקדמה הנזכר לעיל דהשוגג נולד מן המזיד ואם כן הכי קאמר 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם' אשר הם גרמו להביאם לידי חטאתם.

" פְּשָׁעִים " אֵלּוּ הַמְּרָדִים קשה לרבי מאיר דסבירא ליה לומר החמור תחילה הוה ליה למימר פָּשַׁעְתִּי עָוִיתִי חָטָאתִי? ונראה לי בס"ד דרבי מאיר לא סבירא ליה 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים שהוא להכעיס כמו שאמרו חכמים אלא סבירא ליה פשע ועון ענין אחד שהוא מזיד שלא להכעיס ונקיט בודוי תרתי עון ופשע חד על מזיד שבין אדם למקום וחד על מזיד שבין אדם לחבירו ותרווייהו להנאתו הוא עושה ולא להכעיס דסבירא ליה לרבי מאיר לא חשידי ישראל שיעשו מרד שהוא להכעיס כדי שיתוודה כהן גדול ביום הכיפורים עליהם שאם ימצא אחד בעיר שיעשה מרד להכעיס יבטל במיעוטו והרי זה יצא מכללות ישראל ואין צריך כהן גדול להתוודות על זה, וכן תמצא בודוי רבינו נסים ביום הכיפורים את אשר קרבת הרחקתי וכו' אך לא להכעיסך נתכונתי. ודע כי בעל כרחו צריך לומר דרבי מאיר לא סבירא ליה 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים כמו שאמרו חכמים דהא חכמים נקטי בתחילת דבריהם 'עֲוֹנוֹת' אֵלּוּ זְדוֹנוֹת וכו' 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים וכו' ואם איתא דגם לרבי מאיר הוא כך למה הוצרכו חכמים לפרש זה בדבריהם והוה ליה למימר כך וחכמים אומרים מאחר שהתודה על הזדונות וכו' אלא ודאי דרבי מאיר שהוא תנא קמא לא מפרש 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים ובאו חכמים להודיע סברתם בביאור הפשעים שהם מרדים.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים קו, ו) " חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ וְהִרְשָׁעְנוּ ". קשה רבי מאיר איך יתרץ להני קראי? ונראה לי בס"ד דרבי מאיר יפרש מה שאמר דוד ושלמה ודניאל 'חָטָאנוּ' קאי על חטאות נעורים דבאותו זמן להיותם נערים גם המזידין נקראים חטאים על דרך שאמרו רבותינו ז"ל זדון עם הארץ נחשב שגגה וּשֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן' (משנה אבות ד, יג), והכי קאמר חָטָאנוּ בנעורינו וגם עתה בגדלינו עֱוִינוּ וּפָשַׁעְנוּ, ולא הזכירו שגגות של ימי הגדלות כיון דהזכירו הזדונות נכללו השגגות מכל שכן, רק של ימי נעורים הזכירו תחילה לומר מנעורינו ועד עתה חטאנו ועוינו ופשענו לפניך. מיהו קשיא לי לרבנן דסבירא להן מסתבר טעמא להזכיר הקל הקל תחילה אם כן למה אמר יעקב אבינו ע"ה ללבן (בראשית לא, לו) 'מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי'? ואם נאמר דכאן שייך למנקט כן בדרך לא זו אף זו משום שהוא דבר תוכחה שמוכיחו על כך הנה עוד קשיא לי מן פסוק (בראשית נ, יז) 'שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם' בפרשת ויחי דאין זה תוכחה אלא בקשה? ויש לישב.

וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת מקשים והלא משה רבינו ע"ה חפץ הרבה בטובת ישראל ולמה לא התפלל שיעשה זדונות כזכויות? ונראה לי בס"ד שרצה לחלוק כבוד ליום הכיפורים שבו נאמר (ישעיהו א, יח) 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ' שכוחו לעשות שגגות כזכויות לכך התפלל שיהיו זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת ואז יבא יום הכיפורים אחר כך ויעשה את הַשְּׁגָגוֹת אלו כְּזָכִיּוֹת. ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה ידע שאין ישראל עושין תשובה חמורה הצריכה להיות בעבור הזדונות אלא תשובה קלה לכך התפלל בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה הנה קודם שיעשו התשובה תעשה להם כמידת טובך הזדונות כשגגות על דרך שנאמר (ישעיה נח, א) 'וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' שזדון עם הארץ נחשב בדין לשוגג כן אתה כמידת טובך תחשוב להם בדין את הזדונות כשגגות ונמצא אין בידם זדונות אלא רק שגגות ואז תספיק תשובתם להעביר השוגג אף על פי שהיא תשובה קלה וכן הקב"ה הבטיח לישראל על ידי הנביא (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' כלומר אדון את מעשיהם כמעשה נַעַר שזדונו חשוב שוגג.